השופט נ' הנדל:
 
           מונחות בפנינו שתי בקשות (שהדיון בהן אוחד) למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"צ 3387-02-16, כב' סגנית הנשיא י' שבח וכב' השופטים ש' שוחט ו-י' אטדגי), אשר ביטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (אמ"צ 42099-01-15, כב' השופטת ת' סנונית-פורר), לפיו התמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוץ אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, ביחס לאם הביולוגית (היא המשיבה כאן), ובנה הקטין הוכרז כבר-אימוץ כלפיה (להלן: האם; חוק האימוץ; ו- הקטין). הבקשה האחת (בע"מ 1906/17) הוגשה על ידי האפוטרופא לדין שמונתה לקטין, עו"ד רכניץ (להלן: האפוטרופא לדין); והבקשה השנייה (בע"מ 1907/17) הוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה. להשלמת התמונה יצוין כי האפוטרופא לדין והיועמ"ש הגישו גם בקשות למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.2.2017, שלא לעכב את ביצוע פסק דינו, בעיקר בשאלת הרחבת הביקורים בין האם לבין הקטין. בקשות אלה נדחו (החלטה מיום 13.3.2017 בבע"מ 1905/17 והחלטה מיום 19.3.2017 בבע"מ 2119/17).
 
תמצית העובדות ולוז ההליכים
 
1.        הקטין, כיום כבן שלוש, נולד לאם מחוץ למסגרת נישואין כאשר זהות אביו אינה ידועה. בלידתו נתגלתה בקטין תסמונת חסר בסם. לאחר טיפול וגמילה בבית החולים, הועבר הקטין למשפחת קלט חירום. בהיותו כבן חודשיים, במסגרת דיון שנערך בבית משפט לנוער, הוכרז הקטין כ"קטין נזקק". עוד הוחלט כי הקטין יועבר למשמורת רשויות הסעד על מנת שיקבעו את מקום חסותו, ונקבעו הסדרי ראיה בין האם לבין הקטין. כחודש לאחר מכן הועבר הקטין למשפחת אומנה חסויה, בה הוא שוהה עד היום. לאם בת קטינה נוספת, ילידת 2003, מאב אחר שנפטר (להלן: הבת). הבת הוצאה מבית הוריה בצו חירום והיא שוהה כיום במסגרת חוץ-ביתית.
 
2.        ביום 20.1.2015 הגיש היועמ"ש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה להכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי האם בהתאם לסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, וכלפי אב לא ידוע בהתאם לסעיף 13(א)(1) לחוק זה. לאחר שקיים מספר דיונים, נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשת האם להרחיב את הסדרי הראיה עם הקטין, כך שיתקיימו אחת לשבוע (במקום אחת לשבועיים) בסיוע רשויות הרווחה. בקשה למתן רשות ערעור על החלטה זו נדחתה. ביום 28.6.2015 ניתנה חוות דעת מטעם מכון שלם, אשר מונה (בהסכמה) כמומחה בתיק על מנת שיחווה דעתו לגבי מסוגלותה ההורית של האם, יכולתה לגדל את הקטין עם עזרה או בלעדיה וצמצום תוצאות האימוץ (מוצג 4 לבקשת היועמ"ש. להלן: חוות דעת מכון שלם).
 
           לאחר שמיעת ראיות וחקירות, ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי מתקיימים התנאים שבסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. קרי, כי האם נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין וכי אין סיכוי לשינוי מצבה בעתיד הנראה לעין, גם בהינתן סיוע מתאים. כאן המקום לציין כי בפסק הדין הוכרז הקטין כבר-אימוץ גם כלפי אביו, לפי סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ, אך קביעה זו אינה מושא ענייננו. פסק הדין ביחס להעדר המסוגלות של האם נסמך, בעיקר, על תסקיר עו"ס נוער מיום 6.10.2014 (להלן: תסקיר 2014) וכן על חוות דעת מכון שלם. את התוצאה אליה הגיע – לפיה האם נעדרת מסוגלות הורית, הן בהווה והן בעתיד, ואפילו בהינתן עזרה טיפולית וכלכלית סבירה – ביסס בית המשפט לענייני משפחה על אלה: אי נטילת אחריות על ידי האם למצבו של הקטין, לעובדה שנולד עם תסמונת חסר בסם ולכך שהוצא מחזקתה; ניסיון העבר לפיו האם לא שמרה על קשר עם הבת; גימוד נושא ההתמכרות, חוסר שיתוף פעולה של האם עם היחידה להתמכרויות ואי התמדה בבדיקות; וקביעות חוות דעת מכון שלם – לפיהן נטייתה של האם להכחשת קשייה אינה מאפשרת להצביע על פוטנציאל לשיפור מהותי בתפקודה בעתיד הנראה לעין, וחוסר המוכנות שלה לשתף פעולה בתהליכי הדרכה ושיקום מעידים כי הסיכוי שתשתף פעולה מתוך תובנה והכרה בקשייה הינו "נמוך עד בלתי קיים". בית המשפט לענייני משפחה הוסיף ובחן את טובת הקטין, והסיק כי היא מטה את הכף אל עבר אימוצו. כך, בין היתר, מחמת שלא נוצר קשר הורי בין האם לקטין והיא אינה מהווה דמות אימהית מובחנת עבורו. מנימוקים דומים, נקבע גם כי אין מקום לצמצם את תוצאות האימוץ.
 
           בסיפת פסק דינו, התייחס בית המשפט לענייני משפחה לטענות האם כלפי רשויות הרווחה. צוין כי בחלק מטענות האם יש ממש, וכי יש מקום כי הרשויות תפקנה את הלקחים הנדרשים לעתיד. כך, העו"ס שאמורה הייתה להדריך את האם זוהתה על ידה כמי שפועלת להוצאת הקטין מחזקתה, מה שהביא לחשדנות וחוסר שיתוף פעולה; לא ניתנה לאם כל הדרכה הורית במהלך הביקורים במרכז הקשר. אדרבה, הדגש הושם כמעט אך ורק על הפן השלילי של הביקורים באופן שלא אִפשר לבחון בצורה אמיתית ומלאה את היחסים בין האם לקטין ואת יצירתו של קשר אפקטיבי ביניהם; התמונה שעלתה מתסקיר 2014 הייתה שונה מהותית מחקירת מנהלת מרכז הקשר. כך, דיווחי מרכז הקשר מעלים תמונה מורכבת ושלמה שלא הוצגה בפני בית המשפט, ורק בעטיין של החקירות הנגדיות התבררו פרטים חדשים וחיוניים להכרעה בתיק; האם לא זומנה לוועדה בה הוחלט על פתיחת הליכי האימוץ. חרף הבסיס שנמצא לטענות אלה, בית המשפט לענייני משפחה סבר כי אין בהן כדי להטות את הכף ולשנות את התוצאה.
 
