בבית המשפט העליון

 

בר"ש 1848/14

בר"ש 1907/15

 

לפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

 

המבקש בר"ש 1848/14 והמשיב בבר"ש 1907/15:

עו"ד חיים שטנגר

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המבקשת ב1848/14 והמשיבה בבר"ש 1907/15:

ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל

                                          

בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) בעמל"ע 52657-10-14 מיום 10.2.15

                                          
בשם המבקש בר"ש 1848/14
והמשיבה בבר"ש 1907/15:     בעצמו וכן עו"ד א' פנטילט ועו"ד א' שצמן
בשם המשיבה בבר"ש 1848/14
והמבקשת בבר"ש 1907/15:    עו"ד מייק יורק ריד
 

החלטה

 

1. שתי בקשות רשות ערעור –מזה ומזה – על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) בעמל"ע 52657-10-14 מיום 10.2.15, במסגרתו התקבל חלקית ערעור המבקש בבר"ש 1848/15 (להלן המבקש) ונדחה ערעור המבקשת בבר"ש 1907/15 (להלן ועדת האתיקה). שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (עו"ד ג' פרישטיק, עו"ד א' סטרשנוב, עו"ד ס' דיאא) בבד"א 2014-45 ובבד"א 2014-46 מיום 30.9.14, אשר קיבל חלקית את ערעורי שני הצדדים בנוגע להרשעתו של המבקש בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (עו"ד א' שניאורסון, עו"ד א' וייסברג, עו"ד י' ברכיה) בבד"מ פ/254/10 מיום 26.3.14, הכל כפי שיפורט.  בלוז בקשות רשות הערעור ניצבת שאלת רמת הענישה הראויה למבקש, ששורתו התחתונה של בית המשפט המחוזי לגביו היא השעיה בפועל של שנים עשר חודש, בנוסף להשעיה על תנאי. 

 
רקע והליכים
 

1. המבקש הוא עורך דין. כחלק מעיסוקו המשפטי, החל לייצג ארבעה שותפים במסגרת תיק פירוק שיתוף בנכס. במועד מאוחר יותר פרץ סכסוך בין אחד השותפים, עו"ד פלוני (להלן המתלונן), לבין שאר שלושת השותפים בעניין אחר. במסגרת אותו סכסוך, קיבל המבקש על עצמו את יצוגם של שלושת השותפים נגד המתלונן בחמישה תיקים שונים. בתגובה, פנה המתלונן לועדת האתיקה, וזו שלחה למבקש ביום  28.7.10 מכתב, בו נאמר כי אם לא יתפטר תוך 14 יום מן הייצוג בכל התיקים נגד המתלונן, תוגש נגדו קובלנה לבית הדין המשמעתי. המבקש התפטר מן הייצוג בארבעה מתוך חמישה תיקים. לטענתו, שכח להתפטר מן הייצוג בתיק החמישי בתום לב.

 

1. במסגרת ההליך המשפטי בתיקים הללו, ניהל המבקש התכתבות עם המתלונן, ובמהלכה השתמש בביטויים קשים ביותר. מתוך כבוד הבריות, אציין כאן רק מעט מהתבטאויותיו. כך נאמר במכתבו מיום 4.3.09:

 
"ובכן מוטב נבהיר דברים, כבר עתה ומראש, למען תפסיק הטרד מרשי ואותי, גם יחד בשפע גבב דברי ההבל שמגבב אתה במכתבך שבסימוכין, שיסודם במקרה הטוב – בסניליות גרידא ובמקרה הרע – בניסיון להמציא עובדות שיקריות […] איני יודע מה היה עליך בנעוריך, אולם אם הם היו מכובדים, ככל שהיו, הרי דרך התנהגותך והתנהלותך זו מביישת את שיבתך. אידך – זיל גמור […] מרשיי רואים בך זקן ושוטה וחסר דעת".
 
