הנשיא א' גרוניס:

1.        לפנינו שתי בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן) לאשר את תביעת המשיבה כתובענה ייצוגית.

2.        המשיבה בשתי הבקשות היא חברת עורכי-דין המחזיקה משרד בבית משותף בתל-אביב. המשיבה הגישה תביעה, ובקשה לאשרה כייצוגית, נגד עיריית תל-אביב-יפו (היא המבקשת בבר"ם 3284/10, ולהלן – העירייה) ונגד איגוד הערים "איגודן – תשתיות איכות סביבה" (הוא המבקש בבר"ם 3301/10, ולהלן – האיגוד). עניינה של התביעה באופן חישוב אגרת הביוב שנגבתה מהמשיבה. אגרה זו מחושבת לפי כמות המים שנצרכה בידי המחזיק בנכס. עיקר טענתה של המשיבה הוא כי לא היה מקום לגבות ממנה (ומאחרים המחזיקים בדירות בבתים משותפים בתחומי העירייה) אגרה בגין אותו חלק מן המים המשמש ל"צריכה משותפת" של הבניין. זאת, כיוון שלדידה, מים לצריכה משותפת משמשים לגינון ואינם מוזרמים למערכת הביוב.

3.        בתקופה שאליה מתייחסת התביעה (השנים 2008-2006), הייתה העירייה מופקדת על מערכת הביוב העירונית ואילו האיגוד היה מופקד על מערכת הביוב האזורית, שאליה הוזרם הביוב מן המערכת העירונית. בהתאם לכך, שימשה אגרת הביוב למימון הוצאותיהם של שני גופים אלה, אף שבפועל הופקדה העירייה על מלאכת הגבייה. סמכותה של העירייה לגבות אגרה נקבעה בסעיף 37(א) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן – חוק הרשויות המקומיות (ביוב)):

"רשות מקומית תטיל, בחוק עזר, על המחזיקים בנכסים המחוברים לביוב אגרה לכיסוי הוצאות החזקת הביוב שלה (להלן – אגרת ביוב)".

           מכוח סעיף זה (שבוטל בינתיים) חוקק חוק עזר לתל-אביב-יפו (ביוב), התשס"ג-2002 (להלן – חוק העזר העירוני). לענייננו חשובות הוראות סעיף 10 לחוק עזר זה:

"מחזיק בנכס ישלם לעיריה אגרת ביוב; סכום האגרה יהיה הסכום המתקבל ממכפלת כמות המים שנצרכה בידי המחזיק, כפי שנמדדה במד המים בנכס, למעט מים לגינון נוי, בתעריפי האגרה הנקובים בחלק ג' לתוספת הראשונה, לפי תעריפי האגרה המעודכנים; לענין זה, "מים לגינון נוי" – כמשמעותם ועל פי הכללים שנקבעו לגביהם בתקנות המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשנ"ד-1994, בכמות שלא תעלה על המכסה המרבית המוקצבת למחזיק הנכס" [ההדגשות הוספו].

           בסעיף 4 לכללי המים (תעריפים למים ברשויות מקומיות), התשנ"ד-1994 (להלן – כללי המים), כנוסחו במועד הרלוונטי, מוגדר תעריף מופחת למים לגינון נוי וכן קבועה מגבלה על כמות המים לגינון נוי שתחויב בתעריף זה. אדם המעוניין בפטור מאגרת ביוב בגין מים המשמשים לגינון נוי מחויב להגיש בקשה מתאימה לעירייה, ובה עליו להצהיר מהי כמות המים המשמשת אותו לגינון. הפטור הוגבל בתקרת כמות המים לגינון שבגינה ניתן לשלם תעריף מופחת.

4.        סמכותו של האיגוד הוסדרה בחוק עזר לאיגוד ערים דן (ביוב) (אגרה), התשכ"ז-1967 (להלן – חוק העזר האזורי). סעיף 3(א) לחוק העזר האזורי מורה כי:

"כשכמות המים המסופקת נמדדת במד-מים, תשולם האגרה לפי מספר המטרים המעוקבים של מים מסופקים".