3.        האם ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לטענתה, מעולם לא ניתנה לה הזדמנות אמיתית לבחינת כשירותה לשמש כאם לקטין. זאת לנוכח התנהלות הרשויות שהייתה מוכוונת מטרה – להוציא את הקטין מחזקתה ובמהירות. כשבוע לאחר שהוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר משלים ראשון (להלן: תסקיר 17.2.2016), ובהתבסס על האמור בו, ניתנה החלטה על ידו. החלטה זו הורתה כדלקמן: הכרזת הקטין כבר-אימוץ תעוכב והוא יישאר במשפחת האומנה תחת חסותו של חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער); היועמ"ש יפעל, יחד עם האם, להקדמת המועד לתחילת הטיפול שלה ביחידה להתמכרויות וכן יפעל לכינוס ועדת התכנון, הטיפול והערכה בעניינה על מנת שתגבש עבורה תכנית טיפולית מיטבית שתכלול את כל מרכיבי הסיוע הנדרשים. במסגרת תכנית זו, תיבחן ותישקל בחיוב הרחבת הסדרי הראיה בין האם לקטין במסגרת מתאימה ובליווי גורם מטפל ומנחה; האם מחויבת, בהתאם להצהרתה, לשתף פעולה באופן מלא עם הגורמים המוסמכים, להיענות לכל הוראותיהם ולהתייצב באופן רציף ועקבי לכל המפגשים עם הקטין (להלן: החלטת המתווה). לאחר החלטת המתווה, הוגשו תסקירים משלימים נוספים (להלן:תסקיר 16.5.2016; תסקיר 14.9.2016). בסמוך להגשתם, התקיימו דיונים בבית המשפט המחוזי (בימים 25.5.2016 ו- 5.10.2016). כמו כן, התקיימו ישיבות מעקב בדן יחיד בפני כב' השופט שוחט, שנפרשו על פני השנה שבמהלכה היה התיק בפני בית המשפט המחוזי. במסגרת הישיבות האמורות נעשה ניסיון לגבש תכנית מתואמת בין הצדדים לבחינת מסוגלות האם לערוך שינוי בתפקודה ולבחינת מהות הקשר בינה לבין הקטין. הצדדים לא הצליחו לגבש תכנית כאמור. ביום 13.11.2016 מינה בית המשפט המחוזי, לבקשת היועמ"ש, את האפוטרופא לדין. היא הגישה את עמדתה לפיה טובת הקטין היא באימוצו על ידי הוריו האומנים. באשר לצמצום תוצאות האימוץ, סברה האפוטרופא לדין כי בנסיבות העניין נכון יהיה לבחון אימוץ פתוח. ביום 9.1.2017 התקיים דיון נוסף, שהתייחס גם לעמדת האפוטרופא לדין, ולאחריו הועבר התיק להכרעה.
 
4.        ביום 24.1.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעורה של האם. נקבע כי במהלך השנה שחלפה מאז הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי חלו שינויים בהתנהגות ובמצב האם, כך ש"הטעם העיקרי שהביא לתוצאת פסק דינו של בית משפט קמא, אינו קיים יותר" (פסקה 24א). נקבע כי בהמשך להחלטת המתווה – האם משתפת פעולה, מגלה אחריות למצבה ומפנימה אותו; האם נקיה ואינה זקוקה לטיפול בהתמכרויות; האם החלה מפתחת קשר חיובי עם הבת (ובכל מקרה, יש לבחון את התקיימות תנאי עילת המסוגלות ביחס לילד הקונקרטי ולא בהשוואה לילד אחר); חרף תדירות המפגשים הנמוכה בין האם לבין הקטין, עלה בידיה ליצור עימו קשר ולהיות דמות אימהית מובחנת מבחינתו; היא עובדת, יש לה מקום מגורים וקרובי משפחה תומכים. אמנם, קווי האישיות של האם שפורטו בחוות דעת מכון שלם מעמידים בפניה קשיים בגידול הקטין, אך לא נבחנה יכולתה להתגבר על קשיים אלה, לרבות תוך קבלת סיוע. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אין בכל אלה כדי להביא להחזרת הקטין לידי המערערת "כאן ועכשיו", אך לא ניתן לומר בוודאות גמורה כי אין סיכוי שבעתיד הנראה לעין יחול שינוי בהתנהגותה ובמצבה של האם, אף בהינתן עזרה טיפולית וכלכלית סבירה. מהטעמים האמורים, בוטלה הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי האם, אך נקבע כי יש להותיר את עניינו תחת עינם הפקוחה של רשויות הרווחה במסלול של הליכי נוער ונזקקות, כדי ליצור אופק להשבתו לאם. החלק האופרטיבי של פסק הדין הורה כדלקמן:
 
"הערעור מתקבל והכרזתו של הקטין כבר אימוץ מבוטלת. מכוח סמכותנו אנו מכריזים על הקטין כקטין נזקק, בהתאם לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, וקובעים כי מקום משמורתו של הקטין יוותר בידי משפחת האומנה, עד להחלטה אחרת שתינתן על ידי בית המשפט לנוער במחוז תל אביב. עניינו של הקטין יועבר לטיפולו של בית המשפט לנוער במכון תל אביב, אשר יפעל כטוב שכלו להכנת מעטפת מכילה ומיטיבה לקטין (הדרכה הורית מלאה למערערת [האם], טיפול רגשי לקטין ולמערערת [האם], טיפול פסיכולוגי ככל שיש צורך בו למערערת [האם] ולקטין, והעמדת סומכת בבוא העת, ועוד). אנו מורים גם על הרחבת תדירות המפגשים בין המערערת [האם] לקטין  לפעמיים בשבוע, למשך שעה וחצי, בתיאום בין הצדדים".
 
על פסק הדין הוגשו הבקשות דנא. מאחר וטענותיהם העיקריות של היועמ"ש ושל האפוטרופא לדין דומות במהותן וחופפות ברובן, אתייחס אליהן כמקשה אחת כאל טענותיהם של "המבקשים".
 
טענות הצדדים והדיון בפנינו
 
5.        לטענת המבקשים, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר מסוגלותה ההורית של האם נעשו בניגוד להמלצת המומחים כפי שעלתה מחוות דעת מכון שלם, לאמור בתסקירים ולעמדת הגורמים המקצועיים שהייתה בפניו, ומנגד – מבלי שעמדה בפני בית המשפט המחוזי חוות דעת מומחה עדכנית, שחשיבותה רבה יותר לנוכח הזמן שחלף. נטען כי האם לא הצליחה לבסס קשר משמעותי עם הקטין, חרף העובדה כי המפגשים מתקיימים במשך תקופה ארוכה. עוד נטען כי חוסר המסוגלות ההורית של האם נלמד גם מניסיון העבר עם הבת, כי שיתוף הפעולה מצידה של האם הוא פורמאלי בלבד, וכי היא אינה מזהה את צרכיו של הקטין ומכחישה את קשייו. המבקשים מוסיפים כי לקטין צרכים ייחודים ומורכבים, הדורשים מעורבות הורית גבוהה והקדשת זמן רב ואשר מקומם נפקד מפסק הדין. על פי הטענה, פסק הדין נעדר גם התייחסות למסוגלותה של האם להיות ערה ובעלת תובנה לצרכים ייחודיים אלה ולגלות מעורבות הורית גבוהה כְּזו הנדרשת בעניינו של הקטין. על פי קו טיעון זה, גם בשל כך היה מקום לקבל חוות דעת מומחה נוספת ועדכנית בטרם ביטל בית המשפט המחוזי את הכרזת הקטין כבר אימוץ.
 
