בין "רשות" ל"עוסק": המהפכה המשפטית שחצתה את חומות הסמינרים
מערכת המשפט הישראלית ניצבה לא פעם בפני שאלות המשלבות מתח בין קהילה, דת וכלכלה, אך פסק הדין בתיק עע"מ 2956/22 פנחס כהן נ' עמותת בית יעקב – דרכי רחל ע"ר (ניתן ב-17.2.2026) הוא הרבה יותר מעוד הכרעה טכנית. מדובר בדרמה משפטית מרתקת שצוללת לעומקן של הגדרות ה"עוסק" וה"רשות", ומעצבת מחדש את גבולות האכיפה האזרחית בתוך מוסדות החינוך החרדיים.
במרכז הפרשה עומדת תביעתו של אב, פנחס כהן, שביקש בשנת 2020 לרשום את בתו לכיתה ט' ב"סמינרים" – אותם מוסדות חינוך על-יסודיים מוכרים שאינם רשמיים (מוכש"ר). המערער פנה לשלושה בתי ספר ונדרש לשלם סכומים שנעו בין 150 ל-200 ש"ח כ"דמי רישום" או עבור "מבחן הישגים והוצאות ארגון". כשהבת לא זומנה להמשך התהליך והכסף לא הוחזר, נולדה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שפתחה תיבת פנדורה משפטית על הדרך שבה גופים אלו מנהלים את הליכי המיון שלהם.
הדרך שעברה דרך חתחתים: ממבוך דיוני להכרעה עקרונית
כפי שתיאר זאת השופט עופר גרוסקופף בפתח דבריו:
"ההליך דנן כבר עבר דרך חתחתים, ולמרות זאת הוא עודנו מצוי בראשיתו"השאלה הראשונית והקריטית ביותר שעמדה בפני השופטים לא הייתה רק האם הגבייה חוקית, אלא האם בכלל ניתן לתבוע את הסמינרים בתובענה ייצוגית לפי התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. לפי "כלל הרשימה הסגורה", ניתן להגיש תביעה ייצוגית רק אם היא נכללת באחד ה"פרטים" המופיעים בחוק. השופט גרוסקופף ציטט בהקשר זה את השופטת ענת ברון שדימתה את הפרטים בחוק ל"איים" בתוך "ים" של תביעות: "ואל הים נדונים הליכים שלא ניתן 'להעלות' לאיזה מן האיים שבתוספת השנייה".
כאן נוצר המלכוד הדיוני: המערער טען בתחילה כי הסמינרים הם "עוסק" (לפי פרט 1), אך כשזה נדחה בבקשת הסילוק הראשונה, הגיש בקשה חדשה בטענה שהם "רשות" (לפי פרט 11). בית המשפט המחוזי קבע שהסמינרים אינם "רשות" ולכן סילק את הבקשה על הסף. המערער מצא את עצמו במצב אבסורדי שבו הסמינרים זכו לכאורה להגנה כפולה – פעם אחת בטענה שאינם "עוסק" ופעם שנייה בטענה שאינם "רשות".
"חתול, ציפור וכלבים": המשל של השופט גרוסקופף
בניתוח אנליטי מקיף, הסביר השופט גרוסקופף מדוע הדחייה של פרט אחד אינה מובילה בהכרח לשלילת האחר. הוא השתמש במשל ציורי כדי להמחיש את המורכבות הלוגית:
"בעל חיים יכול להיות חתול או ציפור אך לא שניהם; אין בכך כמובן כדי לשלול את האפשרות שבעל חיים לא יהיה אף אחד מהם – למרבה המזל, יש כלבים בעולם".
בית המשפט העליון אישר את קביעת המחוזי כי הסמינרים אינם רשות לעניין גביית דמי המיון. הם גופים פרטיים המנהלים את הליכי הקבלה לפי שיקול דעתם, והתשלומים אינם מועברים לקופת המדינה או נעשים מכוח סמכות שלטונית כפויה. אך כאן הגיע המפנה הדרמטי: בית המשפט קבע כי הם בהחלט יכולים להיחשב כ**"עוסק"** לצורך הגשת התובענה.
האם סמינר חרדי הוא עסק? המהפכה בהגדרת ה"עוסק"
הסמינרים והמשיבים טענו כי הם פועלים ללא כוונת רווח, מתוך שליחות חינוכית, ולכן המושג "עוסק" זר להם לחלוטין. אולם השופט גרוסקופף דחה גישה זו, והסביר שהגדרת ה"עוסק" בחוק הגנת הצרכן נועדה להיות רחבה ככל האפשר כדי למנוע ניצול לרעה של פערי כוחות.
