א.           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט הבכיר י' גריל) בעמש"מ 15321-06-16 מיום 15.1.17, בו נדחה ערעור המבקשים על הרשעתם בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (אב"ד עו"ד א' כהן, חב"ד א' שחר וד"ר ע' ברגר) בבד"מ 50/13, בד"מ 62/13 ובד"מ 68/13 מיום 25.2.16, בגין עבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן חוק המשמעת או החוק). הבקשה משיגה על הכרעת הדין כפי שיפורט להלן.
 
רקע והליכים קודמים
 
ב.                  המבקש 1 הוא עובד משרד החינוך, אשר שימש בתקופות הרלבנטיות מורה למתמטיקה ומחשבים בחטיבת ביניים באום אל פאחם. המבקש 2 הועסק בתקופות אלה על-ידי משרד החינוך במשרה חלקית, כמורה לגיאוגרפיה והיסטוריה בבית ספר יסודי באום אל פאחם. המבקש 3, אף הוא עבד בתקופות הרלבנטיות במשרד החינוך, ועסק במסגרת זו בהוראת השפה האנגלית בחטיבת ביניים בכפר ג'ת. ביום 5.5.13 הגישה המשיבה שלושה כתבי תובענה בעניינם של המבקשים, כדלקמן: לגבי המבקש 1 נטען, כי במקביל לעבודתו במשרד החינוך פעל במהלך השנים 2011–2012 כמורה לנהיגה במהלך השבוע בשעות הצהרים ובימי שישי, וזאת בלא שביקש היתר לעבודה פרטית; לגבי המבקש 2 נטען, כי עבד אף הוא כמורה לנהיגה באורח דומה ובלא שביקש היתר, וזאת בין השנים 2004 ל-2012; ולגבי המבקש 3 נטען, כי גם הוא עסק כמורה לנהיגה במקביל לעבודתו במשרד החינוך ללא היתר, וזאת בשנים 2010–2012. לפי כתבי התובענה, שנוסחם לעניין זה היה זהה, הפר כל אחד מן המבקשים את הוראות חוזר מנכ"ל תשסה/9(א) (להלן חוזר המנכ"ל) כן עברו על סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק המשמעת, שעניינם פגיעה במשמעת שירות המדינה, אי קיום המוטל על עובד מדינה לפי נוהג, חוק או תקנה, והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, בהתאמה.
 
ג.            שלוש התובענות נדונו במאוחד בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה. בתום הקראת האישומים הודו המבקשים, אשר יוצגו יחד על-ידי בא כוחם בבקשה הנוכחית, כי אכן עבדו בהוראת נהיגה, אולם טענו ל"הגנה מן הצדק" מחמת שיהוי ואכיפה בררנית, וכן להתישנות התובענה. עוד נטען לגבי כל אחד מן המבקשים, כי לא הכירו את הוראות תקנון שירות המדינה (להלן התקשי"ר) האוסרות על עובדי מדינה לעסוק בעבודה פרטית מחוץ לתפקיד.
 
ד.            בפסק דין מיום 25.2.16 הרשיע בית הדין למשמעת את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתבי התובענה, תוך דחיית טענות ההגנה שהעלו. אשר לאי הכרת התקשי"ר נאמר, כי הוראותיו – כמו גם הוראותיו של חוזר המנכ"ל – הן בגדר תנאי מכללא בחוזה העבודה של עובדי משרד החינוך, וכן נקבע לגבי כל אחד מן המבקשים, כי הוכח שידעו על קיומו של איסור לעסוק בעבודה פרטית נוספת. לעניין טענת ההתישנות נפסק, כי לא נתקיים תנאי הידיעה שבסעיף 64 לחוק המשמעת, שעל פיו "לא יינקטו אמצעי משמעת לפי חוק זה נגד עובד המדינה על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי, או לסגנו לעניני מינהל, למנהל יחידת הסמך, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשלה שנתיים או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני מועד הגשת תלונה לפי סעיף 22" (ההדגשות הוספו – א"ר),  וזאת לגבי הגורמים הרלבנטיים הממונים על כל אחד מן המבקשים. בהקשר זה נאמר, כי לא נמצא מקום לזמן לעדות את מנכ"לית משרד החינוך או את נציב שירות המדינה לשם הוכחת הידיעה – כפי שסבר בא כוח המבקשים – נוכח התרשמותו של המותב מן התשתית הראייתית אשר הוצגה לעניין זה. אף טענת "ההגנה מן הצדק" שהעלו המבקשים –  לפיה לקתה העמדתם לדין בשיהוי ופגעה בשויון ובהסתמכותם על "האופציה להשלמת הכנסה" שנוצרה נוכח אי אכיפת האיסור בדבר עבודה נוספת במשך 40 שנה – נדחתה. בכלל זאת נקבע, כי המבקשים לא עמדו בנטל ההפרכה של חזקת התקינות המינהלית העומדת למשיבה, ומשכך לא הוכח כי ננקטה בעניינם אכיפה בררנית.
 
