1.        העתירה שלפנינו, שעניינה הליך גירושין בין הצדדים, עברה גלגולים מגלגולים שונים. פעם אחר פעם ניסה בית משפט זה להביא את הצדדים להסכמה אופרטיבית שתייתר את הצורך במתן פסק-דין שיפוטי. למרבית הצער, ניסיונות אלו עלו בתוהו. אין מקום במסגרת פסק-הדין להטיל את האשמה על צד אחד מבין הצדדים, או אפילו לעסוק בשאלת "חלוקת האחריות". המטרה בדברי פתיחה אלו אינה להטיל אשמה, אלא להביע את תסכולו וצערו של בית המשפט על כך שהצדדים יחד לא השכילו להגיע להסכם, או ליישם את ההסכמות שאליהן הגיעו בפני בית המשפט, באופן שמתן פסק-דין זה הפך בלתי נמנע. כמובן, הצדדים אינם חייבים להגיע להסכמה בתיק זה או אחר – לרבות בתיק שנושאו מעמד אישי. ואולם, וכפי שיובהר, סלע המחלוקת ואורכם של ההליכים מובילים למסקנה ברורה שבקנה-מידה רציונאלי, גם על-פי האינטרסים של הצדדים וציפיותיהם, נעדרת מידתיות בין ההשקעה של הצדדים בהליך השיפוטי לבין הפער בעמדותיהם ומהותן. עניין זה בולט אף בנוף רב-ההיבטים הרגשיים של נחלת תיקי גירושין.
 
רקע
 
2.        נסקור את השתלשלות הדברים בקליפת האגוז – והקליפה עבה בכל מקרה – מתוך שילוב החומר שהוגש על-ידי שני הצדדים. העותרת ובעלה – משיב 3 בעתירה זו (להלן: המשיב) – נישאו במדינת ישראל כדמו"י בשנת 1974. הצדדים וילדיהם – כיום בגירים – עברו להתגורר בקייפטאון שבדרום אפריקה בשנת 1987, והינם תושבי דרום אפריקה משנת 1988. בשנת 1999 עלו יחסי הצדדים על שרטון, והוגשה תביעת גירושין על-ידי הבעל לבית המשפט הגבוה בקייפטאון. תביעה זו כללה סעדים של הכרזת גירושין, הסדרי משמורת, חלוקת רכוש ומזונות. העותרת הגישה אף היא תביעת גירושין מקבילה מטעמה. באותה שנה הוגשה תביעת גירושין על-ידי המשיב לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה – משיב 1 בעתירה זו (להלן: בית הדין הרבני). התביעה כללה את עניין הגירושין, מזונות זמניים של העותרת וחלוקת הרכוש שבישראל. צוין בכתב התביעה כי בין הצדדים מתקיים הליך משפטי בדרום אפריקה ביחס לחלוקת הרכוש.
 
           במאי 2003 נוסח הסכם בבית המשפט בדרום אפריקה המסדיר את ענייני הגירושין, לרבות משמורת, רכוש, מזונות אישה זמניים ומזונות ילדים. בין היתר, נקבע כי על המשיב לשלם לעותרת סך של 38 מיליון רנד. יצוין כי נקבע בהסכם שגט יינתן תוך 90 ימים מיום החתימה – קביעה שלמרבית הצער לא התקיימה גם לאחר עשור. צו מזונות זמני (לרבות מזונות אישה ומזונות ילדים) ניתן על-ידי בית המשפט בדרום אפריקה ביום 14.3.2008. בנובמבר 2011 העותרת עתרה לבית המשפט בדרום אפריקה לקיום צו המזונות הזמני, וכך עתרה שוב במהלך שנת 2012, כאשר המשיב עותר מנגד לביטול הצו. בחודש מאי 2013 הגיעו הצדדים להסכמה על הפחתת סכום המזונות הזמניים. במסגרת ההסכם שולם לעותרת סכום כסף על חשבון הכספים המגיעים לה לפי ההסכם משנת 2003. צו המזונות הזמני עודכן בהתאם על-ידי בית המשפט בדרום אפריקה. הליכי הגירושין בדרום אפריקה טרם באו אל סיומם, והם תלויים ועומדים, כאשר העותרת תובעת את תשלום מלוא הסכום שנקבע בהסכם משנת 2003.
          
           ביום 31.8.2006 הגיש המשיב בשנית תביעת גירושין לבית הדין הרבני (התביעה הוגשה בירושלים והועברה לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה). בכתב התביעה נאמר כי שני הצדדים רוצים בגירושין, אלא שהעותרת אינה משתפת פעולה עם ניסיון המשיב למתן גט, וזאת, על-פי הנטען, במטרה לסחוט ממנו כספים. המשיב ביקש אפוא מבית הדין הרבני לזמן את העותרת לדיון ולחייב אותה בגירושין. כך הגיש המשיב בקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ במטרה לסייע להליך הגירושין וכדי "לשחרר את הבעל מעגינותו". התביעה הוגשה בהתאם לסעיף 4א(א)(2) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים). בית הדין הרבני נתן החלטה ביום 5.3.2007 המנסחת הסכם בין הצדדים, ו"מורה לצדדים לקבל הצעת ביה"ד הנ"ל כהסכם גירושין סופי, או לחילופין לערוך הסכם גירושין סופי על בסיס הסכמות אלה". בית הדין הרבני הדגיש שלמתן הגט לא תהיה שום השפעה על הדיונים המתנהלים בפני בית המשפט בדרום אפריקה, ואף הפנה לחוות דעתו של הרב משה א' קורצטג, ראש בית הדין ביוהנסבורג, לפיה מדובר בפרקטיקה מקובלת.
 
           העותרת לא הסכימה להסכם המוצע, ומכאן נפתחה מסכת ארוכה של בקשות והחלטות. פסק-הדין של בית הדין הרבני ניתן ביום 15.2.2010, ונקבע מועד לסידור גט ביום 14.3.2010, תוך קביעה כי "אם האישה לא תופיע לסידור הגט מכל סיבה שהיא, ביה"ד עלול להחליט, לאפשר לבעל להשליש דמי גט ודמי כתובה שלא בפניה". בית הדין הרבני ציין שעל האישה לקבל את הגט מיד. כן נאמר כי "אין לקשור את עניין הרכוש בסידור הגט, הואיל ועניין הרכוש נידון בערכאה אחרת. הענין נמשך כבר הרבה שנים וההליכים עדיין לא הסתיימו, ולא ניתן להנציח את המצב לעולם בפרט שבהתאם להסכמת הבעל, הגט לא יפגע בזכויות הרכושיות של האישה, והם ימשיכו להתברר גם לאחר הגט". העותרת הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול (משיב 2 בעתירה זו), שנדחה ביום 22.8.2010. נקבע כי העותרת נוקטת בסחבת שאינה מקובלת.
 
           ביום 15.3.2010 התקיים דיון בפני בין הדין הרבני. העותרת הביעה את חששה שמתן גט בישראל הכרוך בהנפקת תעודת גירושין עלול לפגוע בזכויותיה הרכושיות בתיק המתנהל בפני בית המשפט בדרום אפריקה. מול חשש זה הצהיר בית הדין הרבני כי "אנחנו נעשה היום גט, ולא ניתן לו שום תעודה". כן נאמר ש"אנחנו ניתן לך החלטה, שכל עוד שהיא לא מקבלת תעודה, היא נחשבת כנשואה". לנוכח צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל עליה כבר ביום 15.3.2010, פנתה העותרת ביום 1.2.2011 בבקשה לבית הדין הרבני לקביעה מפורשת של התנאים לקבלת הגט, כשהיא מדגישה את הנקודות האמורות. המשיב אף הוא פנה לבית הדין הרבני בבקשה לקביעת מועד לקבלת הגט. ביום 22.3.2011 הוציא בית הדין הרבני החלטה לפיה ההצעות שהוצעו על-ידו להסכם בין הצדדים כבר אינן רלוונטיות, זאת לנוכח העדר מעש והעדר תגובה מצד העותרת. נקבע תאריך למועד קבלת הגט. העותרת הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, שנדחה ביום 22.3.2011.
 
