השופט ע' פוגלמן:
 
           עניינה של עתירה זו במתן מעמד לעותרים לפי חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות או החוק). ייאמר כבר עתה, כי במהלך פרק הזמן הממושך שבו היתה העתירה תלויה ועומדת, שינתה זו את פניה. בשלב הראשון עמדה בין הצדדים מחלוקת אם העותר 1 הוא בן ליהודי אזרח ישראל וככזה זכאי לאשרת עולה. בשלב מאוחר יותר, במהלך הדיונים השונים בעתירה, הסכימה המשיבה כי העותר הינו בן לאב יהודי; ומשלב זה, נסבה העתירה על התנאים הנוספים הקבועים בחוק לצורך קבלת מעמד עבור העותרים, ובעיקר, עבור העותרת 2 והעותר 3.
 
רקע ועיקר ההליכים
 
1.        העותר 1 הוא אזרח מולדובה, יליד 1966 (להלן: העותר). כיום אין חולק בין הצדדים כי העותר הוא בנו הביולוגי של אזרח ישראלי יהודי, שנפטר זה מכבר. העותר אומץ בשנת 1975, לאחר גירושיהם של הוריו, על-ידי בן זוגה של אמו, שלא היה יהודי. העותרת 2 (להלן: העותרת), גם היא אזרחית מולדובה, נישאה לעותר בשנת 2002. על-פי הנטען, הם גידלו יחד את בנה הביולוגי של העותרת, יליד 1992, הוא העותר 3 (להלן: סטניסלב). סטניסלב אומץ על-ידי העותר ביום 10.8.2010, והחליף את שם משפחתו לשם משפחתו של העותר.
 
2.        ביום 16.12.2010, לאחר שנכנסו העותרים לישראל ברישיון לישיבת ביקור, הגישו בקשה לשינוי מעמד מתייר לעולה. ביום 30.1.2012 נדחתה בקשתם של העותרים, וערר שהוגש על ההחלטה נדחה אף הוא ביום 13.8.2012, מן הטעם שלפיו העותר גדל אצל אביו המאומץ שאינו יהודי וכי לא ברור אם כלל עמד בקשר עם אביו הביולוגי.
 
3.        בעקבות החלטות אלו הוגשה העתירה דנן. בתגובה המקדמית שהוגשה על-ידי המשיבה, עדכנה היא כי עניינו של העותר נבחן פעם נוספת בשים לב לעמדת היועץ המשפטי לממשלה כפי שהוגשה במסגרת בג"ץ 9249/04 ברניק נ' שר הפנים (8.3.2009), שלפיה ילד מאומץ שאביו הביולוגי היה יהודי, יהיה זכאי למעמד מכוח חוק השבות.  בהמשך לכך, התקבלה החלטה חדשה בעניינו של העותר ביום 8.5.2013. החלטה זו דחתה אף היא את בקשתם של העותרים, הפעם מן הטעם שהמסמכים שהוגשו על-ידם להוכחת יהדותו של אבי העותר אינם מסמכים מקוריים. לאחר הודעה זו התקיים דיון מקדמי בעתירה, ובעקבותיה זומן העותר  לבירורים נוספים. גם לאחריהם, סברה המשיבה כי עדיין קיימים ספיקות באשר לאמיתות התיעוד שהגיש העותר ביחס לאביו הביולוגי, ואף לאחר צירוף מסמכים נוספים על-ידי העותר, סברה המשיבה כי גם בהם אין די, משאלו לא היו ברורים דיים, לשיטתה.
 
