הנשיאה מ' נאור:
 
           עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת כי היא תוכר כזכאית שבות ושתונפק לה אשרת עולה מכוח חוק השבות, התש"י-1950, בהיותה נכדה של יהודי. השאלה שנותרה במחלוקת בסופו של יום היא רק שאלת ההוצאות ושכר הטרחה.     
 
רקע
1.             העותרת היא אזרחית רוסיה. אביה, וניאמין סושצ'בסקי, נולד בשנת 1960 לבני-הזוג אווגוסטה ניקולאייבנה ואיסאי דווידוביץ' סבירסקי (להלן: הסבתא והסב, בהתאמה). הסב, איסאי, היה יהודי. בשנת 1966 סבה וסבתה של העותרת התגרשו ובהמשך כל אחד מהם נישא מחדש. לבקשתה של הסבתא, נשללה בשנת 1968 אפוטרופסותו של הסב על אביה של העותרת, והוא אומץ על-ידי בן-זוגה החדש של הסבתא, איוון סושצ'בסקי. כתוצאה מהאימוץ שונה בדיעבד, כמקובל באותם ימים בברית המועצות לטענת העותרים, הרישום בתעודת הלידה של אביה של העותרת. במסגרת זו שונה הן שם משפחתו הן מוצאו, ששונה מ"יהודי" ל"בילרוסי", לפי מוצאו של אביו המאמץ.
 
2.             ביום 31.5.2006 נערך לעותרת ראיון במחלקה הקונסולרית במוסקבה, בעקבות בקשה שהגישה לעלות לישראל מכוח סעיף 4א לחוק השבות (להלן: הבקשה הראשונה). במעמד הראיון נמסר לעותרת כי בקשתה נדחית על-הסף. לעותרת לא נמסר מסמך המנמק את סיבת הסירוב, אך לטענתה נאמר לה בעל-פה כי בקשתה נדחתה על יסוד העובדה שבשנת 2000 נדחתה בקשה זהה שהגיש אחיה (אשר גם הוא נכדו של הסב היהודי איסאי).
 
3.             בשלב זה יוער כי בהתאם למצב המשפטי שהיה נהוג בעת הגשת הבקשה הראשונה ודחייתה, הרי שאימוצו של ילד ביולוגי של יהודי, על-ידי מי שאינו יהודי, שלל את זכאותו של הילד לשבות – וממילא גם לצאצאיו. מצב זה השתנה בעקבות עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה במסגרת בג"ץ 9249/04 ברניק נ' שר הפנים (2.2.2009) (להלן: עניין ברניק). עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שאושרה למעשה בפסק הדין, קבעה כי אין באימוצו של ילד ביולוגי של יהודי כדי לשלול את היותו זכאי שבות.
 
4.             ביום 21.6.2015, כתשע שנים לאחר מועד דחיית הבקשה הראשונה, פנתה העותרת למשיבים בבקשה שיסירו את התנגדותם לבקשתה לאשרת עולה, ולחלופין שינמקו את דחיית בקשתה ההיא. פנייה זו ופנייה נוספת מיום 25.10.2015 (שלפי הנספחים שנמסרו על-ידי העותרת נשלחה בפועל ביום 29.10.2015), לא זכו למענה. ביום 22.12.2015 הוגשה העתירה דנן. 
 
5.             ביום 26.6.2016 התקבלה תגובת המשיבים ובה נטען כי על העותרת היה להגיש את עתירתה לאחר קבלת ההחלטה בעניינה בשנת 2006, ומשלא עשתה כן דין העתירה להידחות על-הסף מחמת שיהוי. המשיבים הוסיפו כי לעותרת שמורה הזכות להגיש, ככל שתחפוץ בכך, בקשה חדשה שנסמכת על מצב הדברים העובדתי והמשפטי העדכני וכי בקשה זו תיבחן לגופה.
 
6.             ביום 3.1.2017 הוגשה הודעה מטעם המשיבים לבית משפט זה. בהודעה נמסר כי ביום 5.12.2016 הגישה העותרת בקשה חדשה (להלן: הבקשה החדשה), אליה צורפו בן זוגה ובתם הקטינה, להכיר בזכאותה לשבות. בהודעה נמסר כי לאחר בחינת בקשתה החדשה של העותרת הוחלט כי היא זכאית לשבות, ומכוח כך גם בן זוגה (עוד צוין כי גם בִתם הקטינה זכאית לקבלת מעמד בהתאם לנוהל של רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0027 "טיפול במתן מעמד לנין של יהודי" (26.11.2013)). זאת לאור המצב המשפטי הנוכחי בעקבות עניין ברניק. נוכח הדברים אלו המשיבים הוסיפו כי לשיטתם העתירה מיצתה את עצמה ודינה להימחק.
 
7.             בהודעה מטעם העותרת מיום 5.1.2017 הודיעה זו כי לאור החלטת המשיב היא מסכימה למחיקת העתירה, אך מבקשת להגיש תגובה לעניין פסיקת ההוצאות.  בפסק דין שניתן בו ביום, נמחקה העתירה תוך ביטול הדיון שהיה קבוע, ולעותרת ניתן רשות להגיש טענותיה לעניין ההוצאות.
 
טענות הצדדים בעניין ההוצאות
8.             העותרת טענה כי התנהלותם הפסולה של המשיבים מקימה "צידוק מיוחד" לחיובם בהוצאות. לעניין זה העותרת טוענת כי בעת דחיית בקשתה הראשונה בשנת 2006 הפרו העותרים את חובת ההנמקה החלה עליהם כרשות מנהלית, הן במועד הדחייה הן אחריה. לשיטת העותרת, מדובר במדיניות רשמית שנועדה לקפח את זכויות מבקשי השבות. מעבר לכך, טענה העותרת, מעת שנודע למשיבים כי המדיניות המשפטית הקודמת הייתה שגויה ומשזו השתנתה בשנת 2009, היה עליהם לתקן את טעותם וליידע את העותרת ורבים כמותה בדבר זכותה לעלות לישראל בהתאם למדיניות החדשה. לבסוף, העותרת טענה כי גם פניותיה בשנת 2015 לא זכו למענה, ובכך הפרו שוב את חובותיהם המנהליות, וכי הדבר אילץ אותה להגיש את העתירה דנן.
 
9.             לשיטת המשיבים, בשים לב להלכה הפסוקה, אין כל עילה לפסיקת הוצאות במקרה דנן. על העתירה, במתכונת בה היא הוגשה, היה להידחות על הסף נוכח השיהוי הכבד שנפל בהגשתה. הסעד שניתן לעותרת הוא תוצאה של הבקשה החדשה, שהוגשה רק ביום 5.12.2016, ולא של העתירה דנן. סעד שניתן בהתבסס על המצב המשפטי העדכני שהשתנה מאז הגשת ודחיית הבקשה הראשונה, ועל כן אף לא נפל פגם בהחלטה המנהלית מושא העתירה.
 
 
 
דיון
10.          כאמור, נותרה לבירור שאלת הוצאות המשפט ושכר הטרחה. בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, 219 (1994) (להלן: עניין אל נסאסרה)) נקבעו מספר קריטריונים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות. על פי קריטריונים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם העותר מיצה את ההליכים החלופיים טרם הגשתה; האם העותר השתהה בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד.
 
11.          לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בעתירה עצמה ובשים לב לאמות המידה האמורות, באתי לידי מסקנה כי דין בקשתה על העותרת לפסיקת הוצאות להידחות. זאת נוכח השיהוי הניכר שנפל בהגשת העתירה ואי מיצוי ההליכים לפני מועד זה. אין מקום לפסיקת הוצאות בגין עתירה שהוגשה באיחור של מעל לתשע שנים, שבמהלכן הדין לפיו נִתנה ההחלטה מושא העתירה השתנה. לא למותר לציין שגם מאז מתן פסק הדין בעניין ברניק ועד הגשת העתירה חלפו למעלה משש שנים. שתי הפניות שנעשו למשיבים (אשר גם התנהלותם בעניין זה אינה חפה מטעויות), בחלוף  תשע שנים וטרם הגשת העתירה דנן, אינן מרפאות פגמים אלו. על העותרת היה להגיש את  בקשתה החדשה ולמצות את הטיפול בה, טרם פנייה לבית משפט זה.
 
12.          סוף דבר, באתי לכלל מסקנה כי העותרת אינה זכאית לפסיקת הוצאות משפט. לא ייעשה צו להוצאות.
 
          
           ניתנה היום, ‏י' בניסן התשע"ז (‏6.4.2017).