           סעיף 5 לחוק העזר האזורי, שכותרתו "פטור", מורה כי:

"על אף האמור בסעיפים 3 ו-4 לא תובא בחשבון בחישוב האגרה כמות מים שהשתמשו בה להנחת דעת המהנדס לאחת ממטרות אלה:
(1) השקאת גינות;
(2) צרכי תעשיה, מלאכה או חקלאות במידה שהמים אינם מוזרמים לביוב במישרין או בעקיפין".

5.        בית המשפט המחוזי קבע, על בסיס פרשנותו לחוק העזר העירוני, כי אין לעירייה סמכות לגבות אגרת ביוב בגין מים שאינם מוזרמים למערכת הביוב, ובכלל זה בגין מים המשמשים לגינון. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי אף שאין הכרח שאגרה תשקף במדויק את מחיר השירות המסופק ועל-כן, אין הכרח כי אגרת הביוב תשקף במדויק את כמות המים המוזרמים לביוב, הרי שבענייננו כל המים לצריכה משותפת אינם מוזרמים לביוב ולפיכך לא קיים כל קשר בין האגרה הנגבית בגינם לבין השירות המסופק.

           בהמשך התייחס בית המשפט המחוזי לטענת העירייה כי מים לצריכה משותפת משמשים לצרכים נוספים מלבד גינון, כגון מים לשטיפת רצפות; שירותים משותפים; מים למקלטים; וברזיות. בהסתמך על עדותו של בעל השליטה במבקשת (להלן – עו"ד רסלר), קבע בית המשפט המחוזי כי "ברוב המכריע של הבתים המשותפים אין שירותים משותפים, גם אם קיימים כאלו לא נעשה בהם לרוב שימוש. מים המשמשים לשטיפת רצפות, ומי ברזיות, הם מים הנגרפים אל מחוץ לבנין ונספגים באדמה ולא מוזרמים לביוב. כך גם לגבי מים לשטיפת פחי האשפה. ככל שקיימים מקלטים ובהם ברזים, נדיר שנעשה באלו שימוש" (פיסקה 1(ד) לפסק-הדין).

           לנוכח הקביעה כי המים לצריכה משותפת אינם מוזרמים לביוב, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי מכסת המים לגינון, הקבועה בכללי המים, תחול לצורך חישוב אגרת הביוב רק מקום בו לא קיים נתון בדבר מים לצריכה משותפת (כגון בבתים פרטיים); ואילו מקום בו קיים נתון בדבר כמות המים לצריכה משותפת, אין העירייה מוסמכת לגבות אגרת ביוב בגין מים אלה. על יסוד קביעות אלה, אושרה תובענת המשיבה כייצוגית.

6.        בבקשתה לפנינו טוענת העירייה כי המשיבה לא הציגה ראיות המלמדות כי בכל הבתים המשותפים שבתחומה של העירייה, משמשים המים לצריכה משותפת רק לגינון או למטרות אחרות שאינן מצריכות שימוש במערכת הביוב. לעמדתה, התצהירים שהוגשו מטעמה ומטעם האיגוד מלמדים כי ההפך הוא הנכון. עוד סבורה העירייה כי לא היה מקום לקבל את הפרשנות המשפטית שהציעה המשיבה לסעיף 10 לחוק העזר העירוני.

           בבקשה שהוגשה מטעם האיגוד נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי מבוססת על חוק העזר העירוני בלבד, ולא נבחנה בה פרשנותו של חוק העזר האזורי – מכוחו נגבית האגרה לטובת האיגוד. כן טוען האיגוד כי ההחלטה יוצרת, יש מאין, פטור רחב מזה הקבוע בדין.

           המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וסבורה כי אין מקום למתן רשות ערעור עליה. עוד מפרטת המשיבה כי לעמדתה, אין המבקשים מוסמכים לגבות אגרה בגין מים שאינם מוזרמים למערכת הביוב, וזאת שכן סעיף 37 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) קובע כי אגרת ביוב תוטל רק על נכסים המחוברים לביוב, ואילו האדמה שאליה מתנקזים המים אינה "נכס המחובר לביוב". כן סבורה המשיבה כי את בירור הטענה העובדתית, לפיה המים לצריכה משותפת אינם מוזרמים למערכת הביוב בכלל הבתים המשותפים בתחומה של העירייה, יש להותיר לשלב ההוכחות במסגרת הדיון בתובענה לגופה תחת עריכתו בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית.

