האם שירות בתי הסוהר רשאי למנוע מאסיר פלילי להינשא בין כותלי הכלא, אך ורק בשל "התנהגות שלילית" כללית שאינה קשורה לטקס עצמו או לסיכון ביטחוני הנובע ממנו? בשאלה עקרונית זו הכריע לאחרונה בית המשפט העליון בפסק דין דרמטי ורחב יריעה, המשרטט מחדש את הגבולות שבין סמכויות האכיפה והמשמעת של שב"ס לבין זכויות היסוד החוקתיות של האסירים בישראל.
פסק הדין ניתן במסגרת רע"ב 16279-03-26 שדה נחמן שמואלי נ' מדינת ישראל, שבו התקבל ערעורו של אסיר פלילי נגד החלטת שירות בתי הסוהר ונגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק עת"א 89073-01-26. את פסק הדין המרכזי והמנומק בעליון כתבה כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ, ואליה הצטרפו בהסכמה מלאה השופטים עופר גרוסקופף ואלכס שטיין. לפסיקה זו חשיבות משפטית ואנושית עמוקה, והיא מבהירה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: זכויות יסוד אינן פריבילגיות או "טובות הנאה" שניתן לסחור בהן.
הרקע הרעיוני והעובדתי: כשהזכות להינשא פוגשת את חומות הכלא
המערער בתיק, שדה נחמן שמואלי, מרצה עונש מאסר של 6 שנים בגין עבירות סמים ונשק. מאחר שהוא מסווג בקטגוריה א', נמנעת ממנו הזכות לצאת לחופשות, ולכן הדרך היחידה הפתוחה בפניו ובפני בת זוגו למסד את קשר הנישואין ביניהם היא קיום טקס בין כותלי הכלא, בהתאם לפקודות שב"ס הרלוונטיות.
המערער הגיש בקשה להינשא, אולם זו נדחתה על ידי מפקד בית הסוהר. הנימוק לדחייה לא היה חשש בטיחותי או ביטחוני מן הטקס עצמו (כגון חשש מהברחת חומרים אסורים או אלימות במהלך האירוע). שב"ס והמדינה הודו בגלוי כי הסירוב נובע מ"התנהגות שלילית" מתמשכת של האסיר בין כותלי הכלא, שכללה הרשעות משמעתיות בגין תקיפת אסיר והחזקת ציוד אסור, לצד מידע מודיעיני שלילי בעניינו.
בית המשפט המחוזי (בפסק דינה של השופטת א' פינק) דחה את עתירת האסיר. נקבע שם כי אף שהזכות להינשא היא זכות יסוד, הרי שלאור התנהלותו של האסיר, שלא שיפר את דרכיו גם לאחר שניתנה לו הזדמנות בעבר, החלטת שב"ס היא סבירה ואין להתערב בה. שב"ס אף הגדיל לעשות והציע לבחון את הבקשה מחדש בעוד שישה חודשים – בתנאי שהאסיר "יתנהג יפה". גישה זו, הרואה בזכות הנישואין מעין "פרס" על התנהגות טובה, היא שעמדה במרכז הביקורת הנוקבת של בית המשפט העליון.
לוז פסק הדין: זכות חוקתית מול טובת הנאה
בפסק דינה המרתק, פתחה השופטת כנפי-שטייניץ בתזכורת למושכלת יסוד משפטית: "אסיר אינו פושט את זכויות האדם שלו עם כניסתו לבית הסוהר, ואלה נתונות
הזכות להינשא, כפי שמסבירה השופטת, היא חירות בסיסית מן המעלה הראשונה. היא נגזרת ישירות מהזכות החוקתית לכבוד האדם (לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) ומעוגנת בזכות החוקתית לחיי משפחה ובאוטונומיה של הפרט להגדרה עצמית. מעבר לממד הרגשי והדתי, לנישואין ישנן השלכות משפטיות, כלכליות וחברתיות כבירות – הן על האסיר והן על בן או בת הזוג החופשיים, שזכויותיהם נפגעות אף הן מהחלטת הסירוב.
