א.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת פלאוט) מיום 22.12.13 ברמ"ש 36871-12-13, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של בית המשפט לעניני משפחה בפתח תקוה (השופטת גדיש) מיום 4.12.13 בגדרי תמ"ש 19543-06-13. ביסודה של הבקשה טענות בדבר סמכותו של בית המשפט לעניני משפחה.
 
רקע
 
ב.        המבקשת ומשיב 2 ניהלו מערכת יחסים כידועים בציבור. משיב 1 הוא בנו של משיב 2 מנישואים קודמים. בשלב מסוים עלתה מערכת יחסיהם של המבקשת ומשיב 2 על שרטון, והחלו התדיינויות משפטיות ביניהם. ביום 10.6.13 הגיש משיב 1 תביעה לפינוים של המבקשת ומשיב 2 מדירה, שלפי הטענה שייכת לו (תמ"ש 19543-06-13). התביעה הוגשה לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן התקנות) שעניינו תביעה לפינוי מושכר. המבקשת, מצדה, הגישה, ביום 11.6.13, מספר תביעות – תביעת משמורת (תמ"ש 23119-06-13), תביעת מזונות (תמ"ש 23044-06-13) ותביעה רכושית (תמ"ש 23160-06-13). בגדר התביעה הרכושית עתרה המבקשת להצהיר כי היא זכאית ל-70% מן הזכויות באותה דירה.
 
ג.        המבקשת הגישה בבית המשפט לעניני משפחה בקשה לאיחוד הדיון בתביעת הפינוי ובתביעה הרכושית. ביום 21.10.13 הורה בית המשפט לעניני משפחה (סגנית הנשיאה מקייס), כי תביעת הפינוי תתברר בפני השופטת גדיש "בפניה מתנהלים מספר הליכים בנוגע לצדדים". בהחלטה נאמר, כי השופטת גדיש תשקול אם יש מקום לאחד את מועד הדיון בתובענות. בהחלטתה מיום 14.11.13 דחתה סגנית הנשיאה מקייס את בקשתו של משיב 1 לעיון חוזר בהחלטה מיום 21.10.13.
 
ד.        ביום 4.12.13 התקיים דיון בפני השופטת גדיש. בית המשפט דחה את בקשתה של המבקשת לעכב את הדיון בתביעת הפינוי עד להכרעה בתביעה הרכושית, או לדון בהן במאוחד. נאמר, כי "זכויותיה בדירה מובטחות באמצעות העיקול שהוטל עליה". בית המשפט הורה, כי יש לברר ראשית את תביעת הפינוי, וקבע אותה לדיון הוכחות וסיכומים בעל פה (ליום 29.12.13). נאמר, כי "הכלל של 'שופט אחד למשפחה אחת' הוא כלל חשוב ומקוים מעצם העובדה שהתיקים הועברו כולם לדיון בפני. אין בכלל האמור כדי לחייב את בית המשפט היושב בדין לשמוע את כלל התיקים במאוחד והדבר אף לא ישים מבחינה פרקטית". בית המשפט נעתר לבקשת המבקשת לקבלת פרטים בעניין הדירה מלשכת רישום המקרקעין, רשויות המס וצד שלישי נוסף, וכן הורה לה להציג תמלילי הקלטות המצויים בידיה עד 10 ימים לפני דיון ההוכחות.
 
ה.        המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רמ"ש 36871-12-13). בהחלטה מיום 22.12.13 נדחתה הבקשה. נאמר, כי החלטתו של בית המשפט לעניני משפחה לקבוע מועד מוקדם ודחוף להוכחות בתביעת הפינוי היא החלטה שבסדרי דין, והלכה היא שערכאת הערעור לא תתערב בכגון דא. עוד נאמר, כי החלטתו של בית המשפט סבירה ומנומקת, ועל כן אין צורך לטעת מסמרות בשאלת תחולתו של פרק ט"ז4 לתקנות על התדיינויות בבתי המשפט לעניני משפחה. בית המשפט המחוזי ציין, כי לא קיימת חובה להגיש תצהירי עדות ראשית, ובידי המבקשת לחקור את העדים בחקירה ראשית בדיון ההוכחות. באשר להצגת תמלילי ההקלטות נאמר, כי מדובר בהחלטה שעניינה סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות, עליה אין ניתן להגיש רשות ערעור לפי סעיף 1(6) לצו.
 