           המשיב הגיש בקשה (מיום 25.9.2011) לאכיפת פסק-הדין לגירושין באמצעות צווי הגבלה קבועים מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק קיום פסקי דין). כן ביקש להאריך את צו עיכוב היציאה שהוטל על העותרת ולהפכו לקבוע. העותרת הסכימה לקבל גט בבית הדין הרבני, אך התנתה זאת בכך שהגט ילווה בהצהרה שמדובר בגירושין דתיים בלבד ולא בגירושין אזרחיים, ובלי שתונפק תעודת גירושין. בהחלטה מיום 8.1.2012 קבע בית הדין הרבני שהצעת העותרת אינה מקובלת עליו, וכי די בהסכמת הצדדים שהגירושין בבית הדין הרבני לא יפגעו בזכויות הרכושיות כדי להפיג את חששותיה. בהחלטה נוספת מיום 24.1.2012, שניתנה כתגובה לבקשת העותרת, הציע בית הדין הרבני הצעה לפיה העותרת תקבל גט, אך "בינתיים לא יינתנו תעודות גירושין עד לבירור העניין, ויבוטלו עיכוב היציאה והעיקולים". עוד נקבע כי "אם אחר הבירור ביה"ד יחליט למסור את תעודת הגירושין, הרי שלפני מסירת התעודה תינתן לאישה זכות לברר טענותיה במסגרת ערעור". העותרת לא קיבלה את ההצעה מחשש שזכויותיה בבית המשפט תיפגמנה.
 
           ביום 29.1.2012 הביע בית הדין הרבני תמיהה על כך שהעותרת סירבה לקבל את הצעת בית הדין, וקבע מועד נוסף לדיון ליום 7.2.2012. בדיון שהתקיים באותו מועד שבה העותרת על דרישתה שבית הדין יציין כי מדובר בגט דתי ולא בגירושין אזרחיים. בית הדין הגיב כי "לא ניתן לכתוב דבר זה". יצוין שבית הדין הרבני הסכים שלא יוציא תעודת גירושין, ויערוך מעשה בית דין בלבד – מסמך דתי המעיד על הגירושין. לדברי בית הדין, "הראיה הכי גדולה היא תעודת גירושין ואת זה לא נוציא". ביום 14.2.2014 הודיעה העותרת כי היא מסכימה להצעת בית הדין הרבני, ובתנאי שייקבע כי סידור הגט אינו משפיע או גורע מכל זכות של העותרת, לרבות מזונות ורכוש, בהליכי הגירושין האזרחיים המתנהלים בחו"ל. בהחלטה שהוציא בית הדין הרבני ביום 15.2.2014 הוסיף על בקשת תגובת המשיב את הקביעה: "יש לציין שבהחלטה מיום 27.1.2010 ביה"ד קבע שהאישה הפסידה את מזונותיה". ההחלטה הבאה שניתנה על-ידי בית הדין הרבני היא מיום 5.3.2012, בה נקבע שבית הדין אינו רואה צורך לדון בשלב זה בגוף השאלה אם תונפק תעודת גירושין לאחר מתן הגט, וכי שאלה זו תדון לאחר סידור הגט. לנוכח סירובה המתמשך של העותרת לקבל את הגט קבע בית הדין הרבני כי יש להטיל על העותרת סנקציות לפי חוק קיום פסקי דין. נקבע כי אסור לה לצאת מן הארץ, להחזיק רישיון נהיגה ולהחזיק חשבון בנק, וכי היא תיחשב "לקוח מוגבל במיוחד" כהגדרתו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 26.6.2012.
 
           כיון שפג צו עיכוב היציאה הזמני מן הארץ שהוציא בית הדין הרבני, יצאה העותרת את הארץ באוקטובר 2012. סמוך לאחר מכן ביקש המשיב מבית הדין הרבני לחדש את צו עיכוב היציאה, בקשה שהתקבלה על-ידי בית הדין הרבני ביום 30.10.2012 במעמד צד אחד.
 
           העותרת יצרה קשר בדרום אפריקה עם הרב קורצטג, ראש בית הדין יוהנסבורג. הרב קורצטג שיגר מכתב למשיבים 2-1 תוך שהוא מציין שהעותרת אינה סרבנית גט, ומעוניינת לקבל את גיטה בדרום אפריקה באופן שקבלת הגט לא תזיק להליכים המשפטיים המתנהלים שם. הוצע על-ידי הרב קורצטג שבית הדין הרבני ישלח את הגט לבית הדין בדרום אפריקה, שם יימסר הגט לעותרת, וכי לא תונפק תעודת גירושין עד לאחר סיום ההליכים המשפטיים בבית המשפט. העותרת אף היא העבירה לבית הדין הרבני בקשה לסידור הגט באמצעות שליח, אך בית הדין הרבני (בהחלטות מיום 2.12.2012 ומיום 16.12.2012) דחה את הבקשה, תוך קביעה שהיא גובלת בביזיון בית הדין. החלטתו הסופית של בית הדין הרבני לדחות את בקשת העותרת לסידור הגט בדרום אפריקה התקבלה ביום 21.1.2013. ערעור העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 22.6.2013.
 
           יודגש כי ההליכים המשפטיים בין העותרת לבין המשיב המתנהלים בבית המשפט בדרום אפריקה נמשכו במהלך התקופה האמורה. עוד יצוין כי בין לבין נפתחו הליכים משפטיים בישראל ביחס לעניינים רכושיים שבין הצדדים. ביום 22.5.2011 הגישה אחותו של המשיב תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים לסעד הצהרתי וסעדים נוספים ביחס לכספים שמגיעים לה, לפי התביעה, מהעותרת והמשיב. בית המשפט החליט ביום 5.4.2012 כי הפורום המתאים לדיון הוא בדרום אפריקה, וכי על התובעת להגיש את תביעתה שם לבית המשפט המוסמך. ביום 26.7.2011 הגיש המשיב תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה לפירוק שיתוף ביחס לדירה. בית המשפט דחה את עמדת העותרת כי מדובר בפורום בלתי נאות, זאת לנוכח העובדה שהנכס נמצא בישראל. נקבע בהחלטה מיום 19.9.2012 כי לא ניתן לדון בתביעת המשיב בלי לקבוע את תוקפו של ההסכם שהוסדר בבית המשפט בדרום אפריקה. בהתאם להחלטה זו הגישה העותרת ביום 26.11.2012 תביעה נגדית למתן פסק-דין הצהרתי על תוקפו של ההסכם. במסגרת הליכים אלו הגישה העותרת בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לפיה יורה למשיב להסכים לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מן הארץ עבור השבוע שבו נקבע דיון בבית המשפט, כדי שזכותה לניהול הליך תקין לא תיפגע. בהחלטה מיום 27.3.2013 דחה בית המשפט את הבקשה בשל העדר סמכות, ובהחלטה מיום 7.4.2013 הובהר על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה כי קיום ההליך דורש את התייצבותה האישית של העותרת.
 