           וכך במכתב מיום 2.4.09:
 
"מרשיי סבורים, כי למרות היותך, כהגדרתך שלך, קשיש ונכה פעולות איבה בשיעור 50 אחוז כפי שטרחת להציג עצמך, בפני בית המשפט, באחד מכתבי בי-דין, שהוגשו מטעמך, ובחתימתך שלך (אל נכון ואל וודאי, כדי לעורר, באופן עלוב ומסליד רחמי בית משפט עליך) […] אגב כמעט ושכחתי. מרשיי הורוני להודיעך בזאת, כי הם בודקים בימים אלה –בדוק היטב ולגופם של דברים – איככה ומדוע, הוכרת כנכה פעולות איבה, בשיעור של 50%,כאשר אם קיבלת, לטענתם, הכרה שכזו, בשל היותך ישוב, ברכב, בצידו של עו"ד (פלוני) המנוח, שנפגע בשל עלותו על מוקש, כאשר כל הנזק שנגרם לך, במצב דברים זה, לטענתם של מרשיי, היה לכלוך מושבי רכבך, בדמו של עו"ד (פלוני) המנוח, הרי אין מגיעה לך הכרה, לטענתם שלהם, כנכה פעולות איבה, בשיעור של 50% ובכל שיעור אחר שהוא, כאשר הם הורוני להודיעך בזאת, כי הם יפעלו, לצורך ביטול הכרתך כנכה פעולות איבה, בשיעור של 50% – הכרה שניתנה לך, לטענתם, שלא כדין, על כל המשתמע והכרוך בכך".
 

1. ביום 20.12.10 הגישה ועדת האתיקה קובלנה כנגד המבקש לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב. הקובלנה מתארת את ניגוד העניינים בו היה שרוי המבקש, וכן את השפה הבוטה בה השתמש בחילופי מכתבים עם המתלונן. נתבקשה הרשעתו של המבקש בשבע העבירות הבאות: פעולה בניגוד אינטרסים או חשש לניגוד אינטרסים, לפי כלל 14 (א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן הכללים) וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק); טיפול בעניין כנגד לקוח לשעבר באותו עניין, לפי כלל 16(4) לכללים וסעיף 61(2) לחוק; התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד, לפי כלל 23 וסעיף 61(2) לחוק; נקיטת לשון איום, לפי כלל 24 וסעיף 61(1) לחוק; התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, לפי כלל 26; מעשים הפוגעים בכבודו של מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו- 61 לחוק; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק.

 

1. בית הדין המחוזי הרשיע את המבקש בכל שבעת האישומים, וגזר עליו השעיה מלשכת עורכי הדין לתקופה של ארבע שנים, מתוכן 18 חודשים בפועל והשאר על תנאי. ועדת האתיקה והמבקש עירערו על פסק הדין בפני בית הדין המשמעתי הארצי, תוך שהשיגו על פסק הדין  – אם לקולה ואם לחומרה. 

 

1. בית הדין הארצי קיבל את טענתו של המבקש, כי ועדת האתיקה פעלה בניגוד לעקרונות ההגינות המשפטית כשהגישה קובלנה נגדו בגין ניגוד עניינים אף שמילא אחר הוראות המכתב ששלחה ביום 28.7.10. לפיכך, ביטל בית הדין הארצי את הרשעתו של המבקש בארבע מתוך שבע העבירות בהן הורשע: פעולה בניגוד אינטרסים או חשש לניגוד אינטרסים; טיפול בעניין כנגד לקוח לשעבר  באותו נושא; מעשים הפוגעים בכבודו של מקצוע עריכת הדין; והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. במקביל, ומבלי שועדת האתיקה טענה לכך, הרשיע בית הדין הארצי את המבקש בשתי עבירות נוספות, בגין חומרת התבטאויותיו – מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין; והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בנוסף, קיבל בית הדין הארצי את ערעור ועדת האתיקה לעניין קלות העונש שנגזר. לבסוף, לאחר ששני הערעורים התקבלו בחלקם, נותר עונשו של המבקש ללא שינוי – השעיה מן הלשכה לארבע שנים, מתוכן 18 חודשים בפועל.

