בעידן שבו הכסף עובר משטרות נייר לארנקים דיגיטליים, עולם הפשע מצא לעצמו כר פורה במרחבי הרשת. אחת מפרשות ההונאה המתוחכמות ביותר שנחקרו לאחרונה בישראל, המכונה "העוקץ הרוסי", הובילה לפסק דין דרמטי ותקדימי בבית המשפט העליון. פסק הדין מסדיר את גבולות הגזרה של משטרת ישראל בבואה להקפיא ולתפוס נכסי קריפטו המוחזקים מעבר לים.
הנה סיפורו של המאבק המשפטי שהגיע עד לערכאה הגבוהה ביותר, ומשנה את כללי המשחק בסייבר.
התחנה הראשונה: ארנק דיגיטלי בשווי 10 מיליון דולר (בית משפט השלום)
הכל התחיל כאשר יחידת הסייבר הארצית בלהב 433 חשפה רשת הונאה בינלאומית שפגעה באזרחים רבים. חוקרי המשטרה הצליחו להתחקות אחר נתיב הכסף וגילו כי מיליוני דולרים זרמו לתוך ארנק דיגיטלי המנוהל על ידי חברת Tether – חברה זרה הממוקמת ומאוגדת מחוץ לגבולות ישראל. בארנק זה הוחזקו למעלה מ-10 מיליון דולר (במטבעות USDT הצמודים לדולר).
המשטרה פנתה ישירות לחברה הזרה וביקשה להקפיא את הארנק. החברה, שאימצה מדיניות מוצהרת של שיתוף פעולה עם רשויות אכיפה בעולם, נענתה לבקשה והקפיאה את החשבון. מיד לאחר מכן, פנתה המשטרה לבית משפט השלום בראשון לציון (בפני כבוד השופט ג' מימון), במסגרת הליך ה"ת 54825-09-25, וקיבלה צו שיפוטי המורה על תפיסת והקפאת החשבונות.
בעל הארנק, ארטיום נדורנקו, עתר לביטול הצו, אך השופט מימון דחה את בקשתו והאריך את תוקף ההקפאה, מתוך קביעה שהמשטרה פעלה במישור הוולונטרי (ההתנדבותי) מול החברה הזרה.
התחנה השנייה: המשטרה חרגה מסמכותה? (בית המשפט המחוזי)
נדורנקו לא ויתר והגיש ערר לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (במסגרת הליך בע"ח 54295-12-25) בפני כבוד השופט ד' ארד-אילון.
כאן התהפכה הקערה על פיה. השופט ארד-אילון מתח ביקורת על נוסח הצו שבו השתמשה המשטרה (נוסח מובנה של טופס סטנדרטי). הצו כלל "הוראת ציווי" כופה המופנית לתאגידים פיננסיים. השופט המחוזי קבע כי מאחר שחברת Tether היא חברה זרה, לבית המשפט בישראל אין כל סמכות להוציא נגדה צווים כופים אקסטרה-טריטוריאליים (מחוץ לגבולות המדינה).
בית המשפט המחוזי קבע כי פגיעה בזכויות קניין של אדם מחייבת הסמכה מפורשת בחוק , וביטל את הצו מחמת חוסר סמכות. החלטה זו עוררה דאגה עמוקה במערכת אכיפת החוק, שחששה מפני יצירת "עיר מקלט דיגיטלית" לעבריינים ברשת.
התחנה הסופית: ההכרעה התקדימית בעליון
מדינת ישראל מיהרה להגיש בקשת רשות ערר לבית המשפט העליון (הליך רע"פ 65435-03-26). התיק הונח על שולחנו של כבוד השופט אלכס שטיין.
השופט שטיין זיהה מיד את החשיבות הציבורית והמשפטית העצומה של התיק, הנסוב סביב השאלה: האם מותר למשטרה לקיים שיתוף פעולה וולונטרי עם גופים פיננסיים זרים כדי להילחם בפשע?
בפסק דין מרתק ומעמיק, שבו סקר את ההיסטוריה של הכסף מהעת העתיקה ועד ל"זהב הדיגיטלי" (הביטקוין והסטייבלקוינס) , עשה השופט שטיין הבחנה משפטית מבריקה: יש להבדיל בין פעולות שלטוניות שיש בהן כפייה (המחייבות חקיקה מפורשת ונוקשה) לבין פעולות הנקיות מכפייה ומפגיעה בזכויות מוקנות.
כאשר חברת קריפטו זרה בוחרת מרצונה החופשי ובמסגרת מדיניותה לשתף פעולה עם המשטרה ולהקפיא נכסים החשודים כגנובים – אין כאן כל כפייה מצד מדינת ישראל כלפי החברה או כלפי החשוד. מקור הסמכות לפעולה זו נמצא בסעיף 3 לפקודת המשטרה, המטיל עליה חובה כללית למנוע ולגלות עבירות.
תוצאת הערעור: הציטוט הרשמי
השופט אלכס שטיין קיבל את ערעור המדינה במלואו, ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע כי ההקפאה שרירה וקיימת.
וכך פסק השופט שטיין (מתוך סעיפים 26-27 לפסק הדין):
"אקדים אחרית לראשית ואציין כי החלטתי לקבל את הערר, לבטל את ההחלטה מושא הבקשה ולקבוע כי המבקשת פעלה כדין, בגדרי סעיף 3 לפקודת המשטרה, בכל הקשור לשיתוף הפעולה הוולונטרי שלה עם חברת Tether. כפועל יוצא מקביעה זו, הקפאת הארנק הדיגיטלי ומטבעות הקריפטו על ידי Tether, שכאמור נעשתה מרצונה ועודנה תלויה בהסכמתה לא נפגמה בשום פגם. סמכות המשטרה ליזום ולקיים שיתוף פעולה וולונטרי מעוגנת בסעיף 3 לפקודת המשטרה זאת, מאחר שמדובר בפעולה וולונטרית שאינה כופה דבר על המשיב או על חברת Tether."
בשורה התחתונה
פסק הדין בעניין ארטיום נדורנקו מהווה אבן דרך דרמטית במשפט הישראלי. הוא מעניק למשטרה את הכלים הנדרשים לפעול במהירות ובגמישות במרחב הוירטואלי, תוך ניצול שיתופי פעולה בינלאומיים וולונטריים. ההחלטה מבהירה לעברייני הסייבר כי רשת האינטרנט והחברות הזרות לא ישמשו להם כעיר מקלט, וכי ידה הארוכה של אכיפת החוק יכולה להגיע – באמצעים חוקיים – גם אל הארנקים הדיגיטליים המאובטחים ביותר בעולם.