           לטענת האם, חוות דעת מכון שלם, שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מתייחס אליה, הושתתה על מצגים שגויים. מכל מקום, בית המשפט אינו כבול לחוות הדעת המוגשות לו, והחלטתו שלא לאמצן אינה מקימה הצדקה לקבל חוות דעת חדשה. האם מטעימה כי בית המשפט המחוזי בחן במשך שנה שלמה, בהתאם להחלטת המתווה ובמסגרת דיונים שהתקיימו בפניו, את כשירותה ואת הקשר בינה לבין הקטין. בקשה לחוות דעת מומחה עדכנית הועלתה רק לקראת סיום ההליכים בפני בית המשפט המחוזי, לאחר שבית המשפט התרשם מיכולותיה וחרף הקשיים שהוערמו עליה מצד גורמי הטיפול. האם מוסיפה כי הטענה בדבר "צרכים מיוחדים לקטין" לא הוכחה בשום מסמך רלוונטי הניתן על ידי גורם טיפולי מוסמך, ודווקא חוות דעת מכון שלם – הוא הגורם המקצועי-טיפולי היחיד שבדק את הקטין – מוכיחה היפוכם של דברים. לשיטת האם, לא ניתן לטעון מחד גיסא כי הקטין בעל צרכים מיוחדים הדורשים מעורבות הורית גבוהה, ומאידך גיסא לא לאפשר לאם הזדמנות לתת מענה לצרכיו או ללוותו לטיפולים, ואף להוסיף כי יש מקום לדאגה בעניין הבנתה והתמודדותה העתידית של האם עם צרכים אלה. עוד נטען כי ב"כ היועמ"ש הצהיר בבית המשפט המחוזי כי הטיפול היחיד בו מטופל הקטין ניתן על ידי קלינאית תקשורת. באשר לבקשת האפוטרופא לדין, הודגש כי היא לא הייתה צד להליכים ומונתה רק בסופם. האם מלינה על גישתם המחמירה והשלילית של גורמי הטיפול כלפיה, שבחרו להקשות במקום לסייע. לגופם של דברים, טוענת האם כי היא פועלת מתוך ראייתה את טובת הקטין על מכלול צרכיו, ומתוך רגישות ואחריות כלפיו.
 
           האומנים הגישו בקשה להצטרף כצד להליך, שנדחתה. יחד עם זאת, נעתרנו לבקשתם להגיש עמדתם בכתב, והיא אף נשמעה בפנינו בעל פה. בנוסף, הוגשו שני תסקירים נוספים – האחד מיום 27.2.2017 בקשר עם הבקשות לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי (שנדחו כאמור), והשני מיום 23.3.2017 (להלן: התסקירים החדשים).
 
6.        במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו, שמענו את באי כוח הצדדים וכן את האם. שמענו בנפרד גם את באי-כוח האומנים ואת האומנת. הצדדים חזרו על טיעוניהם בכתב, בחידודים מסוימים. בין היתר, האפוטרופא לדין הדגישה כי לא נוצר בין האם לבין הקטין קשר שיכול להצביע על שינוי עתידי. עוד צוין ניסיון העבר עם הבת, המלמד – לדידה – כי האם לא תוכל לתת מענה לקטין, על צרכיו המיוחדים. עו"ד גורדון, באת-כוח היועמ"ש, הדגישה את העדר חוות הדעת העדכנית בשני נושאים: (א) המסוגלות ההורית של האם (ב) מצבו של הקטין – בחלוף הזמן, לאחר שני מעברים ולנוכח השינוי הנוסף שעליו לעבור לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. באת-כוח האם טענה כי משפחת האומנה אינה משפחה עם אופק לאימוץ, וכי התסקירים החדשים מגמתיים ואינם מתיישבים עם התסקירים שהוגשו בפני בית המשפט המחוזי. עוד הודגש כי עניין חוות הדעת העדכנית הועלה בשלב מאוחר, ולא ניתן להלום מצב שבו כל אימת שצד אינו מרוצה מהחלטת בית המשפט, ידרוש הוא חוות דעת נוספת.
 
           לאחר עיון במלוא החומר שנפרש בפנינו, ולאחר ששמענו את הצדדים בעל פה, הגיעה שעת ההכרעה.
 
הכרזת קטין כ"בר-אימוץ" בעילת העדר מסוגלות הורית
 
7.        תיקי אימוץ – דיני נפשות המה. הקושי בהכרעה הוא בעיקר אנושי. יתרה מכך, הקושי נגזר ממושא ההכרעה וממהותה. למשל, הן בתיק פלילי והן בתיק אימוץ ישנה דמות מרכזית. ברם, בעוד המיקוד בנאשם הוא אחריותו בגין מעשה העבר ועונשו, המיקוד בקטין הוא ביחס לגורלו העתידי וטובתו. באשר למהות ההכרעה, טול לדוגמא תיק רשלנות רפואית ממנה נפגע ילד. בהליך כזה, הפגיעה היא מאורע שהתרחש. שאלת האחריות טעונה בירור, שעשוי בתורו להביא לפיצוי. מהצד האחר, הכרעה באימוץ היא-היא הקביעה אשר משפיעה ישירות על הילד, ולא באופן עקיף. במובן מסוים, המאורע מתרחש תוך כדי המשפט וההכרעה השיפוטית. דווקא על רקע קשיים אלה נכון להסתייע, להתמקד ולשים דגש מוגבר על הכללים המחייבים. הניסיון מלמד כי כללים אלה הוכיחו את עצמם בהתוויית והארת הדרך לתוצאה הראויה (ראו גם פסקה 1 לחוות דעתי בדנ"א 1892/11היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (22.5.2011). להלן: עניין פלונית, הדיון הנוסף).
 
           ענייננו בהכרזה על ילד כבר-אימוץ בעילה של "העדר מסוגלות הורית", הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ. מדובר על הורה שאינו מסוגל לגדל את ילדו – חרף רצונו לעשות כן. זאת בניגוד לעילות ההכרזה האחרות שמונה הסעיף, המשקפות מצב של "אין הורות" בפועל (כגון בשל נטישה, סירוב, מצב עובדתי (מוות או אי ידיעת זהות ההורה) או מצב משפטי (הכרזה כפסול דין)). זוהי לשון הסעיף:
 
"באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה…
(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו".
 