 

1. ועדת האתיקה והמבקש עירערו על פסק הדין של בית הדין הארצי בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את טענותיו של המבקש וביטל את הרשעתו בעבירות מעשים הפוגעים בכבודו של מקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, זאת, שכן אלה לא יוחסו לו במסגרת הערעור בבית הדין הארצי. לפיכך, לאחר הכרעתו של בית המשפט המחוזי, הורשע המבקש רק בעבירות הנוגעות להתבטאויותיו: התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד; נקיטת לשון איום; והתנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע. בית המשפט המחוזי שקל לקולה את התנצלותו של המבקש, ולחומרה את הרשעתו הפלילית הקודמת בעבירת איומים, ולבסוף העמיד את משך ההשעיה בפועל על 12 חודשים בלבד; שאר חלקי גזר הדין נותרו ללא שינוי. גם פסק דין זה לא ריצה את הצדדים, ושניהם הגישו בקשות רשות ערעור לבית משפט זה בגלגול רביעי.

 
בקשות רשות הערעור
 

1. המבקש טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא ביטל את הרשעתו בעבירת נקיטת לשון איום. לטענתו, הרשעתו בעבירה זו בבית הדין המחוזי בטעות יסודה, שכן היא נשענת בעיקר על הודאתו בפני בית הדין ביום 14.12.11, אלא שהודאתו לא התייחסה כלל לעבירה זו. כן טוען המבקש, כי הוא נרדף על-ידי ועדת האתיקה, המפעילה אכיפה בררנית בעניינו. לעניין חומרת העונש, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו חריג וקיצוני, וכי שגה בית המשפט המחוזי כשהתחשב בהרשעתו בפלילים באיומים במסגרת שיקולי הענישה.  עם הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשת ועדת האתיקה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשגזר על המבקש עונש מינימלי. הועדה טוענת, כי העונש שנקבע אינו הולם את התבטאויותיו הקשות והסדרתיות של המבקש כנגד המתלונן. לשיטתה, לחומרת העונש המוטל על המבקש השלכות ציבוריות רחביות שמעבר לתיק זה.

 
הכרעה
 

1. אין בידי להיעתר למבוקש, מזה ומזה. רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ניתנת במקרים חריגים במיוחד, שבהם שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית (בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (2009)). המקרה שלפנינו במובהק אינו כזה. הבקשות שלפניי עוסקות, רובן ככולן, במקרה הפרטני הנוגע לשאלת הרשעתו ועונשו של המבקש. ככלל, טענות מעין אלה אינן עילה לדיון אף בגלגול שלישי (רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (2002); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (1997)), לא כל שכן בגלגול רביעי, במשאבי הזמן המוגבלים של בית המשפט. אומר כבר כאן, כי בעוד אפשר – אולי – שלא לבוא בטרוניה על הגשת הבקשה עם המבקש, המנסה ככל יכולתו להחלץ מן התיק בעניינו האישי גם אם בודאי ידוע לו היטב כי הסיכוי קלוש, וכי והוא מכלה את זמנו וזמן בית המשפט – אפשר ואפשר לבוא בטרוניה עם ועדת האתיקה, גוף ציבורי, היודעת כי סיכויי בקשתה זעומים עד מאוד, ואילו הוגשה על-ידי עורך דין הייתה מתנגדת לה, וחרף זאת מטריחה ללא צורך, גם אם הכוונה טובה. רצוי שבעתיד תפנים הועדה – גוף ציבורי – הערות אלה, ותשקול היטב האם אכן מתאים תיק לגלגול רביעי בטרם תפנה.