מכאן צומח לב הטיעון המשפטי: כדי לפגוע בזכות חוקתית מוגנת, הרשות המינהלית חייבת להציג הסמכה מפורשת בחוק. פקודת בתי הסוהר אינה כוללת הסמכה כזו למניעת נישואין מאסיר פלילי רגיל בשל בעיות משמעת. יתרה מכך, פקודת הנציבות שעוסקת בחתונות אסירים מזכירה את שקילת "אופן תפקודו של האסיר" רק בהקשר של אסירים ביטחוניים או אסירים בעלי מאפיינים ייחודיים (כמו חברי ארגוני פשיעה). לגבי אסיר פלילי מן המניין, אין לשב"ס שום מקור סמכות חוקי למנוע נישואין משיקולי משמעת כלליים. בהעדר סמכות – ההחלטה דינה להתבטל.
השימוש בזכויות כ"בני ערובה" משמעתיים
החלק הנוקב ביותר בפסק הדין של השופטת כנפי-שטייניץ נוגע לאבחנה החשובה שבין "זכות מוקנית" לבין "טובת הנאה" (פריבילגיה).
לשירות בתי הסוהר ישנו מגוון רחב של כלים משמעתיים להשלטת סדר בכלא. תקנות בתי הסוהר מסמיכות מנהלי כלא להעניק או לשלול מאסירים "טובות הנאה" בהתאם להתנהגותם – כגון שימוש בטלפון, ביקורים, חופשות או קניות בקנטינה. שלילת טובות הנאה אלו כאמצעי ענישה או תמרוץ היא חוקית לחלוטין ואינה דורשת קשר ישיר בין העבירה המשמעתית לטובת ההנאה.
אולם, זכות חוקתית כמו הזכות להינשא אינה פריבילגיה. בית המשפט קבע בצורה חריפה כי שב"ס אינו רשאי להפוך זכות חוקתית ל"בן ערובה", ל"קלף מיקוח" או ל"גזר" שמחולק רק לאסירים ממושמעים. התנעה של זכות יסוד בהתנהגות טובה חותרת תחת עצם הרעיון של זכויות אדם מוגנות. פגיעה בזכות יסוד של אסיר יכולה להיעשות רק אם ישנו קשר הגיוני וקרבה עניינית בין מימוש הזכות לבין הפגיעה באינטרס הציבורי (למשל, אם עצם קיום החתונה מסכן את ביטחון הכלא). משאין זה המצב, מדובר בהחלטה פסולה.
מבחן המידתיות: הפגיעה הבלתי הפיכה בזמן
מעבר לשאלת הסמכות, השופטת כנפי-שטייניץ הראתה כי החלטת שב"ס נכשלת באופן מובהק גם במבחן המידתיות. ראשית, ישנם אמצעים פוגעניים פחות להענשת האסיר (שלילת אותן טובות הנאה שהוזכרו). שנית, במאזן שבין התועלת המשמעתית לשב"ס לבין הנזק לאסיר ולבת זוגו, הנזק מוחץ ומפליג.
עבור אסיר שאינו יוצא לחופשות ושפוט לשנים ארוכות, דחיית הבקשה להינשא פירושה שלילה מוחלטת של הזכות למשך כל תקופת המאסר. בית המשפט דחה בשאט נפש את הטענה כי הנכונות לבחון את הנושא בעוד חצי שנה "מרפאה" את הפגיעה. לזכות להינשא יש ממד קריטי של זמן. בני זוג מבקשים לממש את אהבתם, להקים משפחה או להסדיר מעמד משפטי עכשיו. דחיית המועד לזמן בלתי ידוע ובתנאים אמורפיים היא פגיעה קשה ובלתי מידתית.
סיכום ומבט לעתיד
סוף דבר, בית המשפט העליון קיבל את הערעור פה אחד והורה לשב"ס לאשר את בקשת הנישואין של שדה נחמן שמואלי (בכפוף למגבלות הטכניות הרגילות של הפקודה).
פסק הדין בתיק רע"ב 16279-03-26 מהווה אבן דרך חשובה להגנה על כבוד האדם באשר הוא אדם. הוא מציב תמרור אזהרה בוהק בפני רשויות שלטוניות המבקשות להשתמש בזכויות יסוד אלמנטריות ככלי ענישה מנהליים. הפסיקה מסכמת זאת בצורה הבהירה ביותר: שב"ס אחראי על הסדר והביטחון, ואם טקס חתונה מסוים מהווה סכנה מוחשית – מותר ואף חובה להגבילו או לפרק את הסיכון. אך כאשר הטקס בטוח, התנהגותו השלילית של האסיר בין כותלי התא צריכה למצוא את עונשה בדרכים הקבועות בחוק – ולא באמצעות נעילת השער בפני הקמת משפחה ומימוש כבודו הבסיסי כאדם.