7.        החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פיה. דין הערעור להתקבל.

           כידוע, תנאי לאישור תובענה כייצוגית הוא כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות בה – ובכלל זה השאלות העובדתיות – יוכרעו לטובת קבוצת התובעים (ראו סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006). לצורך כך, כבר בשלב המקדמי נדרש התובע להוכיח כי קיימת תשתית ראייתית מספקת, המקימה סיכוי סביר להכרעה לטובת הקבוצה (ראו: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 330-328 (1997); רע"א 4474/97 טצת נ' זילברשץ, פ"ד נד(2) 577, 588-587 (2000); רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ פיסקה  10 לפסק-הדין (טרם פורסם, 26.4.2010)).

8.        במקרה שלפנינו לא הניחה המשיבה תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתה העובדתית, שלפיה כל המים לצריכה משותפת, בכל הבתים המשותפים שבתחום העירייה (או אפילו בקבוצה מוגדרת מתוכם), משמשים לגינון או למצער אינם מוזרמים למערכת הביוב. המשיבה ביקשה לבסס טענה זו על תצהיר שהגיש עו"ד רסלר. ברם, אין בכוחו של תצהיר זה לבסס עובדות כלשהן בנוגע לאופן השימוש במים לצריכה משותפת בבניינים אחרים, שאינם מוכרים לעו"ד רסלר. בעת שנחקר על תצהירו, העיד עו"ד רסלר כי אין הוא מבסס את טענותיו ביחס לשימוש שנעשה במים לצריכה משותפת בבניינים אחרים על מחקר כלשהו, כי אם על הערכתו האישית, וכדבריו:

"אני גר 66.5 שנה בתל-אביב. אני מכיר טוב את תל-אביב וכמעט אין בית ללא חצר. לקחתי נתונים" (עמ' 5 לפרוטוקול).

           יובהר, כי המשיבה לא פירשה מהם אותם "נתונים" עלומים. אף אם נכון הדבר כי "כמעט אין בית ללא חצר", אין בכך כדי להראות כי המים לצריכה משותפת משמשים לגינון. יתרה מכך, כאשר נשאל עו"ד רסלר אם נכון שאינו יודע בכמה בתים משותפים משמשים המים לצריכה משותפת לצרכים אחרים, שאינם גינון, השיב כי:

"נכון שאני לא יודע את מספר הבתים. אני מניח שקיימים כאלה. וגם בכאלה יש גנים והמים שם מחלחלים לקרקע" (עמ' 9 לפרוטוקול).

           כן אישר עו"ד רסלר כי ישנם בתים משותפים שבהם "בנוסף לגינות יש עוד מקורות של מים משותפים שמוזרמים לביוב ולא לקרקע", וכי מספרם של אלה או זהותם אינה ידועה לו (שם). סיכומו של דבר, עדותו של עו"ד רסלר מוגבלת לטענה כי בחלק מן הבתים המשותפים בתחומה של העירייה, חלק מן המים לצריכה משותפת אינם מוזרמים למערכת הביוב. מכל מקום, עולה מעדותו כי אין בידו מידע מידיעה אישית ביחס לאופן השימוש במים לצריכה משותפת בכלל הבניינים בעירו.

           לכך יש להוסיף כי הן העירייה הן האיגוד הגישו תצהירים מטעם בעלי תפקידים בהם להוכחת הטענה כי המים לצריכה משותפת עשויים לכלול, מלבד גינון, רכיבים נוספים, כגון מים לשטיפת חדרי מדרגות, ברזיות ומים המשמשים את הדיירים באזורים משותפים, כגון חדרי אשפה ומקלטים. חלק ניכר ממים אלה, כך הוצהר, מוזרם למערכת הביוב (ראו סעיף 6 לתצהירו של מר פלאי מטעם העירייה וסעיף 7 לתצהירו של מר סלע מטעם האיגוד). תצהירים אלה לא נסתרו.