הבקשה
 
ו.        מכאן בקשת רשות הערעור (אשר הוגשה ביום 23.12.13), המושתתת על שלושה ראשים: ראשית נטען, כי אין ניתן לדון בתביעת פינוי לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין בבתי משפט לעניני משפחה. זאת – כנטען – נוכח הוראת תקנה 258ה(ב) לתקנות, הקובעת כי "הוראות פרק ט"ז וסימן ב' בפרק כ' לא יחולו על תובענות בעניני משפחה". נטען, כי ההחלטה לקיים את הדיון לפי פרק ט"ז4 "חף מכל סממן של תקינות דיונית בסיסית", באשר לא יתקיים קדם משפט, לא יוכרעו בקשות מקדמיות, לא יותרו הגשות מסמכים ולא יוגשו תצהירי עדות ראשית וסיכומים בכתב. עניינו של הראש השני בבקשה בטענה, כי היה על בית המשפט לעניני משפחה לעכב את ההליכים בתביעת הפינוי עד להכרעה בתביעה הרכושית. נטען, כי לפי מדיניות משפטית רצויה יש להורות על "התדיינות מאוחדת ומסונכרנת של כל המחלוקות הנידונות בפני המותב". עוד נטען, כי לפי סעיף 49(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הגורם השיפוטי המוסמך להכריע בבקשה לאיחוד עניינים הוא נשיא בית המשפט לעניני משפחה, ולפיכך החלטתה של השופטת גדיש ניתנה בחוסר סמכות. הראש השלישי בבקשה נסב על החלטת בית המשפט להורות למבקשת להציג את תמלילי ההקלטות שבידיה. נטען, כי "ככל שיוצג התמליל עתה, לבטח יוכל המשיב להתכונן לחקירתו הנגדית ולשפץ 'גרסתו' בבחינת יש מאין". בד בבד עם בקשת רשות הערעור עתרה המבקשת לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט לעניני משפחה, ובגדר כך למנוע את דיון ההוכחות ביום 29.12.13.
 
ז.        בהחלטה מיום 24.12.13 נאמר, כי "טענה עיקרית [בבקשה – א"ר] היא כי עסקינן בתביעה בסדר דין מקוצר, שהוראות הדין מוציאות מהן תובענות בענייני משפחה. אכן תקנה 258ה(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת, כי הוראות פרק ט"ז לתקנות אלה – העוסק בתביעות בסדר דין מקוצר – לא יחולו על תובענות בעניני משפחה. ואולם בנדוננו, נאמר בהחלטתו של בית המשפט לעניני משפחה (השופטת גדיש) מיום 4.12.13 (בגדרי תמ"ש 19543-06-13) כי הדיון בפניו נקבע במסגרת תביעה לפינוי מושכר, לפי פרקט"ז4 לתקנות, שעניינו פינוי מושכר, ולא פרק ט"ז, ונקבעו הוראות לעניין המשך ניהול התביעה. אם כן אין לכאורה צורך להידרש לנושא פרק ט"ז", וכי "נוכח זאת, ונוכח המתכונת הדיונית הגמישה הנוהגת בבתי המשפט לעניני משפחה (ראו למשל בע"מ 4738/13פלוני נ' פלונית (3.9.13)), והנתונה ככלל לשיקול דעתם על פי טובת הדיון, סבורני כי על פני הדברים קיים קושי רב להלום את הנטען בבקשה; הוא הדין לטענות דיוניות נוספות שבה. על כן אין מקום להתערבות בגלגול שלישי. חזקה על בית המשפט לעניני משפחה שיתן דעתו לטענות הצדדים בהליך שלפניו ככל הנחוץ". המבקשת נתבקשה להודיע האם היא נכונה למחיקתה של הבקשה מבלי שתחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה.
 
ח.       ביום 26.12.13 הודיעה המבקשת, כי היא עומדת על בקשתה. נטען, כי אין ליצור הפרדה מלאכותית בין הוראותיו של תת פרק ט"ז4 לתקנות לבין "האכסניה התחבירית תחתיה הוא חוסה, הלוא הוא פרק ט"ז לתקנות".
 
ט.       בהחלטה מיום 26.12.13 נאמר, כי אין מקום לעיכוב ביצוע, וכי ההחלטה בבקשת רשות הערעור תינתן בנפרד.
 
