| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק |
| בג"ץ 5294/13 |
| לפני: | כבוד השופט ס' ג'ובראן |
| כבוד השופט י' דנציגר | |
| כבוד השופט ע' פוגלמן |
| העותרת: | סיון טולדנו |
| נ ג ד |
| המשיבים: | 1. בנק ישראל – המפקח על הבנקים |
| 2. בנק ישראל – נגיד בנק ישראל | |
| 3. בנק דיסקונט בע"מ |
| עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים |
| בשם העותרת: | עו"ד אריאל אדלר |
| בשם המשיבים 1-2: | עו"ד ערין ספדי |
| בשם המשיב 3: | עו"ד בועז פייל |
| פסק-דין |
השופט ס' ג'ובראן:
- עניינה של העתירה שלפנינו בקשה למתן צו על תנאי אשר יורה למפקח על הבנקים (להלן: המשיב 1) ולנגיד בנק ישראל (להלן: המשיב 2) להנחות את בנק דיסקונט בע"מ (להלן: המשיב 3 או הבנק) לקיים את סעיף "אריכות הימים" שבחשבון המשותף (להלן: החשבון המשותף) לעותרת ולבעלה המנוח, מר אבנר טולדנו ז"ל (להלן: המנוח) ולאפשר לעותרת להמשיך לעשות כל פעולה בחשבון המשותף, לרבות פעולה לטובת עצמה ולרבות משיכת כספים, ללא צורך בהצגת צו ירושה או צו קיום צוואה. כן ביקשה העותרת צו ביניים שיורה למשיב 3 להתיר לה לבצע כל פעולה בחשבון המשותף, לרבות משיכת הכספים בחשבון זה.
רקע עובדתי
- העותרת והמנוח ניהלו חשבון משותף אצל המשיב 3, לשם כך נחתם חוזה בין העותרת והמנוח לבין המשיב 3. סעיף 13 לחוזה זה הוא סעיף "אריכות ימים", המופעל לאחר פטירת אחד או יותר מבעלי החשבון. מטרתו להקנות ללקוחות שנותרו בחיים זכאות "לעשות מעת לעת פעולות בחשבון, לרבות פעולות לטובת עצמם" (סעיף 4.5 לעתירה) (להלן: סעיף אריכות הימים).
- סעיף אריכות הימים מבוסס על סעיף 13א לפקודת הבנקאות, 1941 (להלן: פקודת הבנקאות) הקובע, כי סעיף אריכות ימים בחוזה בנקאי יעמוד בתקפו לעניין היחסים בין התאגיד הבנקאי לבעלי החשבון, גם לאחר הפטירה של מי מהם, במקרה שהתאגיד הבנקאי קיבל כספים, ניירות ערך או מסמכים סחירים אחרים. מכוחו של סעיף זה, פרסם המשיב 1 את הוראת ניהול בנקאי תקין מס' 434 (להלן: הוראה 434) בה הובהרה משמעות סעיף 13א ונקבע כי אין בכוחו לאפשר העברת נכסים בין בעל חשבון שנפטר לבעל חשבון אחר בחשבון המשותף (סעיף 2 להוראה 434).
- לאחר פטירתו של המנוח (במועד שלא צוין בעתירה), פנתה העותרת לבנק וביקשה כי יינתן לה לבצע פעולות בחשבון המשותף, לרבות משיכת הכספים אשר בו. לטענתה, הבנק מנע זאת ממנה ורק לאחר שפנה בא כוחה אל הבנק, אישר לה לבצע פעולות שוטפות בחשבון המשותף, שאינן משיכת כספים. העותרת לא פירטה במדויק מהן הפעולות שביקשה לבצע ואילו פעולות מנע ממנה הבנק.
- העותרת טוענת כי נקלעה לקושי כלכלי לאחר פטירת המנוח ולנוכח סירוב הבנק לאפשר לה לפעול בחשבון. עם זאת, לעניין זה לא הובאה ראיה.
