השופט י' דנציגר:
 
           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות ש' שטמר, י' וילנר ו-ר' למלשטריך-לטר) בעמ"ש 36735-09-12, מיום 4.3.2013, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט המשפט לענייני משפחה בחיפה (סגנית הנשיא ש' ברגר) באמ"ץ 83/11, מיום 16.8.2012, אשר הכריז על בנה הקטין של המבקשת (להלן: הקטין) כ"בר אימוץ" והורה על אימוץ "סגור".
 
 
 
תמצית העובדות
 
1.        סיפור לידתו של הקטין שזור בסיפורה של המבקשת, אימו, ונעמוד על אלו יחדיו.
 
           המבקשת, ילידת 1990, הינה בת למשפחת מצוקה. אביה נרקומן. בינו לבין אמה של המבקשת שררו יחסים מתוחים ואלימים שהסתיימו בגירושין. המבקשת בילתה את שנות ילדותה בבית סבתהּ (כך לדבריה), ובהיותה כבת חמש, הוצאה, ככל שלושת אחיה, למסגרות חוץ-ביתיות. לאורך שנות התבגרותה הפגינה המבקשת בעיות התנהגות קשות וחוותה מספר משברים נפשיים שהובילו לאשפוזה. לדברי המבקשת, בהגיעה לגיל 18 אמהּ סירבה לאפשר לה לגור עמה ועל רקע זה התפתחו בין השתיים מריבות סוערות.
 
           בתקופה זו הורשעה המערערת בפלילים מספר פעמים, וזאת בעבירות של היזק רכוש במזיד, איומים, תקיפה "סתם", העלבת עובד ציבור והפרת הוראה חוקית, ובשנת 2009 הוטל עליה לרצות עונש מאסר בפועל למשך חמישה חודשים. תקופת מאסרה של המבקשת לוותה בהתנהגות אימפולסיבית, אלימה ותוקפנית. בחלק מן המאסר היתה המבקשת בהשגחה אינטנסיבית, עקב מצוקה נפשית והתנהגות אימפולסיבית, והיא הוגדרה כבעלת סיכון גבוה לפגיעה בעצמה או באחרים. המבקשת אובחנה בבית הסוהר כסובלת מהפרעות אישיות והפרעות התנהגות וקיבלה טיפול פסיכיאטרי ותרופתי.
 
           בשנת 2009, בסמוך למועד סיום מאסרה נולד למבקשת בן, הוא הקטין, מאב שזהותו אינה ידועה. לנוכח מצבה של המבקשת, הוכרז הקטין כנזקק על ידי בית המשפט לנוער בחיפה (השופטת ע' בן-לוי). בית המשפט הורה ביום 10.11.2009 להעביר את הקטין לשלושה חודשים, על מנת ליתן הזדמנות למבקשת להשתקם ולטפל בבנה, וקבע כי ככל שהמבקשת לא תשתף פעולה עם גורמי הטיפול, יהיה על רשויות הסעד לפעול למציאת משפחה אומנה לקטין. באותו היום, הורתה ועדת השחרורים על שחרור מוקדם של המבקשת ממאסר בתנאים, וזאת לנוכח הצהרותיה של המבקשת כי בכוונתה לשקם את חייה ולהתמסר לטיפול בקטין, ולנוכח התחייבותה לקיים תכנית שיקומית וטיפולית שתיערך עבורה.
 
           תחילה, הקפידה המבקשת לבקר את הקטין והפגינה רצינות בקשר לטיפול בו, אולם כעבור זמן לא רב ניכרה נסיגה במחויבותה כלפיו, כפי שעולה מתצהיריהן של העובדת הסוציאלית של המעון והעובדת הסוציאלית לפי חוק הנוער. כך, המבקשת נעדרה מ-23 מתוך 37 ביקורים שתואמו עבורה עם הקטין, לרוב ללא הודעה מראש. בביקורים אליהם הופיעה התקשתה המבקשת להתמקד בקטין ולהיות קשובה לצרכיו והגיבה בזעם ובהתעלמות לניסיונות העזרה וההדרכה שהוגשו לה. להתרשמות העובדת הסוציאלית, נסיגה זו נבעה בין היתר ממצבה של המבקשת אשר היתה עסוקה באותה העת במלחמת הישרדות יומיומית, בהיותה חסרת בית קבוע, ולנוכח יחסיה המורכבים עם הקרובים אליה.
 
           גם שיתוף הפעולה של המבקשת עם רשויות הרווחה היה חלקי בלבד. המבקשת סירבה לקבל טיפול נפשי על אף שהוסבר לה שעליה לעשות כן, בטענה שהיא בריאה ואינה זקוקה לטיפול. הסומכת שמונתה לה הפסיקה ללוותה ולא נבנתה עבורה תכנית תעסוקתית ושיקומית בשל היעדר שיתוף פעולה מצדה של המבקשת.
 
           לאור האמור, ולאחר שנפסלה האפשרות להעביר את הקטין לחזקתה של דודתה של המבקשת או של אחותה, הורה בית המשפט לנוער על העברת הקטין, בהיותו כבן ארבעה וחצי חודשים באותה עת, למשפחה אומנה חסויה "עם אופק אימוץ". הקטין שוהה עם משפחה זו עד היום.
 
           המפגשים בין הקטין למבקשת במרכז הקשר החלו להתקיים כעבור חודשיים (בשל קשיי תיאום עם המבקשת) בתדירות של אחת לשבועיים. המבקשת הקפידה להגיע למפגשים במועדם, כשהיא מביאה עמה תשורות עבור הקטין, והרעיפה על הקטין מחומה ומאהבתה. עם זאת, ככל שחלף הזמן הפכו המפגשים למקור לקושי רגשי ולבלבול עבור הקטין, אשר התקשה להיפרד מאימו האומנה והרבה לבכות במהלך המפגשים, לעיתים באופן רצוף. המבקשת מצידה לא הצליחה להרגיע את הקטין והתנגדה לסיום המפגשים על אף הקושי שהפגין הקטין.
 
           על רקע האמור, בהיות הקטין כבן שנה וחודש הוקפאו המפגשים בינו למבקשת ביוזמת שירותי הרווחה ובאישור בית המשפט לנוער. ביום 26.6.2011 נעתר בית המשפט לנוער לבקשת שירותי הרווחה להמשיך את הקפאת המפגשים, וזאת אלא אם המבקשת תוכיח כי היא נמצאת בטיפול שוטף של העובדת הסוציאלית של המשפחה למשך חודשיים לפחות. רק כעבור מספר חודשים המבקשת עשתה כן ועקב כך חודשו המפגשים בהוראת בית המשפט לנוער.
          
           למרבה הצער, גם לאחר חידוש המפגשים לא חל שיפור במצבו של הקטין. הקטין, שהיה באותה עת כבן שנתיים, המשיך להביע למעשה התנגדות למפגשים. המבקשת אמנם הקפידה להגיע למפגשים ולהרבות בגילויי אהבה כלפיו, אך התקשתה לראות את צרכיו ואת רצונותיו של הקטין ולפעול באופן מותאם אליהם. כך, נהגה המבקשת לומר לקטין כי היא אימו בעוד האם האומנה היא רק "מטפלת" (הגם שבמפגשים האחרונים הסבירה כי יש לו שתי אימהות). הקטין מצידו דחה אותם גילויי אהבה וביקש שוב ושוב לסיים את המפגשים. לאחר המפגשים, ניכרה נסיגה במצבו של הקטין, הוא נראה מבולבל ומרוחק והתקשה לישון. יוער, כי למשך תקופה מסוימת נערכו המפגשים בליווי עובדת סוציאלית ובנוכחות הגננת של הקטין, בהוראת בית המשפט לנוער, אך גם בכך לא היה כדי לסייע.
 
           ביני לביני, ביום 26.9.2011 הגיש המשיב בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי המבקשת, לפי הוראת סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק אימוץ ילדים או החוק), וכלפי אביו, שזהותו אינה ידועה, לפי הוראת סעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים. ביום 16.8.2012 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשה והמפגשים בין המבקשת לקטין הופסקו לתקופה של למעלה מחודשיים, עד לחידושם על ידי בית המשפט בעקבות ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי.
 
החלטת בית המשפט לענייני משפחה
 
2.        כאמור בית המשפט לענייני משפחה (סגנית הנשיא ש' ברגר) החליט להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו וכלפי המבקשת, וזאת לאחר שעיין בתסקירים ובתצהירים של הגורמים המטפלים, וכן בחוות דעת מומחה מטעם המשיב, הפסיכולוג הקליני-התפתחותי ד"ר נדב וינטראוב, ולאחר שהאזין לעדויותיהם.
          