4.        ביום 2.11.2015 התקיים דיון בעתירה בפני הרכב ובסופו ניתן צו-על-תנאי כמבוקש בעתירה. לאחר מספר בקשות ארכה להגשת תצהיר התשובה, חלקן בהסכמת העותרים, הגישה המשיבה "הודעה ובקשה למחיקת העתירה". המשיבה עדכנה – על סמך החומר שעמד בפניה עד לאותה עת – כי היא אינה עומדת עוד על דרישתה לבירורים נוספים בכל הנוגע לכך שהעותר הוא בנו של יהודי. עם זאת, גם בשלב זה המשיבה לא נאותה להיעתר לבקשתם של העותרים, וסברה כי יש לזמנם לראיונות נוספים לצורך קביעת זכאותם למעמד עולה. המשיבה הסבירה כי מנתוני רשות האוכלוסין וההגירה עולה כי העותר שהה בישראל, מאז 2010, ימים בודדים בלבד כל שנה. משכך, סברה המשיבה כי ככל שיעמוד על בקשתו ויביע את רצונו להשתקע בישראל בראיון שייערך לו, יינתן לו מעמד עולה. הובהר כי על העותרת להגיע לראיון בו ייבחן אם הקשר בינה לבין העותר כן וכי הם מקיימים חיים משותפים, בשים לב לכך שמאז 2010 העותרת מתגוררת בארץ, ואילו העותר מתגורר במולדובה; וכי על סטניסלב להגיע לראיון בו ייבחן אם הוא אכן בנו המאומץ של העותר וכי האימוץ היה כן.
 
5.        בדיון שהתקיים בפניי לאחר הודעות אלו, העותרים התנגדו להצעת המשיבה כי יזומנו לראיונות, וסברו כי יש להעניק להם מעמד עולה ללא נקיטת הליכים נוספים מצדם. בהמשך לדיון, ניתן ביום 25.9.2016 צו ביניים שלפיו העותרים לא יורחקו מישראל עד להכרעה בעתירה. ביום 30.10.2016 הגישה המשיבה תצהיר תשובה בו חזרה על עמדתה כי "ככל שהעותר יודיע כי הוא עומד על בקשתו למעמד עולה, וככל שיביע את כוונתו להשתקע בישראל במסגרת ראיון שייערך לו בקונסוליה במקום מגוריו (בהתאם לסעיף 2 לחוק), יינתן לו מעמד עולה". (ההדגשה כך במקור). עוד צוין כי על העותרים להגיע לראיונות מהטעמים שהובהרו לעיל, וכי נוכח התנגדותם לכך, יש לבטל את הצו-על-תנאי שניתן ולמחוק את העתירה.
 
6.        בעיקרי הטיעון שהוגשו בטרם הדיון בהתנגדות לצו-על-תנאי, העותרים טענו כי למעשה, המשיבה החליטה לדחות את בקשתם למעמד, חלף הצגתה את הדברים כי טרם התקבלה החלטה מינהלית בעניינם; כי הראיונות אותם מבקשת המשיבה לערוך עכשיו עם העותרים כבר נערכו בעבר; וכי המשיבה מעלה טיעונים חדשים בכל פעם כנגד העותרים. לגופו של עניין, נטען כי הצעתה של המשיבה מביאה לכך שעניינם של העותרת וסטניסלב נותר תלוי ועומד, וכי ישנה חשיבות בקבלת מעמד לעותרים יחדיו, כמשפחה. כן נטען, כי הטענות של המשיבה כנגד כנות הקשר בין העותר והעותרת כעת אינן רלוונטיות, משום שיש מקום לבחון את טיב הקשר שלהם במועד הגשת הבקשה וקבלת ההחלטה המינהלית בה, וכי מכל מקום הם בני זוג גם כיום. המשיבה חזרה על עמדתה כי על העותרים להגיע לראיונות, משאין החלטה מינהלית תקפה בעניינם באשר לתנאים הנוספים לזכאות.
 