העתירה לבית משפט זה
 
3.        עתירה לבית משפט זה הוגשה ביום 31.7.2013. בעתירתה מבקשת העותרת כי יבוטלו צווי עיכוב היציאה מן הארץ אשר הטיל בית הדין הרבני על העותרת בהחלטתו מיום 5.3.2012. כן היא עותרת לכך שמשיבים 2-1 יימנעו מלנקוט נגדה כל אמצעי אכיפה או סנקציה ביחס להחלטותיהם לחייבה לקבל גט. עוד דורשת העותרת כי משיבים 2-1 ידונו בסידור גט דתי בלבד, ללא שתוצא תעודת גירושין של מדינת ישראל ובלי שיידונו ענייני מזונות ורכוש שבין הצדדים. לבסוף התבקש כי סידור הגט יהיה בדרום אפריקה, וכי שטר גט שהשליש הבעל אצל משיב 1 יישלח לבית הדין בדרום אפריקה לצורך מסירת הגט, כך שהעותרת תשתחרר מכבלי עגינותה.
 
           העותרת סבורה כי צו עיכוב היציאה מן הארץ הוטל שלא כדין וללא הצדקה עניינית. בנוסף הטעימה העותרת כי צו עיכוב היציאה פוגע בזכויותיה הדיוניות: בהיותה בישראל תחת צו עיכוב יציאה, לא יכלה העותרת להתייצב לדיונים שנקבעו בבית המשפט בדרום אפריקה; ובהיותה בדרום אפריקה, אין העותרת יכולה להתייצב לדיונים שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה – הדיון הרלוונטי נקבע לנובמבר 2013 – מחשש שלא תוכל לשוב ולצאת את הארץ. כמו כן מנועה העותרת מלבקר את בניה הבגירים המתגוררים בישראל. ביחס לסמכויות בתי הדין הרבניים, סבורה העותרת שאין לבתי הדין סמכות לדון בכל שאלה משפטית בין הצדדים מעבר לסידור גט דתי – הא, ותו לא. לדעת העותרת הפורום הנאות לפתרון הסוגיות השונות העולות במסגרת הגירושין הוא בית המשפט בדרום אפריקה, וכל התערבות בית הדין הרבני בסוגיות אלו הינה שלא כדין ובחוסר סמכות. העותרת אף טענה כי החלטות בית הדין הרבני ובית הדין הרבני הגדול לוקות בחוסר סבירות, וכי הם לא קיימו את חובת ההנמקה המוטלת עליהן.
 
           מנגד, המשיב טוען כי אין לעותרת להלין אלא על עצמה. הוא מדגיש כי התביעה הראשונה הוגשה לבית הדין הרבני כבר בשנת 1999, ואין כל סיבה הגיונית לסירוב העותרת לקבל את הגט בישראל. לדעת המשיב בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בגירושין של הצדדים מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, לרבות עניינים אזרחיים ואחרים הכרוכים בתביעת הגירושין, ואין צורך להזדקק לסעיף 4א לחוק. כן טוען המשיב שכיון שהעותרת עצמה הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, הרי שהיא מנועה מלטעון כי הפורום הנאות הוא דווקא בדרום אפריקה. עוד סבור המשיב כי העותרת עושה שימוש בזכויות דיוניות שלא בתום לב – ומצביע על סירובה המתמשך לקבל את הגט מסיבות שונות ומשתנות. באשר לזכות הגישה לערכאות, מדגיש המשיב כי הפתרון לקשיי העותרת נמצא בידה, כאשר היא יכולה לקבל את הגט בבית הדין הרבני בכל עת. לטעמו, אין בכך כל חשש לפגיעה בזכויותיה הרכושיות של העותרת, שכן כפי שהוסכם בית הדין הרבני לא ינפיק תעודת גירושין עד לסוף ההליכים.
 
ההליכים מאז הגשת העתירה
 
 4.       ביום 31.10.2013 התקיים דיון בעתירה. בהמלצת בית המשפט, הסכימה העותרת לקבל גט בדרום אפריקה. כן התחייב המשיב לעשות כל שנדרש לצורך מסירת הגט, כולל התייצבות בפני בית הדין בראשות הרב קורצטג. הצדדים, לרבות בית הדין הרבני, הסכימו שלא ינקטו בשום פעולות משפטיות בתקופת הביניים. ביום 3.11.2013 הוציא בית הדין הרבני החלטה הקובעת כי "בהתאם להסכמת הצדדים בבג"ץ, בית הדין הרבני מעביר את גט השליחות אל בית הדין בקייפטאון בראשות הרה"ג משה קורצטג". עוד נקבע כי הרב קורצטג ייצור קשר עם בית הדין הרבני בהמשך, ואז "יחליט בית הדין על דרך המשך הטיפול בתיק".
 
           בית הדין בקייפטאון הוציא הזמנה לצדדים להתייצב ביום 21.11.2013 לצורך סידור הגט. המשיב לא התייצב במועד הקבוע. במקום זאת, הוא הגיע לבית הדין בקייפטאון יומיים קודם המועד, והשאיר בבית הדין את הגט שנערך בבית הדין הרבני בפתח תקווה. מסיבות הלכתיות בית הדין בקייפטאון לא היה מוכן למסור את הגט לעותרת כמעשה גירושין סופי.
 
           דיון נוסף התקיים בפני בית המשפט זה ביום 23.12.2013. לדיון התייצב בא כוח בית הדין הרבני, הרב שמעון יעקבי, אשר כדרכו, הראויה לשבח, הביע נכונות לסייע בית המשפט לסיים את העניין בהסכמה. הרב יעקבי הסביר שבית הדין הרבני הבין שכוונת בית המשפט הייתה למסירת "גט שליחות" על-ידי בית הדין בקייפטאון – גט שנשלח מבית הדין הרבני בפתח תקווה. מנגד, בא כוח העותרת סבר שהכוונה הייתה לגט חדש שייכתב על-ידי בית הדין בקייפטאון. במצב שנוצר הציע בית משפט זה שהצדדים יפנו להליך בוררות, במסגרתו יתבררו מלוא הטענות הן לעניין הגט והן לעניין הרכוש והמזונות. גם ניסיון זה לא נשא פרי. בדיון נוסף שהתקיים ביום 2.2.2014 התברר כי המשיב אינו מוכן – ולדבריו אינו מסוגל – להפקיד ערבות בסך שהציע בית המשפט. הצדדים אף לא הסכימו בעניין מועד מתן הגט. נקבע מועד לדיון נוסף, אך בהמשך בוטל המועד לנוכח בקשה מוסכמת של הצדדים. מכאן הצורך בהכרעתנו בעתירה לגופה.
 
דיון והכרעה
 
5.        במצבי סכסוך דוגמת זה שנפרס בפני בית המשפט בנדון דנא, בדרך כלל, וייתכן אף מעבר לכך, קשה לקבוע כי הצדק עומד לצידו של צד אחד בלבד. במסגרת מחלוקת ארוכת שנים בתוך התא המשפחתי, הבינאריות של "צודק" ו"לא צודק" מהווה לרוב הכרעה חדה מידי, חריפה מכדי להיות מדויקת. יפים הם לעניין זה דברי המלומד אנתוני וסטון כשהוא מסכם את "ארגז הכלים" לבעיות באתיקה: "We can also approach conflict more practically. When moral values conflict we are often tempted to think that only one side can be right. Usually, though, both (all) sides are right about something" (Anthony Weston, A 21^st Century Ethical Toolbox 3 (2001)).
 