הכרעה
 
י.        לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. חרף ניסיונה של המבקשת להעטות על הבקשה אדרת משפטית כללית, לאמיתו של דבר תחומה היא לדל"ת אמותיהם של הצדדים וההליכים המתנהלים בבית המשפט לעניני משפחה. משכך, אין הבקשה באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. יתירה מכך, וכמות שציין בית המשפט המחוזי, הבקשה נסבה על עניינים הנוגעים לאופן ניהול ההליך בבית המשפט לעניני משפחה, בהם התערבותה של ערכאת הערעור תהא במשורה, לא כל שכן בגלגול שלישי. די בכך על מנת שלא להיעתר לבקשה, ואולם גם לעיצומם של דברים לא נמצא מקום להתערבות.
 
יא.      בבקשה נטען, כי לפי תקנה 258ה(ב) אין ניתן לברר בבית המשפט לעניני משפחה תביעות לפי פרק ט"ז4 לתקנות. וזוהי לשונה של תקנה 258ה(ב):
 
"הוראות פרק ט"ז וסימן ב' בפרק כ' לא יחולו על תובענות בעניני משפחה".
 
יב.       מלשונה של תקנה 258ה(ב) אין ניתן ללמוד, כי אין לברר תביעות לפינוי מושכר בבית המשפט לעניני משפחה, באשר הללו מוסדרות בפרק ט"ז4 לתקנות. אדרבא, תקנה 258ב(ב) לתקנות קובעת כי "הגדרות והוראות אחרות שבתקנות אלה למעט פרק כ"ב1 (העוסק בהחזרת ילדים חטופים לחו"ל לפי אמנת האג – א"ר) יחולו על תובענות בעניני משפחה ככל שאינן סותרות חלק זה, ובשינויים המחויבים לפי הענין", ועל פני הדברים חל איפוא פרק ט"ז4 גם על התדיינויות בבתי המשפט לעניני משפחה. ניתן אל לב, כי פרק ט"ז4 נוסף בתשס"ט, והוא אינו חוסה תחת פרק ט"ז אלא נפרד ממנו, כשם שפרק ט"ז2 וט"ז3 העוסקים בהתאמה בתובענה ממוכנת ובכתבי-דין אלקטרוניים הם עניינים נפרדים. על כן התקשיתי להלום את טענת "האכסניה התחבירית" שבה קשרה המבקשת את פרק ט"ז4 לפרק ט"ז לתקנות, ואיני רואה לו מקום. בכך ניתן היה לסיים את החלטתנו. אך עדיין סברתי כי ראוי לבדוק, השאלה היא האם במישור התכליתי יש מקום להבחין – לעניין הוראת תקנה 258ה(ב) – בין הליך בסדר דין מקוצר לפי פרק ט"ז לבין תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז4.
 
יג.       על הוראת תקנה 258ה(ב) נאמר כי "סכסוך בענייני משפחה אינו בגדר תביעה כספית או קניינית רגילה ויש לראותו כחלק ממכלול רחב שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל. משום כך לא מצא מחוקק המשנה לנכון להציב בפני בן המשפחה הנתבע מכשול פרוצדוראלי בדמות בקשת רשות להתגונן, מכשול שיהא עליו לצלוח כדי שיוכל להגיע לדיון לגופו של עניין. גם הליך המרצת הפתיחה אינו מתאים ל'עניני משפחה'. זהו הליך מהיר שנוצר מכורח המציאות לצורך פתרון עניינים דחופים ובלתי מסובכים מבחינה עובדתית ושאין טעם להמתין לפתרונם בתור המשפטים הרגיל … בית המשפט לעניני משפחה אמור להידרש למכלול הסכסוכים בין בני המשפחה המתדיינים לפניו ואין מקום לאכוף עליו הליך שמבחינה פרוצדוראלית אמור לקבל קדימה. שופט המשפחה הוא שאמור להחליט כיצד לנהל את ענייניה של המשפחה המובאים לפניו וההחלטה אם להקדים דיון בתביעה אחת או לעכב דיון בתביעה אחרת אמורה להינתן משיקולים מהותיים של פתרון הסכסוך הכולל ולא מטעם פרוצדורלי כופה" (ש' שוחט ד' שאוה סדר הדין בבית המשפט לעניני משפחה (2009) 223).
 