7.        בסיום הדיון שהתקיים ביום 30.11.2016, הסכימו העותרים, בהמלצת בית המשפט, להגיע לראיונות אצל המשיבה. בהמשך לכך, עדכנה המשיבה כי אכן נערכו להם ראיונות כאמור, וביום 27.2.2017 התקבלה החלטה חדשה בעניינם (להלן: ההחלטה החדשה). לפי החלטה זו, יינתן לעותר רישיון ישיבה בישראל מסוג א/1 (עולה בכוח) שתוקפו לשנה, רישיון באמצעותו יוכל לשהות בישראל ולעבוד בה, ויהיה זכאי לכלל הזכויות הסוציאליות והכלכליות המוענקות לאזרחי ישראל ותושביה. הובהר, כי במהלך הזמן האמור, יוכל העותר להשתקע בישראל, וכי ככל שיתברר שאכן עשה כן, יוענק לו מעמד עולה ואזרחות ישראלית. באשר לעותרת, הוחלט לאשר לה רישיון ישיבה בישראל מסוג א/5 (ארעי), כאשר בתום שנה זו תיבחן השתקעותה בישראל כמו גם המשך חייה המשותפים עם העותר, וכי בהתאם לכך תיבחן זכאותה למעמד עולה. בנוגע לסטניסלב, דחתה המשיבה את בקשתו לקבלת מעמד מכוח חוק השבות, מן הטעם שהתעורר חשד ביחס לכנות אימוצו, שלא הופרך על-ידי העותרים. צוין, כי סטניסלב הגיש בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח זוגיות שהוא מנהל עם אזרחית ישראלית, וכי במסגרת זו קיבל רישיון ישיבה מסוג ב/1, ובהמשך, בכפוף לבדיקות שייערכו על-פי הדין, יוכל לקבל רישיון ישיבה מסוג א/5 ולבסוף אף רישיון קבע או אזרחות ישראלית. נוכח כל האמור, סברה המשיבה כי העתירה מיצתה את עצמה ודינה להימחק.
 
8.        העותרים, מצדם, התנגדו למחיקת העתירה. העותרים הדגישו כי על-אף הזמן שחלף מאז קבלת ההחלטה המקורית בעניינם ומאז הגשת העתירה, משמעות ההחלטה החדשה היא כי עניינם יישאר תלוי ועומד ויהיה כפוף לבחינות עתידיות על-ידי המשיבה. לטענתם, מתן המעמד של "עולה בכוח" לעותר, כעת, עומד בניגוד חזיתי לעמדת המשיבה כפי שהוצגה בהליך דנן, כאשר היא התחייבה כי ככל שיביע רצונו להשתקע בארץ יינתן לו מעמד עולה; וכי המעמד של "עולה בכוח" מיועד על-פי תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 למי שרוצה לשהות בישראל באופן ארעי ו"לבדוק את האפשרות והתנאים להשתקעות בישראל כעולה". משכך, עמדו העותרים על עשיית הצו-על-תנאי מוחלט תוך חיוב המשיבה בהוצאות.
 
דיון והכרעה
 
9.        כאמור, בעיקרו של דבר נחלקו הסוגיות שעמדו בפנינו לשתיים – הסוגיה המרכזית נסבה על היותו של העותר בן לאב יהודי – וההחלטות הקשורות בכך הן שעמדו בבסיס העתירה בעת הגשתה. לאחר שהמשיבה שינתה את עמדתה בעניין זה, התייתר הדיון בשאלה זו, ואילו, נותרה מחלוקת בדבר התנאים האחרים לזכאות לפי החוק, ובעיקר, בשאלה בדבר זכאותם של העותרת וסטניסלב לפי החוק. אומר כבר עתה כי בשים לב לכל האמור סבורני, כי יש מקום לקבל את העתירה בכל הנוגע לעותר; ולדחות אותה בכל הנוגע לעותרת ולסטניסלב, וכך אציע לחבריי לעשות.
 
