בשם המבקש:                        עו"ד אשר אילוביץ', עו"ד דניאל זרימאני,
                                           עו"ד אריאל ליבר
 
בשם המשיבה:                       עו"ד דב פישלר
 

 

 
1.        בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 3.6.2018 (עמ"ן 44143-11-16, השופטת ז' בוסתן). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגישה המשיבה על החלטתה של ועדת  הערר לענייני ארנונה של עיריית פתח תקווה (להלן: ועדת הערר) מיום 8.9.2015.
 
רקע והליכים קודמים
 
2.        ההליך שביסוד הבקשה נסב על נכס מקרקעין ברחוב הרכבת בפתח תקווה (להלן: הנכס) המצוי בבעלותה של המשיבה. על-פי התכנית שחלה על המקרקעין, ייעוד הנכס הוא חקלאי. בעבר, עד לשנת 2003, התירה עיריית פתח תקווה למשיבה לעשות בנכס שימוש חורג לתעשייה. החל מאותו מועד בוטל ההיתר לשימוש חורג, נפסק השימוש בנכס והוא הפך ללא ראוי לשימוש. בהתאם לכך, החל מיום 1.1.2008 ניתן למשיבה פטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות).
 
3.        בשנת 2012 תוקן סעיף 330 לפקודת העיריות במסגרת החוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 131), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 131). תיקון זה הגדיר שלוש תקופות שונות ביחס לנכס שהוראות הסעיף חלות עליו: תקופה ראשונה בת שלוש שנים, שבה ניתן לנכס פטור מלא מתשלום ארנונה; תקופה שניה, בת חמש שנים, שבה יחויב מחזיק הנכס בתשלום ארנונה "בסכום מזערי… הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין"; ותקופה שלישית שבה יינתן פטור מתשלום בגין הנכס, ללא הגבלת זמן.
 
4.        התיקון לפקודה נכנס לתוקף, בהתאם להוראות המעבר שנקבעו בו, בשנת 2016. בשלב זה חייב המבקש את המשיבה בתשלום ארנונה בתעריף מזערי של תעשייה. המשיבה הגישה השגה על חיובה האמור בארנונה בטענה כי יש לחייבה לפי סיווג של מבנה חקלאי, שהוא השימוש החוקי היחיד המותר בנכס. המבקש דחה את ההשגה והמשיבה הגישה ערר על החלטתו לוועדת הערר.
 
5.        ועדת הערר דחתה את עררה של המשיבה וקבעה כי יש לחייבה בארנונה בהתאם לתעריף מזערי של תעשייה, לנוכח העובדה שהנכס אכן שימש בעבר למטרה זו וכי "זה אופיו".
 
6.        המשיבה ערערה על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי כאשר השימוש האחרון שנעשה כדין בפועל בנכס הוא אסור על פי התכנית שחלה עליו במועד החיוב, אין לסווג את הנכס לצרכי ארנונה על פי אותו שימוש אחרון – אלא על פי ההוראות התכנוניות התקפות במועד החיוב. בית המשפט המחוזי קבע כי סיווג נכס על פי שימוש חורג שכבר אינו בתוקף אינו הולם את תכלית דיני הארנונה, מה גם שהשימוש החורג במקרה זה – כך צוין – נעשה כדין והופסק שנים רבות לפני החיוב הרלוונטי בארנונה. בית המשפט המחוזי הסתמך בהכרעתו על פסק הדין שניתן בבר"ם 5045/02 סלומון נ' מנהל הארנונה שליד עיריית חדרה, פ"ד נז(5) 302 (2003) (להלן: עניין סלומון), אשר נסב על חיוב בארנונה של נכס ריק המצוי בקרקע שייעודה חקלאי, אך שימש בעבר למשך מספר שנים למלאכה ולתעשייה. בית המשפט המחוזי ציין כי היגיון הדברים שעמד בבסיסו של פסק הדין שם הוא כי אין לחייב בארנונה לפי שימוש "היסטורי". כמו כן, הפנה בית המשפט המחוזי לבר"ם 8522/17 עיריית תל אביב-יפו נ' המגרש המוצלח בע"מ (21.12.2017) (להלן: עניין המגרש המוצלח), שבו דחה בית משפט זה בקשת רשות ערעור במקרה שבו נקבע כי חיוב נכס בארנונה על פי סעיף 330(2) לפקודת העיריות צריך להיעשות על פי השימוש האחרון בהם, להוציא שימוש שאינו אפשרי או מותר על פי הדין.
 
