בע"א 3138-11-13 נדון ערעור שהגיש מנהל מקרקעי ישראל על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת כרמלה האפט) אשר ניתן ביום 16.09.13 בת.א 59250/07.
בפסק דינו של בית משפט שלום התקבלה תביעתו של מנהל מקרקעי ישראל בחלקה ונקבע כי בגין השימוש החורג שנעשה על ידי חברי האגודה בחוות הליטוף עליהם לשלם למנהל דמי שימוש בסך של 27,500 $. יחד עם זאת בית משפט שלום דחה את תביעת המנהל לקבלת כספים בגין השכרת המשתלה לצד ג'.

עובדות המקרה בתיק זה היו כאלה שהמשיב 1 העביר את המקרקעין לגיסו, המשיב 2 וזה השכיר את הקרקע החקלאית שבחלקה ב' לצדדים שלישיים שונים בידיעתו של משיב 1 ובהסכמתו. לא היה חולק כי פעולות אלו בוצעו ללא קבלת אישורו של המנהל. בשטח של 2,762 מ"ר מתוך המקרקעין הוקם והופעל על ידי צד שלישי משתלה למכירת צמחי בית וגן אשר במסגרתה אף הופעל עסק לשזירת פרחים (להלן: "המשתלה").

עיקר טענתו של מנהל מקרקעי ישראל בערעור על פסק דינו של בית משפט שלום היה שעצם השכרת המשתלה לצד ג' מהווה הפרה של הסכם המשבצת ולכן, זכאית המערערת לכל הפחות לקבל מחברי האגודה את טובת ההנאה שקיבלו עקב ההפרה, דהיינו את כל דמי השכירות שגבו מהצד השלישי במהלך 7 שנות שכירות רטרואקטיבית.

הכרעת בית משפט מחוזי  

בית משפט מחוזי בפסק דין מקיף ומנומק קבע כי יש לדחות את הערעור באשר למשתלה אם כי מטעמים שונים מאלו שנתן בית משפט שלום.

ראשית קבע בית משפט מחוזסי כי אין עילה להתערב בקביעתו של בית משפט שלום לפיה השימוש במשתלה היה חקלאי מאחר ומדובר היה במכירה סיטונאית להבדיל ממכירה קמעונאית. מכאן קבע כי הקמת משתלה סיטונאית והפעלתה במקרקעין לא הפרו את מטרת השכירות. בית משפט מחוזי קבע כי טענת המנהל כי עצם השכרת המשתלה לצד ג' תוך הפרת הסכם המשבצת היא טענה כבדת משקל שכן, נקודת המוצא היא שהמשיבים (חברי האגודה) השתמשו במקרקעין של המערערת בניגוד להסכם המשבצת ואף נטלו לעצמם את זכותה החוזית להעניק להם את הסכמתה להעברת המקרקעין לאחר ולכן, עליהם להשיב את הרווח שהפיקו מכך. מכאן סקר בית משפט מחוזי את חובת ההשבה הקבועה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979.

אולם, לצד חובת ההשבה הקבועה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע סעיף 2 לחוק כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה הבלתי צודקת". 


בענייננו, קבע בית משפט מחוזי כי קיימים מספר נתונים חריגים ויוצאי דופן אותם הוא מנה בפסק דינו המצדיקים פטור מהשבה, ואלו הם:
 
 א.        משיב 1 הוא נפגע פעולת איבה, אשר כתוצאה ממנה נותר פגוע נפשית וחסר כוחות לניהול הנחלה. העברת ניהול המקרקעין לגיסו (המשיב 2, שאף הוא חבר האגודה) והשכרת המקרקעין לצדדים השלישיים בוצעו לאור מצבו הנפשי והבריאותי. אפשר להניח, כי דמי השכירות ששלם מפעיל המשתלה מדי חודש, אשר לא היו גבוהים במיוחד ואשר שמשו בסופו של דבר למחייתו של משיב 1, לא היו גבוהים מהרווח שהיה יכול להפיק מהפעלת המשתלה בעצמו לו רק היה בכוחו לעשות כן (וראו בעניין זה את חוות הדעת השמאית שהגישו המשיבים). 
 
ב.         כאילו לא היה די בפגיעתו של המשיב 1 בפעולת איבה, הרי בשנת 2007 פרצה אש במקרקעין וכילתה את רוב המבנים שהקים עליהם. עקב כך, חדלו להתקיים כל השימושים במקרקעין אשר בעטים הוגשה התביעה.
 
ג.          נוכח האמור, בהינתן ששטח המקרקעין שעליו פעלה המשתלה שמר על ייעודו החקלאי ושלצורך ההפעלה לא נדרש היתר לשימוש חורג מאת רשויות התכנון, ומאחר שבנסיבות העניין המיוחדות אין להוציא מכלל אפשרות שהמערערת הייתה מאפשרת למשיב 1 להשכיר את המקרקעין לאחר למטרה חקלאית ולו לזמן מוגבל – ספק אם השכרת המשתלה לחקלאי אחר גרמה חסרון כיס כלשהו למערערת. 
 
ד.         לזאת יש להוסיף כי בכתב התביעה שהגיש המינהל הודגש שוב ושוב כי המשיבים עושים במקרקעין  "שימוש מסחרי". ראו: סעיפים 11 – 14 בהם הודגש כי השימושים מסחריים; סעיף 15 בו נטען במפורש כי במקרקעין מנוהלת "משתלה מסחרית"; סעיף 18 בו נטען כי בעקבות "שריפה שפרצה במקום הופסקה פעילותם המסחרית של השימושים החורגים במקרקעין…"; סעיף 19 בו הודגש ביתר שאת, כי "המינהל יטען כי בהעדר הסכמה מצידו, לא היו הנתבעים רשאים לעשות דין לעצמם ולעשות שימוש מסחרי במקרקעין שהושכרו למטרה חקלאית". אמנם בסעיף 24 לכתב התביעה הוסיפה המערערת וטענה כי למשיב גם אסור היה להעביר לצד שלישי את זכויות השימוש במקרקעין ללא הסכמתה, אך בסעיפים הסמוכים לו הוסיפה וטענה כדלקמן:
 
"25. המינהל יטען כי בהעדר הסכמה מצידו, אין הנתבעים זכאים לעשות דין לעצמם ולעשות שימוש מסחרי בנכס שהושכר למטרה חקלאית.
26. המינהל יטען כי במעשיהם עושים הנתבעים עושר ולא במשפט, תוך שימוש במקרקעי ציבור למטרת השכרה מסחרית ו/או הפעלת עסקים מסחריים בעצמם ו/או באמצעות מי מטעמם, ללא הרשאה, ללא חוזה וללא כל תשלום.
27.  המינהל יטען כי השימוש המבוצע ע"י הנתבעים אף מהווה שימוש חורג ע"פ דיני התכנון והבניה…
28. המינהל יטען כי על הנתבעים לשלם לו, ביחד ולחוד, דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה נעשה שימוש מסחרי במקרקעין…"
  

נוכח כוחם המצטבר של הנתונים שנמנו לעיל – ובפרט נסיבותיו האישיות החריגות של המשיב 1 והעובדה שהפעלת המשתלה לא שינתה את ייעודם החקלאי של המקרקעין ופסקה סמוך לאחר השריפה שפרצה בהם –  נקבע בפסק הדין  כי חיובם של חברי האגודה להשיב למינהל את דמי השכירות שהתקבלו בידיהם בגין המשתלה יהיה בלתי מידתי ובלתי צודק. ולכן, פטר בית משפט את המשיבים מחובת ההשבה, וזאת בגדריו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. 
_________________