10.      מוקד העתירה הוא כמובהר בזכאותם של העותרים למעמד עולה לפי חוק השבות. סעיף 1 לחוק השבות קובע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה"; וכי אשרת עולה או תעודת עולה (בשים לב לשאלה אם המבקש נמצא בארץ בעת הגשת הבקשה, אם לאו) תינתן ליהודי אשר "הביע את רצונו להשתקע בישראל" (סעיפים 2 ו-3 לחוק השבות). זאת, בהיעדר קיומם של סייגים המנויים בסעיף 2(ב) לחוק (דוגמת פעילות נגד העם היהודי, אפשרות לסיכון בריאות הציבור או ביטחון המדינה ועוד). בהמשך לכך, סעיף 4א לחוק השבות קובע כי הזכויות לפיו יוקנו גם לבני המשפחה של זכאי השבות לפי החוק. סעיף זה מהווה הרחבה של מעגל הזכאים, אשר נועדה לאפשר ליהודים הזכאים לעלות ארצה על-פי חוק השבות לעשות כן עם משפחתם (ראו: דברי ההסבר לחוק השבות (תיקון מס' 2), התש"ל-1970, ה"ח 866; בג"ץ 3203/10 שטה נ' שר הפנים, פסקה 10 (20.8.2013); בג"ץ 1292/12 ליבשיץ נ' שר הפנים, פסקה 14 (5.3.2014)). ודוקו: הזכות לשבות מוענקת לבני משפחה שקשרו גורלם בגורלו של יהודי שחוק השבות חל עליו; היא אינה ניתנת למי שלא קשרו אותו קשר מן הבחינה המהותית, אף אם מחזיקים הם בסטטוס פורמאלי של בני משפחה (ראו למשל: ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479, 489-488 (1999); בג"ץ 8030/03‏ סמוילוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(6) 115, 122-120 (2004) (להלן: עניין סמוילוב)).
 
11.      ברוח זו, נקבע כי קשר פורמאלי של נישואין בלבד אינו הופך אדם לזכאי לשבות מכוח החוק, אם מדובר בנישואין פיקטיביים; ואף אם הנישואין נעשו בתום לב, יש מקום לבחון אם בני הזוג אכן מקיימים חיי שיתוף, עובר לעלייתם ארצה, ולעיתים אף לאחר מכן. על כך נכתב:
 
"גם אם אקט הנישואין עצמו לא היה פיקטיבי אלא נעשה מתוך תום לב, עדיין עשויה להיוותר השאלה האם בני הזוג מימשו הלכה למעשה חיי זוגיות וחיי שיתוף במסגרת תא משפחתי עובר לעלייתם לארץ. באם יסתבר כי לא כך הוא, כי אז אין מקום להכרה בבן הזוג כזכאי למעמד של שבות ואזרחות מכח סעיף 4א לחוק. בענין זה בחינת נסיבות החיים הכוללות המאפיינות את מהלכי בני הזוג תאצול על שאלת טיב יחסיהם, והמוקדם עשוי להאיר על המאוחר, ולהפך…לעיתים, די יהיה בבחינת נסיבות החיים של בני הזוג קודם לבואם לישראל, ופעמים יהיה מקום לבדוק גם את טיב הקשר ביניהם לאחר בואם לישראל ככל שהוא מקרין לאחור על אופי יחסיהם בעת הגיעם לארץ" (בג"ץ 11406/03‏ פרוסקורוב נ' שר הפנים, פסקה 6 (6.12.2004); ראו גם עניין סמוילוב, בעמ' 121).
 
