השופט י' דנציגר:
 
העותר והמשיבה 3 נישאו ביום 14.6.2000 והתגרשו ביום 3.7.2012, ובמהלך נישואיהם נולדו להם שתי בנות – ילידות 2003 ו-2007. בהתאם להחלטת בית הדין הרבני האזורי, היו הבנות במשמורת האב (העותר) החל מחודש ינואר 2011 ועד לחודש אוגוסט 2013, כשהן פוגשות באימן (המשיבה 3) בשלושה מתוך ארבעה סופי שבוע בכל חודש. האם הגישה לבית הדין הרבני האזורי בחיפה תביעה למשמורת על הבנות. התביעה נדונה במשך זמן רב והסתיימה בפסק דין מקיף מיום 15.8.2013, המשתרע על פני 38 עמודים, אשר בסופו קבע בית הדין האזורי כי הבנות יעברו למשמורת אימן ויימצאו בכל סוף שבוע שני עם האב (העותר). בנוסף קבע בית הדין האזורי כי החלטה זו הינה זמנית ותיבחן בשנית בחלוף שישה חודשים, לאחר שיוגש תסקיר נוסף מטעם שירותי הרווחה.
 
לטענת העותר, מיד עם קבלת פסק הדין הוא מיהר והגיש לבית הדין האזורי בקשה דחופה לעיכוב ביצוע, וביום 18.8.2013 נעתר בית הדין האזורי לבקשה והורה על עיכוב ביצוע בן יממה בלבד (יוער כי החלטה זו לא צורפה לעתירה שלפנינו). בהתאם לכך הגיש העותר ביום 19.8.2013 ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, ובד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענת העותר, נכון למועד הגשת העתירה שלפנינו (25.8.2013) לא ניתנה החלטה כלשהי בבקשתו לעיכוב ביצוע, על אף "אין ספור פניות טלפוניות וכתובות" מצידו לבית הדין האזורי ולהנהלת בתי הדין (וגם כאן יוער כי פניות אלה לא צורפו לעתירה שלפנינו).
 
מכאן העתירה שלפנינו, המשתרעת על פני 35 עמודים, למתן צו על תנאי וצו ביניים המעכב ביצוע פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי. במסגרת העתירה טוען העותר, בין היתר, כי פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן בחוסר סמכות; כי בית הדין האזורי התעלם מהוראות חוק שונות; כי בית הדין האזורי התעלם מחוות דעת המומחה מטעם בית הדין בשאלת המסוגלות ההורית; כי בית הדין האזורי פסק בניגוד לעמדותיהן של פקידות הסעד השונות שטיפלו בבנות ובניגוד לעיקרון העל בתיקים שעוסקים במשמורת קטינים, הלא הוא עיקרון טובת הילד; וכי פסק הדין רצוף טעויות משפטיות ועובדתיות אשר מחייבות ביטולו.
 
            דין העתירה להידחות על הסף, מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. העתירה אינה מגלה כל טעם להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבות בפסיקותיהם של בתי הדין הרבניים תישמר למקרים חריגים ונדירים של חריגה מסמכות או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של אף בית משפט או בית דין אחר. לא מצאנו כי המקרה שלפנינו הינו אחד מאותם מקרים חריגים ונדירים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הרבניים. הלכה למעשה, ההליכים בבתי הדין הרבניים לא הסתיימו ובוודאי לא מוצו, ומשכך מדובר בעתירה שמקדימה את זמנה. בית הדין הרבני הגדול טרם נתן החלטה בבקשת העותר לעיכוב ביצוע, וקל וחומר שטרם דן בטענות העותר לגופן במסגרת ערעורו. כשאלה הם פני הדברים, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בשלב מקדמי של הערעור, בדרך של היענות לבקשת העותר לעכב את ביצועו של פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי. היענות לבקשת העותר משמעותה "הכנסת ראשו" של בית משפט זה לתוך הליך הערעור והתערבות בו. אף אם אין לשלול במישור העקרוני אפשרות של התערבות כזו במקרי קיצון – כאשר בית משפט זה יתרשם, על יסוד תשתית ברורה שתונח לפניו, כי בית הדין הרבני הגדול לא נתן החלטה בבקשת עיכוב ביצוע במשך פרק זמן ממושך אשר עלול לגרום לנזק בלתי הפיך לעותר – הרי שהמקרה שלפנינו אינו מקרה כזה. אכן, בית הדין הרבני הגדול לא נתן החלטה במשך כשישה ימים בבקשת עיכוב הביצוע שהגיש העותר לצד ערעורו. אלא שלא מצאנו כי מדובר בפרק זמן כה ממושך עד כדי כך שהוא מצדיק התערבותנו. כאמור, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, וקל וחומר שאינו יושב עם "שעון עצר" ובוחן את מהירות תגובותיהם והחלטותיהם.  
 
אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. שקלנו אם אין מקום לחייב את העותר – כעניין של עיקרון – בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בהינתן כי לא היה מקום להגשת העתירה מלכתחילה. עם זאת, החלטנו בסופו של דבר להימנע מכך, בשים לב למָאטֶריה שבה עוסק פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ובבחינת לפנים משורת הדין.
 
ניתן היום, ‏י"ט באלול תשע"ג (25.8.2013).