ה.           יצוין, כי במהלך הדיונים העלה בא כוח המבקשים טענה לפסלות המותב, נוכח אמרות מצד בית הדין מהן השתמע – לשיטתו – איום בדבר פיטוריהם או הפסקת עבודתם, בטרם התבררה אשמתם; וזאת, במטרה לגרום למבקשים לחזור בהם מטענות ההגנה ובכך לסיים את ההליך. נטען, כי אמרות אלה משקפות דעה קדומה ומעלות חשש למשוא פנים, ומכאן ראוי שחברי המותב יפסלו עצמם. בהחלטה מיום 10.11.15 דחה בית הדין את הטענה, תוך שהבהיר כי חברי המותב אכן הביעו דעה בכמה הזדמנויות באשר לעונש שיהא הולם להשית על המבקשים, אולם זאת בנתון להרשעתם. כן הוטעם, כי דוקא האמירות לעניין עונש של פיטורין או השעיה התיחסו לחוזר מנכ"לית משרד החינוך מיום 1.11.15 (להלן חוזר המנכ"לית), הקובע מדיניות חדשה אשר אינה חלה בעניינם של המבקשים. אשר על כן נקבע, כי אין באמרות אלה כדי להקים חשש לדעה קדומה או למשוא פנים. 
 
ו.             ביום 23.5.16 נגזר דינם של המבקשים; על כל אחד מהם הושתו אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת חודשית אחת, הורדה בשתי דרגות למשך שנתיים, ופסילה לתפקיד של מחנך כיתה למשך 3 שנים.
 
ז.                    על פסקי דין אלה ערערו המבקשים יחדיו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי יש לבטל את דבר העמדתם לדין או למצער לזכותם מן האישומים. בפסק דין מיום 15.1.17 נדחה ערעור המבקשים על הכרעת הדין, אולם התקבלו חלק מטענותיהם בנוגע לחומרת העונש. בפתח הדברים התיחס בית המשפט המחוזי לטענת הפסלות שהועלתה בשעתו בפני בית הדין, ונדחתה כאמור בפסקה ה' מעלה. ראשית נאמר, כי בניגוד לעמדה שהביעה המשיבה, אין מניעה עקרונית מהשגה על החלטת פסלות במסגרת הערעור על פסק הדין, אף אם לא עירערו עליה המבקשים באופן פרטני. שניתנקבע לגופו של עניין, כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית הדין לעניין פסלות המותב; זאת, מאחר שלא עמדו המבקשים בנטל המוטל עליהם להראות חשש אוביקטיבי לדעה קדומה או משוא פנים מצד בית הדין. כן נדחו השגות המבקשים על קביעותיו העובדתיות של  בית הדין, לפיהן היו מודעים לפסול בדבר הוראת נהיגה במקביל לעבודתם כמורים, שכן אלה התבססו על ממצאי מהימנות אשר אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם. מטעם זה נדחתה אף טענת המבקשים להתישנות התובענות, תוך שהוטעם כי עצם העלאתה מוקשה מעיקרא מאחר שעסקינן בעבירה "נמשכת" או "מתחדשת". אשר לטענת ה"הגנה מן הצדק" נקבע, כי עולה אמנם מן התשתית הראייתית שהאיסור לעסוק בעבודה נוספת נאכף אך באופן חלקי בקרב ציבור המורים, אולם אין המדובר באכיפה בררנית הנגועה בשרירות לב ולכן צדק בית הדין בקבעו שתביעת המבקשים לא יצרה עיוות דין. לבסוף נפסק, כי יש להקל במעט בעונשים אשר הוטלו על המבקשים, בין היתר הואיל והמשיבה עצמה טענה בפני בית הדין לענישה מופחתת, וזאת בשונה מן העמדה שהביע משרד החינוך. אי לכך השית בית המשפט המחוזי על המבקשים 1–2 אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת והורדה בדרגה אחת למשך חצי שנה; ואילו על המבקש 3, אשר פרש לגמלאות בעיצומו של הליך הערעור, הוטלו נזיפה חמורה והפקעת משכורת קובעת אחת.  
 