12.      הדברים יפים, בשינויים המחויבים, גם כאשר נבחנת זכאותו של ילד שאומץ על-ידי יהודי (ראו למשל לעניין ביטול אימוץ בעניין סמוילוב, בעמ' 123). בדומה לכך, לפי נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0007 "נוהל הטיפול במתן מעמד לקטין שאומץ ע"י זכאי שבות בטרם העלייה" (1.8.2005) (להלן: נוהל האימוץ), רואים גם בילד שאומץ על-ידי יהודי כילד של יהודי, בכפוף לכך שמדובר באימוץ כן, שביסודו כוונה אמיתית ליחסי הורות בין המאמץ למאומץ. על-פי נוהל זה, ככל שהאימוץ בוצע בסמוך להגשת הבקשה לקבלת מעמד, יהיה מקום לבחון לעומק את כנותו (ראו עוד בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים, פסקה 22 (31.7.2013)).אכן, ככל שהקשר בין המאמץ למאומץ אינו כן ואמיתי, לא מתקיים הטעם המונח ביסוד סעיף 4א לחוק. עם זאת השאלה אם מתקיים קשר משפחתי בנסיבותיו של מקרה ספציפי אם לאו, נטוע הוא תמיד בנסיבותיו של העניין, ודרוש להוכחה בראיות בנסיבותיו הוא (ראו עניין סמוילוב, בעמ' 124).
 
13.      אם כן, ראשית יש לבחון אם העותר עצמו זכאי למעמד עולה לפי החוק. ככל שכך הוא, יש מקום להוסיף ולבחון אם גם בת זוגו ובנו המאומץ זכאים הם למעמד זה, על-פי אמות המידה שהותוו בפסיקתנו והוזכרו לעיל. בכל הנוגע לעותר, המשיבה הסכימה, בשלב מתקדם של הדיון ולאחר שהוצא צו-על-תנאי, כי העותר הוא זכאי שבות כבן של יהודי (ראו הודעת המשיבה מיום 11.7.2016). בהמשך לכך, הן בהודעה זו, הן בתצהיר התשובה, כמו גם בעיקרי הטיעון מטעמה, טענה המשיבה כי "ככל שהעותר יודיע כי הוא עומד על בקשתו למעמד עולה, וככל שיביע את כוונתו להשתקע בישראל במסגרת ראיון שיערך לו בקונסוליה במקום מגוריו…יינתן לו מעמד עולה" (סעיף 3 להודעת המשיבה מיום 11.7.2016; סעיף 5 לתצהיר התשובה; סעיף 4 לעיקרי הטיעון של המשיבה). רק בהודעתה האחרונה טענה המשיבה כי חלף הצהרתה בדבר מתן מעמד עולה לעותר בכפוף להבעת כוונה להשתקע כאמור, יינתן לו רישיון מסוג א/1 ("עולה בכוח") לתקופה של שנה, כאשר "בחלוף שנה תיבחן מידת השתקעותו של העותר בישראל, וככל שיתברר כי הוא השתקע בישראל, יינתן לו מעמד של עולה ואזרחות ישראלית" (סעיף 9 להודעתה האחרונה של המשיבה מיום 1.3.2017).
 
14.      עמדה זו אין בידי לקבל. ראשית, היא עומדת בניגוד לעמדתה של המשיבה בתצהיר התשובה (שצוטט לעיל), המהווה התנגדות המשיבה לצו-על-תנאי שהוצא, ושבו צריכות להיכלל כלל טענותיה. משכך, אין היא יכולה לסטות מהתחייבויות אלו ומהטענות בבסיס תצהיר התשובה (ראו: בג"ץ 4564/11 דוטי נ' שר הפנים, פסקה 9 (31.1.2016); רענן הר-זהב סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק 46 (1991); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 443 (2017)). כאמור, בתצהיר התשובה נכתב מפורשות כי ככל שהעותר יביע את רצונו להשתקע בארץ במהלך ראיון שייערך לו – יינתן לו מעמד עולה.  אשר על כן, אין מקום להוסיף בשלב מאוחר יותר – ובלא שהוכח קיומו של שינוי נסיבות מהותי או נתונים נוספים שלא היו ידועים למשיבה –תנאים נוספים. ודוקו: השתקעות בארץ – להבדיל מהבעת רצון לעשות כן – איננה תנאי לזכאות לשבות לפי החוק. כך, אדם יכול להביע רצון זה הן בטרם הגיע ארצה, הן לאחר מכן (ראו סעיפים 2 ו-3 לחוק השבות; וכן דברי ההסבר להצעת חוק השבות, התש"י-1950, ה"ח 48). למעשה, המשיבה מבקשת להוסיף כעת מעין "תקופת מבחן" בסיומה תבחן את עניינו של העותר זו פעם נוספת – ללא ביסוס בטענותיה שלה, ואף לא בדין. עם עמדה זו אין להסכין. נוכח הצהרתו של העותר כי הוא עודנו עומד על בקשתו ומעוניין להשתקע בישראל, ובשים לב לכך שהמשיבה לא טענה בשום שלב, לרבות לא בהודעתה האחרונה, כי לא השתכנעה בכנות רצונו זה, סבורני כי יש להעמיד את המשיבה בגדר דל"ת אמותיו של תצהיר התשובה מטעמה ולהפוך את הצו-על-תנאי בעניינו של העותר למוחלט כך שהעותר יקבל מעמד עולה לפי חוק השבות, כמו גם אזרחות ישראלית על-פי סעיף 2 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 – ללא דיחוי נוסף.
 