הסעיף מונה שני תנאים מצטברים, ולמעשה שלושה: (א) העדר מסוגלות הורית לדאוג לצרכי הילד בהווה; (ב) העדר סיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין; וזאת – (ג) גם אם תינתן עזרה כלכלית וטיפולית סבירה על ידי רשויות הסעד והרווחה (ראו, למשל, בע"מ 7204/10 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.2.2011), בפסקה 7. להלן: עניין פלונית. על פסק הדין נערך דיון נוסף, שאישר את התוצאה והוגדר לעיל כעניין פלונית, הדיון הנוסף). התקיימו תנאים אלה – קמה עילת האימוץ; לא התקיימו התנאים – לא קמה העילה. כעולה מהסעיף, במישור הזמן חולשים תנאיו הן על התקופה הנוכחית והן על העתיד "הנראה לעין" (ראו בהקשר זה פסקה 8 לחוות דעתי בעניין פלונית). "הסבך העיקרי הוא שההכרעה נסבה סביב הערכה עתידית" (שם, בפסקה 9), כאשר ניסיון העבר יכול לשפוך אור על העתיד לבוא.
 
8.        ודוק, על פי פסיקתו של בית משפט זה, הליך ההכרזה על ילד כבר-אימוץ מובנה משני שלבים: השלב הראשון הוא בדיקת קיומה של עילת אימוץ. בהעדר עילה – אין הכרזה. בחינת השלב השני נדרשת רק בהתקיים עילת אימוץ, שאז בית המשפט מפעיל שיקול דעת (כלשון הסעיף – "רשאי") האם להכריז על הילד כבר-אימוץ, אם לאו (ראו, למשל, בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 151-149 (2005); וכן עניין פלונית, הדיון הנוסף, בפסקה 26 לחוות דעת השופט ח' מלצר). בעניין פלונית התייחסתי לכך כי סעיף 13(א)(7), על המבחנים שבו והרף הגבוה שקבע, נשען על שלושה אדנים: האחד, רצונה של המדינה שלא להתערב בקשר הטבע בין ההורה הביולוגי לבין ילדו, אלא רק במצב של "אין ברירה"; השני, הזכות להורות – מעמדה, חשיבותה וגבולותיה; והשלישי – טובת הילד. ניתן, לדעתי, לראות בדבריו של המשנה לנשיאה א' ריבלין כחוט המקשר בין אדנים אלה: "קשר הדם ושלטונו של הטבע אומרים את דברם. ואמנם, בהיעדר חשש לפגיעה בילד, הרי הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים" (עניין פלונית). דין הטבע מעצב את טבע הדין.
 
           האדן האחרון – טובת הילד – מהווה "עיקרון-על", השזור כחוט השני בהליכי אימוץ. מקומו לא נפקד גם כאשר בוחנים קיומה של עילת אימוץ, לרבות העדר מסוגלות הורית. הוא ברקע כל העת (ראו סעיף 1(ב) לחוק האימוץ). ואולם, חשוב להבהיר ולחדד את שעוגן והושרש בדין ובפסיקה – טובת הילד אינה מהווה עילת אימוץ עצמאית. במסגרת השלב הראשון של הכרזה על קטין כבר-אימוץ בהתאם לאחת העילות, שואל בית המשפט את עצמו: האם התקיימו תנאיה? טובת הילד אינה אחד מהתנאים של איזו מהעילות, כי אם נימוק ושיקול במסגרת העילות הקיימות והמפורשות. רק לאחר שנקבע כי מתקיימת עילת אימוץ, עובר בית המשפט (בגדר מה שהוגדר בפסיקה כמדרגת המשנה השנייה של שלב ההכרזה על קטין כבר-אימוץ) לבחון את טובת הקטין ולבדוק אם שיקול זה תומך בהכרזה (ראו, למשל, בע"מ 6509/04 ההורים הביולוגיים נ' פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין, פ"ד נט(1) 596, 613-611 (2004); וכן עניין פלונית, הדיון הנוסף, בפסקה 26 לחוות דעת השופט מלצר ובפסקה 2 לחוות דעתי, וההפניות שם). יפים לעניין זה דברי הנשיא שמגר:
 
"אין מקום למתן החלטה, המורה על הוצאת ילד מידי הוריו או על השארתו מחוץ אל בית הוריו בניגוד לרצונם, כאשר הטעם הבלעדי לכך הוא, כי הדבר הוא לטובתו של הקטין. לו היה הדבר כך, היה נפתח, למשל, פתח לנטילת ילדיהם של הורים החיים במצוקה כדי להעבירם מסיבה זו בלבד לרשותו של אחר, ולא הוא; חברתנו לא אימצה אמת מידה כאמור, המכתיבה מקום שהותו של קטין על־פי השיקלול, כביכול, של הנתונים החיוביים והשליליים המצטברים בהתייחסותם לכל חלופה אפשרית. שאלת טובתו של הילד אינה מכרעת על־כן במחלוקת כגון זו שלפנינו, בה טרם הונח הבסיס המשפטי לטענה, שיהיה בה כדי להצדיק שלילה מן ההורה של הזכות והחובה למשמורת ילדו" (ע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני, פ"ד לט(2) 1, 9 (1983)).
 
הנה כי כן, בשלב הראשון של הכרזה כבר-אימוץ, "טובת הילד אינה כלי הבדיקה של בית המשפט" (עניין פלונית, בפסקה 7). אלא שבחינת תנאיה של עילת אימוץ מסוימת – ובענייננו: המסוגלות ההורית לגידול ראוי של הילד הספציפי ולהיעדר סיכוי לשינוי המצב בעתיד הנראה לעין, גם אם יתקבל סיוע מהרשויות הרלוונטיות – היא-היא כלי הבדיקה, במסגרת סעיף 13(א)(7), שנועד לשמור על טובת הילד. כפי שנפסק:
 
"טובתם של ילדים דורשת, לרוב, כי יימצאו ברשות הוריהם, במסגרת התא המשפחתי הטבעי. גם להורים עומדת זכות לקיים מסגרת משפחתית זו. אכן, יש לתת עדיפות למסגרת זו כל עוד נשמרת רמה מינימאלית של תפקוד ההורים. ניתוק ילד מהתא המשפחתי הטבעי הוא צעד גורלי" (דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, 259 (2004)).
 
