בקשה להפסקת תובענה

 מחיקת הליך איננה יוצרת מעשה בית דין, שכן אין בה כדי למנוע מהתובע לחזור ולהגיש תביעתו מחדש, אף אם באותה תובענה ממש. בפסיקה נקבע שאין בזכות דיונית זו כדי להתיר לאותו בעל דין, אשר משתמש בזכותו זו, להפעיל את כוחותיו המשפטיים והדיוניים בדרך שאיננה מקובלת ושלא בתום לב. (ראה דברים שנאמרו בבר"ע 123/09, מחוזי נצרת, מפי כב' השופט ארבל, פסק דינו מיום 20/5/09, שם בסעיף 10; כמו כן ראה ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' דורי נחום, תק-על 2005 (1) 5078 (2000).)

 אודות חובתו של בעל דין לפעול בתום לב במהלך ניצול זכויותיו הדיוניות נאמר, על ידי כב' הנשיאה, השופטת בייניש: "עקרון תום הלב מהווה עקרון על בשיטתנו המשפטית אשר מצודתו פרושה … על כלל המערכת המשפטית  בישראל" (דברי השופט באלון בע"א 700/81 פז נ' פז, פד"י לח (2) 736, 742). מעקרון זה נגזר, כי על בעל  הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום לב. עליהם לפעול באופן סביר והוגן במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין".

ובהמשך פסק הדין נאמר:

"השאלה מהו שימוש לרעה בהליך שיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעניין תום הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת מידה אובייקטיבית הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו …"

 עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי – כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת המידה האמורה הינה, כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, תוך מילוי חובותיו של בעל הדין כלפי בית המשפט…" (בש"א 6498/06, (ע"א 11319/05) בנק דיסקונט לישראל נ' משה שנפ, תק-על 2007 (1) 323, 326 (2006). ראו גם פסק דינו של כב' השופט, א' רובינשטיין מיום 25/8/09 ברע"א 3876/09 חביב ח'שיבון ואח' נ' מרואן ח'שיבון ואח'.)

מכאן, ברור כי לצד האיסור על שימוש בהליך המשפטי בחוסר תום לב, נתונה לבית המשפט סמכות ושיקול דעת, לא להיענות לבקשה, אשר מוגשת תוך ניצול הליך דיוני שלא בהגינות ושלא בתום לב ותוך כדי פגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של הצד שכנגד. לבית המשפט מסור שיקול דעת שלא להיעתר לבקשה להפסקת תובענה, אשר מנימוקיה לא שוכנע שיש בהם ממש לשם הפסקת התובענה, אלא מונחה משיקולים חיצוניים לתובענה שיש בהם גוון ברור של שיקולים זרים כפי המקרה שבפנינו.

 לבית המשפט אשר דן בבקשה למחיקת התובענה, הנשלט על ידי תקנה 154 לתקנות סדר הדין, מסור שיקול דעת רחב שלא להיעתר לבקשה. הקריטריונים לסירוב לבקשה להפסקת תובענה נמנו בהרחבה בע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' ציפורה בן נון, פ"מ מו (3) 738, שם בעמ' 745, מפי כב' השופט חשין:

"אולם בית המשפט יסרב לבקשה להפסקת תובענה, אם היעתרות לבקשה יהיה בה כדי לשלול מהנתבע יתרון של ממש שרכש תוך כדי ההתדיינות, או אם יש בבקשה להפסקת התובענה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ….. אכן, לא היה זה ראוי לאפשר לתובע לחמוק מתוצאות התדיינות אליה גרר את הנתבע; ואין זה צודק שכך יינתן לו לשקול בסיומה של ההתדיינות, את סיכוייו לזכות במשפט ובהתאם להערכתו תופסק התובענה רק כדי שיוכל לחזור לאחר מכן לבית המשפט באיון נעורים מחודש…". 

יצוין כי בית משפט אשר סבור שיש להענות לבקשה לפסקת תובענה נתונה הסמכות  לקבוע שהחלטות מסוימות תחייבנה גם בהליך החדש אם וככל שיפתח בעתיד. ראה בספרו של גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה עשירית בעמ' 174 ו-303, וכן רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ. יעקב קבודי דברי כב' השופט זילברטל:

"בנסיבות אלה, אם בית המשפט יגיע למסקנה שאכן יש מקום להפסיק את התובענה (כגון שהנזק עדיין לא התגבש ואין מקום להמתין לכך שההליך המקורי תלוי ועומד אך לא ניתן לקדמו), ראוי כי יתנה את ההפסקה בתנאים שימנעו קיפוחו של הנתבע. כך, למשל, ניתן לקבוע כי הדיון יימשך מהמקום אליו הגיע הדיון בתובענה הראשונה, כי ראיות שהוגשו תחשבנה כמוגשות גם בהליך החדש, כי החלטות מסוימות תחייבנה גם בהליך החדש וכו'".