           בית המשפט לענייני משפחה תיאר בהרחבה את עמדתם של הגורמים המטפלים במבקשת ובקטין, מכלול נסיבות חייה של המבקשת, את הקשר בינה לבין הקטין כפי שבא לידי ביטוי במפגשים ביניהם, ואת חוסר שיתוף הפעולה של המבקשת עם שירותי הרווחה, על אף הסיוע האינטנסיבי שהוענק לה. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי המבקשת נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין וכי אין סיכוי סביר ליכולת הורית עתידית, אף אם תקבל סיוע מתאים. על כן, נקבע כי בנסיבות העניין קמה עילת אימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים. בית המשפט לענייני משפחה בחן גם את האפשרות של אימוץ "פתוח" וקבע כי בנסיבות העניין לא ניתן להורות על המשך המפגשים בין המבקשת לקטין, בהטעימו כי הקשר בין השניים רצוף קשיים וכרוך בהשלכות קשות על מצבו של הקטין כך שטובתו של הקטין מחייבת אימוץ "סגור". לפיכך, נקבע כי עם ההכרזה על הקטין כבר אימוץ ינותק הקשר בינו למבקשת, למעט משלוח תמונה של הקטין אחת לשנה לידי המבקשת.
 
החלטת בית המשפט המחוזי
 
3.        על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בערעור עתרה המבקשת לבטל את ההכרזה על הקטין כ"בר אימוץ" ולחלופין לצמצם את תוצאות האימוץ. המבקשת טענה כי מאז לידתו של הקטין היא התמידה ושמרה על קשר עמו. לדבריה, היא אישה מתפקדת, מתנהלת בחיים באופן סביר, אינה מעורבת בפלילים וכשירה לתפקד כאם. כן נטען כי היא נמצאת בזוגיות טובה עם בן זוג קבוע ואף ילדה בחודש אוקטובר 2012 בן נוסף אותו היא מגדלת היטב (יוער כי כיום המבקשת אינה מצויה עוד בזוגיות). המשיב, לעומת זאת, סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והדגיש כי כלל הגורמים המקצועיים שהיו מעורבים בטיפול במבקשת ובקטין סברו כי טובתו של הקטין היא כי יוכרז בר אימוץ כלפי המבקשת וכי האימוץ יהא "סגור".
 
           יצויין, כי בית המשפט המחוזי הורה על עריכת חוות דעת נוספת ומקיפה בנוגע למסוגלות ההורית של המבקשת ולמצבו של הקטין ומינה לצורך כך את מכון "שלם" כמומחה מטעם בית המשפט.
 
           לאחר שבחן את התסקירים, חוות הדעת המקצועיות, פרוטוקולי הדיונים והתסקיר העדכני בעניינה של המבקשת, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת. בית המשפט קבע כי מחוות דעתם של ד"ר וינטראוב ומומחי מכון "שלם", כמו גם מתצהיריהן של העובדות הסוציאליות שטיפלו במבקשת ובקטין במהלך השנים, עולה מסקנה חד משמעית ולפיה המבקשת נעדרת מסוגלות הורית. 
 
           בית המשפט הטעים כי על פי ההלכה הפסוקה יש לסטות מחוות הדעת רק מטעמים כבדי משקל וקבע כי המבקשת לא הוכיחה כי הם מתקיימים. אדרבא, בית המשפט סבר כי חוות הדעת מקיפות, הגיוניות, משכנעות ומבוססות היטב, והסביר כי המבקשת לא הגישה חוות דעת נגדית, כתב הגנה או תצהיר עדות ראשית מטעמה או מטעמו של כל עד אחר, אשר יסתרו את עמדתם של המומחים. בית המשפט קבע עוד כי גם בעתיד הנראה לעין לא נראה שתהיה למבקשת מסוגלות הורית כלפי הקטין לנוכח שיתוף הפעולה החלקי שלה עם רשויות הרווחה.
 
           בית המשפט המחוזי הסביר עוד כי הכלל הינו כי בחינת המסוגלות צריכה להיעשות כלפי הקטין הספציפי. בענייננו, סבר בית המשפט כי הגם שהמבקשת מטפלת בבנה הצעיר השני באופן סביר, והגם שניתן להבחין בתהליך חיובי והתייצבות מסוימת בתפקודה הרגשי, לא ניתן לומר כי קיימת אצלה מסוגלות הורית כלפי הקטין. הוטעם כי המשימה הרגשית התפקודית של חידוש קשר עם ילד כבן שלוש, שמעולם לא גדל עם המבקשת, מורכבת לאין ערוך מהמשימה של בניית קשר הדרגתית עם תינוק הגדל לצד אימו מאז לידתו. לבסוף, קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין אין מקום לסטות מן הכלל של אימוץ "סגור", בין היתר נוכח חוות הדעת של מכון שלם.
          
           אשר על כן, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור והותיר את ההכרזה על הקטין כ"בר אימוץ" ואת ההחלטה על אימוץ "סגור" כאמור לעיל על כנן.
 
נימוקי הבקשה
 
4.        במסגרת הבקשה שלפנינו מלינה המבקשת – באמצעות באת כוחה, עו"ד גילה ברזילי – על השימוש בבדיקת מסוגלות הורית ככלי להכרעה בענייני אימוץ, ובפרט במקרה דנן, הן בשל היעדר אחידות דעים בקרב מומחים בתחום ביחס למהימנות של בדיקות מסוגלות הורית והן לנוכח מצבה הכלכלי שלטענתה לא איפשר לה להציג חוות דעת נגדית מטעמה. המבקשת טוענת כי היא מתפקדת כאם סבירה וכי בעזרת הדרכה וסיוע יהיה בידה לגדל את הקטין. המבקשת מלינה על הקביעה לפיה היא תתקשה להתמודד עם גידולו של הקטין וסבורה כי הקושי שלו בהתמודדות עם המציאות המורכבת בה הוא נתון אינו שיקול רלבנטי לעניין שאלת האימוץ. המבקשת מוסיפה כי לא ניתנה לה האפשרות לשהות יום שלם במחיצת בנה ומשכך אין לקבוע כי היא נעדרת מסוגלות הורית, בפרט שעה שהיא מגדלת בן נוסף. כמו כן, נטען כי יש טעם לפגם בכך שהקטין הועבר מלכתחילה למשפחת אומנה "עם אופק אימוץ" וכי הדבר מעיד על כך שמלכתחילה נותב הקטין לאפיק של אימוץ תחת חיים במחיצת האם.
 
           המבקשת עצמה טענה בדיון שנערך לפנינו כי הקושי של הבן במהלך המפגשים נובע מ"הסתה" מצד הוריו האומנים אשר אינם נותנים לו להיכנס למרכז הקשר באופן שגוזל מן הזמן המועט (שעה בשבועיים) שהוקצה לקיום המפגשים.
 
תגובת המשיב
 
5.        המשיב – באמצעות באת כוחו, עו"ד דינה דומיניץ – גורס כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור כמו גם את הערעור גופו. המשיב טוען כי הבקשה אינה מציגה כל סיבה להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת בית המשפט קמא ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין, סומך המשיב את ידו על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט לענייני משפחה. המשיב מדגיש כי קביעתן של הערכאות הקודמות בדבר חוסר מסוגלותה ההורית של המבקשת מבוססת על עמדתם של המומחים ושל הגורמים המטפלים אשר סברו כולם כי המבקשת אינה מסוגלת ליטול אחריות על הטיפול בקטין וכי העברתו לידיה תגרום לו לנזק קשה.
 
           המשיב מסביר כי הדרישה לבחון מסוגלות הורית נעוצה בהוראת סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, כאשר על פי ההלכה הפסוקה בעניין זה יש ליתן משקל ממשי לחוות דעת המומחים ובהיעדר טעם משמעותי אין לסטות מהן. בענייננו, טוען המשיב, המבקשת לא הציגה חוות דעת נגדית על מנת לסתור את קביעותיהם של המומחים לפיהן היא נעדרת מסוגלות הורית, ואף לא הגישה כתב הגנה או תצהיר עדות ראשית מטעמה. בנסיבות אלה, כך נטען, בצדק קבע בית המשפט כי לא נמצא יסוד לסטות מחוות דעת המומחים בדבר היעדר מסוגלותה ההורית. המשיב מסביר עוד כי על פי ההלכה הפסוקה יש לבחון את המסוגלות ההורית כלפי כל קטין בנפרד. לטענתו, בענייננו למערערת אין מסוגלות הורית כלפי הקטין, שלא גדל עימה, כפי שעולה בין היתר מחוות דעת המומחים ממכון שלם.
 