           הצדק ואי-הצדק משמשים בערבוביה, נחלתם המשותפת של שני הצדדים. הצדדים שניהם צודקים; ושניהם לא צודקים. זאת הסיבה שבית המשפט, במקרה זה וכך במקרים דומים, מציע לצדדים לצעוד לקראת הסכמה משותפת – אם באמצעות תיווכו של בית המשפט ואם במסגרת הליך בוררות. הסכמה זו בכוחה לשקף את מורכבותה של המחלוקת, את העובדה שאין כאן אור וחושך ואת הידיעה כי פתרון הוגן דורש ויתור ופשרה משני הצדדים. הניסיונות בכיוון זה של בית המשפט, ועוד קודם לכן של בית הדין הרבני, לא צלחו. בצר לו, לעתים חייב בית המשפט להיכנס לפינות דחוקות שעדיף היה לוּ הכניסה להן הייתה נחסכת. ועם זאת, הכרעת בית המשפט – בוודאי במקרה הנוכחי בו הוא נדרש להכריע רק בנקודה מסוימת, שרחוקה מלהיות עיקר – אינה המילה האחרונה בסכסוך. התקווה עודנה היא שהצדדים ישכילו להתעלות על עצמם ולהגיע להסכמה המכבדת את שניהם ומשקפת את שותפותם הן בצדק והן באי-הצדק.
 
סמכותו של בית הדין הרבני
 
6.        מהי סמכותו של בית הדין הרבני לדון בעניינם של הצדדים בתיק זה – הן במעמדם האישי (נישואין וגירושין) והן בשאלות הרכושיות שעלו ביניהם? בשאלה זו נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. לדעת העותרת, סמכותו של בית הדין הרבני נגזרת מסעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים. מנגד, המשיב סבור כי בית הדין הרבני קנה סמכות מכוח סעיף 1 לחוק. למחלוקת זו יש נפקות מעשית חשובה לענייננו, כפי שיובהר.
 
           סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע כי:
 
"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים".
 
בהמשך לכך נקבע בסעיף 3 לחוק כי תביעה במסגרת סעיף 1 יכולה לכלול עניינים הכרוכים בתביעת הגירושין: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".
 
           מנגד, ישנו מועמד נוסף להקניית הסמכות – ולטענת העותרת הוא המהווה את המקור הבלעדי לסמכות בית הדין הרבני במקרה זה. בשנת 2005 נכנס לתוקף תיקון 3 לחוק, הקובע בסעיף 4א את סמכות בית הדין הרבני מבחינה בינלאומית בענייני גירושין. כלשון הסעיף:
 
"(א)  בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה:
(1)   מקום מושבו של הנתבע בישראל;
(2)   שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים;
(3)   מקום מושבו של התובע בישראל, ובלבד שהתגורר בה במשך שנה לפחות בסמוך להגשת התביעה;
(4)   מקום מושבו של התובע בישראל, ובלבד שמקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג היה בישראל;
(5)   התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל;
(6)   התובע הוא אזרח ישראלי והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת התביעה".
 
מטרתו של התיקון היא להעניק סמכות לבית הדין הרבני להסדיר את ענייני הגירושין הדתיים של הצדדים שאינם בהכרח אזרחי ישראל או תושביה. בעבר למשל, אישה שנזקקה לקבל גט דתי מבעלה, במצב בו זיקת הצדדים לישראל הייתה קלושה, התקשתה להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו באופן ישיר. כדי להתגבר על הקושי נאלצה האישה להגיש תביעת מזונות שלא אגב גירושין נגד בעלה, ובמסגרת זו לעתור לצו עיכוב יציאה מן הארץ. בעקבות פס"ד סבג (ראו מיד להלן) נסגר אף פתח זה בפני נשים הסובלות מעגינות שאינן תושבות או אזרחיות ישראל הנכנסות בשערי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (ראו אליאב שוחטמן "מסורבות הגט שבחו"ל – היש להן מושיע בישראל?" שערים למשפט 1 (אביב תשס"ה), עמ' 28-10; ראו גם אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע"א), עמ' 1277, הערה 205). בד בבד עם הדיון בעתירה קודמה הצעת חוק פרטית שהוגשה על-ידי ח"כ יצחק לוי שהביאה לידי חקיקה סעיף 4א לחוק. במסגרת פסק דין סבג, בו נפסק כאמור כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניינה של עגונה שהיא תושבת ואזרחית חוץ, התייחס חברי, השופט רובינשטיין, להצעת החוק הרלוונטית:
 
"(1) לאחרונה הוגשה לכנסת, על ידי ח"כ הרב יצחק לוי, הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון עגונות שאינן אזרחיות או תושבות ישראל), התשס"ה-2004. הצעה זו באה להקנות לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט במקרי עגינות גם כלפי יהודים שאינם אזרחי ישראל או תושביה שנישאו בכל מקום שהוא כדת משה וישראל. בדברי ההסבר נומקה ההצעה ברצון למנוע ממזרות ובהיות ישראל מדינת העם היהודי. הדעת נותנת כי מקורה של ההצעה הוא במקרה שלפנינו, בעקבות פניית בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו.
(2)   ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים, הגיש נייר עמדה התומך בהצעה, שכן היא באה לסייע להתיר את מצוקתן של מסורבות גט, עגונות חיות, שאין להן זיקה אזרחית לישראל, ולפיה ניתן יהא להשתמש בסנקציות שמאפשר החוק בגדרי סמכותו של בית הדין הרבני" (בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח', פסקה י' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין (29.11.2004)).
 
בהמשך דבריו ציין השופט רובינשטיין, וכך אף השופטת פרוקצ'יה (שם, פסקה 15 לפסק-דינה), את המתח שעלול להיווצר מול הדין הבינלאומי הפרטי אם יטיל בית הדין הרבני את סמכותו על נתיני חוץ שאין להם זיקה ממשית לישראל. מתח זה בא על פתרונו בחקיקת סעיף 4א, המגביל את הסמכות לגירושין דתיים בלבד. בקשת רחבה של מקרים מעניק הסעיף סמכות לבית הדין הרבני לדון בגירושין הדתיים של בני זוג שזיקתם לישראל הינה קלושה, בלי לפגוע בהליכים המשפטיים המתנהלים במדינות זרות (ראו בג"ץ 1480/01 חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(5) 214, עמ' 226-225; בג"ץ 2123/08 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (6.7.2008)).
 
           על-פי קו זה נקבע בסעיף-קטן (ב) כי הגשת תביעה לפי הסעיף אינה מונעת "מבית משפט מוסמך במדינת חוץ לדון בתביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג". כן נקבע: "(2) הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים". הסעיף אף מזכיר כי בניגוד למסגרת הסמכות של סעיף 1, בסמכות לפי סעיף 4א: "(ה) אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בענינים הכרוכים בגירושין".
 
           בנתונים העובדתיים של המקרה שלפנינו, עולה כי עניין הצדדים שייך למסגרת של סעיף 4א לחוק: נקבע בסעיף-קטן (א)(2) כי אחת הזיקות המקנות סמכות לבית הדין הרבני במסגרת סעיף זה היא כי "שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים". שני בני הזוג בענייננו הם אזרחי ישראל, גם אם אינםתושבי ישראל. השאלה שנותרה היא אם בית הדין הרבני קנה סמכות גם לפי סעיף 1 לחוק. סעיף זה הוא העומד במוקד הדיון כעת.
 
7.        דיונים רבים נערכו בעבר בבית משפט זה אודות הוראת התיבה "בישראל" מתוך המילים "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה" של סעיף 1 לחוק. בעניין ורבר הקדיש השופט י' זמיר דיון רחב לשאלה פרשנית זו (ראו עמ' 847-843 לפסה"ד). לבסוף הוא קובע את ההוראה הבאה:
 
"נראה לי, כי לצורך הקמת סמכותו של בית-דין רבני בישראל לפסוק גירושין נגד נתבע שהוא אזרח ישראל, יש לפרש את המילה "בישראל", שבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין, כדרישה לזיקה בין הנתבע לבין ישראל, אך לא בהכרח כדרישה לתושבות בישראל" (ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817 (1998), עמ' 847).
 