גורליות הצעד של ניתוק הילד מהוריו הטבעיים עמדה לנגד עיניו והייתה נר לרגליו של המחוקק. לכן נוסח סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ כפי שנוסח. כך, המונח "מסוגלות" מדגיש את פוטנציאל ההורות – לא רק בהווה אלא גם בעתיד הנראה לעין – בנבדל מהשימוש במונח "יכולת" או "תפקוד". כמו כן, שילוב המונח "מסוגלות" עם בחינת השפעתה של עזרה מטעם רשויות הסעד מלמד שרק במקרה קיצוני – כאשר "כלו כל הקיצין" – תתהווה עילת אימוץ (עניין פלונית, הדיון הנוסף, בפסקה 28 לחוות דעת השופט מלצר; עניין פלונית, בפסקה 7).
 
           נקודה נוספת שהועלתה בפסיקה ובעלת חשיבות לענייננו היא הידרשות בית המשפט שלערעור לשינויים שחלו מאז ניתן פסק הדין בערכאה הדיונית. נפסק כי לא זו בלבד שבית המשפט שלערעור רשאי לתת דעתו על כל שינוי והתפתחות נטענים שחלו לאחר ההכרזה על קטין כבר-אימוץ בעילה של העדר מסוגלות הורית, אלא שמחויב הוא לעשות כן – ולבדוק האם, בשעת מתן החלטתו, מתקיימים התנאים אם לאו (פלונית, הדיון הנוסף, בפסקה 24 לחוות דעתו של השופט מלצר). במסגרת זו, רשאי הוא – ולעיתים אף מתבקש הדבר – לקבל ראיות נוספות, ובפרט על אודות  שינויים במצבו של ההורה הביולוגי ובמסוגלותו ההורית (ראו, למשל, דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48 (1995) – דברי הנשיא מ' שמגר בפסקאות 7-6 לחוות דעתו ודברי השופט מ' חשין בפסקאות 57-56 לחוות  דעתו).
 
מן הכלל אל הפרט
 
9.        ההליך בפני בית המשפט המחוזי נמשך כשנה. במהלכה, כאמור, התקיים מספר רב של ישיבות, הוגשו תסקירים, גובש מתווה, ניתנו הנחיות ונבחן ביצוען. בית המשפט המחוזי ליווה, וניתן לומר כי באופן צמוד, את ההתקדמות בתיק. בתיקי אימוץ במיוחד, ישנה חשיבות לזמן שחולף. אך אין המשמעות כי יש להגיע תמיד להכרעה מהירה. כפי שהיטיב לתאר המשנה לנשיאה א' ריבלין, "במקרים רבים דווקא הספקנות אינה מידה מגונה; ואילו הפסקנות האולטימטיבית יש בה תמיד מידה של יוהרה" (עניין פלונית, הדיון הנוסף, בפסקה 7 לחוות דעתו). בליבו של בית המשפט  המחוזי קיננו הספקות – האמנם ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי מתקיים באֵם המבחן הנוקשה הקבוע בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, לפיו מדובר בהעדר מסוגלות בסיסית לטווח ארוך, על אף עזרת הרשויות? ספקות אלה ביקש ללבן ולברר. לאחר בחינה מעמיקה ושקילה  יסודית, הגיע בית המשפט המחוזי לתשובה שלילית. מסקנתו התבססה על השינויים שהוכחו בפועל בהתנהגותה של האם. כפי שעולה גם מהתסקירים שהוגשו בפני בית המשפט המחוזי (תסקיר 16.5.2015 ותסקיר 15.9.2016): בעניין ההתמכרות לסם – האם התייצבה בזמן לכל המפגשים, שיתפה פעולה עם  הבדיקות שהתבקשו ונמצאה נקייה. עוד צוין כי בניגוד לעבר, מדווחת האם כי היא מבינה את ההשלכות של נטילת טיפול תרופתי ללא מרשם ולסיכונים הכרוכים בה. נמצא כי ככל שהתקדם הטיפול, האם נפתחה יותר, וכי אין לה בעיית התמכרות הדורשת המשך טיפול  ביחידה להתמכרויות; גם למפגשים עם הקטין התייצבה האם בזמן. צוין כי האווירה היא טובה ורגועה, הקטין נפרד בקלות מהאומנים ואף מביע רצון מילולי לשחק עם האם, לה הוא קורא "אימא א' [שם האם]". הביקורים מתנהלים בשגרה קבועה ומוכרת; לגבי הבת צוין כי האם מבקרת אותה, גם אם לא בעקביות ובתדירות נמוכה. בנקודה זו, העיר בית המשפט המחוזי כי יש לתת את הדעת על מצבה של הבת ונסיבות הוצאתה ממשמורת האם. מדובר בקטינה הסובלת מפיגור בינוני עד קשה, בעלת בעיות התנהגות קשות ביותר. הבת הוצאה מהבית סובב למחלתו ופטירתו של אביה, מה שהותיר את האם להתמודד לבד עם הנסיבות הקשות. על רקע זה – ולנוכח ההלכה כי את בחינת התקיימות תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ יש לבצע באופן פרטני ביחס להורה ולילד שעניינם עומד לדיון, כאשר המסוגלות ההורית נקבעת ביחס לכל ילד בנפרד – קבע בית המשפט המחוזי כי אין לייחס משקל מכריע, בוודאי כיום, לנתק ששרר בין האם לבת בעבר. בית המשפט המחוזי מצא עוד כי חרף תדירותם הנמוכה של המפגשים בין האם לבין הקטין, עלה בידה של האם ליצור איתו קשר והיא מהווה דמות אימהית מובחנת מבחינתו. אמנם, אין מדובר במערכת התקשרות דומה לזו שיש בין הקטין לבין משפחת האומנה, אך בנסיבות שנוצרו לא ניתן לצפות אחרת. בית המשפט המחוזי הדגיש כי כיוון להרחבת הביקורים ולהדגשת הפן החיובי וההדרכתי שלהם, ולכן גם נקבעו ישיבות מעקב לבחינת יישומה של החלטת המתווה. חרף זאת, קבע בית המשפט המחוזי, הביקורים המשיכו להתקיים באותה מתכונת וגורמי הטיפול המשיכו להסתייג מהצעות שנועדו לשתף את האם במה שקורה עם הקטין.
 
           עיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי הדגיש כי האם שיתפה ומשתפת פעולה על פי המתווה שהוצע, והיא עשתה ועושה כל שהתבקש ממנה: היא נקייה מחומרים נרקוטיים, והחלה להפנים את הכשלים בהתנהגותה בהקשר זה; התחילה לבקר את ביתה וזו שמחה לקראתה; מגלה מחויבות למפגשים עם הקטין; החלה לפתח עצמאות בקשר עם הקטין, חרף תדירות המפגשים הנמוכה, ולגלות ביטחון עצמי שלא היה לה בעבר; דמותה כ"אימא א'" החלה להיווצר בתודעת הקטין; היא נענית בחיוב להצעות שמציעים לה, ואף גילתה תובנה למצב הקטין. התקדמות משמעותית זו של האם נעשתה – גם אם לא במידה המצופה – עם העזרה המועטה שקיבלה. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי האם עובדת, יש לה מקום מגורים ותמיכה וליווי מצד המשפחה. בית המשפט המחוזי ציין כי נקודה זו פועלת לטובת האם ולא לחובתה, שהרי "גם מסוגלות הורית שאינה עצמאית משמיטה את הקרקע מתחת להחלטה של הוצאת ילד מידי אימו או אביו" (דברי המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין פלונית).   
 