בקשת רשות הערעור
 
ח.           הבקשה הנוכחית מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומתמקדת בעיקרה בדחיית טענותיהם של המבקשים לעניין פסלות מותב בית הדין. ראשית נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה באמצו את נימוק בית הדין בהחלטה מיום 10.11.15, לפיו אמרות המותב בדבר הפיטורין לא נגעו למבקשים, אלא למי שחלה עליהם המדיניות החדשה על פי חוזר המנכ"לית. לדידם של המבקשים, היה צורך בהבהרת הדברים בשעה שנאמרו, ולא בדיעבד במסגרת הנמקת ההחלטה לעניין הפסלות. במצב עניינים זה, דבר ההנמקה אינו גורע מן הרושם האוביקטיבי שנוצר, לשיטתם, של דעה קדומה ומשוא פנים. שנית גורסים המבקשים, כי היה על בית המשפט ליתן משקל לכך שלא היה ביכולתם לערער על החלטת הפסלות עד לאחר מתן פסק דינו של בית הדין. שלישית נטען, כי היה מקום להתערב בהחלטת בית הדין, הואיל ואמרות  אשר השתמע מהן איום בפיטורין נמשכו אף לאחר שזו ניתנה. מעבר לאמור סבורים המבקשים, כי לא ניתן משקל ראוי לטענתם בערעור לפיה אין באפשרותם של מורים המלמדים במקביל נהיגה לקבל היתר לעבודה נוספת ממילא, ולכן הציפיה שיבקשוהו מן הממונים עליהם היתה  פיקטיבית מעיקרא. בנוסף, חוזרת הבקשה על הטענות לעניין האכיפה הבררנית והתישנות התובענות, תוך שנטען כי היה על בית המשפט להתיחס לעובדה שלא זומנו לעדות נציב השירות או מנכ"לית משרד החינוך, דבר שפגע – לשיטתם של המבקשים – בתשתית הראייתית להוכחת טענות אלה. נטען גם לגבי חומרת העונש.
 
דיון והכרעה
 
ט.           לאחר העיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להיעתר לה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. הלכה זו כוחה יפה אף כאשר ההכרעה הראשונה נתקבלה במסגרתו של הליך משמעתי (וראו בר"ש 4550/15 שמואלי נ' מדינת ישראל, פסקה ו' (2015)); זאת, שכן "בית הדין המשמעתי הוא טריבונל שיפוטי לכל עניין, והערעור לבית המשפט המחוזי משלים 'שני ימים שיפוטיים' שמעבר להם יש צורך בקיומם של תנאים מיוחדים לשם רשות ערעור" (בר"ש 4252/16אלגלי נ' נציבות שירות המדינה, פסקה י"ב (2016), להלן עניין אלגלי).
 
י.             כאמור סבורני, כי אין הנידון דידן מעלה שאלה כגון דא. ככלל, העלו המבקשים טענות ערעוריות באופיין, אשר רובן ככולן נוגעות לממצאים עובדתיים שנקבעו בבית הדין המשמעתי ותוקפו בבית המשפט המחוזי. מן הטעם הזה בלבד אין הבקשה דנא מצדיקה מתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין סבורני, כי לא נפל משגה בפסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי, כפי שיפורט להלן.
 
יא.         נפתח בטענת הפסלות, בה מתמקדות רוב טענות הבקשה. לגרסת המבקשים, העובדה שמותב בית הדין נימק את אמירותיו בדבר הפיטורין האפשריים כתוצאה מעבודה במשרה נוספת אך בדיעבד – וזאת, במסגרת ההחלטה שלא לפסול עצמו – אינה גורעת מכך שנוצרו נסיבות לחשש ממשי למשוא פנים בעניינם. אכן, טענה זו מעוררת שאלה בה התחבטה הפסיקה פעמים מספר, בנוגע לאמת המידה הראויה לבחינת טענה לפסלות שופט (וראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט 100–114 (2006), להלן מרזל). אולם בסופו של יום נקבע, כי אף שאין להמעיט בחשיבותה של מראית פני הצדק, בחינתה של טענה לפסלות שופט מדיון בעניין הבא לפניו תיעשה לפי מבחן אוביקטיבי מחמיר:
 
"מראית פני הצדק נדחתה בפסיקה כמבחן מוביל כאשר דנים בפסלות שופט, והיא אינה יכולה להוות תחליף לחשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים (עניין ידיד, פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא ש' אגרנט). רק מקרים חריגים ביותר, בהם קיים מצג אובייקטיבי קשה היוצר חשש ממשי לנראות ההליך, עלולים להצדיק פסלות שופט מהטעם העיקרי של מראית פני הצדק (ראו רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה, פס' 7-8 לפסק דינו של השופט דנציגר (20.7.2009) והאסמכתאות שם)" (ע"פ 5/17 אלגדאמין נ' מדינת ישראל, פסקה 12(2017), מפי הנשיאה מ' נאור).
 