המילה "בישראל" מתפרשת אפוא כדרישה ל"זיקה" לישראל, אך לא כדרישה הכרחית לנוכחות פיזית. לכך הוסיף דברים המשנה לנשיא מ' חשין בעניין חג'ג':
 
"אשר לנתבע, חייבת שתהא "זיקה" בין הנתבע לבין ישראל. מהי "זיקה" ואימתי תהא "זיקה" הדוקה במידה מספקת בין נתבע לבין ישראל עד שנוכל לומר כי הנתבע הוא יהודי "בישראל"? שאלה זו שאלת תלוית-נסיבות היא, נסיבות וקשרים דה-פקטו שיש לו לנתבע (או לנתבעת) ולישראל" (בג"ץ 1480/01 הנ"ל, עמ' 224).
 
במסגרת בחינת עוצמת ה"זיקה" במקרה הקונקרטי, יש לבחון הן את הזיקה עצמה של הצדדים לישראל, והן את הצורך והנחיצות של התערבות בית הדין הרבני בעניין שבין הצדדים. כדברי השופט חשין:
 
"עוצמתה של הזיקה בין בעלי-הדין לבין ישראל – זו זיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית-הדין הרבני – תיגזר מנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך – הדוחק לעתים – לעזור למי שנותר ומושיע אין לו… הכרעה בשאלת הזיקה מותירה מרחב-תמרון רחב לבית-המשפט בנסיבותיו של כל עניין ועניין תוך שימת-לב לנושא העגינות ולשאלות אחרות הנדרשות לעשיית צדק בין בעלי-הדין" (בג"ץ 1480/01 הנ"ל, עמ' 228).
 
עיקרון זה כבר זכה לביטוי בדברי הנשיא מ' לנדוי:
 
"מעיקרא נטול בית-המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעת גירושין בין בעלי-הדין שלנו שהנם עדיין בעלי אזרחות ישראלית. בכך דוקא טמונה החומרה המיוחדת שבפירוש המילולי של סעיף 1 בדבר הימצאות בעל-הדין בישראל; אם יוחלט שגם בית-הדין הרבני אינו מוסמך לדון בענינם, הרי שהשארנו את המשיבה לאנחות, ללא פורום כלשהו שבו תוכל להגיע אל התרת קשר הנישואין שלה עם העותר על-פי ההלכה" (בג"ץ 297/77 חן נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה ואח', פ"ד לא(3) 679, 687 (1977)).
 
עולה כי מסורת ארוכת-שנים של פסיקת בית משפט זה מכירה בכך שאין צורך בנוכחות פיזית כדי לקיים את הוראת הסעיף, ודי בזיקת הצדדים לישראל. ואולם, לא כל זיקה, אלא יש לבחון את איכות הזיקה ועוצמתה כדי להיכנס לשערי סעיף 1. לאמור, על-מנת לקיים את הוראת הסעיף, לפיה בתי הדין הרבניים קונים סמכות בלעדית בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה, יש צורך בזיקה מעשית אמיצה דיה למדינת ישראל (ראו והשוו בג"ץ 1480/01 הנ"ל, עמ' 227). אין להסתפק בזיקה רופפת שאינה מצביעה על קשר ממשי בין הצדדים לבין ישראל.
 
 
 
מן הכלל אל הפרט
 
8.        השאלה כעת היא מה מידת הזיקה שהייתה לעותרת לישראל בעת הגשת תביעת הגירושין בידי המשיב, והאם די היה באותו קשר כדי לקיים את תנאי הסמכות שלפיו הייתה היא "בישראל" על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.
 
           העותרת והמשיב יצאו את הארץ בשנת 1987, ומשנת 1988 הינם תושבי דרום אפריקה, שם אף השיגו אזרחות במקביל לאזרחותם הישראלית. מאז, כלומר במשך קרוב לעשרים שנה (בשנים 2006-1988), מתגוררים הצדדים – ולעניינו העיקר היא העותרת – בדרום אפריקה. גם לאחר מכן המשיכה העותרת להתגורר בדרום אפריקה. במשך כשנתיים אמנם התגוררה בישראל – בין 2010 ל-2012 – ואולם, הסיבה לכך הייתה צו עיכוב היציאה שהוטל עליה על-ידי בית הדין הרבני, ולא בחירתה העצמאית. ברגע שהתאפשר לה, העותרת חזרה לדרום אפריקה, ומאז היא לא שבה לישראל. אין אפוא מנוס מהמסקנה שמרכז חייה של העותרת הוא בדרום אפריקה. מנגד, אין להתעלם מהעובדה כי לצדדים יש נכס משותף בישראל, וכי שלשה מבין ארבעת ילדיהם מתגוררים בארץ. ועם זאת – קשה לראות את מי שקבעה את מקום מושבה ואת מרכז חייה מחוץ לגבולות ישראל משך 25 שנה כמקיימת את מילות הסעיף "יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה". כך לפי מבחן הזיקה. גם המשיב, כך נראה, היה מודע לקושי זה, והחליט להגיש את תביעתו לבית הדין הרבני בשנת 2006 לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים. בדיעבד, טוען המשיב כי לבית הדין הרבני סמכות לדון לפי סעיף 1 לחוק – אך כאמור, לא נראה שזיקת העותרת לישראל חזקה וממשית דיה כדי לאפשר זאת.
 
           לדברים אלה מצטרפת העובדה שכבר בשנת 1999 הגיש המשיב תביעת גירושין בבית המשפט בדרום אפריקה. יצוין שבסמוך לכך הוא אף הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני בפתח תקווה. ואולם, ברור שתביעה זו הוזנחה, ולא ניתנה בה כל החלטה, כך שבשנת 2006 הוצרך המשיב להגיש את תביעתו לבית הדין הרבני מחדש. ניהול תביעת הגירושין בדרום אפריקה, שכללה הן את הגירושין האזרחיים והן את הסדרי המזונות והרכוש, מחזק את זיקת הצדדים לדרום אפריקה ומחליש את זיקתם לישראל.
 
           בנוסף לכך, עולה מסעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים כי לעובדה שתביעת המשיב התנהלה בבית המשפט בדרום אפריקה יש משקל בהכרעת הסמכות העניינית של בית הדין הרבני. בסעיף-קטן (ב)(2) נקבע כי "הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים". סעיף 4א טומן בחובו את הרגישות להתדיינות הצדדים במדינה זרה במסגרת גירושין אזרחיים, ומורה בפירוש כי ההתדיינות המקבילה בבית הדין הרבני לא תתערב בתוצאות של אותם הליכים. מנגד, סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים אינו כולל כל הגבלה מקבילה. דהיינו, כאשר בית הדין הרבני קונה סמכות לדון במקרה על-פי סעיף 1 לחוק, בית הדין יהיה מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים, על אף ההליכים המקבילים המתנהלים בבית המשפט הזר. מקום שניתן לקבוע כי הפורום הזר אכן מתאים לדיון בשאלת הגירושין האזרחיים – ובמקרה דנא אין ספק שכך הדבר – הרי שהענקת סמכות דיון לבית הדין הרבני לפי סעיף 1 תסכל את מטרת סעיף 4א האמור ואף את מגבלות סעיף 1 עצמו.
 
           יש לקבוע אפוא כי קביעתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 26.6.2012, לפיה לבית הדין הרבני נתונה הסמכות לדון בעניינם של הצדדים מכוח סעיפים 1 ו-3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, מצדיקה התערבות כעניין שבדין.
 