10.      מהחומר עולה, איפוא, כי אכן חל שינוי משמעותי במצבה ובהתנהגותה של האם. לראשונה, היא לוקחת אחריות על מעשיה ומפנימה את עלויותיהם; היא מתפקדת כאישה עצמאית ואחראית, השומרת על אורח חיים נורמטיבי וזוכה לסביבה תומכת. נתונים אלה השפיעו על תפקודה כאם. אמנם, חוות דעת מכון שלם קבעה בזמנה כי היא "בעלת ארגון אישיותי גבולי עם אפיונים של הפרעות אישיות מקלסטר B, עם קווים נרקיסיסטיים וגבוליים בולטים. אבחנה זו משמעותה חוסר יציבות תפקודית…". אך יש לזכור כי לצד זאת, נקבע בחוות הדעת כי נטיית האם להכחשת קשייה וחוסר נכונותה לשתף פעולה בתהליכי הדרכה ושיקום אינם מאפשרים להצביע על פוטנציאל לשיפור מהותי בתפקודה בעתיד הנראה לעין. והנה, בעתיד הנראה לעין מנקודת הזמן שבה ניתנה חוות דעת מכון שלם – קרי תקופת הזמן בה טופל התיק על ידי בית המשפט המחוזי – הוכח אחרת. קביעות אלה של מכון שלם נסתרו, בין היתר על ידי התסקירים שהוגשו לאחר מכן לבית המשפט המחוזי וכן מהתרשמותו האישית בדבר התקדמות המתווה ששרטט ועמידת האם בתנאיו. לכך יש להוסיף כי מלכתחילה, לא היו בפני בית המשפט לענייני משפחה מלוא הנתונים הרלוונטיים (ראו והשוו: סעיף 35 לחוות דעת השופט מלצר בעניין פלונית, הדיון הנוסף).
 
           האם ערכה שינויים מרחיקי לכת בהתנהלותה ובגישתה. השוני בהתנהגותה של האם טומן בחובו מרכיבים חדשים שלא התגלו בעבר, וזאת על אף העדרה של מסגרת תומכת די הצורך מצד הרשויות כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ואף מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). כפי שציין בית המשפט המחוזי, חלק מהשינויים הם משמעותיים, בעוד שבחלק אחר מדובר על שינוי התחלתי היוצר סיכוי לעתיד. התקדמותה של האם ראויה לשבח ולכל הערכה.
 
11.      סבורני כי הדרך בה נקט בית המשפט המחוזי – אשר בחן ועקב אחר התקדמות האם, ובמובנים רבים אף אִפשר התקדמות זו – הייתה הנכונה בנסיבות התיק דנא. על דרך העיקרון, יש לפעול בזריזות אך לא בחיפזון. המחוקק קבע מועדים למתן החלטה בבקשה על הכרזת ילד כבר-אימוץ והערעור עליה (ראו סעיף 13(ב)(1) לחוק האימוץ). כמובן, מועדים אלה יש לכבד. ואולם, יש ונוצר צורך מלכתחילה, בשל הנסיבות, ואף צומחת תועלת בדיעבד, מנכונותו של בית המשפט שלערעור לבחון את העניין ביסודיות, על הזמן הכרוך בכך. החלופה של החזרת התיק לערכאה הראשונה עלולה לארוך זמן רב עוד יותר. עת להחיש ועת להאט. הראשון הוא הכלל והשני – החריג לו. בענייננו, בית המשפט המחוזי האט – האטה שהניבה פירות. ועדיין, יש להביט על מלוא התמונה. נראה כי בית המשפט המחוזי טרם השלים את המלאכה. כפי שיובהר, ראוי היה להדק יותר את הבדיקה ולהרחיב את היבטיה, במקביל לזמן שבו נוהל התיק. נכון היה לערוך בדיקה נוספת, שבלעדיה – בנסיבות העניין – קשה לתת את הביטחון הנדרש בהכרעה. האם אמנם עברה תהליך. התנהגותה אכן השתנתה. בית המשפט המחוזי אף תרם לכך. ברם בנסיבות העניין, על רקע תיאור אישיותה וצרכי הקטין, פשוטו כמשמעו, חסרה חוליה מרכזית.
 
           לשון אחר, בית המשפט המחוזי התמקד במצבה של האם. יש היגיון בכך, שכן עילת האימוץ הרלוונטית מתמקדת במסוגלות ההורית שלה. על פי קו זה, חוות דעת מכון שלם תיארה ליקויים בתפקודה של האם – ההתמכרות; אי נטילת אחריות; חוסר קשר עם הבת והעדר שיתוף פעולה. בית המשפט המחוזי נוכח לראות כי נתונים אלה השתנו, אך כאמור, בנסיבות המקרה אין להסתפק בכך. הטעם המשפטי בדבר הוא כי בחינתה של מסוגלות הורית אינה מופשטת, והיא לעולם קונקרטית. היא קיימת בזיקה שבין ההורה לבין הילד. "אין מדובר על יכולת ערטילאית של הורה לתפקד כהורה. לעולם מדובר בילד הספציפי נשוא ההליך לו חייב ההורה לדאוג. מדובר אפוא, במסוגלות 'לדאוג לילדו', על כל המשתמע מכך, תוך לקיחה בחשבון של כלל הגורמים והשיקולים הצריכים לעניין בדאגה לאותו ילד ספציפי… כך, למשל, יש לקחת בחשבון את מצבו הקונקרטי של הילד, מגבלותיו ובעיותיו והצרכים המיוחדים להם הוא נזקק. באשר לאותו ילד עלינו לשאול האם ההורה מסוגל לדאוג לילד זה" (בע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (10.8.2005), בפסקה 17). זאת ועוד; הקונקרטיזציה של בחינת המסוגלות ההורית אינה מתמצית במיהות הנבדקים – ההורה הספציפי והקטין הספציפי – אלא היא חלה גם על נקודת הזמן הרלוונטית. כדברי השופט מלצר בעניין פלונית, הדיון הנוסף: "בחינת המסוגלות חייבת להיעשות ביחס לקטין הספציפי, במועד המדויק בו מגיע הנושא לדיון בפני ערכאת הערעור" (פסקה 50(ג) לחוות דעתו. ההדגשה הוספה). נחזור ונרחיב, כי "שאלת המסוגלות ההורית אינה מופשטת, אלא לעולם קונקרטית כלפי קשר משפחתי מסוים, בנקודת זמן מסוימת. הגישה המקלה בדבר קבלת ראיות בשלב זה משמעותה שיש לקבל ראיות הקשורות לכל אחד מן המעורבים – ההורה והילד, וביחס לדינמאיקה ביניהם…" (עניין פלונית, הדיון הנוסף, בפסקה 5 לחוות דעתי. ההדגשות הוספו). כפי שצוין בפתח הדברים, ברקע – מרכזיותו של הילד.
 