 

1. ניתן היה לסיים כאן, אך אתייחס בקצרה לטענות הצדדים לגופן. ראשית, לעניין הרשעתו של המבקש בעבירה של נקיטת לשון איום. המבקש טוען כי לא הודה בביצוע העבירה, אך אין חולק כי הודה בכתיבת הדברים אשר בגינם הורשע בעבירה. אמנם, המבקש סבר כי אין בדבריו כדי נקיטת לשון איום, אך שלוש ערכאות קודמות סברו אחרת, ואין כל מקום להתערבות בכך. כדברי בית הדין הארצי: "מושכלת יסוד הינה כי מקום בו הוכחו בפני טריבונל שיפוטי כל יסודות העבירה הנדרשים, הרי שבסמכותו להרשיע באותה עבירה". במקרה דנן, אין ספק כי המבקש, אכן איים על המתלונן שיפעל לשלילת קצבתו כנכה פעולות איבה; והדברים שהובאו במכתבים מעלה מדברים בעדם, ולצד היותם מכוערים, יש במכתב מיום 2.4.09 משום איום ברור. אין איפוא מקום להתערב בפסיקת בית המשפט המחוזי לעניין הרשעתו של המבקש בעבירה של נקיטת לשון איום.

 

1. אין בידי לקבל את טענתו של המבקש, לפיה ההתחשבות בעבר פלילי בענין איומים לעניין העונש היא בחינת "ענישה כפולה". היעדר עבר פלילי עשוי להוות שיקול לקולה בגזירת הדין, וכך גם להיפך, קיומו של עבר פלילי הוא שיקול לחומרה (על"ע 8719/06 מילשטיין נ' הועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין בתל אביב (2009); על"ע 8280/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שלם (2005)); דנ"פ 9384/01 אל-נאסרה נ' לשכת עורכי הדין (2004)). התחשבות בעברו של נאשם  הוא כידוע שיקול ראוי, הפועל במקביל למספר שיקולים אחרים, ואשר נועד להקל עם מורשעים שמעדו בפעם הראשונה, ולהחמיר עם "שוורים מועדים" (ראו גם סעיף 40יא(11) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין). במקרה דנן, להרשעתו הקודמת של המבקש בעבירת האיומים משקל לעניין הרשעתו הנוכחית.

 

1. אשר לחומרת העונש; כלל ידוע הוא כי קביעת רמת ההתנהגות הנאותה מסורה לידי בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, ואין בתי המשפט ממהרים להתערב בקביעותיהם (על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד חיים (2007); על"ע 1555/02 ארביב נ' לשכת עורכי הדין (2003)), לא כל שכן, כאשר בית המשפט המחוזי כבר סבר כי יש להקל עם המבקש במידה מסוימת וכך עשה. מעבר לנדרש, אציין כי חומרת התבטאויותיו של המבקש אינה מוטלת בספק, כאמור. חמורה במיוחד התייחסותו המבזה לגילו המתקדם של המתלונן, העומדת בניגוד גמור לערכי ההגינות הבסיסית ואף לערכי היהדות – "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (איוב יב יב). הדברים שהובאו מעלה משפילים ופוגעים בכבוד האדם של המתלונן. מובן כי אין לשכת עורכי הדין יכולה להרשות לחבריה, "קציני בית המשפט", להתבטא בצורה משולחת רסן שאינה הולמת את תפקידם ומעמדם (על"ע 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד צלטנר (2002)). לפיכך, לא מצאתי כל עיקר כי העונש שהוטל חריג ברמה המצדיקה התערבות בגלגול רביעי. הוא הדין – בגדרי התערבות המרוסנת בענישה – אשר לבקשת הועדה.

 

1. טענתו של המבקש בדבר אכיפה בררנית מבוססת, רובה ככולה, על השוואת עניינו שלו עם הליכים משמעתיים שננקטו כנגד המתלונן. קשה להלום את הטענה. טענת אכיפה בררנית שמורה למקרים בהם נפגע השויון בין אנשים במצב עניינים דומה, אך המבקש עותר להיבנות מהשוואה בין תיקים המבוססים על מסכת עובדתית שונה באופן משמעותי.

 

1. איני נעתר אפוא לבקשות מזה ומזה, ומתייתר גם הצורך בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע.

 

1. לאחר שנכתבה החלטה זו, ובטרם נחתמה, הגיעה מטעם המבקש בקשה לסילוק על הסף של בקשת ועדת האתיקה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להידרש לכך.

 
           ניתנה היום, ‏ג' בניסן התשע"ה (‏23.3.2015).
 

המשנה לנשיאה