סמכויותיו של בית הדין הרבני לפי סעיף 4א
 
9.        לנוכח האמור דעתי היא כי בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה, בית הדין הרבני לא קנה סמכות לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לדון בגירושין של הצדדים. סמכותו לדון נובעת אך מסעיף 4א לחוק. ההשלכה מכך היא שלבית הדין הרבני אין כל סמכות לדון בענייני הצדדים למעט הגירושין הדתיים. סעיף 4א(ב)(2) קובע כאמור כי "הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים". בענייננו הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים במקום מושבם של בני הזוג בדרום אפריקה. עולה כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בפן האזרחי של הגירושין.
 
           כמו כן סעיף 4א אינו מעניק סמכות לבית הדין הרבני לדון בעניינים הכרוכים עם הגירושין, לרבות מזונות. נקבע בפירוש בסעיף 4א(ה) כי "אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין".
 
           יצוין שבמקרה דנא סמכותו של בית הדין הרבני לדון בגירושין הדתיים של הצדדים הינה סמכות בלעדית. סעיף 4א(א) קובע כי "לבית הדין יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על-פי דין תורה, התקיים אחת מהזיקות האלה: … (2) שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים". יוער כי סעיף 4א(ד) לחוק, המתייחס למצב בו רק התובע הוא אזרח ישראל, קובע שסמכותו הייחודית של בית הדין לדון בגירושין הדתיים תלויה בעובדה שבמועד הגשת התביעה "במקום מושבם האחרון של בני הזוג, לא ניתן לערוך גירושין על פי כל דין". סעיף 4א(א) אינו מזכיר תנאי מעין זה. מכאן עולה שהאפשרות לערוך גירושין דתיים בבית דינו של הרב קורצטג בדרום אפריקה, אינה משפיעה על סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לדון בעניין הגירושין הדתיים של הצדדים. לכך נחזור בהמשך הדברים.
 
           לסיכום פרק זה נכון יהא להתייחס למכתב שנשלח על-ידי בית הדין הרבני לנשיא בית הדין הרבני הגדול, לאחר שהלה ביקש מבית הדין הרבני לבחון שוב את הצעתו של הרב קורצטג לערוך את סידור הגירושין בדרום אפריקה. במענה לבקשתו שניתן ביום 30.12.2012 השיב בית הדין הרבני בזו הלשון (המכתב צורף לעתירת העותרת כנספח מס' 28):
 
"הצעתו של הרב קורצטג היא, שביה"ד לא יוציא תעודות גירושין עד לאחר סיום ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם בחו"ל.
הצעה זו היא למעשה מה שהאישה בקשה כל הזמן בפני ביה"ד ונדחתה ע"י ביה"ד האזורי וביה"ד הגדול. והסיבה לדחיה היא, שכל זמן שאין לבעל תעודת גירושין עדיין הוא נחשב כנשוי ולא יכול להינשא, וכמו כן יש השלכות ממוניות בעניין זה הן בעניין הרכוש והן בעניין המזונות, ויש לציין שביה"ד נתן פס"ד ביום א' אדר תש"ע 15.2.10 שהאישה הפסידה מזונותיה".
 
מכתב זה מגלה אי-מתן משקל ראוי למסגרת של סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים. כפי שהובהר, סעיף זה אינו מאפשר כל דיון וכל החלטה שיפוטית ביחס למעמדם האזרחי של הצדדים. כמו כן, על-פי הסעיף אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניינים הכרוכים בגירושין, לרבות מזונות האישה, וכמובן שאין סמכות לדון בשאר עניינים הרכושיים שביניהם. במצב זה שיקולים רכושיים ואזרחיים אינם אמורים להנחות את בית הדין הרבני בבואו להכריע בנדון שבפניו, ואילו המכתב מצביע על גישה אחרת.
 
הטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ לפי סעיף 4א
 
10.      לנוכח הקביעה כי סמכותו של בית הדין הרבני לדון במקרה נובעת מתוקף סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ניתן לגשת לחלק אופרטיבי נוסף של עתירת העותרת – ביטול צווי עיכוב יציאה מן הארץ שהוטלו עליה על-ידי בית הדין הרבני.
 
           לעניין זה הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 4ב(3) לחוק שיפוט בתי דין רבניים. סעיף 4ב לחוק מתייחס למצב בו "הוגשה לבית דין רבני תביעה לפי סעיף 4א כנגד נתבע שמקום מושבו אינו בישראל, וקבע בית הדין כי התקיימו תנאי הסמכות שלפי אותו סעיף". סעיף-קטן (3) קובע את הסמכויות של בית הדין הרבני לקיים את פסק-הדין. וכך לשונו:
 
"נתן בית הדין פסק דין של גירושין כנגד הנתבע והנתבע לא קיים את פסק הדין, יהיו לבית הדין הסמכויות הנתונות לו על פי כל דין לשם קיום פסק הדין, ובלבד שאם פסק הדין ניתן בהעדר התייצבות מטעם הנתבע, לא יינקטו אמצעים לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (בפסקה זו – החוק), אלא לאחר שהתובע המציא לנתבע עותק מאושר של פסק הדין, הודעה על כך שהנתבע רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר בתביעת הגירושין והתראה על נקיטת אמצעים לפי החוק, בנוסח שנקבע בתקנות".
 
בענייננו העותרת – היא הנתבעת בפני בית הדין הרבני – הייתה נוכחת בדיונים שבפני בית הדין. מכאן שלפי הסעיף "יהיו לבית הדין הסמכויות הנתונות לו על פי כל דין לשם קיום פסק הדין". בחוק קיום פסקי דין, נקבעו ההגבלות שרשאי בית הדין הרבני להטיל על מי שמעכב את קיום פסק-הדין, לרבות צו עיכוב יציאה מן הארץ (סעיף 2(א)(1)). עולה שבית הדין הרבני פעל בהטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת סמכותו לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים. יצוין שהעותרת לא הייתה בארץ במועד הטלת צו עיכוב היציאה האחרון – ביום 24.10.2013. אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני להטיל את צו עיכוב היציאה.
 
           ואולם, על בית משפט זה לבחון לא רק אם הפעולה נעשתה בסמכות, אלא אף אם הסמכות הופעלה כראוי. זהו מעבר מסוגיית הסמכות לשאלת הפעלת שיקול דעת שיפוטי. לענייננו, מול סמכותו של בית הדין הרבני להטיל על העותרת צו עיכוב יציאה מן הארץ עומדת זכותה הבסיסית לצאת מן הארץ. זכות זו נקבעה בסעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזכתה למעמד רם בסולם הזכויות החוקתיות. כלשונו של הנשיא א' ברק: "מעמד חוקתי על-חוקי" (בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 290 (1993)). הנשיא ברק אף התווה את אמת-המידה הראויה לבחון את כשרותו של צו עיכוב יציאה מן הארץ:
 
"נראה לי כי אמת המידה החוקתית הראויה היא זו: ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין. ביטוי לאמת מידה זו נתן חברי, השופט ש' לוין, בציינו:
"…כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על-ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ-לארץ יידחה העיקרון הראשון (זכות התנועה של הנתבע – א' ב') מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה, עת יינתן לו פסק-דין נגד הנתבע; שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם" (רע"א 26/89 הנ"ל, בעמ' 553)" (בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491, 508-507 (1994)).
 
מבחן זה עולה בקנה אחד עם תקנה 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א), שלשונה תוקנה בשנת 2001. נקבע בתקנה כי:
 
"בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין".
 
מהו לענייננו "חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין"? ברור שהחשש בנדון דנא הוא שאלת הגירושין הדתיים של בני הזוג. מסקנה זו נגזרת מגבולות ההליך השיפוטי בישראל. כאמור, לבית הדין הרבני אין סמכות לדון לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים אלא בגירושין לפי דין התורה בלבד.
 
           החשש למניעת מתן גירושין דתיים, וממילא לעגינותו של אחד הצדדים לגירושין, בא לידי ביטוי בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג (י"פ תשנ"ג 2299) (להלן: התקנות) כיסוד המצדיק הטלת צו עיכוב ביצוע מן הארץ. תקנה קו(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים מתייחסת להוצאת צו עיכוב יציאה שלא בפני הנתבע – כפי שנעשה במקרה דנא. וזו לשונה:
 
"עיכוב יציאה שלא בפני בעל-דין
קו.   (1) הוגשה בקשה לעכב יציאת אדם מן הארץ מתוך טענת חשש עיגון או לשם הבטחת זכויות שהוגשה עליהן תביעה או זכויות לפי פסק-דין, רשאי בית-הדין לדון בבקשה גם שלא בפני הנתבע, אם בית-הדין רואה כי נסיבות המקרה מצדיקות זאת".
 
התקנה אינה קובעת כל אמת-מידה להפעלת שיקול דעת של בית הדין הרבני במתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. ואולם, סעיף 7ב(2) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956, מנחה את שיקול הדעת של בית הדין הרבני על אותה הדרך שנקבעה בתקנה 384(א) לתקנות סד"א האמורה. וזו לשונו:
 
"אם הנתבע, בתביעה לגירושין או לשלום בית, יצא מן הארץ – יש חשש ממשי כי הדבר יביא לעיגון; רשאי הוא לתת צו האוסר על הנתבע לצאת מן הארץ, וכן להורות על הפקדת דרכונו או תעודת המעבר שלו או להתנות תנאים ליציאתו, והכל אם לא ניתן להבטיח את בירור המשפט או את ביצוע פסק הדין בדרך של מתן ערובה מתאימה או בדרך אחרת, לרבות בדרך של השלשת גט".
 
על הדמיון שבין סעיף 7ב(2) האמור לבין תקנה 384(א) תקנות סדר הדין האזרחי כבר עמדה הנשיאה בייניש, כאשר הדגישה כי "העקרונות המנחים לעניין עיכוב יציאה מהארץ, הינם אפוא בני-תוקף בכל הערכאות" (בג"ץ 4976/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית-הדין הרבני האזורי נתניה, פ"ד נו(5) 345, 354 (2002)). יש להוסיף לכך את העיקרון שצוין בפס"ד לב לפיו "מטרת ההגבלה המוטלת על אדם, המונעת את יציאתו מישראל, היא זהה לגבי בית-משפט ולגבי בית-דין" (עמ' 510 לפסה"ד; ראו בג"ץ 578/82 נעים נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פ"ד לז(2) 701, 711 (1983); בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 61 (1987); בג"ץ 4976/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית-הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד נו(5) 345, 354 (2002)). לסיכום, אמת-המידה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים היא חשש כן וממשי שמא הימנעות ממתן הצו תביא לידי עיגון.
 
           עוד יש להדגיש כי לעניין עיכוב יציאה מן הארץ אינו דומה תושב ישראל לתושב חוץ. ביחס לתושב ישראל הגבלת חופש התנועה של אדם היא התופסת המשקל, ואילו ביחס לתושב חוץ מדובר על ניתוקו של אדם מביתו וממרכז חייו. הסיפא של תקנה 384 לתקנות סד"א קובעת את השוני בין תושב ישראל לבין תושב חוץ לעניין זה: "היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו". בהקשר זה כבר נאמר בפסיקה כי אין לעכב את יציאתו של תושב חוץ מן הארץ אלא במקרים חריגים במיוחד (ראו בר"ע 7208/93וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4) 529 (1994)). אמת, העותרת הינה אזרחית ישראל, ואינה תושבת חוץ שאין לה כל זיקה לארץ (ראו רע"א 7474/06 לוי נ' בנק לאומי (12.12.2006)). ועדיין, מדובר על תושבת חוץ שמרכז חייה מצוי בדרום אפריקה. לכך יש השפעה על האיזון בין הצורך להבטיח קיום פסקי-דין לבין הפגיעה בעותרת.
 
11.      מהם אפוא ה"טעמים המיוחדים" שהביאו את בית הדין הרבני לעכב את יציאתה של העותרת מן הארץ? טעמים כאלה אינם מופיעים בצורה מפורשת בהחלטות השונות שניתנו. ברם, מתוך ההחלטות ניכר כי הסיבה להוצאת צווי עיכוב היציאה היא שבית הדין הרבני ראה באישה כ"סרבנית גט". כפי שפותח בית הדין הרבני את החלטתו מיום 5.3.2012: "לאחר שביה"ד נתן פס"ד לגירושין והענין נסחב הרבה זמן וגם ביה"ד הגדול נתנו הרבה החלטות בענין זה והאשה לא צייתה להוראות ביה"ד וגם של ביה"ד הגדול". כדי להפעיל לחץ על העותרת לקבל את הגט מיד בעלה בבית הדין הרבני, ראה בית הדין לנכון להטיל עליה צו עיכוב יציאה. יצוין שכאשר מדובר בתושב חוץ שהצו מעכבו מלשוב לביתו, אכן זהו אמצעי לחץ רב-עוצמה.
 
           בבחינה חוקתית של תקינות הצעד וכשרות הצו, דומני כי אין לראות את העותרת כ"סרבנית גט" בשל סירובה לקבל את הגט במסגרת שהציב בפניה בית הדין הרבני. כאמור לעיל, ניכר מתוך החלטותיו השונות של בית הדין הרבני, ואף של בית הדין הרבני הגדול, שמסגרת הסמכות הצרה של סעיף 4א לא באה לידי ביטוי. בית הדין פסק בעניין מזונות העותרת (למשל בהחלטה מיום 15.2.2012), ואף ביקש להשאיר בידיו את הסמכות להכריע בעניין הגירושין האזרחיים של הצדדים (כגון בהחלטה מיום 24.1.2012) – כאשר במסגרת סעיף 4א אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בשני תחומים אלו. בנסיבות אלה, המנדט של בית הדין על-פי סעיף 4א תוחם את יכולתו של בית הדין הרבני לקבוע התנהגות מפרה של העותרת, לרבות היותה סרבנית גט.
 
           להבהרת נקודה זו נאמר כי אילו בית הדין הרבני היה פועל בתוך מסגרת הסמכות של סעיף 4א, ומגביל את נושא הדיון לגט הדתי בלבד, היה מקום להתייחס לסירוב העותרת לציית להוראות בית הדין הרבני, ולשקול הפעלת סנקציות, לרבות הטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ. כמובן שאינני קובע מסמרות בשאלה אם בנסיבות אלו מן הראוי להטיל צו עיכוב יציאה מן הארץ על תושב חוץ. כאמור לעיל, לא בנקל תוציא ערכאה שיפוטית צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד נתבע תושב חוץ, כאשר משמעות הצו היא לנתק את הנתבע ממרכז חייו ולכבלו לארץ לא לו. ניתוק זה, בנסיבות המיוחדות של מקרה דנא, רלוונטי גם לבחינת חסימת גישת העותרת לערכאות הדנות בעניינה – הן במדינה מוצאה והן בישראל. במסגרת הנסיבות הרלוונטיות יובאו דברי הרב שלמה עמאר, נשיא בית הדין הגדול דאז, בהחלטתו מיום 17.12.2012: "מעיון בתיק עולה שהצעתו של הרב קורצטג [ראש בית הדין בדרום אפריקה] מתאימה להצעת ביה"ד האזורי לאישה בהחלטתה מיום י"א אדר תשע"ד. לאור האמור, אין טעם לדון בהטלת צווי הגבלה על האישה, ועל הצדדים לשוב לביה"ד האזורי כדי שיפעל בהתאם לאמור בהחלטתו הנ"ל. ויואילו לשקול שוב את הצעתו של הרב קורצטג שליט"א".
 
           כך או כך, הואיל ובית הדין הרבני כלל לא פעל בתוך המסגרת הראויה והצרה של סעיף 4א לחוק, עולה שאין מקום להכשיר את צווי עיכוב היציאה שניתנו נגד העותרת. צווים אלה ניתנו על בסיס סמכות לפי סעיף 1 לחוק שאינו מתאים לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. יוצא שהגם ובית הדין מוסמך היה להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, המקור שבדין ששימש עבורו אמת-מידה משפטית אינו בסמכותו. כתוצאה מכך, וכפי שהובהר בתחילת פסקה זו, נפגע חופש התנועה של העותרת. בנסיבות אלו דינם של הצווים להתבטל.
 
           ניכר כי החלטותיהם של בית הדין הרבני ושל בית הדין הגדול נבעו מרצון עז לפתור את הסכסוך המייגע והמתמשך שבין הצדדים, סכסוך אשר נדמה כי ניתן להכריעו בכמות לא גדולה של רצון טוב מצד העותרת והמשיב. זוהי גישה ראויה בכלל, ובפרט במקרה זה. אולם, ייתכן שהלקח מהמקרה הוא כי יש לתת את הדעת כנדרש למצב החוקי החדש בדבר סמכות בית הדין הרבני ביחס לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לעומת הסמכות הנגזרת מסעיף 4א לחוק. ניתן להגדיר הבדל זה כהבדל בין "סמכות פנים" מול "סמכות חוץ", או "סמכות מקומית" מול "סמכות בינלאומית".
 
סוף דבר
 
12.      המסקנה היא שיש להפוך את הצו על תנאי שניתן לחלוט, באופן שיפורט להלן.
 
           צווי עיכוב היציאה שהוטלו נגד העותרת בטלים. ההחלטות שניתנו בענייני הצדדים על-ידי בית הדין הרבני ובית הדין הרבני הגדול – משיבים 2-1 – בטלים בכל מה שאינו נוגע לגט הדתי בלבד.
 
           לאור האמור לעיל אין מקום לבקשת העותרת לפיה נחייב את בית הדין הרבני לבצע גט שליחות בשיתוף פעולה עם בית הדין של הרב קורצטג בדרום אפריקה. חייב כזה לא ניתן להטיל. בכל מקרה, בית הדין הרבני ידון בעניין אך ורק במסגרתו של סעיף 4א, על מגבלותיה של מסגרת זו – סידור גט דתי בלבד בין הצדדים. בית הדין הרבני ייקבע מועד מתאים להמשך דיון כאמור.
 
           הנגזר מכך הוא כי על בית הדין הרבני לדון בעניינם של הצדדים במסגרת סעיף 4א בלבד. אמנם הוראה זו מגבילה את סמכותו של בית הדין, בכל הקשור לעניין הגירושין האזרחיים של הצדדים והעניינים הרכושיים שביניהם. ברם, ייתכן כי עתה, לאחר שהובהרה החלוקה בין הליכים בארץ לבין אלו שבחו"ל, דווקא ניתן יהיה לסיים את המחלוקת בין הצדדים. בנסיבות העניין, ובשל הרקע המתואר, כל צד יישא בהוצאותיו.
 
           תם ולא נשלם – וחבל שכך.
 
 
                                                                                                          ש ו פ ט
 
השופט י' דנציגר:         
 
           אני מסכים.
 
 
                                                                                                            ש ו פ ט
 
 
השופט א' רובינשטיין:
 
א.             מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט הנדל. הטיפול בתיק זה היה מתסכל עד מאוד. נשגב מבינתי מדוע ממשיכים הצדדים בהתדיינות שנים רבות כל כך, תוך עגמת נפש, הוצאות משפט ועוד מרעין בישין במקום להגיע להסדר מוסכם וללכת כל אחד ואחת לדרכו. אין זה תיק משפחה יחיד שבו העירוב בין רגשות דואבים לבין אינטרסים כלכליים מאריך את הדיונים עד אין קץ, אך הוא בודאי בולט בחמש עשרה שנות התדיינות. אכן, מדובר בכסף רב (יש גם תיקים שבהם ההתדיינות היא על סכומים קטנים עד כאב). קיימנו בתיק זה, באופן לא שכיח, שלושה דיונים כדי לסייע לצדדים להגיע להסכמה אך לא אסתייעא מילתא. בלית ברירה אנו מכריעים בתיק במישור המשפטי, אך אוי להכרעה בעולם הריאלי משאינה פותרת את הסכסוך במלואו. וכפי שכתב חברי, תם ולא נשלם – הגם שלפי השכל הישר לא היה צורך להגיע להכרעה וניתן להשיג הסכם.
 
ב.             באשר למישור המשפטי, חברי הראה כי נעשה בבית הדין הרבני, בכל רצונו הטוב והכן להגיע לפתרון, עירוב בין הוראות סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 לבין הוראות סעיף 4א לחוק (על פי התיקון מתשס"ה), שהיקפו צר יותר. סעיף 4א הוא הוראת חוק חריגה, שהיתה ברקע הסוגיה אשר עלתה בבג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נט(4) 817 – תיק של סרבנות גט, בו "הפתרון בהליכים הנוכחיים היה זמין אך לא נסתייע" (פסקה י"א (12) לחוות דעתי במיעוט, עמ' 866). חברי הביא (פסקה 6) מתוך חוות דעתי בעניין סבג (עמ' 857) את דברי ההסבר להצעת חוק מחודשת של ח"כ יצחק לוי (פ/3089). נאמר כי "מטרתה של הצעת חוק זו להביא לכך שמדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תסייע, במסגרת הכללים של המשפט הבין-לאומי הפרטי, לאותה בני זוג, במיוחד לנשים שהופכות לעגונות כאשר לא נערכים גירושין כדין תורה, לחייב את בן הזוג שאינו מסכים להתיר את הנישואין לפי דין תורה לערוך גירושין כדין תורה". ענינו הרואות כי מטבע הדברים היה הדגש על הגירושין, השחרור מכבלי עגינות; על כן הוחרגו מפורשות ענייני הכריכה (סעיף 4א(ה)) והמחוקק החליט כי סאגה אחרונה זו לא תיפתח כאן. ועוד, חברי חקר ומצא כי אין עסקינן במי שעונים על המונח "בישראל" בהקשר לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ועל כן הדיון מצוי בחצרי סעיף 4א לחוק. בגדרי סעיף זה מצא כי הסמכות לעיכוב יציאה קיימת אך בגדרי הגירושין בלבד, ובית הדין הרבני פעל במסגרת סעיף 1. כשלעצמי אשאיר בצריך עיון את גדרי שיקול הדעת שיש לבית הדין הרבני באשר לעיכוב יציאה בסעיף 4א, כדי להותירם לעת מצוא ולא לנעול את הדלת בגדרי "מיטת סדום" צרה מדי, לגבי מה שעשוי להיות אפקטיבי להשגת המטרה המיוחלת של הגט. דומני שאף חברי השופט הנדל יסכים לכך. מכל מקום בנסיבות דנא ראיתי להסכים לעמדת חברי בגבולות שיקול הדעת, בשל עוצמתו של עיכוב יציאה כלפי תושב החוץ ובשל השתלשלות העניינים בפרשה.
 
ג.              מצטרף אני איפוא לחברי.    
 
 
 
                                                                                                  ש ו פ ט
 
          
           אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.