בענייננו, לא צלחה דרכם של המבקשים להוכיח כי אמרות המותב עלו כדי מצג אוביקטיבי אנוש, העלול להצדיק את פסלות חבריו נוכח פגיעה במראית פני הצדק גרידא. אף אילו יצאנו מן ההנחה שנאמר דבר מה לעניין הענישה הצפויה למבקשים עצמם באם יורשעו, בגדר מעין "איום" חלילה – וזאת, כאמור, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי בנושא ועל כן איננו יוצאים מהנחה זו – יש לזכור כי בנידון דידן לא היתה מחלוקת בנוגע לעצם ביצוע העבירות, נוכח הודייתם במעשים בבית הדין. כן סבורני, כי אין להלום את הטענה לפיה הימשכות האמירות לאחר מתן ההחלטה מצדיקה פסלות כשלעצמה, משהובהר בהחלטה זו כי אלה אינן נוגעות למבקשים אלא למי שחלות לגביו הוראות חוזר המנכ"לית. אשר לטענה בדבר חוסר יכולתם של המבקשים לערער על ההחלטה מיד, חוששני כי בטעות יסודה. דומה, כי לא עמדה בפני המבקשים מניעה להגשת ערעור באופן מיידי; אדרבה, ערעור על החלטת פסלות צריך להיעשות תוך זמן קצר, נוכח ההכרה בחשיבותה של הכרעה מהירה בסוגיה, הנתפסת כיורדת לשורש ההליך (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1148 (מהדורה 12, 2015); מרזל, בעמ' 338). כן ראו התיחסות בית המשפט המחוזי לעניין זה בפסקה מ"א לפסק דינו, שם הבהיר כי חרף העובדה שלא הוגש ערעור פרטני במסלול נפרד, ניתן להשיג על החלטת הפסלות אף במסגרת הערעור; ויוטעם, כי עמדה זו – אשר היטיבה, כמובן, עם המבקשים – אינה מובנת מאליה (וראו ע"א 10702/05 לוי נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 8 (2007)). אשוב ואטעים: ההודיה עצמה מדברת בעדה, ועל פי הנסיבות קשה להתעלם מעצם העבירות שלגביהן אין מחלוקת.
 
יב.          לבסוף, אין להלום את טענות המבקשים לפיה אי העדתם של נציב שירות המדינה או מנכ"לית משרד החינוך פגעה ביכולתם להוכיח את טענות ההגנה. לעניין ההתישנות סבורני – וזאת, מבלי לטעת מסמרות בשאלת תחולתם של דיני ההתישנות על עבירות "מתחדשות" או "מתמשכות" – כי די בתשתית הראייתית אשר הציגה המשיבה כדי להדוף את טענת המבקשים (וראו פסקאות מ"ה–מ"ו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). אשר לטענת האכיפה הבררנית יוזכר, כי לצורך הוכחתה אין די בהצבעה על הבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלבנטי לעניין, כי אם נדרש גם להראות שבבסיס ההבחנה מונח מניע פסול (ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (2008)). בנידון דידן מוסכם כי אכן התקיימה אכיפה חלקית בלבד של איסור העיסוק בעבודה נוספת בקרב ציבור המורים (וראו פסקאות ס"ג וס"ז לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). ברם, כאמור אין בכך כדי לחלוף על פני מלוא גובהה של המשוכה להוכחת הטענה, וזאת בפרט הואיל ועסקינן בישומה של החלטה לאכוף נהלים אשר היו קיימים זה מכבר (וראו עש"מ 5205/01‏ פרנס נ' יושב-ראש רשות השידור, פ"ד נו(2) 9, 21 (2001)). בנסיבות כגון דא, עצם ההבחנה החלקית אינה עולה כדי אכיפה בררנית, אולם היא עשויה להצדיק, מטעמי צדק, הקלת-מה בענישה:
 
"משמחליטה הרשות לאכוף מה שלא אכפה שנים, אין בכך כמובן דופי, ותמיד יפול על פלוני כלשהו להיות ראשון לנאכפים. אין מנוס מכך במציאות, שהרי יש להתחיל אי פעם, אלא שכמובן ראשוניות זו צריכה להתבטא במתינות הענישה ובהעלאתה ההדרגתית" (עניין אלגלי, פסקה כ"ג).
 
          כך עשה אל נכון בענייננו בית המשפט המחוזי (כמתואר מעלה בפסקה ז'), ולא ראיתי איפוא מקום להתערבות.
 
יג.          נוכח האמור אין בידי להיעתר לבקשה.  
 
          ניתנה היום, ‏ל' בשבט התשע"ז (‏26.2.2017).