           לבסוף, טוען המשיב כי בצדק קבעו הערכאות קמא כי האימוץ יהיה "סגור". המשיב מטעים כי הכלל הינו אימוץ "סגור" ורק במקרים חריגים החוק מאפשר אימוץ "פתוח", כאשר בראש השיקולים עומדת טובת הילד, לצד שיקולים מנחים נוספים שעניינם אופי הקשר בין הקטין להוריו הביולוגי, עמדת המשפחה המאמצת ומסוגלות ההורה הביולוגי. המשיב טוען כי עמדת המומחים בענייננו היא כי לא מתקיים החריג לכלל, שכן המפגשים עם הקטין לא רק שאינם מטיבים עמו, הם אף גורמים לו לנזק, ואין הצדקה לסטות מעמדה זו, ומפנה בעניין זה לתסקיר העדכני וכן לחוות דעת המומחים בעניינם של הקטין והמבקשת.
 
בקשות הצדדים בנוגע למפגשים עם הקטין
 
6.        בד בבד עם הבקשה, הגישה המשיבה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין במסגרתה עתרה לאפשר לה להמשיך את המפגשים עם בנה עד להכרעה בערעור, בטענה כי קיימת חשיבות רבה לשמירת רצף הביקורים שכן כל נתק או זעזוע עלול לפגום ביחסים העדינים הנרקמים בינה לקטין. עם זאת, כעולה מהודעת המשיב, מיום 4.4.2013, על אף פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובניגוד לאמור בבקשה לעיכוב ביצוע, נמשכו המפגשים בין המבקשת לקטין בתדירות של אחת לשבועיים. על כן, ביקש המשיב מבית משפט זה להורות על הפסקת המפגשים, מן הטעם שהם אינם משרתים את טובת הקטין ואף גורמים לו לנזק.
 
דיון והכרעה
 
7.        ההחלטה אם ינותק ילד מהוריו הביולוגיים לעולם איננה קלה. מבעד לכללים המשפטיים המעוגנים בחוק ובפסיקה ומבעד לתפיסות הערכיות שביסודם, מצוי בסופו של יום סיפור אנושי כואב. לא לחינם נאמר בבית משפט זה כי "קשים הם דיני ממונות. קשים מהם דיני נפשות. קשים מכולם דיני אימוץ ילדים, והם בקודש הקודשים של דיני נפשות…" [דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 87 (1995) (השופט מ' חשין) (להלן: דנ"א 7015/94)]. אכן, ההכרעה בתיקי אימוץ גורלית היא ולעיתים רבות רב בה הנסתר על הגלוי. אולם, בשונה מדיני נפשות בדיני האימוץ אין "אשם" וההכרזה על קטין כבר אימוץ איננה "עונש". על אף הקושי, נדרשים אנו על ידי המחוקק להכריע בשאלות מסוג זה, וכך נעשה, על פי מיטב יכולתנו ומצפוננו.
 
           אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות בטיעוני הצדדים בכתב ובנספחיהם, ולאחר שהאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל-פה בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בהחלטה להכריז על הקטין כ"בר אימוץ" כלפי המבקשת כאשר האימוץ יהיה "סגור". אסביר את טעמיי.
 
8.        בפן הדיוני, עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אשר על פי ההלכה הפסוקה אין להידרש אליה אלא במקרים חריגים. בעבר הבעתי את דעתי כי "המָאטֶריה הרגישה של יחסי הורים וילדים מחייבת מעט גמישות מחשבתית ופרוצדוראלית כאשר נבחנת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי"…" [ראו: בע"ם 3039/12 פלונית נ' משרד הרווחה פיסקה 5 (19.4.2012). ראו גם: בע"ם 2738/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה פיסקה יט (16.6.2013) (השופט א' רובינשטיין) (להלן: בע"ם 2738/13)]. על כן, וכפי שנעשה לא אחת בתיקי אימוץ כגון דא, הועברה הבקשה למתן רשות ערעור לדיון לפני הרכב והחלטנו לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור. עם זאת לגופו של עניין, אציע לחברי כי נדחה את הערעור.
 
9.        לגופו של עניין, המסגרת הנורמטיבית לדיון שלפנינו מצויה בחוק אימוץ ילדים. חוק אימוץ ילדים קובע כי בית משפט לא יתן צו-אימוץ בעניינו של קטין אלא בהסכמת הוריו או אם הוכרז כבר אימוץ לפי סעיף 13 לחוק. סעיף 13(א) לחוק מונה את העילות אשר בהתקיימן ניתן להורות על אימוץ ללא הסכמת ההורים.
 
           בפסיקתו של בית משפט הוסבר כי הליך אימוץ ללא הסכמת ההורים הביולוגיים נעשה בשני שלבים: בשלב הראשון – ובו אנו מצויים – נבחנת השאלה אם יש להכריז על הקטין כ"בר אימוץ" כלפי הוריו. שלב זה נחלק לשני שלבי משנה: תחילה, יש לבדוק אם מתקיימת עילת אימוץ לפי סעיף 13(א) לחוק. ככל שהתשובה חיובית יש לשקול אם האימוץ הינו "לטובת הקטין" ובמידת הצורך להתנותו בצמצום תוצאות האימוץ. השלב השני, עניינו במתן צו אימוץ לטובת המשפחה המאמצת לאחר שהקטין הוכרז כ"בר אימוץ" [להבחנה בין שלבים אלו, ראו: ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 241, 279-267 (1999) (להלן: ע"א 2169/98) (הנשיא דאז א' ברק); בע"ם 6509/04 פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין נ' האב הביולוגי, פ"ד נט(1) 596, 614-610 (2004) (הנשיא דאז א' ברק); בע"ם 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני פיסקאות 15-14 (10.8.2005) (הנשיא דאז א' ברק); בע"ם 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני פיסקאות 25-23 (29.11.2009) (להלן: בע"ם 778/09) (השופטת ע' ארבל)]. נידרש איפוא לבחינת השלב הראשון, על שני חלקיו.
 
ההכרזה על הקטין כ"בר אימוץ"
 
10.      מבין עילות האימוץ המנויות בסעיף 13(א) לחוק אימוץ ילדים, אשר כאמור מאפשר להכריז על קטין כ"בר אימוץ" ללא הסכמת הוריו, השכיחה ביותר, ואולי המוקשית ביותר, היא זו העוסקת בהיעדר מסוגלות הורית, והיא שניצבת לבחינתנו.
 
           עילה זו, המעוגנת בסעיף 13(א)(7) לחוק, דורשת להראות כתנאי להכרזה על הקטין כבר אימוץ כי "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו" וכן כי "אין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". המדובר בעילה חריגה בנוף עילות האימוץ הקבועות בסעיף 13(א) לחוק. בשונה מיתר עילות האימוץ היא אינה עוסקת במצב דברים קיים של ""אין הורות" בפועל" (בשל נטישה, סירוב, מוות וכו'), אלא בוחנת במבט צופה פני עתיד את פוטנציאל ההורות של האם או האב [ראו: בע"ם 7204/10 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה פיסקה 7 (22.2.2011) (השופט נ' הנדל) (להלן: בע"ם 7204/10); דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (22.5.2011) (להלן: דנ"א 1892/11) (פיסקאות 28-27 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; פיסקה 6 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל ופיסקה ו' לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין). ראו גם: בע"ם 9229/04, בפיסקאות 17-16 לפסק דינו של הנשיא דאז א' ברק].
 
           עילת היעדר המסוגלות ההורית הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק תוארה בפסיקתנו כמעין עילת סל, בבחינת "רקמה פתוחה" אותה יש לפרש בהתאם לנסיבות המקרה. ואולם, כידוע, את פרשנותה של הוראה זו, או את אופן יישומה בנסיבות קונקרטיות, מכתיבה לצד לשונה גם התכלית שביסודה. כאן עומדים על הפרק שני עקרונות אשר בנסיבות מסוימות עלולים להימצא כמושכים לכיוונים שונים.
 
           מחד, ניצב עיקרון האוטונומיה המשפחתית, דהיינו זכות ההורה והקטין למימוש קשר הדם הטבעי שביניהם. עיקרון זה נשען על ההכרה בחשיבות "קשר הדם" שבין ילד לבין הוריו הביולוגיים ועל תפיסה ערכית לפיה ככלל אין זה ממקומן של רשויות השלטון להתערב בקשר אינטימי זה. עיקרון האוטונומיה המשפחתית הינו בעל מעמד חוקתי, באשר הוא מהווה תנאי למימוש הזכות לחיי משפחה, הן בהיבט של זכותם הטבעית של ההורים לגדל את ילדם והן בהיבט של זכות הילד לגדול בחיק הוריו הביולוגיים [ראו: בע"ם 778/09, בפיסקה 33 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; דנ"א 1892/11, בפיסקה 29 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר; בע"ם 9229/04, בפיסקה 1 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה].
 