12.      ראיות חדשות בנוגע למצבה של האם הוצגו כאמור בפני בית המשפט המחוזי, בין היתר, באמצעות תסקיר 16.5.2015 ותסקיר 15.9.2016. תסקירים אלה, לצד המעקב הצמוד של בית המשפט המחוזי, אפשרו לו לקבל תמונת מצב עדכנית ביחס לכשירותה ומסוגלותה של האם, ול"צמצום הפערים" שהוצגו בתסקיר 2014 ובחוות דעת מכון שלם. עוד מצא בית המשפט המחוזי כי חלק מהדיווחים עליהם הושתתו מסמכים אלה היו לא מדויקים, לשון המעטה. דא עקא, עולה כי לא התקבלה "תמונת מצב עדכנית" מקבילה ומלאה ביחס לקטין. בעיניי, חסר זה אינו פורמאלי אלא מהותי, על רקע נתוני האם והקטין במקרה המונח לפנינו. למשל, חוות דעת מכון שלם, המהווה – גם לשיטת האם – הבחינה המקצועית היחידה שבוצעה לקטין, נערכה בהיותו בן כשנה וחצי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לפני כשלושה חודשים, כשהקטין כבר בן שלוש. מדובר בפער משמעותי – לא רק מבחינת משך הזמן שחלף כשלעצמו, אלא גם בשל נקודת ההתחלה ונקודת הסיום. דהיינו, אינו דומה הפער בין קטין בן 5 לבין קטין בן 6.5, לפער בין קטין בן שנה וחצי לבין קטין בן 3 – כבענייננו. חלוף זמן זה משמעותי יותר ביחס לקטין מושא ההליך. נטען – הן על ידי האפוטרופא לדין, הן על ידי היועמ"ש – כי לקטין יש צרכים מיוחדים ומורכבים. כבר בחוות דעת מכון שלם צוין כי "מדובר בתינוק שבהיותו ברחם נחשף לחומרים מסוכנים ונולד עם תסמונת גמילה, מצב המייצר סיכון התפתחותי ראשוני וצורך בסביבה יציבה עם התכווננות רבה לצרכיו ההתפתחותיים בעתיד", והומלץ על מעקב התפתחותי. עולה כי עניין צרכיו של הקטין, לרבות כיצד הם באים לידי ביטוי ומה הם דורשים כמענה – מחייב בדיקה עדכנית.
 
           עולה מהחומר כי בעניינו של הקטין כאן, נפלה מחלוקת בין הצדדים. כנגד טענת המבקשים כי לקטין צרכים מיוחדים, טענה באת-כוח האם, ובצדק, כי המבקשים לא הדגישו פן זה בפני בית המשפט המחוזי, ולמצער לא גיבו טענה זו במסמכים. נטען כי בא-כוח היועמ"ש הצהיר בפני בית המשפט המחוזי כי הטיפול היחיד בו מטופל הקטין הוא קלינאית תקשורת. בהקשר זה, אף מוכן אני לקבל כי התסקירים שהוגשו לבית המשפט המחוזי המתייחסים לצרכים מעין אלה אינם מהווים תחליף לחוות דעת מקצועית. ברם, לכל הפחות, אלה מהווים כלי עזר והם מעוררים את השאלה באשר למצבו של הקטין כיום.
 
           ונבהיר. בתקופתנו, מוכר השימוש במונח "צרכים מיוחדים" של ילד (special needs). ילד כזה אינו ככל הילדים. הוא מובחן מילד "רגיל". כן נעשה שימוש במונח "צרכים ייחודיים" (unique). ישנו אי-דיוק במונח זה, שכן כל ילד הוא ייחודי. אף כאן, לעיתים כוונת הדובר היא להבחין בין ילד "רגיל" לבין ילד עם צרכים ייחודיים. בענייננו, אין צורך להידרש לסיווגים אלה. די להתמקד, כאמור, במצבו של הקטין – בעבר ובהווה.
 
           חוות דעת מכון שלם תיארה את הקטין בהיותו כבן שנה וחצי, והדגישה כי נדרש מעקב התפתחותי. כעת הקטין בן למעלה משלוש. במובנים מסוימים, התפתחותו היא חיובית אך ישנן אמירות גם ביחס לעיכובים ובעיות בה. עוד נפנה לתסקיר 15.9.2016, לפיו: "ניכר כי המענים הטיפוליים והפרא-רפואיים הנדרשים על מנת לאפשר ל[קטין] לגדול ולנהל אורח חיים בריא ותקין הינם רבים ומגוונים ודורשים מעורבות הורית גבוהה והקדשת זמן רב". עולה כי עניין זה, ביחס לצרכים המורכבים של הקטין ומסוגלותה של האם להתמודד עימם, לא נבדק בצורה ישירה. החסר בבדיקה בולט. נדרשת השלמה. בהעדר חוות דעת מקצועית, נותרו סימני שאלה. ניתן להניח כי קבלת מענה להם, בדמות חוות דעת מקצועית נוספת ועדכנית, תסייע בהכרעה.
 
           אשר על כן, שוכנעתי כי דרושה קבלתה של חוות דעת עדכנית ביחס להכרזת הקטין כבר-אימוץ, על כל המשתמע מכך. בפרט, נדרשת חוות הדעת להתייחס למצבו של הקטין, לצרכיו המיוחדים – ככל שישנם – טיבם ומשמעותם, ולמסוגלותה של האם להתמודד עימם. כמובן, קבלת עמדתו של מומחה אינה סוף פסוק. מתפקידו של בית המשפט לבקר היטב את חוות דעת המומחה, על מרכיביה. הוא אינו כבול לה, והאחריות להכרזת ילד כבר-אימוץ אינה סרה מכתפיו לעולם (ראו, למשל, דברי השופט חשין בע"א 3798/97 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 157 (1996)).
 