9.        אף אם נניח לטובת המשיבה כי בידיה תשתית ראייתית מספקת להוכחת הטענה כי חלק מן המים לצריכה משותפת, בחלק מן הבניינים, אינם מוזרמים למערכת הביוב, אין די בכך כדי לבסס עילה לטובת הקבוצה. טענתה המשפטית של המשיבה, לפיה אין זיקה בין החיוב באגרת ביוב בגין מים לצריכה משותפת, לבין השירות של אחזקת מערכת ביוב, נסמכת על ההנחה שכל המים לצריכה משותפת, אינם מוזרמים למערכת הביוב. אין בכוחו של חומר הראיות שהוצג כדי לבסס הנחה זו ביחס לכל הבניינים שבתחום העירייה, או ביחס לקבוצה מוגדרת כלשהי מתוכם. גם הטענה כי סעיף 37 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) לא הסמיך את העירייה לגבות אגרת ביוב בגין "צריכת מים המיוחסת לקרקע", מצריכה ביסוס עובדתי (שאינו בנמצא ביחס לקבוצה) לכך שהמים לצריכה משותפת מחלחלים בקרקע ואינם מוזרמים למערכת הביוב. על כן, לא ניתן לומר כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות שבמחלוקת יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. מוכנים אנו להניח שהמשיבה הוכיחה לכאורה שבידה עילה אישית, ככל שמדובר בהיבט העובדתי. ברם, אין די בכך על מנת שתתקבל הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

10.      ויודגש: אופן השימוש במים לצריכה משותפת, לרבות השאלה אם מים לשימושים שונים מוזרמים למערכת הביוב, אם לאו, אינו נושא ל"ידיעה שיפוטית". כידוע, בגדר המונח "ידיעה שיפוטית" נכללות עובדות שהן נחלת הכלל או עובדות הניתנות לבירור מיידי ומדויק על-ידי עיון במקורות מוסמכים אשר אינם שנויים במחלוקת (ראו למשל, רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נט(3) 760, 767-766 (2005); אליהו הרנון דיני ראיות חלק שני 45-43 (1985); יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה חלק שני 736-726 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). לא ניתן לומר כי מידע בסיסי הידוע לכל הוא שמים לצריכה משותפת משמשים רובם ככולם לגינון או שאינם מוזרמים למערכת הביוב. דברים אלה עשויים להשתנות במידה ניכרת בין בניין אחד למשנהו, ואין מקום להניח כי הנעשה בבניין מסוים מעיד על הנעשה באחרים. לא למותר לציין בהקשר זה, כי מתצהירו של מר סלע מטעם האיגוד עולה דווקא כי ישנם מקרים שבהם קיימים פתחי ביוב בחצר הבניין, שאליהם נקווים עודפי מים ששימשו לגינון או רחצה (ראו סעיף 9 לתצהיר).

11.      אין ממש גם בטענת המשיבה כי נטל השכנוע מוטל דווקא על המבקשות, וזאת מפאת היותן "המוציאות מחברן". על הטוען לגבייה בלתי חוקית להוכיח את טענתו, במישור העובדתי והמשפטי כאחד ולוּ רק בשל חזקת התקינות המנהלית.

12.      לנוכח כל האמור לעיל, לפיו לא הניחה המשיבה תשתית ראייתית המקימה אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים, אין אנו רואים צורך להידרש לשאלת הפרשנות המשפטית הראויה של דברי החקיקה שהסדירו את גביית אגרת הביוב בתקופה הרלוונטית לתביעה.

           אשר-על-כן, הערעור מתקבל, החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת והבקשה לאישור נדחית. המשיבה תישא בשכר-טרחת עורכי-דינם של המבקשים בסכום של 25,000 ש"ח לכל אחד.

                                                                                      ה נ ש י א

השופט נ' הנדל:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס.

           ניתן היום, י"ט בכסלו התשע"ג (03.12.2012).