           ואולם, עיקרון זה עלול לעמוד בסתירה לעיקרון של טובת הילד. טובת הילד הינה מונח רחב המכיל בתוכו מגוון שיקולים שעניינם באינטרס האישי והחברתי בהגנה על שלומם של ילדים ועל טובתם. בין אלו נמנית זכות הילד לדמות הורית אשר תוכל לספק את צרכיו הפיזיים והנפשיים. בגדר כך, "טובת הקטין מחייבת בסיס משפחתי קבוע ויציב, אשר יוכל לספק לו תשומת לב, חיבה ודאגה ראויה. עליו ליהנות מתחושת ביטחון, קביעות, שייכות, התמדה ויציבות" [בע"ם 9229/04, בפיסקה 25 לפסק דינו של הנשיא דאז א' ברק וההפניות שם]. במצב הדברים הרגיל זכות זו עולה בקנה אחד עם זכות הילד לגדול בחיק הוריו הביולוגיים. לא כך כאשר ההורים אינם מבצעים את תפקידם או אינם מסוגלים לעשות כן. במקרים אלו, קמה ההצדקה להתערב באוטונומיה המשפחתית.
 
           רציונל זה הוא שעומד ביסוד חוק אימוץ ילדים, אשר קובע כי אימוץ ייעשה בהסכמתם מדעת של ההורים הביולוגיים, אך מכיר באפשרות להורות על אימוץ גם בהיעדר הסכמת ההורים, במצבים בהם הם אינם ממלאים את תפקידם בפועל או אינם מסוגלים לעשות כן. זכותו של ההורה כי הוא ולא אחר יגדל את ילדו מקימה חובה בצידה. זוהי החובה לטפל, לטפח ולגדל את ילדו במסירות ובאחריות [ראו את דבריה של השופטת ד' דורנר בדנ"א 7015/94, בעמ' 65-64]. במצבים חריגים בהם נבצר מן ההורים למלא חובתם, תתערב המדינה באוטונומיה המשפחתית, בשם טובת הילד.
 
[להרחבה אודות עקרונות אלו, ראו: בע"ם 3329/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.6.2008) (להלן: בע"ם 3329/08), בפיסקאות 8-7 לחוות דעתי; בע"ם 7204/10, בפיסקה 7 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; בע"ם 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 189-184 (2005) (השופטת א' פרוקצ'יה, בדעת מיעוט); רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 896-893 (2002) (השופטת א' פרוקצ'יה, בדעת מיעוט). ראו גם: ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט (1) 221, 239-234 (1995) (הנשיא דאז מ' שמגר)].
 
           הנה כי כן, טובת הילד היא שעומדת ביסוד עילות האימוץ הקבועות בסעיף 13(א) לחוק אימוץ ילדים ובפרט ביסוד העילה של היעדר מסוגלות הורית. אולם – וזאת יש להדגיש – טובת הילד, כשלעצמה, אינה מקימה עילת אימוץ עצמאית. עמד על כך הנשיא דאז א' ברק:
 
"כדי להצדיק פגיעה באוטונומיה ובפרטיות של התא המשפחתי, וכדי להצדיק הוצאתו של קטין מרשות הוריו הטבעיים, צריכה להתקיים עילה מיוחדת ויוצאת דופן. טובתו של הקטין כשלעצמה אינה עילה שכזו. אין מוציאים ילדים מרשות הורים, רק משום שטובתם של הילדים דורשת זאת. עם זאת, מקום שקיימה עילה כדין להוציא קטין מרשות הוריו, הרי טובתו של הקטין היא שיקול מרכזי בקביעת מקום הימצאותו (הזמנית או הקבועה) של הקטין. טובתו של קטין היא שיקול במסגרת עילה קיימת ולא שיקול היוצר עילה שאינה קיימת בלעדיו" [ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 469-468 (1984)].
 
ראו גם את דבריו של השופט א' ויתקון:
 
"מעולם לא גרסנו שהורים "גרועים" אינם ראויים לגדל את ילדיהם או שהמדינה רשאית לשלול מהם את הזכות הזאת ולמסור את בניהם, "לטובתם", להורים אחרים, טובים מהם… כולנו יודעים, לאן הלך מחשבה כזה עלול להובילנו. מכאן שעלינו לגשת לפתרון הבעיות הללו מתוך נטיה לשמור על שלמות המשפחה" [ע"א 680/77 פלונית נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לב(3) 393, 399 (1978)].
 
11.      העולה מן האמור: פרשנות הוראת סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים הינה פרי של איזון עדין בין שני עקרונות – עיקרון האוטונומיה המשפחתית מחד ועיקרון טובת הילד מאידך. בעבר הסברתי כי "נוכח השקפתי לפיה עקרון האוטונומיה המשפחתית הינו עקרון קונסטיטוציוני בעל מעמד חשוב ביותר שהפגיעה בו תותר רק במקרים חריגים ביותר, סבור אני כי מוטלת עלינו החובה לפרש את עילת האימוץ שבסעיף 13(א)(7) הנ"ל בזהירות המירבית ועל דרך הצמצום…" [בע"ם 3329/08, בפיסקה 8 והאסמכתאות שם]. עמדה זו מתבקשת הן מתכליתה של הוראת סעיף 13(א)(7) והן מלשונה. יפים לעניינו דבריו של חברי השופט ח' מלצר בדנ"א 1892/11:
 
"הנה כי כן, משמעות סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ היא שרק אם יגיע בית המשפט למסקנה כי כלו כל הקיצין, וכי ההורה לא רק שאיננו מסוגל כיום לדאוג לילדו כראוי, אלא גם ש"אין סיכוי שהתנהגותו, או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו" – רק אז ייקבע כי מתקיימת עילת האימוץ שבסעיף קטן זה… [ההדגשה במקור. שם, בפיסקה 28. ראו גם בפיסקה 6 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל]. "
 
 
           אכן, הכרזה על קטין כ"בר אימוץ" ללא הסכמת הוריו, ראוי שתיעשה רק כאשר טובת הילד מחייבת זאת. רק כך ניתן להצדיק את ההתערבות השלטונית באוטונומיה המשפחתית של הפרט, התערבות שמשמעה הוצאת קטין מרשות הוריו הביולוגיים לשם הגנה על שלומו ועל טובתו.
           לאורם של דברים אלו, ניגש לבחינת המקרה שלפנינו. 
 
12.      בנסיבות העניין, קבעו הערכאות הקודמות כי המבקשת נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין לפי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים וכי טובת הילד היא שהקטין יוכרז כ"בר אימוץ" כלפיה. מסקנה זו נתמכה בעמדתם של הגורמים שטיפלו במבקשת ובקטין ושל המומחים שנדרשו לעניינם, הפסיכולוג ד"ר וינטראוב ומומחי מכון שלם, אשר סברו כולם כי המבקשת נעדרת מסוגלות הורית וכי טובתו של הקטין מחייבת להכריז עליו כ"בר אימוץ". לאחר עיון ושקילה השתכנעתי כי אין להתערב במסקנה זו. אפרט את טעמיי.
 
א. האם המבקשת אינה מסוגלת לדאוג לקטין כראוי בשל התנהגותה ומצבה?
 
13.      התשתית הראייתית בתיק נסקרה בפירוט ובהרחבה בערכאות הקודמות ולכן אעמוד עליה בקצרה. כזכור, המבקשת הינה בת למשפחת מצוקה והביאה לעולם את הקטין בעת ששהתה במאסר ובתקופה בה סבלה ממצוקה נפשית משמעותית. לאחר שחרורה נמנעה המבקשת מקבלת טיפול נפשי על אף המלצות שירות המבחן.
 
           המומחים שבדקו את המבקשת התרשמו מחוסר יציבותה הרגשי והנפשי ומרמת תפקודה הנמוכה וסברו כי היא נעדרת מסוגלות הורית. ד"ר וינטראוב שהעיד ונחקר לפני בית המשפט לענייני משפחה, ואשר חוות דעתו מתוארת בפירוט שם, התרשם כי אישיותה של המבקשת אינה יציבה; תפקודיה דלים ובאיכות ירודה; יכולתה לביקורת עצמית נמוכה וכי אין ביכולתה להתמודד עם מצבים טעונים רגשית שכרוכים בהורות. מומחי מכון שלם, שערכו למבקשת מבדקים פסיכודיאגנוסטיים, הערכה פסיכיאטרית ותצפיות אינטראקציה וד"ר מרדכי שרי שסיכם את חוות הדעת, הגיעו למסקנות דומות. על פי חוות דעתם רמת התפקוד הקוגניטיבית של המבקשת נמוכה באופן שמכביד על יכולתה לתפקד כאם, בהיעדר מערכת תמיכה זוגית ומשפחתית יציבה. עוד הוסבר כי למרות תהליכים חיוביים אצל המבקשת היא ממשיכה להיות בסיכון משמעותי להתנהגויות אימפולסיביות, חוסר יציבות רגשית ותקופות של חוסר תפקוד. על כן, שללו גם מומחי מכון שלם את מסוגלותה ההורית של המבקשת.
 
