תאריך הישיבה:                     ו' בחשון התשע"ד (10.10.13)
בשם העותר:                          עו"ד יחיא דהאמשה; עו"ד עבד אלמאלכ דהאמשה
בשם המשיבים:                     עו"ד ליאורה וייס-בנסקי
 
 

 

 
השופט א' רובינשטיין:
 
א.        בעקבות בקשה שהוגשה לו בהתאם לסמכותו לפי סעיף 7(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה-1965, החליט יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20, השופט ס' ג'ובראן, כי בעבירה בה הורשע העותר יש בנסיבות העניין משום קלון. בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נבטל את ההחלטה האמורה, וזאת על מנת שיתאפשר לו להתמודד למועצה המקומית כפר כנא בבחירות המוניציפליות העתידות להיערך ביום 22.10.13.
 
המסגרת הנורמטיבית
 
ב.        סעיף 7(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה-1965 (להלן חוק הבחירות) קובע כי:
 
"אינו זכאי להיכלל ברשימת מועמדים ולהיבחר חבר המועצה מי שנידון בפסק דין סופי לעונש מאסר בפועל, לתקופה העולה על שלושה חודשים, וביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לשאת את עונש המאסר בפועל, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות הענין, משום קלון".
 
ג.        הכלל הוא איפוא כי מי שנידון בפסק דין סופי לעונש מאסר בפועל העולה על שלושה חודשים, וביום הגשת רשימת המועמדים טרם חלפו שבע שנים מהיום בו סיים לרצות את עונשו, לא יהא זכאי להיות מועמד בבחירות לרשויות המקומיות. לכלל זה הציב המחוקק חריג – אם נקבע על-ידי יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי בעבירה לא דבק קלון, תוכשר מועמדותו של אותו מתמודד, אף אם טרם חלפו שבע שנים מסיום ריצוי עונשו (ראו בג"ץ 11243/02 פייגלין נ' יו"ר ועדת הבחירות, פ"ד נז(4) 145; בג"ץ 6748/13 אגבאריה נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20 (14.10.13), להלן עניין אגבאריה).
 
רקע
 
ד.        מן העתירה וצרופותיה עולה, כי ביום 29.8.07 הורשע העותר על פי הודאתו (בגדר ת"פ 2371-07 בבית משפט השלום בנצרת, הנשיא כתילי) בעבירה של החזקת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(א) רישא ביחד עם סעיף 144(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי כתב האישום, בו הודה העותר, החזיק העותר נשק (אקדח) ללא היתר כדין, וזאת ממועד שאינו ידוע ועד ליום 27.8.07.  
 
ה.        בגזר דין מיום 9.9.07 הוטלו על העותר שישה חודשי מאסר בפועל על דרך עבודות שירות; מאסר מותנה בן שנים עשר חודשים למשך שלוש שנים; וקנס בסך 10,000 ש"ח. בגזר הדין נאמר, כי לחובתו של העותר הרשעה קודמת בעבירה של החזקת נשק שלא כדין, משנת 2003, בגינה הוטלו עליו, בין היתר, תשעה חודשי מאסר על תנאי (בגדר ת"פ 4650/02 בבית משפט השלום בנצרת). 
 
ו.        הואיל והעותר חפץ להתמודד בבחירות הקרובות לרשויות המקומיות, העתידות להתקיים ביום 22.10.13, למועצת כפר כנא, ונוכח העובדה שנוכח גזר דינו בא הוא בגדרו של הכלל שבסעיף 7(ב) לחוק הבחירות, פנה העותר למשיב 1 בבקשה שיקבע כי בעבירה בה הורשע לא דבק קלון (ה"ש 4/20). בבקשה נטען, כי מדובר בעבירה שנסיבותיה קלות – המבקש החזיק אקדח ללא מחסנית וללא כדורים במשך שבועיים. נטען, כי הרשעתו של העותר משנת 2003 נסבה על החזקת רובה ציד, שהוחזק ברישיון על-ידי אחיינו של העותר. עוד נטען, כי בהחלטתה של ממלאת מקום יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופטת חיות, מיום 2.9.13 בה"ש 2/20 בעניינו של עדוי (להלן עניין עדוי) נפסק, כי בעבירה בה הורשע המבקש דהתם – החזקת נשק שלא כדין וירי מנשק חם באזור מגורים (דובר על ירי במהלך חתונה) – לא דבק קלון.
 
           המשיב 2, היועץ המשפטי לממשלה, התנגד לבקשה. לטענתו, יש להבחין בין עניינו של העותר לעניין עדוי באשר בענייננו מדובר בהרשעה חוזרת בעבירת נשק; בשל השוני בנסיבות – נגישותו של עדוי לכלי נשק מקורה היה בהיתר מן הדין, והשימוש בנשק באותו עניין נעשה בנסיבות שאינן עברייניות.   
 
החלטתו של יושב ראש ועדת הבחירות
 
ח.       החלטתו של יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית ניתנה ביום 1.10.13. נאמר בה, כי "ההבדל המרכזי במקרה שלפניי מעניין עדוי הוא ההרשעה בעבירה הקודמת בעבירה של החזקת נשק שלא כדין", וכי "יש בהבדל זה, לחובתו של המבקש, כדי לקבוע כי במקרה דנן דבק קלון בעבירת החזק נשק שלא כדין. הרשעה בשתי עבירות נשק, כל זאת בהפרש של שנים ספורות אחת מהשנייה, מלמד כי המבקש לא השכיל לתקן את דרכיו, ובכך הביע זלזול חמור בעיקרון שלטון החוק". כן עמד יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית על החומרה הגלומה בעבירות נשק, ועל העובדה שביום 15.1.13 נגזרו על העותר מאסר בפועל בן שני חודשים ומאסר מותנה בן שישה חודשים למשך שלוש שנים בגין הרשעתו בעבירה של העסקת תושב זר שלא כדין (בגדר ת"פ 25097-03-12 בבית משפט השלום בנצרת, מפי סגנית הנשיא יונג-גפר). במכלול נקבע, כי בעבירה בה הורשע העותר דבק קלון, וכפועל יוצא – לא יוכל להתמודד בבחירות למועצה המקומית כפר כנא. 
 
העתירה
 
ט.       מכאן העתירה – שהוגשה ביום 3.10.13 – בה נטען להפלייתו של העותר; טענת ההפליה כיונה עצמה להחלטתה של השופטת חיות בעניין עדוי. נטען, כי גם בעניין עדוי נסב הדיון על הרשעה בשני תיקים (שאוחדו), ולמעשה – כך נטען – אין הבדל בין שני המקרים, ואדרבה: ככל שיש הבדל, נוטה הוא לזכות העותר. עוד נטען בעתירה, כי עבירת נשק אינה נושאת מטבעה פגם מוסרי, וכי בנסיבות העניין – בהן החזיק העותר באקדח ללא תחמושת –אין לומר כי בעבירה בה הורשע דבק קלון.
 
י.        בתגובת המשיבים נאמר, כי עבירות נשק הן חמורות ויש לנקוט בהן גישה מחמירה. נאמר, כי העותר הורשע פעמיים בעבירת נשק באותו סעיף אישום, וכי התנהלות זו מלמדת על זלזול בתפיסות ערכיות ובאמות מידה מוסריות. לעמדתו של היועץ המשפטי, הרשעתו של העותר בעבירה חוזרת מבחינה את עניינו מן ההחלטה בעניין עדוי, בה דובר על הרשעה בשני תיקים שאוחדו. עוד נאמר, כי בעניינו של עדוי תקופת הקלון, לפי סעיף 7(ב) לחוק הבחירות, צפויה להסתיים בחודש ינואר 2014 בעוד שתקופת הקלון בעניינו של העותר עתידה להסתיים בחודש יולי 2015, וגם להבדל זה נודעת משמעות. 
 
הדיון בפנינו
 
יא.      בדיון שנערך ביום 10.10.13 שבו הצדדים על טענותיהם. באי כוח העותר טענו, כי הנסיבות במקרה דנא קלות יותר מאלה שבעניין עדוי, ובפרט הוטעמה הטענה, שהעותר מצא את האקדח ליד ביתו, והחזיק בו ללא תחמושת. עוד טענו, כי העותר חפץ להתמודד בבחירות לחברות במועצה, ולא – בניגוד למשל למבקש בעניין עדוי – לראשות המועצה. באת כוח המשיבים שבה והבחינה בין עניינו של העותר לעניין עדוי.   
 
הכרעה
 
יב.       על תכליותיה של הוראת סעיף 7(ב) לחוק הבחירות ועל האיזון שערך המחוקק בגדרה עמדנו בהרחבה בפסק הדין בעניין אגבאריה, ונוכח סד הזמנים – לא נשוב ונאריך. על רקע התשתית הנורמטיבית שפורטה שם, נפנה לבחון את עניינו של העותר.
 
יג.       העותר הורשע בעבירה של החזקת נשק שלא כדין. בתי המשפט עמדו לא פעם על החומרה שבעבירה זו ועל הצורך להחמיר עם מבצעיה:
 
"גם אם נכון הדבר כי עד כה רמת הענישה בעבירות של החזקת נשק אינה גבוהה, הרי שהמציאות השוררת היום בארץ – זמינותו של נשק חם ורב עוצמה שיש עמו פוטנציאל להסלמה באלימות העבריינית והאידיאולוגית כאחד – מחייבים מתן ביטוי עונשי הולם והחמרה ברמת הענישה" (ע"פ 1332/04 מדינת ישראל נ' פס, פ"ד נח(5) 541, מפי השופטת – כתארה אז – ביניש).
 
ובעניין אחר הזדמן לי לציין כי:
 
"באשר לעבירות בנשק, בית משפט זה, שבתוך עמו הוא יושב, חזר פעמים אין ספור על היחס המחמיר שיש לנקוט כלפיהן. הדברים ברורים כשמש; המחזיקים בנשק בעבירה, או הסוחרים בו, על פי רוב וככלל אינם עושים זאת אלא לצרכי עבירות אחרות, הכרוכות באלימות או בהפחדה. נשק נועד לירות, וטבעו גם שבשעת ה'צורך' הסובייקטיבי, זדוני ומרושע ככל שיהיה, עלולה האצבע להיות קלה על ההדק" (ע"פ 3361/08 ליבוביץ' נ' מדינת ישראל (2008)).
 
אכן, נסיון החיים מלמדנו כי לעתים החזקת הנשק תהא אך תחנת מוצא, אשר – פעמים רבות – תמשיך לאחר מכן לכדי שימוש, העלול לפגוע בחפים מפשע – "אם ראית בתיאטרון במערכה ראשונה אקדח, צפה לכך שבמערכה הבאה או זו שאחריה גם יירה האקדח" (דבריי בעניין ליבוביץ הנזכר). אינני אומר שכך היה בענייננו, ואולם דברים אלה מצביעים על חומרתן של עבירות נשק, העלולות להתפתח לכיוון לא טוב.
 
יד.       העותר טוען, כי הוא החזיק באקדח ללא תחמושת. ואולם, בתסקיר שירות המבחן שהוגש במסגרת כתב האישום שהוגש כנגד המבקש בעניין העסקת עובד בלתי חוקי (מיום 22.10.12) נאמר, כי לדברי העותר "הנשק שימש עבורו אמצעי להרחקת חיות בר", קרי, לפי דברים אלה התכוון העותר לעשות שימוש בכלי הנשק, אם לא עשה בו שימוש בפועל; מכל מקום פשיטא, כי בהחזקת נשק ללא רישיון כשלעצמה גלום גם פוטנציאל (מסוכן) לשימוש בו, והדברים נאמרים לעניין החומרה האינהרנטית שבעבירת נשק.
 
טו.      לכך יש להוסיף, כי – כמפורט מעלה – העותר כבר הורשע בעבר בעבירת נשק, וכי הרשעתו הקודמת לא מנעה ממנו לשוב ולהחזיק נשק ללא היתר וללא רישיון. עובדה זו מלמדת, ולמצער מעלה חשש כבד, כי העותר מקל ראש בחוק ובגורמי והאכיפה.
 
טז.      סבורני, כי שילובם של שתי אלה – חומרת העבירה מזה וחזרתו של העותר לסורו מזה – מוביל למסקנה, כי בעבירה בה הורשע העותר דבק קלון.    
 
יז.       לטענת העותר, וזהו למעשה לוז העתירה, החלטתו של המשיב 1 מפלה אותו לרעה, וזאת נוכח ההחלטה בעניין עדוי. עיינו בהחלטה בעניין עדוי, וכן בגזר הדין שניצב ביסוד אותה החלטה, ועולים מהם הבדלים שונים ביחס לעניינו של העותר:
 
           ראשית, עדוי אכן הורשע (לפי הודאותיו), כטענת העותר, בשני הליכים (ת"פ 1519/05 ו-ת"פ 1623/05 בבית משפט השלום בנצרת). ואולם, בניגוד לעותר, המעשים אליהם התייחסו אותם הליכים אירעו בחודש פברואר 2004 ובחודש מאי 2004, קרי, בהפרש של חודשים ספורים, ובעת ביצוע המעשה השני לא עמד נגדו כתב אישום, קל וחומר לא נגזר דינו. העותר, לעומת זאת, הורשע בשנת 2003, ולאחר מכן – בשנת 2007, לאחר שנגזר דינו בגין המעשה הראשון, ואף חלפה תקופת התנאי שנקבעה בו.  
 
           שנית, באישום הראשון הורשע עדוי בעבירה של החזקת נשק שלא כדין וירי מנשק חם באזור מגורים, ואילו באישום השני הורשע בעבירה של הזנחת שמירה על כלי יריה, היינו אין המדובר בחזרה על אותה עבירה (וזאת, כמובן, מבלי להפחית כל עיקר מחומרתה של עבירת הזנחת כלי יריה).
 
           שלישית, כעולה מן ההחלטה בעניין עדוי, תקופת הקלון שלו צפויה להסתיים ביום 20.1.14, שלושה חודשים ממועד הבחירות, בעוד שתקופת הקלון של העותר – כנמסר על ידי המשיבים (סעיף 12 לתגובתם) – צפויה להסתיים בחודש יולי 2015, כמעט שנתיים ממועד הבחירות. על כך יש להוסיף, כי המעשים בגינם הורשע עדוי – להבדיל ממועד סיום ריצוי עונשו – נעשו בשנת 2004, קרי, לפני למעלה מתשע שנים, בעוד שמעשיו של העותר בוצעו לפני כשש שנים, קרי, גם ממועד ביצוע המעשים – להבדיל ממועד סיום ריצוי העונש – לא חלפו שבע שנים. סבורני, כי גם להבדל זה משמעות בענייננו. נקודה זו, של המועדים, אולי אינה עיקר – אך יש בה כדי להוסיף להבחנות בין המקרים.
 
           מנגד יש לזכור, כי העותר – בניגוד לעניין עדוי – לא הואשם כי עשה שימוש בנשק. בהיבט זה, סבורני כי עניינו של העותר חמור פחות מזה שנדון בעניין עדוי.
 
יח.         הנה, בין עניינו של העותר לבין עניין עדוי קיימים הבדלים, מהם כאלה שלכאורה מטים את הכף לחובתו של העותר, וכזה שלכאורה מטה את הכף לזכותו. בהקשר זה אציין, כי הגם שפעמים סוג המשרה אותה חפץ איש ציבור למלא עשוי להשליך על שאלת כשירותו למלאהּ (ראו בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 263), איני סבור – בהקשר דידן – כי יש ליתן משקל לעובדה שהעותר חפץ להתמודד אך בבחירות למועצה, כחבר, בעוד שהמבקש בעניין עדוי ביקש להתמודד לראשות מועצה מקומית; יש לזכור, כי ראש של רשות מקומית הוא חבר מועצה של אותה רשות (ראו ע"א 103/96 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 309, 333-332) וכי סעיף 7(ב) לחוק הבחירות אינו מבחין בין חבר מועצה "רגיל" לבין חבר מועצה שהוא ראש המועצה. נוכח אותם הבדלים, ונוכח העובדה כי – בסופו של יום – מדובר בהחלטה קונקרטי תלוית נסיבות, איני סבור כי העותר יכול להיתלות בהחלטה בעניין עדוי לצורך ביסוסה של טענת הפליה, וממילא אין טענה זו יכולה להכריע את הכף.
 
יט.      אין בכל האמור כדי להשכיח, כי המחוקק גדר את הקלון בשבע שנים, ונתן משקל לאפשרות התשובה בחינת "מודה ועוזב – ירוחם". אמנם יתכנו מקרים של תהיה האם די בשבע השנים, ויהיו שבתודעת האדם ההגון דינם ציבורית להיפסל ליותר מכך, אבל אין זה המקרה שלפנינו, ומכל מקום זה צו המחוקק. 
            
כללם של דברים
 
כ.        על יסוד האמור, החלטנו שלא להיעתר לעתירה.  
                                                         
                                                                                                ש ו פ ט
 
השופט י' דנציגר:
 
           אני מסכים.
                                                                                                ש ו פ ט
 
השופט צ' זילברטל:
 
           אני מסכים.
                                                                                                ש ו פ ט
          
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
 
           ניתן היום, י' בחשון תשע"ד (14.10.2013).