יד.       מחד גיסא, בתביעה לפינוי מושכר מתקיימים חלק מן הסממנים, שבעטיים קבע מחוקק המשנה, כי אין ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר או המרצת פתיחה בבית המשפט לענייני משפחה. כך, מתקיימים בתביעה לפינוי מושכר סממני ה"זריזות", וזוהי למעשה תכליתו העיקרית של הליך זה; אכן, פרק ט"ז4 לתקנות קובע הליך משפטי מזורז לדיון בתביעות לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר חל עליו, שמטרתו – הכרעה מהירה ואפקטיבית במחלוקות שעניינן פינוי מושכר. זאת – מתוך הכרת המציאות השיפוטית, וגרירתם של הליכי פינוי משמעה, כי במקרים לא מעטים יישבו שוכרים ללא צדק במושכר שנים על שנים עד להכרעה, ואילו אם יידעו הצדדים את התוצאה בעוד מועד תושג הגינות ראויה לכולי עלמא. לשם כך גם נקבעו בתקנות הוראות שונות המגבילות את היקף ההתדיינות. כך נקבע, כי תביעה לפינוי מושכר לא תכיל סעדים נוספים מעבר לפינוי המושכר (תקנה 215ז(ב)), וכי נתבע לא יהיה רשאי להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי (תקנה 215יג). כן נקבעו הוראות בדבר מועד הדיון בתובענה – 30 יום לאחר הגשת כתב ההגנה האחרון (תקנה 215יא), ובדבר מועד פסק הדין – 14 יום לאחר תום הדיון (תקנה 215יב(א) יחד עם תקנה 214טז).
 
           מאידך גיסא, התביעה לפינוי מושכר אינה מעמידה בפני הנתבע את המשוכה הדיונית העומדת בפני נתבעים בסדר דין מקוצר – בקשת רשות להתגונן. יתירה מכך: ככלל, בתביעה לפינוי מושכר מסור לבית המשפט שיקול דעת להורות על העברת התביעה להליך בסדר דין רגיל (תקנה 215יב(א) יחד עם תקנה 214יב(א)). ובהקשר בתי המשפט לעניני משפחה לא למותר להזכיר את הוראת תקנה 258ב(ג) לתקנות הקובעת כי "בית המשפט רשאי לסטות מהוראות שבפרקים אחרים שבתקנות אלה למעט פרק כ"ב1, ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". 
 
טו.      על רקע האמור סבורני, כי אף בהיבט התכליתי קיים קושי לקבוע, באופן גורף, שאין ניתן להגיש תביעה לפינוי מושכר בבית המשפט לעניני משפחה, ואיני סבור כי תקנה 258ה(ב) נועלת את השער בפני הגשת תביעות כאלה בבית המשפט לעניני משפחה. אכן, "תכלית סדרי הדין בבית המשפט לעניני משפחה היא גמישות ושקיפות" (בע"מ 4738/13 פלוני נ' פלונית (3.9.13)); המסקנה אליה הגענו היא נגזרת של גמישות זו; מסקנה הפוכה, עלולה היתה למנוע את השימוש בכלי של תביעה לפינוי מושכר בהתדיינויות בענייני משפחה, גם במקרים שבהם ראוי להשתמש בו, בניגוד לתכליתו של פרק ט"ז4 לתקנות. מכל מקום, נשוב ונאמר, כי מחוקק המשנה לא פרס את מצודתה של 258ה(ב) על פרק ט"ז4, ודומני כי לעניין זה נתחלפו למבקשת היוצרות, ולא הרי ט"ז כהרי ט"ז4.
 
טז.      ודוק – ככל שייטען במקרה קונקרטי כי אין תביעה לפינוי מושכר ראויה למסגרת המיוחדת של בית המשפט לעניני משפחה, לבית המשפט כלים שונים להתמודד עם טענה זו, ובכללם העברתה של התביעה לסדר דין רגיל לפי ההוראה הכללית שבפרק ט"ז4 כאמור, או התאמתה למסגרת הדיונית המיוחדת של ההתדיינות בענייני משפחה לפי תקנה 258ב(ג). בין יתר שיקוליו על בית המשפט להביא כמובן את השאיפה לפתרון כולל של הסכסוך, ולצד זאת את השאיפה לפתרונות מהירים, ושניים אלה אינם בבחינת תרתי דסתרי, אלא נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו והשכל הישר.
 
יז.       בנדון דידן, שקל בית המשפט לעניני משפחה את טענותיה של המבקשת, ובכללן את הטענות המתייחסות לתביעה הרכושית, והגיע למסקנה אליה הגיע. מדובר במסקנה שניתנה על יסוד הנסיבות הקונקרטיות, וככזו אינה מגלה עילה להתערבות, לא כל שכן בגלגול שלישי. עיון בהחלטה מלמד, על פני הדברים, כי גם זכויותיה הדיוניות של המבקשת בתביעת הפינוי לא נפגעו – בית המשפט לעניני משפחה הכריע בבקשות מקדמיות והורה על קיום חקירות ושמיעת סיכומים. המבקשת לא הצביעה בבקשתה על זכות דיונית קונקרטית שנפגעה, ומכל מקום חזקה על בית המשפט כי יתן דעתו לטענותיה בכל הנחוץ.
 