- הבנק השיב לפניות העותרת אליו פעמיים. במענה מיום 27.6.13, צוין כי קיים עיקול בחשבון שמונע משיכת כספים. כן צוין כי לאחר הסדרת העיקול, ממילא תותר לעותרת רק פעילות "שגרתית ושוטפת בחשבון". במענה השני, מיום 7.7.13, אגף הייעוץ המשפטי של הבנק הוסיף ונימק כי לפי הנחיית בנק ישראל (בראשו עומד המשיב 2), הבנק חב חובת זהירות לא רק כלפי לקוחותיו, אלא גם כלפי יורשיהם, ולכן אינו יכול לאפשר לעותרת למשוך את כל יתרת הכספים בחשבון המשותף.
- העותרת פנתה אף לאגף הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל (אשר בראשו עומד המשיב 1). תשובת אגף הפיקוח על הבנקים מיום 21.7.13 הייתה כי לא נפל פגם בהתנהלות הבנק, וכי סעיף אריכות הימים לא נועד להחליף צוואה או צו לקיום ירושה. סעיף זה נועד, כך צוין, "לאפשר לשותף שנותר בחיים לבצע פעולות שוטפות ורגילות בחשבון… בתקופת הביניים". עוד נכתב כי במקרה שקיים צורך דחוף בביצוע פעולה בלתי רגילה מטעמים מיוחדים, על העותרת לפנות אל הבנק, אשר יבחן את בקשתה לגופה, ויכריע לגביה.
- יצוין כי מתשובות המשיבים לעותרת ומתגובותיהם לעתירה ניתן להבין כי העותרת ביקשה למשוך את מלוא יתרת החשבון המשותף (ראו למשל: סעיף 3 לעיל). העותרת לא פירטה עניין זה בעתירתה (ראו סעיף 2 לעיל) או בתשובתה לתגובת המשיבים.
טענות הצדדים
- העותרת סבורה כי סירובו של הבנק לאפשר לה לבצע פעולות בחשבון המשותף נובעת ממדיניות של המשיב 1. מדיניות זו, לטענתה, סותרת את לשון סעיף אריכות הימים שבחוזה החשבון המשותף ומרוקנת אותו מתוכן, שכן היא מונעת כל פעילות בחשבון. עוד טוענת העותרת כי מדיניות זו מעודדת את המשיב 3 ויתר התאגידים הבנקאיים להפר הסכמות חוזיות בינם לבין לקוחות שבבעלותם חשבון משותף, ביניהם גם העותרת והמנוח.
- עוד טוענת העותרת כי מדיניות זו מהווה סטייה מלשון סעיף 13א לפקודת הבנקאות ומהוראה 434, וכדי לעשות כן המשיב 1 מחויב (על פי סעיף 5(ג2)(2) לפקודת הבנקאות) לפרסם הוראת ניהול בנקאי תקין חדשה לעיון הציבור. משלא עשה כן, אין להרשות פעולה של המשיבים בניגוד להוראת ניהול בנקאי תקין קיימת. בשל כך מבקשת העותרת להורות למשיבים 2-1 להנחות את הבנק לאפשר לה לבצע פעולות בחשבון המשותף, בהתאם לסעיף אריכות הימים, ולהתייחס להוראה 434 כהוראה המחייבת.
- המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף. לכך מציגים שלושה טעמים: ראשית, קיומו של סעד חלופי בידי העותרת בדמות תובענה כספית נגד המשיב 3; שנית, חוסר ניקיון כפיים של העותרת המתבטא בהחסרת מידע מצידה באשר לאופי יחסיה עם המנוח בתקופה הסמוכה למותו אשר לעמדת המשיבים יש בו כדי להשפיע על זכויותיה בחשבון המשותף; שלישית, היעדר עילה משפטית להתערבותו של בית המשפט זה בפעולתו של המשיב 3, אשר פעל בהתאם להנחיות בנק ישראל ואינו יכול לאפשר פעולות בלתי רגילות בחשבון המשותף, למעט מקרים חריגים על פי שיקול דעתו. מעבר לכך טוענים המשיבים, כי יש לדחות את העתירה גם לגופה. לטענות אלה לא נדרשנו, הואיל וכפי שיפורט להלן, מצאנו כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי העומד לרשות העותרת.
