פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בקיץ 2025 (בעניין ע"א 8783/23) אינו רק מסמך משפטי יבש, אלא הד לטרגדיה ששינתה את חייה של משפחה שלמה. במוקד הדיון עומדת השאלה המורכבת: האם ועד כמה חבה המדינה בפיצוי אזרחים שנפגעו כתוצאה מפעילות ביטחונית של צה"ל, גם כאשר זו נעשית ללא רשלנות פושעת, אלא כחלק ממהלך האימונים השגרתי והחיוני להגנת המדינה?
השתלשלות העניינים: מהשדה בבית חנינא ועד לבית המשפט המחוזי
ראשיתו של התיק באירוע מצער שהתרחש ביום 2.5.2015. המערער, קטין באותה עת, יצא עם אביו וקרובי משפחה נוספים לעבד את אדמתם בשכונת בית חנינא שבמזרח ירושלים. תוך כדי עבודת השדה, הרים המערער חפץ מתכתי שמצא על הקרקע. החפץ, שהתברר כנפל של רימון הלם, התפוצץ בידיו.
התוצאה הייתה קשה: המערער סבל מפציעות קשות מאוד, אשר הובילו לקטיעת כף ידו הימנית ולפגיעות נוספות בגופו. בני המשפחה טענו כי המדינה נושאת באחריות לנזק, שכן הנפל הושאר בשטח בעקבות פעילות מבצעית או אימון של כוחות הביטחון (צה"ל או מג"ב) באזור, מבלי שהשטח נוקה או סומן כמסוכן.
התביעה הראשונה הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת תיק ת"א 30837-12-17. במהלך הדיונים בערכאה הדיונית, נבחנה השאלה העובדתית – האם המדינה אכן התרשלה? המדינה מצידה טענה ל"חסינות מבצעית", וטענה כי באזור מתקיימת פעילות ביטחונית שוטפת ואימונים שהם הכרחיים נוכח המצב הביטחוני, וכי לא ניתן להבטיח ניקיון מוחלט של שטחים פתוחים מנפלים בנסיבות כאלו.
ביום 25.6.2023 דחה בית המשפט המחוזי (מפי כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ') את התביעה. בית המשפט קבע כי לא הוכחה רשלנות מצד המדינה. נקבע כי למרות שמדובר באירוע טרגי, המדינה עמדה בסטנדרט הזהירות הנדרש בהתחשב באופי הפעילות ובאילוצים המבצעיים. קביעה זו היא שסללה את הדרך להגשת הערעור לבית המשפט העליון.
הדיון בבית המשפט העליון: ע"א 8783/23
הערעור הוגש על ידי המערערים (הנפגע והוריו) באמצעות עו"ד יוסי גוטגליק ועו"ד יהודה איטן. לדיון הצטרפו גם "ידידי בית המשפט" שביקשו להאיר את ההשלכות הרוחביות של פסק הדין על זכויות נפגעים מפעילות כוחות הביטחון.
הדיון התקיים ביום 21.7.2025 בפני הרכב השופטים: כבוד השופט עופר גרוסקופף, כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ וכבוד השופטת רות רונן.
המערערים ביקשו מבית המשפט לקבוע כי גם אם לא הוכחה רשלנות ספציפית (כגון חייל ספציפי ששכח את הרימון), המדינה צריכה לחוב בנזיקין מכוח דוקטרינות של "אחריות חמורה" או "הסתכנות לטובת הכלל". הטענה המוסרית הייתה פשוטה: אם הכלל נהנה מהביטחון שמקנים האימונים, אין זה ראוי שהפרט האקראי (המערער) יישא לבדו במחיר הפציעה הקשה.
דעת השופטים והכרעת הדין
פסק הדין נכתב ברובו על ידי השופטת גילה כנפי-שטייניץ, אליה הצטרפו השופטים גרוסקופף ורונן. בית המשפט העליון החליט לדחות את הערעור, אך עשה זאת בלב כבד ותוך השמעת קריאה מהדהדת למחוקק.
1. היעדר עילת רשלנות: השופטת כנפי-שטייניץ אימצה את קביעת הערכאה הדיונית לפיה לא הוכחה רשלנות. היא הסבירה כי דיני הנזיקין המסורתיים מבוססים על אשם. מאחר שלא הוכח כי המדינה פעלה בניגוד לנהלים סבירים או שהתרשלה באופן קונקרטי בניהול השטח, לא ניתן להטיל עליה אחריות במסלול הרגיל של פקודת הנזיקין.
2. סוגיית ה"אחריות ללא אשם": כאן הגיע החלק המעניין והעקרוני ביותר בפסק הדין. השופטים דנו בשאלה האם יש מקום להכיר במסלול של "אחריות ללא אשם" במקרים של נפגעי אימונים. השופטת כנפי-שטייניץ ציינה כי מבחינה צדק חלוקתי, יש היגיון רב בטענה שעל המדינה לפצות את הנפגע. היא כתבה כי התועלות מהפעילות הביטחונית הן "תועלות ציבוריות מובהקות" (הכשרת כוחות הביטחון), ולכן העלות הכרוכה בהן (הנזק למערער) צריכה להיות מוטלת על כתפי כלל הציבור ולא על הניזוק האקראי.
3. מגבלת הכוח השיפוטי והקריאה למחוקק: למרות ההבנה לליבם של המערערים, קבעו השופטים כי "מערך הדינים הקיים אינו מקים עילת תביעה נגד המדינה שאינה מבוססת על רשלנות". בית המשפט הבהיר כי הוא אינו יכול "להמציא" עילת תביעה חדשה של אחריות חמורה יש מאין, שכן הדבר דורש הכרעה ערכית ותקציבית של הרשות המחוקקת.
השופטת כנפי-שטייניץ חתמה את פסק הדין באמירה נוקבת:
"טוב תעשה המדינה אם תשקול הסדרה בחקיקה של מנגנון פיצוי הולם למקרים מצערים אלה, המבוסס על 'אחריות ללא אשם', כפי שעשתה במקרים אחרים המציגים סוגיה עקרונית דומה (כמו חוק ביטוח נפגעי חיסון או חוק לנפגעי עירוי דם)".
השופט גרוסקופף והשופטת רונן הסכימו עם מסקנה זו, תוך שהם מדגישים את הפער הכואב בין הצדק האישי לבין המגבלות המשפטיות הקיימות.
סיכום והשלכות
פסק הדין בתיק ע"א 8783/23 מהווה תמרור אזהרה חברתי. הוא מציב מראה מול המדינה ומזכיר כי במציאות הביטחונית של ישראל, אזרחים חפים מפשע עלולים לשלם מחיר גופני כבד על עצם קיומם של אימונים ופעילות מבצעית במרחב האזרחי.
בעוד שהמערערים בתיק ספציפי זה יצאו ללא פיצוי כספי מהמדינה בשל היעדר הוכחת רשלנות, פסק הדין "מבשל" את הקרקע לשינוי חקיקתי. המסר מהעליון ברור: על הכנסת לפעול להקמת קרן פיצויים או מנגנון ביטוחי שיבטיח שילד המרים נפל רימון בשדהו לא יישאר פצוע ושבור ללא סיוע כלכלי מהחברה שבשמה ולמענה בוצעו אותם אימונים.
זהו פסק דין של "דין וחשבון" – הדין הורה על דחייה, אך החשבון המוסרי נותר פתוח לפתחו של המחוקק.