בקשת רשות הערעור והתשובה לה
 
7.        הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי במקרה זה היא בעלת השלכות רוחב על מקרים אחרים שבהם יידרש יישום של סעיף 330 לפקודת העיריות בנסיבות דומות, ועל כן מוצדק ליתן רשות ערעור.
 
8.        לגוף הדברים, המבקש טוען כי בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות יש לחייב נכסים בארנונה בחלוף תקופת הפטור הראשונה על פי השימוש האחרון שנעשה בנכס בפועל – הא ותו לא. לשיטתו, הסעיף אינו קובע הוראה כלשהי לפיה יש לבחון את השימוש האחרון שנעשה בנכס בשים לב לייעודו של הנכס, ועל כן בית המשפט המחוזי חרג, כך נטען, מלשון הסעיף. המבקש אף טוען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי מנוגדת לתכלית הסעיף, שנועדה לייצר מנגנון פשוט ויעיל לחיוב המחזיק בנכס ולמנוע התדיינויות מיותרות.
 
9.        ביום 16.7.2018 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה, וזו הוגשה ביום 6.3.2018. המשיבה טוענת כי בנסיבות העניין לא מתקיימת עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ומפנה בהקשר זה לעניין המגרש המוצלח. לשיטתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם פסקי דין אחרים שניתנו בערכאות הדיוניות בהקשרים דומים, וכן עם לשון פקודת העיריות. מכל מקום, כך נטען, פסק הדין שניתן אינו מעורר שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב.
 
10.      לגוף הדברים, המשיבה מוסיפה וטוענת כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי משתלבת היטב בתכליותיו של תיקון 131, שנועד לתמרץ בעלי נכסים לשפצם ולעשות בהם שימוש על פי החוק, ולא לחייבם בארנונה בגין שימוש שאינו מותר על פי החוק. המשיבה מדגישה גם כי במקרה דנן לא נעשה שימוש בנכס מזה 13 שנים, ולכן לטענתה ממילא קשה להצביע על שימוש אחרון שנעשה "בפועל".
 
דיון והכרעה
 
11.       לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. זאת, בהתחשב באמת המידה המצמצמת החלה על בקשות רשות ערעור מן הסוג דנן (ראו למשל: בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, פסקאות 7-6 (12.3.2012); בר"ם 1114/14 יוסף נ' עיריית באר שבע, פסקה 13 (13.4.2014); בר"ם 1515/16 מנהל הארנונה בעיריית חיפה נ' ברוק, פסקה 5 (22.5.2016)). בדומה למקרה שנדון בעניין המגרש המוצלח, גם בענייננו הסתמך בית המשפט המחוזי על קביעותיו של בית משפט זה בעניין סלומון ויישם – בין היתר – את העקרונות שנקבעו שם על נסיבותיו של מקרה זה, שבהן חלף זמן רב מאז נעשה בנכס שימוש בפועל, ובפרט שימוש התואם לסיווג של "תעשייה". אם כן, גם אם עשויות להתעורר שאלות מסוימות באשר לפרשנותו של סעיף 330 לפקודת העיריות – ואיני נדרשת לכך – בנסיבות המקרה דנן אני סבורה כי לא מתקיימת עילה למתן רשות ערעור (ראו: עניין המגרש המוצלח, בפסקה 3).
 
12.      אשר על כן: הבקשה נדחית. במכלול הנסיבות איני עושה צו להוצאות.
 
           ניתנה היום, ‏כ"ו באב התשע"ח (‏7.8.2018).