השופט גייס לעזרתו את הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין ואת מושג ה**"דמיון המשפחתי"** כדי להסביר שלא לכל ה"עוסקים" חייבת להיות אותה תכונה בדיוק:
"בקטגוריות מסוג זה… אין בנמצא מכנה משותף אחד ויחיד, אותו חולקים כל החברים בקבוצה. במקום זאת… מקרים של דמיון משפחתי מאופיינים ברשת של נקודות דמיון… דמיון מסוג זה קיים במשפחות, שבהן אין אף תכונה המשותפת לכל בני המשפחה, ובכל זאת ניתן לזהות בנקל כי כל בני המשפחה דומים זה לזה".
הסמינרים דומים ל"עוסק" במספר מאפיינים מרכזיים שזוהו בפסק הדין:
סביבה תחרותית ושיקולים כלכליים: המוסדות פועלים בסביבה תחרותית על לבן של התלמידות ועל תקציבים, והחלטתם לגבות תשלום מבוססת על שיקול כלכלי של כיסוי הוצאות.
מערך ארגוני מובנה: הסמינרים מפעילים מערך שלם של חיבור מבחנים, הקצאת מקום, העמדת צוות ובדיקת דוחות – פעילות המבוצעת "בדרך עיסוק" קבועה ומתמשכת.
פערי כוחות ותלות: קיימים פערי כוחות ניכרים בין המוסד למתמיינת, הנובעים מהיכרות עם הדין ומהתלות המכרעת של התלמידות בקבלה למוסד לעיצוב מסלול חייהן.
קולו של הפרט בקהילה סגורה: זווית הראייה של השופטת ברק-ארז
השופטת דפנה ברק-ארז הצטרפה לפסק הדין והוסיפה נדבך חברתי וקהילתי קריטי. היא הדגישה כי דווקא בתוך חברה קהילתית סגורה, יש חשיבות עילאית לכלי של התובענה הייצוגית המאפשר אנונימיות.
לדבריה: מתבהר כאן גם קושי מיוחד של הפרט בחברה קהילתית סגורה לנקוט בהליך משפטי כנגד מוסדות חינוך שהוא חפץ בכך שילדיו ילמדו בהם. אלו מחזקים כאחד את החשיבות הנודעת לכך שיתאפשר ניהולו של הליך בעל אופי קיבוצי ואנונימי".
היא הצביעה על כך שההורים נמצאים בעמדת נחיתות מובהקת שבה הם נאלצים לשלם את הסכום המבוקש בבחינת עסקת "Take it or leave it". העובדה שמדובר במוסד חינוכי המעניק שירות חיוני אינה צריכה "לחסן" אותו מפני ביקורת שיפוטית בנתיב הייצוגי.
המאבק באפליה והשקיפות במיון
בית המשפט לא התעלם מההקשר הרחב יותר: ההיסטוריה המורכבת של טענות לאפליה עדתית בקבלה לסמינרים. השופט גרוסקופף ציין כי הנחיות משרד החינוך נקבעו כדי למנוע אפליה ושרירותיות, אך הציות להן אינו מלא.
הנתונים הראו כי בשנים האחרונות התקבלו בין 40% ל-50% מהעררים שהוגשו לוועדת הערר, מה שמעיד על בעיה מערכתית במוסדות. בנסיבות אלו, התובענה הייצוגית הופכת ל"נתיב העיקרי לקיום דיון בסוגיות מערכתיות הנוגעות להליכי הקבלה".
סוף דבר: תקדים של שקיפות ואחריות
פסק הדין ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והורה על השבת הדיון אליו, תוך קביעה כי פרט 1 חל על המקרה. בית המשפט הדגיש כי אין הצדקה שהפיקוח המשפטי על רשתות חינוך יהיה נמוך מזה המופעל על מוסדות פרטיים או רשמיים.
כדי להמחיש את החשיבות של ניהול יעיל והוגן של ההליך, הטיל בית המשפט על רשתות החינוך הוצאות משפט בסכום כולל של 60,000 ש"ח (20,000 ש"ח לכל אחת מהמשיבות 1-3) לטובת המערער.
משמעויות עתידיות של פסיקת בג"ץ 2956/22:
החלת סטנדרט צרכני על חינוך: מוסדות מוכש"ר אינם יכולים להסתתר עוד מאחורי הגדרתם כעמותות ללא כוונת רווח כדי להתחמק מתביעות ייצוגיות בנושאי גבייה.
הרחבת ההגנה בקהילות סגורות: הכרה בכך שהליך ייצוגי הוא הדרך היחידה להתגבר על חסמים חברתיים וחשש מפני התנכלות בקהילה.
פיקוח על הליכי מיון: יצירת כלי אכיפה אזרחי לצידו של הפיקוח המנהלי של משרד החינוך, במטרה להבטיח הליכי קבלה שוויוניים ותקינים.
פסק הדין הזה מזכיר לכולנו שבמקום שבו יש כוח ארגוני מול הפרט, צריכה להיות בקרה שיפוטית. הסמינרים החרדיים, למרות ייחודם הקהילתי, הם חלק מהמרחב הכלכלי והמשפטי בישראל, וככאלה עליהם לעמוד בסטנדרטים של הגינות צרכנית