           דברים אלו נתמכו גם בתצהיריהן של העובדות הסוציאליות שטיפלו במבקשת ובקטין ואשר העידו לפני בית המשפט לענייני משפחה. מן התצהירים והעדויות עולה כי המבקשת סובלת מדלות במשאבים האישיים וכי התנהלותה מאופיינת בחוסר יציבות, בחוסר ארגון, אי שקט, אימפולסיביות ולעיתים תוקפנות המלווה באלימות פיזית ומילולית. כן עלה כי המבקשת שיתפה פעולה עם הרשויות באופן חלקי ובכלל זה סירבה לקבל טיפול נפשי ולא שיתפה פעולה עם עריכת תכנית תעסוקתית ושיקומית. ההתרשמות מן המבקשת הינה ממי שנאבקת על הישרדותה היומיומית ונעדרת מקורות תמיכה באופן שלא מאפשר לה לראות את צרכיו של הקטין ולהתאים עצמה אליהם. על כן, ועל אף ההתרשמות מאהבתה של המבקשת את הקטין, סברו הגורמים הטיפוליים כי במצבה של המבקשת אין היא מסוגלת לגדלו כראוי. 
 
           על רקע זה, ומשהמבקשת לא סתרה את האמור בחוות הדעת ובעדויות הגורמים הטיפוליים (ולמעשה לא הגישה כל כתב הגנה, תצהיר או חוות דעת מטעמה), קבעו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי כי המבקשת נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין. בית המשפט המחוזי הסביר כי העובדה שהמבקשת מגדלת בן נוסף אינה משנה ממסקנה זו. הוטעם כי את בחינת המסוגלות ההורית יש לערוך ביחס לקטין הספציפי, כאשר בענייננו סבר בית המשפט, בהתבסס על חוות הדעת של מכון שלם, כי המשימה של חידוש הקשר עם הקטין, ילד שמעולם לא גדל עם המבקשת, קשה ומורכבת לאין ערוך מן המשימה של בניית קשר הדרגתית עם הבן הצעיר מאז לידתו, וכי בהתחשב במצבה של המבקשת כמתואר לעיל ובכוחותיה הדלים, נראה כי היא לא תוכל לעמוד בה.
 
           קביעותיהן של הערכאות הקודמות בדבר היעדר מסוגלותה של המבקשת לדאוג לקטין כראוי, בשל מצבה והתנהגותה, מנומקות ומפורטות ולא מצאתי טעם להתערב בהן, מן הטעמים המפורטים לעיל.
 
ב. האם קיים סיכוי לשינוי במצבה של המבקשת בעתיד הנראה לעין בהינתן סיוע סביר של רשויות הסעד?
 
14.      הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית המשפט המחוזי סברו כי אין סיכוי לשינוי במצבה של המבקשת בעתיד הנראה לעין, גם בהתחשב בסיוען של רשויות הסעד. בהקשר זה הודגש כי המבקשת קיבלה סיוע אינטנסיבי ורחב היקף מרשויות הסעד, אולם למרבה הצער לא חל כל שינוי בתפקודה ההורי. עוד צויין בהקשר זה שיתוף הפעולה החלקי של המבקשת עם רשויות הרווחה אשר מלמד על התועלת המועטה שיכולה המבקשת להפיק בעתיד מסיוען של הרשויות. כן צויין כי המבקשת לא התגייסה באופן מלא למאבק המשפטי בעניינו של הקטין (אעיר כי גם בבית משפט זה נדחו שני דיונים בבקשה בשל אי התייצבות המבקשת). לכך ניתן להוסיף את התרשמות המומחים בדבר חוסר מסוגלותה של המבקשת לערוך שינוי משמעותי בהתנהלותה ובדבר יכולתה הנמוכה לביקורת עצמית. כל אלו, לטעמי, מבססים כראוי את הקביעה לפיה אין סיכוי כי בעתיד הנראה לעין יהיה שינוי במצבה או בהתנהגותה של המבקשת לעניין מסוגלותה כלפי הקטין, על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה מרשויות הסעד.
 
ג. טובת הקטין
 
15.      כאמור גם לאחר שנמצא כי קיימת עילת אימוץ עדיין יש לבית המשפט שיקול דעת אם להכריז עליו כבר אימוץ, כאשר השיקול המרכזי בעניין זה הינו טובת הקטין. סעיף 1ב לחוק אימוץ ילדים כי מורה כי "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות…". כמו כן, יש להתחשב ברצונו של הקטין, ככל שהוא מסוגל להביע רצון זה. בנסיבות העניין שלפנינו, לצד תפקודה הנמוך וחוסר יציבותה של המבקשת, והיעדר הסיכוי לשינוי במצב זה בעתיד הנראה לעין, מצביעים מומחי מכון שלם והגורמים המטפלים על הקושי הרב שנגרם לקטין בשל המפגשים עם המבקשת, על הקשר שנבנה בינו למשפחה האומנה ועל הצורך שלו בביטחון וביציבות. כל אלו מלמדים כי עם כל הצער שבדבר ועל אף שאין בליבי ספק כי המבקשת אוהבת את הקטין – טובת הקטין הינה כי יוכרז כ"בר אימוץ" כלפיה.              
 
היעזרות בחוות דעת מקצועיות
 
16.      המבקשת הלינה לפנינו על השימוש בחוות דעת מקצועיות ככלי להכרעה בשאלת המסוגלות ההורית, בטענה כי אין כיום תמימות דעים בקרב מומחים באשר למהימנותן של בדיקות אלה, ותמכה את טענותיה בספרות אקדמית [משה זכי "נאמנותו של הפסיכולוג הבודק למזמין השירות – גורם הטיה בהערכות פסיכולוגיות משפטיות" רפואה ומשפט 44, 78 (2011); משה זכי "מודל לשיקום אי-מסוגלות הורית בתיק משמורת ובתיק אימוץ" רפואה ומשפט 42, 66 (2010); דוד יגיל "שיקולים ולבטים באבחון מסוגלות הורית" בתוך סוגיות בפסיכולוגיה, אתיקה ומשפט בישראל – אבחון טיפול ושיפוט 183 (דוד יגיל, אמנון כרמי, משה זכי וענת לבני עורכים, 2008)]. בתגובה, גרס המשיב כי הדרישה לבחינת מסוגלות הורית נעוצה בהוראת סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים כאשר ההלכה הפסוקה מורה כי בעניין זה מן הראוי להסתמך על חוות דעת מומחים המבוססות על תשתית עובדתית ענפה ומפגשים מקצועיים מקיפים עם ההורים והקטין [ראו למשל: בע"ם 3741/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (14.9.2011) (להלן: בע"ם 3741/11)].
 
17.      הגיונן של טענות המבקשת בצידן, אולם איני סבור כי זהו המקום הראוי להידרש אליהן. אכן השימוש בחוות דעת מקצועיות אינו חף מקשיים, אך מדובר בסופו של יום בפרקטיקה רצויה, ויש שיאמרו בלתי נמנעת. שאלת קיומה של מסוגלות הורית, כמו שאלת טובתו של הילד, כורכות בתוכן שיקולים הקשורים למצבו התפקודי והנפשי של ההורה והשלכותיהן על הקטין. השימוש בחוות דעת מקצועיות מאפשר לבית המשפט להכריע בשאלות הרות גורל אלה, שמטיבן צופות הן גם פני עתיד, בהתבסס על תשתית עובדתית אובייקטיבית ורחבה ככל הניתן [ראו גם בע"ם 4259/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה פיסקה 23 (13.7.2006) (להלן: בע"ם 4259/06); דנ"א 1892/11, בפיסקה 16 לחוות דעתה של הנשיאה (דאז) ד' ביניש]. עמד על כך השופט ס' ג'ובראן בבע"ם 6593/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (23.2.2007) (להלן: בע"ם 6593/06) –    
 
"… יש לזכור כי המבחן הנוגע ל"טובת המאומץ" הינו מבחן סבוך ומופשט, בו רב הנסתר על הגלוי. במרבית המקרים, בית המשפט נעדר את הכלים להכריע בסוגיה זו לבדו. לשם כך נזקק בית המשפט, כדבר שבשגרה לעזרתם של מומחים מקצועיים, הם בעלי הידע והכישורים הנדרשים כדי לחוות מצבו הנפשי והגופני של הקטין, כמו גם את השפעת סביבתו הקרובה עליו. כבר נפסק לא אחת, כי שאלות מן הסוג האמור, אינן עניין שבידיעה שיפוטית, ולכן: "ראוי הוא כי בית המשפט יסתמך על חוות דעת מומחים בתחום, מה גם שאלה מבוססות על תשתית עובדתית ענפה ומפגשים מקצועיים מקיפים עם הצדדים לעניין"… ובמקום אחר צוין, כי: "חוות-דעתו של מומחה נודע לה, כעיקרון, משקל רב ביותר – גם אם לא משקל מכריע – ומקומה הוא בכותל המזרח של הכרעת-הדין"…" [שם, בפיסקה 2. ראו גם: בע"ם 3329/08, בפיסקה 8 לחוות דעתי].
 