יח.      אין בידי להיעתר גם ליתר טענותיה של המבקשת. בהחלטתה מיום 21.10.13 הורתה סגנית הנשיאה מקייס, כי תביעת הפינוי תידון בפני השופטת גדיש. זאת, כך נראה, לפי סמכותה בסעיף 48(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בניגוד לנטען בבקשה, אין עסקינן במקרה בו הוגשו תביעות בבתי משפט שונים באותו אזור שיפוט, ועל כן לא חל סעיף 49(א) לחוק בתי המשפט. ההכרעה בשאלה האם לאחד את הדיון בשתי התביעות – תביעת הפינוי והתביעה הרכושית שהגישה המבקשת – מסורה לשיקול דעתו של השופט שבפניו מונחות התביעות (ראו תקנה 520 לתקנות, הקובעת כי "עניינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו"). ואמנם, גם המבקשת עצמה – בבית המשפט לענייני משפחה – עתרה לאיחוד הדיון בשתי התביעות לפי תקנה 520 לתקנות, ודומה כי עתה היא מנועה מלטעון אחרת. אין עסקינן איפוא בשאלה של סמכות, ולפנינו מעין השתק שיפוטי (ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים פ"ד נט(6) 625).
 
יט.      באשר להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט לעניני משפחה, הכלל הוא כי "החלטת הערכאה הדיונית בסוגיית איחוד הדיון נמנית עם אותן החלטות דיוניות אשר לגביהן מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב ובו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב" (רע"א 2292/11 זקס נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (2011), השופטת חיות), והדברים נכונים מקל וחומר עת נדרשת התערבות בגלגול שיפוטי שלישי. אוסיף, כי איני סבור שהחלטתו של בית המשפט פוגעת בזכויותיה המהותיות של המבקשת או גורם לה עיוות דין; יש לזכור, כי כעולה מהחלטתו של בית המשפט לעניני משפחה, זכויותיה המהותיות של המבקשת בדירה נשמרות באמצעות עיקול שהוטל.
 
כ.        באשר לטענותיה של המבקשת בדבר גילוים של תמלילי ההקלטות, אף אלה אינן מלמדות על מקום להתערבות. אמנם, ברע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל (2011) ציינתי, כי ספק האם הוראות צו בתי המשפט חוסמות את האפשרות לבקש לערער על החלטות כגון דא; ברם, באותו עניין היתה לדחיית העיון המבוקשת השלכה על סדר הבאת הראיות במשפט (על האבחנה בין דחיית העיון המוקדם במסמך עד למועד שמיעת הראיות לבין שינוי סדר הבאת הראיות ראו רע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי פלוני (2010), בפסקה 6 מפי המשנה לנשיאה ריבלין (להלן עניין פלוני); ראו גם רע"א 7447/13 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו עראר (10.11.13)); סוגיה זו אינה מתעוררת בענייננו (באשר המבקשת היא הנתבעת בתביעת הפינוי). מכל מקום "החלטה לגבי דחיית מועד העיון במסמכים היא החלטה דיונית, הנוגעת לסדר ואופן הבאת הראיות. ככזו היא נתונה, ככלל, לשיקול דעתה של הערכאה המבררת ובית המשפט שלערעור ימעט להתערב בהחלטות מסוג זה" (עניין פלוני, בפסקה 5), ואיני סבור כי ענייננו בא בגדר החריגים לכלל זה, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, בודאי לא בגלגול שלישי.
 
כללם של דברים
 
כא.      על יסוד האמור, לא אוכל להיעתר לבקשת רשות הערעור. יצוין, כי טענותיה של המבקשת נפרשו על פני 22 עמודים (ו-22 עמודים נוספים של בקשה לעיכוב ביצוע), בעוד שהחלטתו של בית המשפט לעניני משפחה מחזיקה עמוד ומחצה, והחלטתו של בית המשפט המחוזי מחזיקה שלושה עמודים ומחצה. מדובר, על פניו, במקרה העלול להצדיק פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה. בידי המבקשת לנמק בתוך שבוע, אם ברצונה בכך, מדוע לא תחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה.