השופט נ' הנדל:
 
1.       העותר, מרדכי ואנונו, הורשע בעבר בעבירות נגד בטחון המדינה. הרקע להרשעתו – מסירת מידע סודי בקשר לפעילות הקריה למחקר גרעיני. הוא נדון ל-18 שנות מאסר ושוחרר בשנת 2004. מיני אז ועד היום תלויות ועומדות כנגדו מגבלות שונות. העתירה הנוכחית מופנית נגד שלושהצווים שהוציאו משיבים 4-2, המגבילים את צעדיו במישורים שונים (להלן: הצווים).
 
          הצווים הוצאו מכוח תקנות 110-108 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), התש"ח-1948, והצו בדבר שטחים סגורים (יהודה ושומרון) (מס' 34), התשכ"ז-1997 והיתר כניסה כללי (מס' 5) (תושבים ישראלים ותושבי חוץ) (יהודה ושומרון), התש"ל-1970. המגבלות המרכזיות המוטלות על העותר במסגרת הצווים הן אלה: איסור לצאת ממדינת ישראל; חובה להודיע 48 שעות מראש על החלפת מקום מגורים; איסור להימצא ללא אישור בטווח של חצי קילומטר ממעברי גבול שונים; איסור על קיום קשר עם אזרחים או תושבים זרים ללא אישור מראש, גם באמצעות המרשתת, מלבד מקרים מסוימים הנקובים בצו; איסור למסור מידע מסווג שהגיע לידיעת העותר מתוקף עבודתו בקריה למחקר גרעיני; איסור להיכנס לאזור יהודה ושומרון ללא היתר. הצווים מוטלים על העותר מאז שוחרר ממאסרו ותוקפם מוארך מדי שנה או שישה חודשים. כיום תוקפם של הצווים שהוציאו משיבים 3-2 הוא עד ליום 31.5.2017, ותוקף הצו שהוציא משיב 4 הוא עד ליום 1.6.2017.
 
2.       העתירה הנוכחית אינה העתירה הראשונה שמגיש העותר נגד הצווים. קדמו לה שמונה עתירות נוספות שבהן נדרש בית משפט זה לסוגיית הארכת תוקף הצווים. השתלשלות העניינים מתוארת בהרחבה בפסק הדין שניתן בעתירה האחרונה שהגיש העותר, בג"ץ 4949/14 (25.1.2015). כעת נסתפק בתמצית הדרושה להכרעה בעתירה דנן.
 
          עם שחרורו של העותר ממאסר, בשנת 2004, עלה החשש כי העותר יוסיף ויגלה מידע סודי הידוע לו, באופן שיפגע בצורה חמורה בבטחון המדינה. זהו הרקע להוצאת הצווים, שתכליתם למנוע פגיעה זו. כפי שהוזכר, הארכת תוקף הצווים מעת לעת אושרה בבית משפט זה מספר פעמים. עוד יש לציין שבמהלך העתירה האחרונה שהגיש העותר הסכימה המדינה לצמצם את היקף המגבלה שעניינה איסור על קיום קשר עם אזרחים או תושבים זרים ללא אישור מראש. על פי נוסחו הנוכחי של הצו הרלוונטי, המגבלה החלה על העותר בהקשר זה אינה כוללת קיום שיחה מזדמנת בעל פה, ובלבד שמדובר בשיחה חד פעמית המתקיימת פנים אל פנים וללא תכנון מראש. על שיחה כאמור להתקיים במקום ציבורי הפתוח לקהל הרחב, ואורכה מוגבל למחצית השעה.
 
          בפסקי הדין שבהם אישר בית משפט זה את הארכת הצווים הושם הדגש במספר משתנים. נקודת המוצא, שהתבססה על ראיות שהוצגו לבית המשפט, הייתה כי עדיין נשקפת מגילוי המידע שאותו יודע העותר סכנה לבטחון המדינה. כן נקבע כי נמצאו ראיות לכך שבכוונת העותר להמשיך ולהפיץ מידע סודי. בד בבד, בית המשפט הכיר בכך שעל ההגבלות המוטלות על העותר להיות מידתיות, וכי יש לבחון את מידת הפגיעה בחירותו אל מול הנזק שעלול להיגרם מגילוי המידע, ותוך התחשבות באופי המגבלות ונחיצותן לשם מניעת גילוי המידע. כן נקבע שיש משקל לממד הזמן, שמעצים את הפגיעה בחירויות העותר. נתון רלוונטי נוסף היה אופן התנהלותו של העותר מאז שחרורו ממאסר. בעבר הפר העותר במספר הזדמנויות איסורים שהוטלו עליו, ונתון זה נזקף לחובתו בעת הערכת מידת הסכנה הנשקפת ממנו לגילוי המידע. האיזון בין כל אלה הוביל לדחיית או מחיקת העתירות שהגיש העותר לביטול הצווים. עם זאת, הודגש כי אין להאריך את תוקף הצווים באופן אוטומטי בכל פעם. יש לבחון את נחיצות המגבלות המוטלות בגדרם בכל פעם, לרבות האפשרות לצמצם את היקפן. כל זאת תוך התחשבות בחלוף הזמן ובאופן התנהלות העותר בפרק הזמן שחלף מאז הבחינה הקודמת (ראו בג"ץ 4949/14 מרדכי ואנונו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה ט (25.01.2015)).
 
3.       טענות העותר זהות בעיקרן לטענות שהועלו בבג"ץ 4949/14. הוא טוען כי כיום לא נשקפת ממנו סכנה לבטחון המדינה, ומלין על כך שהמגבלות שהוטלו עליו רחבות מדי ופוגעות בחירותו באופן קשה ובמידה העולה על הנדרש. הדגש בעתירה הנוכחית הוא על חלוף הזמן ממועד פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת. לשיטת העותר, חידוש הצווים בעניינו נעשה ללא שיקול דעת מספיק, ומבלי לשקול באופן ענייני את שינויי הנסיבות ואת ממד הזמן. המשיבים, מנגד, חולקים על טענותיו של העותר. בתגובה שהגישו נאמר כי הוא עדיין מחזיק במידע רגיש שפרסומו, גם היום, עלול לפגוע בבטחון המדינה. כן נטען כי כל המגבלות שהוטלו על העותר נחוצות לשם מניעת גילוי המידע, כי הן נבחנות בכל פעם שתוקפן מוארך באופן ענייני, וכי במכלול הן מידתיות וסבירות.
 
          סוגיה נוספת שהתעוררה במהלך הדיון בעתירה היא אופן התנהלותו של העותר בשנים האחרונות. המשיבים טענו כי העותר ממשיך להפר את הצווים שהוצאו נגדו, ואילו העותר הכחיש זאת, וטען כי הצווים הופרו לכל היותר ביחס לזוטי דברים ובאופן שאינו פוגע כהוא זה בבטחון המדינה. עוד עלה כי במועד הגשת העתירה נערכה חקירה בעניין הפרת הצווים, ובהמשך הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים. ההכרעה בעתירה נדחתה עד למיצוי העניין, לנוכח הרלוונטיות של התנהלות העותר להכרעה. בסופו של דבר הורשע העותר בהפרה אחת של האיסור לקיים קשר עם אזרחים זרים. בנוסף לכך, במהלך הדיון שנערך לאחר מתן הכרעת הדין עיינו, בהסכמת בא כוח העותר, בחומר חסוי שהגישו באי כוח המשיבים במעמד צד אחד.
 
4.        דין העתירה להידחות. בהגבלות המוטלות על העותר קיים קושי. עם זאת, קיימת גם תשתית שבכוחה להצדיק את מידת הזהירות שנוקטים המשיבים. במבט כללי, מתברר כי המתח בעניינו של העותר נסוב סביב הזמן שחלף, הפועל לטובת צמצום ההגבלות, אל מול ההפרות שביצע על אף שהזמן חלף – נתון שמבסס את עמדת המשיבים. לאמור, ככל שחולף זמן רב יותר, כך גובר הנטל המוטל על המשיבים בעת הגבלת חירות העותר. בכל פעם שבה מוארך צו המצר את צעדי העותר נדרשת שקילה עניינית ועדכנית של כפות המאזניים והמוטל על כל אחת מהן.
 
           במבט פרטני, החומר שהוצג לנו – על חלקו הגלוי ועל חלקו החסוי – מלמד כי המשיבים אינם מתעלמים מהאיזון האמור. ההחלטה להאריך את הצווים אינה מתקבלת מכוח ההרגל. הדברים נשקלים בכל פעם מחדש, על יסוד התשתית המעודכנת. כשם שאין להאריך את תוקף הצווים "על טייס אוטומטי", כך גם אין לצמצם את מלוא תוקפם באופן אוטומטי אך ורק בגלל חלוף הזמן. על השקילה להיעשות באופן ענייני, נכון למועד שבה היא נערכת. גילוי מידע רגיש ומסווג שאצור בזכרונו של העותר, גם בנקודת הזמן הנוכחית, עלול להוביל לפגיעה של ממש בבטחון המדינה. אמנם חלף זמן רב, והשינויים בשטח רבים הם. אך עדיין קיים רצף שלא הופך את ידיעותיו של העותר לבלתי רלוונטיות לעידן זה. המגבלות שהוטלו עליו אינן שרירותיות. הן נועדו להשיג את התכלית של אי-גילוי המידע. הן משיגות תכלית זו.
 
           אשר להיקף המגבלות, ניתן לומר כי בנסיון למתן את המתח בין חלוף הזמן והתנהלות העותר – צומצם חלק מהמגבלות במהלך השנים. המשיבים ערים לפגיעה בעותר, ומנסים לתפור את חליפת המגבלות כך שהפגיעה בחירותו לא תעלה על הנדרש לשם הגשמת תכלית הצווים. אכן, שאלת ההיקף רגישה מאוד היא. לפחות חלק מהמגבלות נתון לגמישות מסוימת, באופן שניתן לצמצם עוד יותר את הפגיעה בעותר. יחד עם זאת, לא השתכנענו כי יש מקום להתערב במגבלות המוטלות עליו במסגרת עתירה זו. אל מול הרצון לצמצמם את היקף הצווים ניצב אופן התנהלותו. כפי שציין חברי המשנה לנשיאה בבג"ץ 4949/14 – "ככל שהעותר יכבד, לאורך תקופה מתאימה, את ההגבלות במתכונת הנוכחית המחודשת, שהיא מצומצמת מבעבר, עשוי הדבר להוות פתח לצמצום נוסף". על פי החומר שהוצג לנו, הכולל את המידע החסוי ואת הרשעת העותר שתוארה לעיל, טרם בשלה העת להצרת היקף המגבלות מעבר לאופן שבו כבר צומצמו בעבר. בא כוחו של העותר ניסה אמנם להפחית בחשיבות ההפרות, אך עיון במכלול החומר שהוצג לנו מצייר תמונה שונה. ישכיל העותר לעשות אם יימנע כליל מהפרת הצווים בעניינו, ולא יחליט על דעת עצמו אילו מגבלות עליו לכבד ואילו מגבלות הן בנות הפרה. בל נשכח כי מוטב היה שלא יהיה צורך להטיל כל מגבלה מלכתחילה. ועדיין, המפתח מצוי בידי העותר.
 
5.        סוף דבר, בנסיבות העניין אין בחלוף הזמן מאז ניתנה ההכרעה הקודמת בעניינו של העותר כדי להוביל לביטול או צמצמום המגבלות החלות עליו. העתירה נדחית ללא צו להוצאות.