           יתרה מכך, ההיעזרות בחוות דעת מקצועיות אינה פוטרת את בית המשפט מהפעלת שיקול דעת עצמאי ומעולם לא נאמר כי יש להתייחס לחוות דעת אלה בבחינת "כזה ראה וקדש" [ראו גם: בע"ם 4259/06, בפיסקה 23 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר; דנ"א 1892/11, בפיסקה 7 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל]. ההלכה שנקבעה בבית משפט זה הינה כי כאשר מוגשת לבית המשפט חוות דעת הגיונית ומשכנעת של מומחה בשאלת קיומה של מסוגלות הורית, ובפרט כאשר מדובר במומחה מטעם בית המשפט, יש לייחס משקל נכבד להמלצתה, וגם אז ניתן יהיה לסטות ממנה בהינתן טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת [בע"ם 4259/06, בפיסקה 23 וההפניות שם; בע"ם 3329/08, בפיסקה 8 לחוות דעתי; דנ"א 1892/11, בפיסקה 4 לחוות דעתה של השופטת א' חיות]. אם כן, בקביעת המשקל שיש ליתן לחוות הדעת על בית המשפט להתחשב במידת מקצועיותו של המומחה, בהנחות שביסוד חוות הדעת, במידת ההיגיון והשכנוע של נימוקיה, בחשש מפני הטיה לטובת המזמין (ככל שקיים), ועוד כהנה וכהנה שיקולים. יתרה מכן, גם כאשר קיימת חוות דעת מנומקת ומשכנעת רשאי בית המשפט כאמור לסטות מהמלצתה במקרים חריגים [ראו גם: בע"ם 7204/10; דנ"א 1892/11].
 
18.      אמת, יש להישמר מפני הפיכה מוחלטת של השיח המשפטי בשאלת המסוגלות ההורית ל"שיח מומחים". אזכיר, בבחינת מושכלות יסוד, כי המונח "מסוגלות הורית", בו עוסק סעיף 13(א) לחוק אימוץ ילדים, הינו מונח משפטי הנושא בחובו משמעויות נורמטיביות אשר אינן בהכרח חופפות למובנו הפסיכולוגי-מקצועי של מונח זה. כך למשל, בדנ"א 1892/11 נקבע כי הגם שבמינוח הפסיכולוגי תתכן "מסוגלות הורית חלקית" ההגדרה המשפטית הינה בינארית באופיה, בבחינת רף מינימאלי, כך שאת "הספק" בשאלת קיומה של מסוגלות הורית יש לזקוף לזכות ההורים [פיסקה 54 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר ובפיסקה ו' לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין]. בהקשר זה יצויין, במאמר מוסגר, כי בכל האמור לבדיקות מסוגלות הורית בהליכי גירושין, גובש במשרד המשפטים תזכיר חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012, בו מוצע בין היתר להגביל משמעותית את השימוש בבדיקות מסוגלות הורית על-ידי מומחים חיצוניים, וזאת בהתבסס על המלצותיה של ועדת שניט [ראו: בג"ץ 6736/12 שמיר נ' משרד הרווחה (7.5.2013); בע"ם 2738/13, בפיסקה כד; משה זכי "הערכה פסיכולוגית של מסוגלות הורית בתיק משמורת לעומת הערכה פסיכולוגית של מסוגלות הורית בתיק אימוץ: הדומה והשונה" רפואה ומשפט 31, 100 (2004)].
 
19.      על כל פנים, איני סבור כי לטענות המבקשת נפקות ממשית לעניין התוצאה בעניין שלפנינו. כזכור, בית המשפט המחוזי סבר כי חוות הדעת שנערכו בעניינה של המבקשת הן מפורטות, מנומקות ומשכנעות, וכך התרשמתי גם אני. חוות דעתו של ד"ר וינטראוב נערכה על בסיס אבחון פסיכודיאגנוסטי של המבקשת, וחוות הדעת של מכון שלם נערכה, בנוסף לכך, גם על סמך הערכה פסיכיאטרית של המבקשת, בדיקת אינטראקציה בין המבקשת לקטין, אבחון פסיכודיאגנוסטי של הקטין וראיון עם ההורים האומנים. אוסיף כי חוות הדעת של מומחי מכון שלם הוזמנה על ידי בית המשפט באופן שמנטרל את החשש כי היא מוטית לטובת אחד הצדדים ואינו כרוך בהכבדה כלכלית על המבקשת. חוות דעת זו, כמו גם חוות דעתו של ד"ר וינטראוב, נתמכה בתצהירים מטעם העובדות הסוציאליות שטיפלו במבקשת ובקטין ואשר התרשמו אף הן כי המבקשת נעדרת מסוגלות הורית כלפיו. המבקשת, מצידה, לא ערערה את אמינות חוות הדעת ולא הציגה נתונים אשר יסתרו את האמור בהן. בנסיבות אלה, סבורני כי בצדק סמכו הערכאות הקודמות הכרעתן על חוות דעת אלה ולא נמצא מקום לסטות מהמלצת המומחים.
          
צמצום תוצאות האימוץ
 
20.      משנקבע כי יש להכריז על הקטין כ"בר אימוץ" יש לבחון אם בנסיבות העניין יש  להורות על צמצום תוצאות האימוץ.
          
           כידוע, ככלל, התוצאה של ההכרזה על הקטין כ"בר אימוץ" הינה ניתוק הקשר בין ההורים הביולוגים לקטין, למעט לעניין דיני נישואין וגירושין ודיני ירושה (סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים). כמו כן, בהגיע המאומץ לגיל 18 ניתנת לו אפשרות לעיין במרשם האימוץ המתייחס אליו (סעיף 30(ב) לחוק אימוץ ילדים). עם זאת, בית המשפט מוסמך להורות על צמצום תוצאות האימוץ, או על אימוץ "פתוח", באופן שירכך תוצאה זו. אימוץ "פתוח" יכול שייעשה במתכונות שונות, החל מהטלת חובת דיווח להורים הביולוגיים אודות מצבו של הקטין ועד לקיום מפגשים בין הקטין להוריו הביולוגיים בתדירות שיקבע בית המשפט [ראו: ע"א 2169/98, בעמ' 263-262; בע"ם 778/09, בפיסקה 60]. הקביעה בדבר צמצום תוצאות האימוץ נעשית כאמור במסגרת שלב ההכרזה על הקטין כבר אימוץ (שלב המשנה השני), ומכוח סמכותו של בית המשפט להורות על אימוץ על פי שיקול דעתו (סעיף 13(א) רישא וסעיף 1(ב) לחוק), כאשר לכך נוספת סמכות בית המשפט לצמצם בצו את תוצאות האימוץ (סעיף 16(1) לחוק) [לשאלת מועד ההכרעה בסוגיה זו, ראו: ע"א 653/95 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(2) (1995); ע"א 2169/98; תקנה 294 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]. 
 
           היתרונות והחסרונות שבאימוץ "פתוח" לעומת אימוץ "סגור" נבחנו לא אחת על ידי בית משפט זה. יפים לענייננו דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בבע"ם 1845/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.4.2008) (להלן: בע"ם 1845/07):
 
"האימוץ הפתוח עשוי, בנסיבות מתאימות, לאצור בחובו יתרונות שונים, ובהם – מתן מידע לילד המאומץ על מוצאו, ועל דבר זהותם של הוריו הביולוגיים. מידע כזה עשוי ליצור תחושה של המשכיות של היסטוריה אישית, ולמנוע תחושות נטישה ודחייה של הילד כלפי הוריו הטבעיים; הוא עשוי לתת להורים הביולוגיים תחושה של שליטה חלקית בגורל ילדם, ולהפחית את תחושות האשם והתסכול המלווים אותם בעקבות האימוץ; הוא עשוי לאפשר למשפחה המאמצת לחיות בפתיחות וכנות עם הילד המאומץ. כנגד יתרונות אפשריים אלה, קיימים חסרונות בולטים באימוץ הפתוח, שהעיקרי שבהם נעוץ בחשש לפגיעה ביציבותו הנפשית של הילד עקב משבר של זהות ושייכות, העלול להיגרם עקב התייחסותו לשתי משפחות; כן קיים חשש גדול לערעור יציבותו של תהליך האימוץ עקב תחרות העלולה להיווצר בין ההורים הביולוגיים להורים המאמצים, העלולה לזעזע את שלמותו הנפשית של הילד, ולפגוע במאמצם של ההורים המאמצים ליצור מערכת משפחתית יציבה והרמונית; האימוץ הפתוח עלול לחשוף את המאומץ לנסיבות קשות של לידתו ואימוצו; הוא עלול לעורר חרדה וחוסר בטחון בקרב ההורים המאמצים עקב חשש מניסיונות התנכלות של ההורים הביולוגיים לאימוץ או, עקב מאמץ מצידם להשפיע על הילד, ולהסיתו כנגד הוריו המאמצים…" [שם, בפיסקה 20. ראו גם: בע"ם 778/09, בפיסקה 61 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; ע"א 653/95, בעמ' 392-390; ע"א 2169/98, בעמ' 264-263; בע"ם 10791/05 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה פיסקה ט(ד) (9.2.2006) (השופט א' רובינשטיין); בע"ם 366/06 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה פיסקה 31 (14.2.2007) (השופט ס' ג'ובראן); דניאל גוטליב "אימוץ פתוח: גיבוש גישה ישראלית" רפואה ומשפט 19, 109 (1998) (להלן: גוטליב)].
 
 
21.      ההלכה שנתגבשה בבית משפט זה הינה כי אימוץ "סגור" הוא הכלל, ורק במקרים חריגים יורה בית המשפט על אימוץ "פתוח", ובפרט כשהאימוץ נעשה שלא בהסכמת ההורים [ראו: ע"א 2169/98, בעמ' 265-264; בע"ם 6593/06; בע"ם 5807/10 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה פיסקאות 8-7 (26.9.2010); בע"ם 3741/11, בפיסקה 8 לפסק דינו של השופט נ' הנדל]. בפסיקתנו הוסבר כי אימוץ "פתוח" עשוי להיות מתאים כאשר מדובר באימוץ ילד חורג תוך שמירת קשריו עם הוריו הטבעיים, אימוץ ילד יתום תוך שמירה על קשר עם משפחתו המורחבת, שמירת קשר בני אחים שאומצו על ידי משפחות שונות, אימוץ בין משפחתי, אימוץ בעקבות אמנה ואימוץ של ילדים בגיל מאוחר [ע"א 2169/98, בעמ' 265; פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך ב 82-71 (1989)]. בע"א 2169/98 קבע הנשיא דאז א' ברק כי אין לשנות מן העמדה העקרונית המעדיפה אימוץ "סגור", בהטעימו כי טרם הונחה תשתית מחקרית אמפירית מספקת על-מנת להעריך בראייה ארוכת טווח את יתרונותיו וחסרונותיו של האימוץ ה"פתוח" ובפרט כשההורים הביולוגיים אינם מסכימים לעצם האימוץ (שם, בעמ' 266-265).
 
           עמדה זו נותרה בעינה גם כיום, אם כי בשנים האחרונות נשמעו קולות המבקשים לאתגר את הכלל המשפטי המבכר אימוץ "סגור" על פני אימוץ "פתוח" אשר הדיהם באו לידי ביטוי גם בפסיקתו של בית משפט זה [ראו: יאיר רונן "זכות הילד לזהות כזכות להשתייכות" עיוני משפט כו 935, 979-981 (2003); מילי מאסס ועדי אופיר "דאגה, השגחה והפקרה: על אימוץ כפוי וסגור" עיוני משפט כט(2) 257 (2006); רונה שוז "זכות הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים: לקחים מפרשת "תינוק המריבה"" משפחה במשפט א 163, 213 (2007). ראו גם: ע"א 6953/94 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(3) 418, 427 (1999) (השופטת ט' שטרסברג-כהן); בע"ם 10791/05, בפיסקה ט(5); בע"ם 3646/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.6.2006), בחוות דעתה של השופטת א' חיות; בע"ם 4259/06 (בו הורה בית המשפט על דיווח אחת לשנה על מצבו של הקטין); בע"ם 6593/06, בפיסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל; בע"ם 778/09, בפיסקה 63 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל].
 
           אולם, כפי שציינתי בעבר, "גם בקרב המצדדים, עקרונית, במתכונת של אימוץ "פתוח", ניכרת ההבנה שבנסיבות מסוימות אין מנוס מלהורות על אימוץ "סגור". כך למשל, מציינת שוז במאמרה כי "אם מוכח כי המשך הקשר אצל ההורים הביולוגיים יפגע ביציבות חייו של הילד אצל המשפחה המאמצת, ובכך ייפגע למעשה בזכותו להתפתחות תקינה, אין להורות על אימוץ פתוח"" [רע"א 9192/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה פיסקה 11 (17.2.2013)].
 
22.      העיקרון המנחה בבחינת סוגיית צמצום תוצאת האימוץ הינו העיקרון של טובת הילד. בפסיקה נקבעו שלוש מסגרות של שיקולים בהן יש להתחשב בהקשר זה:
 
"המסגרת האחת, עניינה בשיקולים הנוגעים להורים הביולוגיים, ובמסגרתה נבחנת, בין היתר, מסוגלותם של אלה לכבד את מערכת האימוץ של ילדם במשפחה המאמצת, להשלים עם גבולות הקשר המוגבל עם ילדם, ולהתמודד עם הקשיים שקשר חלקי כזה עלול לעורר; המסגרת השנייה, עניינה בשיקולים הנוגעים להורים המאמצים, ובגידרה נבחנת בעיקר שאלת התייחסותם של אלה לאפשרות שמירת הקשר בין הילד לבין משפחתו הטבעית, וההשפעה שעשויה להיות לכך על הגשמת תכליות האימוץ; המסגרת השלישית עניינה בשיקולים הנוגעים לקטין עצמו, ובגידרה נבחנת התועלת העשויה לצמוח לקטין המאומץ מקיום קשר עם הוריו הטבעיים…" [רע"א 1845/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה פיסקה 22 (16.4.2008). ראו גם: גוטליב, בעמ' 117-116; רע"א 7535/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (29.1.2012), בפיסקה 5 לפסק דינו של השופט נ' הנדל].
 
 
23.      בעניין שלפנינו קבעו הערכאות הקודמות כי בנסיבות העניין אין לסטות מן הכלל המורה על אימוץ "סגור", למעט משלוח תמונה של הקטין למבקשת אחת לשנה. בית המשפט לענייני משפחה נתן דעתו לשלוש מסגרות השיקולים כמפורט לעיל וקבע כי לא ניתן להורות על המשך קיום מפגשים בין המבקשת לבין הקטין. בית המשפט עמד על חוסר היציבות בחייו של הקטין בציינו כי הקטין הוצא מרשות אימו והועבר למוסד בהיותו רך בימים ובגיל ארבעה וחצי חודשים הועבר למשפחה אומנה. הוטעם כי מהחומר שהונח לפני בית המשפט עולה כי "הקשר בין האם לבין הקטין רצוף קשיים ולעניין זה השלכות משמעותיות על הקטין". על כך הוסיף בית המשפט המחוזי כי בחוות דעתו של הפסיכולוג הקליני הבכיר, ד"ר שרי, ממכון שלם, שהתבססה על סינתזה של כל המבדקים שנערכו במכון שלם, הוסבר כי:
 
 "האם אמנם מהווה דמות מוכרת לקטין, אך אין מדובר בדמות התקשרות ראשונית. מדובר בקטין אשר תקופת חייו הראשונה התאפיינה [ב]חוסר בדמויות התקשרות ראשונית ואשר עדיין נמצא בהתקשרות חרידה מול הוריו האומנים. הניתוק מן האם אמנם ייחווה על ידי הקטין כאובדן דמות התקשרות מוכרת אך עם זאת יוכל להתפנות להשקיע בבניית ההתקשרות הבטוחה עם הוריו האומנים. מבדיקתו של הקטין ומן הדיווחים שהתקבלו נראה כי קיימים קשיים מהותיים להתמודד עם מורכבות הסיטואציה המשפחתית. קשיים אלו נצפו בבדיקתו של הקטין ובבדיקת האינטראקציה עם האם. בנוסף, על רקע אי יציבותה של האם וכן על רקע התרשמותנו כי אינה מגלה תובנה לצרכיו של הקטין בכל הקשור לקושי שלו במצב המורכב ולנסיונותיו לשמור על תחושת הביטחון וההשתייכות בעת המפגש עמה, אנו מגיעים למסקנה כי הצורך להגן על הקטין בבניית תחושת השתייכות יציבה ולא מאויימת יחד עם אי היכולת לנבא התנהלות האם מביאים למסקנה וההמלצה כי טובתו של הקטין הנה באימוץ ס[ג]ור. איננו מוצאים יתרון לקטין בצמצום כלשהו של תוצאות האימוץ."
 
 
           ביסוד הכרעותיהן של הערכאות הקודמות עמדה איפוא טובתו של הקטין – הצורך שלו בבניית התקשרות בטוחה ויציבה לנוכח הקושי במפגשים עם המבקשת, וחוסר היציבות שאפיינה את חייו עד כה, כעולה מחוות דעתם של המומחים. מן החומר שלפני עולה כי המבקשת אכן מתקשה להתמודד עם המורכבות של מצבה ולהפנים במלואו את הצורך של הקטין בתחושת ביטחון ויציבות, ונראה שגם ההורים האומנים עצמם מתקשים להתמודד עם מצב זה, באופן שגורם לקטין לבלבול ולקושי רב. המצב הנוכחי והשלכותיו על הקטין ממחישים כי אימוץ "פתוח" במתכונת של המשך מפגשים עם המבקשת לא יצלח. חוששני כי בנסיבות האמורות גם אין מקום לדיווח למבקשת על מצבו של הקטין, למעט משלוח התמונה השנתית כאמור לעיל, שכן דומה כי הדבר יקשה על המבקשת להתמודד כראוי עם מידע זה [ראו והשוו: בע"ם 1845/07].
 
אחרית דבר
 
24.      התוצאה של הכרעתי אינה קלה. אכן, "אין לך תהליך קשה, כואב ומשמעותי יותר מניתוק ילד מהוריו הביולוגיים, גם כאשר מדובר בהורים שאינם מתפקדים כהורים" [ראו: בע"ם 4259/06, בפיסקה 25 (השופטת ד' ברלינר)]. ואולם כאמור בפתח הדברים עלינו השופטים להכריע בה כמיטב יכולתנו ומצפוננו. ליבי יוצא אל המבקשת, אשר אהבתה לקטין ורצונה לגדלו בלטו בכל שלבי ההליך, ואולם, בסופו של יום השתכנעתי כי בנסיבות העניין טובת הקטין מחייבת להכריז עליו כ"בר אימוץ" במתכונת של אימוץ "סגור". תקוותי כי המבקשת תוכל למצוא נחמה בכך שהקטין יזכה לגדול במשפחה חמה ואוהבת אשר תעניק לו את הביטחון ואת היציבות להם הוא כה זקוק.
 
25.      סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, איני סבור כי יש מקום לעשות צו להוצאות.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
השופטת ע' ארבל:
 
 
           אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר.
 
"זכותו של אדם, זכות שהיא גם חובה, לגדל את ילדו לאמצו אל חיקו, להעניק לו אהבה, לזכות באהבתו ולרוות ממנו נחת. זוהי זכותו של כל אדם אפילו שרך את דרכיו. זוהי זכותו של כל הורה אפילו אין הוא ההורה האידיאלי – ובלבד שאינו פוגע בילדו – שאז מפקיע הוא זכות זו מעצמו. ולא פחות חשוב, זוהי גם זכותו של כל ילד – הזכות לגדול בחיק הוריו. גם הגשמתה של הזכות הזו – היא חלק מטובת הילד". (דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (לא פורסם), 22.5.2011 השופט א' ריבלין)).
 
 
           דברים אלה מהווים מגדלור המאיר פינות אלה של הקשר שבין הורים לילדיהם בתיקים מהסוג שבפנינו. יחד עם זאת, תיקים אלה הינם מורכבים וכורכים בתוכם קשיים והתלבטויות וכך גם המקרה הנוכחי. אדרש בקצרה לעניין.
 
           חברי מתאר בהרחבה וברגישות את השיקולים שהביאוהו למסקנתו תוך חידוד והדגשה של ההתנגשות בין "עיקרון האוטונומיה המשפחתית, דהיינו זכות ההורה והקטין למימוש קשר הדם שביניהם" לבין עקרון טובת הילד. ואכן בנסיבותיו של המקרה מתחדדת התנגשות זו בכל עוצמתה כאשר מחד נטית הלב לזעקתה של האם הביולוגית, האוהבת המבקשת לגדל את בנה במסגרת התנאים הדלים אותם השתדלה ליצור בביתה שם היא מגדלת את בנה השני, תוך שהיא עושה מאמצים חוזרים ונשנים לקיים מפגשים עם בנה זה הגדל בבית משפחת אומנה המבקשת לאמצו. מאידך על כפות המאזניים מונחת שאלת טובתו של הילד, כאשר בנסיבות המיוחדות של מקרה זה הכף נוטה לטובתו בכל עוצמתה. זאת, שכן לא יכול להיות ספק כי העובדה שהילד גדל מאז היותו כבן ארבעה וחצי חודשים למשפחת אומנה חסויה "עם אופק אימוץ" כאשר המפגשים עם אימו בתקופות שאכן התקיימו, למרות השתדלותה וניסיונותיה לחבקו אל חיקה היו לילד מקור לקושי רגשי ובלבול ותוארו כקשים ואף מזיקים עבורו. הניתוק מהקטין והריחוק מחיי היום יום שלו מאז שהיה בגיל 4.5 חודשים עד היום שהוא בגיל 3.5 שנים, הופך את המשימה של חידוש הקשר בתנאים שנוצרו לבלתי אפשרית, במיוחד מנקודת מבטו של הילד והנזק הנגרם לו כפי שפורט.
 
           טובת הילד, כבר נפסק לא אחת, אינה עומדת לבדה ואכן התנגשות זו מתקיימת על רקע הקשיים של האם אותם מנה חברי אחד לאחד החל מהמצוקה במשפחה ותפקודה הדל של המבקשת, העדר תמיכה זוגית ומשפחתית, חוסר יציבות רגשית ושלילת מסוגלות הורית כעולה מחוות הדעת של העובדת הסוציאלית ומומחי מכון שלם.
 
           כפי שציין חברי ההכרזה על קטין "כבר אימוץ" ללא הסכמת הוריו, ראוי שתעשה רק כאשר טובת הילד מחייבת זאת, וכאן אכן שוכנעתי כי למרות מאמציה של האם טובת הילד מחייבת זאת.
 
           משכך, לאחר בחינת מכלול השיקולים, אני מסכימה ולא בלב קל עם חברי כי בנסיבות המקרה אנו חייבים להתחשב בצורך של הקטין לבנות ולבסס את הקשר שלו עם הוריו המאמצים, וכי נוכח הקושי שחווה במפגשים עם המבקשת, אין מנוס אלא להכריז עליו "כבר אימוץ" במתכונת של אימוץ "סגור", שכן מקרה זה אינו מתאים לצמצום תוצאות האימוץ כפי שביקשה לחילופין המבקשת.
 
          
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
השופט ח' מלצר:
 
           אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו המקיף של חברי, השופט י' דנציגר, ולתוספות של חברתי, השופטת ע' ארבל.
 
           הנני מרשה לעצמי להוסיף שלוש הערות:
 
א.        התרשמתי כי המבקשת מגלה מסירות רבה לבנה השני הנמצא עימה מאז לידתו. עם זאת מקובלת עלי דעת המומחים שבנסיבות הנתונות נראה שהמבקשת איננה מסוגלת לדאוג כנדרש גם לקטין, מושא הערעור,  במיוחד בשים לב לתהפוכות שעברו עליו ואין סיכוי שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין. בכך שונה מקרה זה ממה שנפסק בדעת הרוב ב-דנ"א 1892/11 היועמ"ש נ' פלונית (22.5.2011). בהקשר זה הבאתי בחשבון אף את העובדה שעלול להיווצר נתק בין האחים למחצה, ואולם לפרקים – אין מנוס מכך (השוו: בע"מ 2270/13 פלונית נ' פלוני (30.5.2013)).
 
ב.        כלקח לעתיד ומבלי לקבוע מסמרות לגבי המקרה שבפנינו – שומה על רשויות בית הסוהר והרווחה – לנסות ולעשות כל מאמץ על מנת שלא להפריד בין האם (אפילו היא אסירה החווה משבר) לבין תינוקה. בהקשר זה אציין כי לעיתים קורה שיולדות נקלעות למשבר נפשי עקב הלידה ובכל זאת נעשים סידורים מתאימים שונים על מנת להביא מזור ליולדת ולשמור על "טובת הילד", בצד אמו.
 
ג.        כאם אוהבת יש לקוות כי המבקשת תקבל את הכרזת הקטין כבר-אימוץ, אף שהיא כואבת עד מאד, שהרי דומה שזוהי טובת הילד בנסיבות ועל פי "משפט שלמה" (מלכים א', פרק ג', פסוק כ"ה) ראוי שיכמרו רחמיה על בנה כדי הבנת התוצאה.
 
                            
                                                                                                ש ו פ ט
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.
 
           ניתן היום, י' בתמוז תשע"ג (18.6.2013).
 
          
           ש ו פ ט ת                                  ש ו פ ט                                   ש ו פ ט