15.      לעומת זאת, בכל הנוגע לעניינה של העותרת, סבורני כי התמונה שונה. המשיבה ביקשה לזמן את העותרת לראיון על-מנת לבחון אם היא אכן מקיימת קשר זוגי עם העותר באופן המקנה לה, בהמשך לזכאותו של העותר, זכאות לשבות לפי סעיף 4א לחוק (סעיף 6 לתצהיר התשובה). ראיון כזה אכן התקיים, ואולם, לאחריו סברה המשיבה כי יש לבחון את עניינה של העותרת בעוד זמן מה, כך שאושר לה רישיון ישיבה ארעי לשנה, כאשר בתום שנה "תיבחן זכאותה למעמד עולה ולאזרחות ישראלית, בהתאם למידת ההשתקעות בישראל ובהתאם למידת חייהם המשותפים של בני הזוג". אכן, בשל התקופה הארוכה בה חיו בני הזוג בנפרד, מהמועד בו הגיעו לראשונה לארץ והגישו את הבקשה למעמד, בשנת 2010, ועד היום – התעורר צורך לבחון את נסיבות חייהם וטיב הקשר ביניהם לצורך זכאותה של העותרת לשבות. לפיכך, איני מוצא פגם בעמדה לפיה יש – בנסיבות האמורות – לבחון את טיב הקשר בין בני הזוג לצורך מתן החלטה בשאלת זכאותה של העותרת לשבות, בשים לב לנסיבות ששררו בשנים האחרונות ולחייהם בנפרד בתקופה זו. בהקשר זה, את טענתם של העותרים לפיה יש לבחון את עניינם לפי מועד הגשת הבקשה – היינו בשנת 2010 – אין בידי לקבל. החובה לאסוף את העובדות הנוגעות לעניין חלה על הרשות ביחס לנתונים שיכלו להיות בפניה במועד קבלת ההחלטה (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 443-440 (2010)). במועד קבלת ההחלטה בבקשתם המקורית של העותרים, סברה המשיבה כי לא עלה בידי העותרים להראות כי אביו של העותר הוא יהודי. משכך, בחינת זכאותם של העותרים "נעצרה" בשלב בו נבחן אם העותר עצמו זכאי למעמד מכוח השבות – וכלל לא  נבחנה השאלה בדבר חיי השיתוף שקיימו העותר והעותרת הן עובר להגעתם ארצה, הן לאחר מכן (ראו לעיל, בפסקה 11). טענות אלו נבחנו לגופן רק לאחר שהמשיבה הסכימה לכך שהעותר הוא בן של יהודי, לאחר שהעתירה דנן כבר הייתה תלויה ועומדת; ולמעשה, רק עובר להחלטה החדשה, בשנת 20177. בבחינת התשתית העובדתית שעמדה בפני המשיבה בעת קבלת ההחלטה החדשה, אכן היה קושי לקבוע מסמרות בטיב הקשר בין העותר והעותרת, בשים לב לזמן הארוך שחיו בנפרד. משכך, ההחלטה ליתן לעותרת בינתיים רישיון ישיבה ארעי לתקופה של שנה, ולבחון את עניינה בעוד זמן נוסף, לאחריו יתברר אם אכן מקיימים העותרים קשר זוגי אמיתי וכן, מהווה למעשה השהייה של ההחלטה הסופית עד שיתבררו העובדות כהווייתן. בהשהייה זו של ההחלטה בנושא מעמד עולה עד שיתבררו העובדות אין פסול כשלעצמה, ואין בה כדי להביא להתערבותנו (ראו בג"ץ 125/80 אנגל נ' שר הפנים, פ"ד לד(4) 329, 331-330 (1980); בג"ץ 3648/97‏ סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 752 (1999)). אכן, יש להצר על כך שבשלב כה מאוחר, ולאחר התמשכות הליכים שרובצת במידה רבה לפתחה של המשיבה, עדיין לא עלה בידיה לקבל החלטה מושכלת בעניינה של העותרת. עם זאת, אין זו עילה להתערבות בהחלטה גופא, מקום בו התשתית העובדתית לקבלתה עדיין איננה מלאה.
 
16.      למותר לציין, כי אין בקבלת עמדת המשיבה בעניינה של העותרת בשלב הזה, על מנת להביע עמדה לגופם של דברים. כל מקרה צריך להיבחן לפי נסיבותיו ולפי הראיות במקרה הקונקרטי – ובהחלט ייתכן כי פרידה של משפחה, בנסיבות מסוימות, לא תעיד על פירוק התא המשפחתי דווקא, מקום בו זו לא נבעה מבחירה אלא מכורח הנסיבות בלבד (עניין סמוילוב, בעמ' 124). ברי כי הדברים יישקלו על-ידי המשיבה כראוי כשתגיע העת לכך, על מכלול הנסיבות; ואף יש להניח, בשים לב להתנהלות ההליך עד כה, כי החלטה סופית בעניינה של העותרת תתקבל תוך זמן סביר, ואף ייעשה מאמץ לקבלה בהקדם האפשרי לאחר הבחינה המחודשת בעניינה, ובכל מקרה בפרק זמן שלא יעלה על שנה מהיום.
 
17.      אף בכל הנוגע לסטניסלב, סבורני כי לא הוצג בפנינו טעם להתערבות בהחלטתה של המשיבה בעניינו. כאמור, סטניסלב הוא בנה הביולוגי של העותרת, והוא אומץ על-ידי העותר בשנת 2010, מספר חודשים בלבד לפני הגעתם של העותרים ארצה. טענתם של העותרים היא כי העותר למעשה גידל את סטניסלב מינקות, וכי הליך האימוץ היה פורמלי גרידא. לעומת זאת, המשיבה סברה כי הספיקות העולים נוכח מועד אימוצו של סטניסלב לא הופרכו, והיא לא השתכנעה כי האימוץ היה כן, כנדרש לפי נוהל האימוץ. בטיעוניהם של העותרים לפנינו, לא העלו הם כל טעם להתערבות בהחלטה דנן. למעשה, לאחר ההחלטה החדשה בעניינם של העותרים, הם לא העלו טיעונים לגופו של עניין ביחס לאימוצו של סטניסלב. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי על פי התשתית העובדתית המצויה לפנינו, החלטת המשיבה בעניינו של סטניסלב מגלה עילה להתערבות.
 
18.      אשר על כן, לו תישמע דעתי, נהפוך את הצו-על-תנאי שניתן בעניינו של העותר למוחלט, כך שיינתן לו ללא דיחוי מעמד עולה ואזרחות ישראלית; ונבטל את הצו-על-תנאי בכל הנוגע לעותרת ולסטניסלב, בכפוף להערות בפסקה 16 לעיל. צו הביניים שניתן ביום 25.9.2016 מבוטל, בכפוף למתן רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 לעותרת עד החלטה סופית בעניינה. בשים לב להתנהלותה של המשיבה בהליך ולהתמשכותו, אציע כי נחייב את המשיבה בהוצאות העותרים בסך 18,000 ש"ח.
 

 

 
 
השופט מ' מזוז:
 
           אני מסכים.
  

 

 
 
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
 
א.             מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט פוגלמן. בעיניי, גם אם ניתן להבין חששות כאלה ואחרים של המשיבה, על השלטון – מדרכי הגינות – לעמוד במלתו; קרי, משהודיעו בתצהיר התשובה מיום 30.12.16 כי "ככל שהעותר (העותר 1 – א"ר) יודיע כי הוא עומד על בקשתו למעמד עולה, וככל שיביע את כוונתו להשתקע בישראל במסגרת ראיון שייערך לו בקונסוליה במקום מגוריו (בהתאם לסעיף 2 לחוק), יינתן לו מעמד עולה", ומשנתמלאה דרישה זו, יש לקיים את הנאמר. אכן, הסיפור שלפנינו אינו פשוט, במורכבות של שלושה דורות שתיאר חברי, וכולם בנגזרות של סעיף 4א לחוק השבות, תש"י-1950, כלומר לא יהודים לפי ההלכה אלא מבקשי שבות בהיותם מזרע ישראל ומנישואין לזרע ישראל; עסקינן מעיקרא באביו הביולוגי היהודי של העותר 1 אל מול אביו המאמץ, בבת זוגו ובבנה שאומץ על-ידיו במועד מאוחר, ערב הכניסה ארצה, ובסופו של יום במתיחת גבולות השבות ונגזרותיה. אין ספק כי היתה הרשות, ואף החובה, למשיבה לבחון היטב את הפרשה.
 
ב.               לאחר שאמרנו את אלה, ומשחלף זמן לא מועט, ככל שנמנו וגמרו אנשי המשיבה כי אביו הביולוגי של העותר היה יהודי, ולא חל ככל הידוע שינוי נסיבות – יש מקום לקיים את דבר המשיבה;  ועל כן תיכון ידי עם חברי לעניין העותר 1.
 
 
ג.              אשר לעותרת 2 והעותרת 3, גם לשכל הישר מקום בינותינו, ומקום שסימני שאלה מרחפים על הזוגיות שמכוחה נתבע המעמד לעותרת 2, אך טבעי הוא, ומתבקש, כי יבורר הדבר כדבעי על-ידי המשיבה, וכהנחיית חברי בשל ההימשכות, תוך שנה. במיוחד בולט סימן השאלה בקשר לקיום חיים משותפים בין העותרים 2-1, שלפי נתוני המשיבה מתגוררת העותרת בישראל והעותר במולדובה למעט ביקורים, וחברי סקר את הצד המשפטי בכגון דא. אף בהחלטה בעניין העותר 3 אין כל מקום להתערבות, וזאת מבלי להביע דעה על בקשתו במסלול אחר, בעקבות זוגיות עם אזרחית ישראלית.
 
ד.             העליה לישראל ושאלות השבות מעוררות אין ספור התדיינויות ושאלות משפטיות, כעולה מריבוי פסקי הדין. חרף כל קשייה של ישראל, רבים המשחרים לפתחה. מלאכת המשיבה כאמור קשה, והיא זכאית להבנת בית המשפט. ואולם, יש חשיבות ללוחות זמנים סבירים בעבודתה, גם מבחינת הפן הציבורי. תיתן המשיבה את אלה אל לבה.
  

 

 
 
           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.
 
           ניתן היום, ‏כ"ג בניסן התשע"ז (‏19.4.2017).