דיון והכרעה
- כאשר קיים סעד חלופי לרשות העותר, בית משפט זה לא נוהג להשתמש בסמכותו, שהיא סמכות בשיקול דעת (בג"ץ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל, פסקה 11 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (18.1.2006); בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 240 (1993)). רק במקרים חריגים, בהם הסעד החלופי אינו יעיל, או שנסיבות העניין מחייבות התערבות מיידית של בית משפט זה כדי למנוע עוול, או כאשר משיקולי צדק כלליים מתחייבת התערבותו של בית משפט זה, יפעיל הוא את סמכותו במקרים בהם קיים סעד חלופי (ראו למשל: בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2) 481, 581 (2005)).
- מקרה זה אינו נמנה עם חריגים אלה. עיקרה של עתירה זו, נוגע לשאלת פרטנית בין העותרת למשיב 3. לאור הנתונים שהובאו על ידי הצדדים, הכרעה בסוגיה כרוכה בבירורה של מערכת עובדתית ספציפית אשר לא הובררה דיה בעתירה זו ולצדדים גרסאות סותרות לה. מקומה של סוגיה מעין זו בערכאה האזרחית המתאימה, ערכאה דיונית אשר לה הכלים להכריע בשאלות שבעובדה (ראו למשל: בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית נ' מדינת ישראל/משרד התעשייה המסחר והתעסוקה, פסקה 5 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) א' גרוניס (6.2.2006)). העותרת לא מיצתה סעד חלופי זה העומד לה.
- יוער עוד כי מהעתירה והתשובה לתגובת המשיבים שהוגשו על ידי העותרת, לא ברור מדוע לא מצא בא כוחה של העותרת קודם לעתירה לבית משפט זה, לפנות לערכאה האזרחית המתאימה. תמיהה זו מתעצמת נוכח כך שאף האסמכתאות התומכות בטענות העותרת מקורן בהליכים אזרחיים בלבד.
- ככל שלצורך הכרעה במחלוקת הנוכחית, תידרש הכרעה בחוקיות הנחיות המשיב 1, ניתן יהיה לברר את הסוגיה בערכאה האזרחית, במסגרת תקיפה עקיפה.
- באשר לעוול שלטענת העותרת נגרם כתוצאה ממעשי ומחדלי המשיבים, הרי שהמשיבים עמדו על כך (עוד בתשובתם לפניית העותרת, סעיף 4 לעיל) כי בנסיבות חריגות, לאחר שיומצאו האסמכתאות המתאימות, יוכל המשיב 3 להפעיל את שיקול דעתו לאפשר לה פעולות נוספות, מעבר לפעולות הרגילות, בחשבון המשותף. יצוין כי לא נמצאה כל עדות מצד העותרת כי אכן פנתה למימוש מנגנון זה. מעבר לצורך, יודגש כי די אף בהיעדר מיצוי המנגנון שהוצע לעותרת כדי להביא לדחייתה של העתירה על הסף (דנג"ץ 4894/96 פרבר נ' משטרת ישראל, המטה הארצי ירושלים, פ"ד נ(4) 21, 27 (1996)).
- לאור זאת, לא נדרשנו גם לטענות המקדמיות האחרות שהועלו על ידי המשיבים, על אף שהן מצביעות על פגמים ניכרים בעתירה.
- העתירה והבקשה למתן צו ביניים, נדחים על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ז' בתשרי התשע"ד (11.9.2013).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט | ש ו פ ט |