           עוד ברי, כי גם לאחר שתינתן חוות דעת מומחה נוספת בענייננו, ובמידה שיבחר בית המשפט המחוזי לאמץ את מסקנותיה – המסגרת הנורמטיבית בעינה עומדת. היא מוסיפה להיות הלפיד המאיר את הדרך. כך, למשל, עדיין יידרש לבחון את מסוגלותה המינימאלית – ולא המקסימאלית – של האם (ראו, למשל, פסקה 28 לחוות דעת השופט מלצר ופסקה 7 לחוות דעתי בעניין פלונית, הדיון הנוסף). הרי סביר כי כל הורה שהוא – בין ביולוגי ובין לאו – ייזקק לסיוע, הכוונה והדרכה בטיפול בצרכיו הייחודיים והמיוחדים של ילד, באשר הוא (ועולה כי גם המשפחה האומנת מסתייעת, כפי שראוי, בהדרכה מעין זו). כן יש להביא בחשבון את הסיוע שניתן לאם מבני משפחתה ואת הסיוע שנדרשות רשויות הרווחה והסעד לספק לה, וחזקה כי אמנם תספקנה. בחינת תנאיה של עילת האימוץ מכוח סעיף 13(א)(7) לא תשתנה, איפוא, מבחינה משפטית. אלא שבמצב הנוכחי ישנו, כאמור, חסר עובדתי והערכתי מסוים הדורש השלמה. זאת בטרם יוכרע באופן סופי תיק זה, על פי המסגרת הנורמטיבית המחייבת וההולמת.
 
           דעתי היא כי לא ניתן, במקרה זה, לסיים את הטיפול בערעורים שלפנינו בהכרעה בינארית של קבלתם או דחייתם. הדיון וההכרעה בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי מקיפים ונימוקיו עשירים. ניכרת, כך גם בפסק דינו היסודי של בית המשפט לענייני משפחה, הרגישות לטובת הקטין. משיקולים עקרוניים ומעשיים, נראה כי מוטב שהמלאכה תושלם על ידי בית המשפט המחוזי, אשר צעד כברת-דרך עם הצדדים. לערכאה זו סמכויות רחבות, וביכולתה לנתב את ההליך הן ביחס לבית המשפט לענייני משפחה והן ביחס לבית המשפט לנוער.
 
13.      ונקודה חשובה נוספת. אין בכל האמור לעיל כדי לגרוע מההערכה הרבה לאומנים, שנהגו במכלול הרגישות והרשימו באצילותם. ליבם יוצא אל הקטין והם חפצים בטובתו. כך נהגו ועולה כי כך יוסיפו לנהוג. ברם, אין ענייננו כעת בהשוואת מצבו של הקטין אם יישאר תחת חסותם לבין מצבו אם יושב לחיק האם. השאלה הדורשת הכרעה ממוקדת היא: האם, בנסיבות הקונקרטיות של האם והקטין שבפנינו, קיימת עילת אימוץ בשל העדר מסוגלות הורית, אם לאו. כאמור, שאלה זו נענתה על ידי בית המשפט המחוזי ובשלילה. כך לנוכח התקדמותה הראויה לציון של האם והשיפור במצבה, הן בהווה והן מבחינת הסיכוי לעתיד. אך התמונה אינה מלאה והמענה איננו שלם וסופי. רכיב אחד בתצרף עודנו חסר. רכיב זה משליך על התקיימות עילת האימוץ – העדר מסוגלות הורית. עניינו מצבו הנוכחי של הקטין, ובפרט האם יש לו צרכים כאלה שהאם נעדרת כשירות ומסוגלות להתמודד עימם, אף לא בעתיד הנראה לעין ואף בהינתן לה עזרה כלכלית וטיפולית סבירה מצד הרשויות. ודוק, אינני מתכוון לקושי הכרוך, מטבע הדברים, בניתוקו של הקטין מהאומנים. אין די בעובדה כי ילד מוחזק אצל אומנים – גם לתקופה של מספר שנים – כשלעצמה, כדי להביא לניתוקו מהוריו הביולוגיים והכרזה עליו כבר-אימוץ כלפיהם. כוונתי היא לקשיים ולצרכים עליהם הצביעו התסקירים שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי והאפוטרופא לדין, ואשר מצאו ביטוי גם בחוות דעת שלם שהמליצה, מטעמים אלה, על מעקב התפתחותי של הקטין.  
 
14.      סוף דבר, אציע לחבריי לקבוע כדלקמן: יש לקבל את הבקשות למתן רשות הערעור ולדון בהן כאילו הוגש הערעור על פיהן. הערעור מתקבל במובן הבא:
 
           בשלב זה, יוותר פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. כך לעניין שאלת הכרזת הקטין כבר-אימוץ ולעניין הביקורים בין האם לבין הקטין. לצד זאת, תושהה – בשלב זה – העברת התיק לטיפולו של בית המשפט לנוער עד למתן כל החלטה אחרת על ידי בית המשפט המחוזי. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר יורה על מינויו של מומחה – בין מכון שלם ובין גורם אחר – שיחווה את דעתו בדבר המסוגלות ההורית של האם כלפי הקטין, לרבות האפשרויות של שלילת האימוץ, אימוץ מלא וצמצום תוצאות האימוץ. בין היתר, יש לבחון את מצבו העדכני של הקטין, ובפרט את מסוגלותה של האם להתמודד עם צרכיו. על יסוד ממצאיה של חוות הדעת שתתקבל, ובהתאם להם, יורה בית המשפט המחוזי על המשך הדיון בפניו כפי שיראה לנכון. בסיום המלאכה ייתן פסק דין.
 
           אין בכך הבעת עמדה אלא התוויית דרך. אין צו להוצאות.
 
           אסיים בהבעת תקווה כי הקטין יגיע במהרה אל המנוחה והנחלה, אל חוף מבטחים יציב ורוגע. חזקה על כל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים כי יירתמו ויתרמו להשגת מטרה נעלה זו ובהקדם.
 
 
                                                                   ש ו פ ט
 
 
 
השופט י' עמית:
 
 
           אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט נ' הנדל, ואוסיף ואציין כי הוטרדתי מהפער הקיים בין השיפור הנטען במצבה ובמסוגלותה ההורית של האם, לבין האמור בתסקירים והתרשמותה הישירה של האפוטרופא לדין של הקטין. יש בכך כדי לחזק את הצורך בבחינה נוספת ומעודכנת של הדברים.
 
 
                                                                    ש ו פ ט
 
 
 
 
 
השופטת ע' ברון:
 
 
           התמורות החיוביות שקבע בית המשפט המחוזי שחלו אצל האם במהלך השנה שבה היה התיק בפניו, בליוויו ותחת עיניו הבוחנות, הן מבורכות כשלעצמן. בית המשפט המחוזי התמקד במצבה של האם ובתהליך שהיא עוברת, ואולם שינויים ככל שחלו אצל האם ומסוגלות הורית לא חד המה. כפי שציין השופט הנדל, בולט החסר בבחינה מקצועית של מצבו העדכני של הקטין וצרכיו, ומסוגלותה ההורית של האם בזיקה לאלה. טובת הילד כפי שהדגיש חברי הינה עקרון על כאשר אנו נדרשים להליכי אימוץ, ובחלוף הזמן חוות דעת מקצועית עדכנית היא חיונית ומתבקשת לעת הזו. אני מצרפת אפוא את הסכמתי לפסק דינו של חברי, השופט נ' הנדל, ולתוצאה שאליה הגיע וברגישות המתחייבת מן העניין, וכן להערתו של חברי השופט י' עמית.