| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק |
| בג"ץ 4942/13 |
| לפני: | כבוד השופט ח' מלצר |
| כבוד השופט נ' הנדל | |
| כבוד השופט א' שהם |
| העותר: | יורי דראגיץ' |
| נ ג ד |
| המשיב: | משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה ומעברי גבול |
| עתירה למתן צו על תנאי |
| בשם העותר: | עו"ד קניזבסקי מארק |
| בשם המשיב: | עו"ד שויקה רועי-אביחי |
| פסק-דין |
השופט נ' הנדל:
- מונחת בפנינו עתירה להורות למשיב ליתן לעותר מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950, בשל היות העותר יהודי.
- העותר, יליד מולדובה, הגיש למשרדי המשיב באוגוסט 2008 בקשה להכיר בו כיהודי. הבקשה נדחתה, מאחר ולא הייתה מבוססת על מסמכים כנדרש. במאי 2011 הגיש העותר למשיב בקשה שנייה להכיר בו כיהודי. אף בקשה זו נדחתה. בעקבות זאת הגיש העותר עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 5895/11). ביום 6.6.2013, לאחר דיון בעל פה – ובהמלצת בית המשפט – חזר בו העותר מעתירתו, והיא נמחקה בכפוף לכך שהעותר "שומר לעצמו את הזכות לפנות מחדש למשיב כדי לבדוק את עניינו".
בהמשך לפסק הדין פנה העותר בשלישית למשרדי המשיב, בבקשה להכרה ביהדותו. ביום 3.7.2013, לאחר פגישה בין ב"כ העותר לנציגת המשיב, הודיע המשיב לעותר כי בקשתו סורבה. מכאן העתירה שלפנינו.
- העותר טוען כי המשיב דחה את בקשתו האחרונה באופן אוטומטי, מבלי לבדוק אותה לגופו של עניין ומבלי לתת משקל למסמכים שצורפו לבקשה. המשיב מצידו טוען כי יש לדחות את העתירה על הסף. לשיטת המשיב, העותר עושה שימוש לרעה בהליכים המשפטיים לצורך הארכת שהייתו בישראל, ואיננו מציג כל מסמך חדש שיצדיק הכרה בו כיהודי.
- דין העתירה להידחות על הסף, הן בהעדר עילה להתערבות בהחלטות המשיב והן מטעמים הקשורים בהתנהלות העותר, על רקע ההליכים הקודמים שהתנהלו בפני בית משפט זה (בג"ץ 5895/11).
העותר מסתמך בעיקר על פסק דין שנתן בית משפט ברוסיה בשנת 2002, ובו התקבלה בקשת אימו של העותר לרשום כיהודיות במרשם האוכלוסין אותה ואת אמה (היא סבתו של העותר). נראה כי פסק דין זה הוא שהביא לרישום אמו וסבתו של העותר כיהודיות במרבית המסמכים שצורפו לעתירה, לרבות תעודות הלידה והפטירה של השתיים. נכון הוא כי במסגרת ההליך המנהלי ניתן במקרה המתאים לייחס משקל לפסק דין זר. עם זאת, כפי שהודגש בעבר בבית משפט זה, הגשת פסק דין זר איננה מהווה בהכרח ראיה מספקת לצורך הנחת תשתית עובדתית לקביעת זכאות למעמד על פי חוק השבות (השוו: בג"ץ 1971/07 שירקוב נ' משרד הפנים (15.11.2012), ובהפניות שם). במקרה דנא מציין המשיב, ובצדק (כפי שעולה מעיון בתרגום פסק הדין), כי פסק הדין של בית המשפט ברוסיה הסתמך בעיקר על עצם הגשת הבקשה על ידי אמו של העותר. עולה גם כי פסק הדין ניתן בלא לקיים בירור עובדתי ומבלי שנציגי רשות האוכלוסין ברוסיה התייצבו כלל לדיון. בנסיבות אלו, איננו רואים פגם בהחלטת המשיב שלא להסתמך על פסק הדין כראיה מכרעת בעניין יהדותו של העותר.
העותר צירף צילום המתעד, לדבריו, את המצבה שעל קבר סבתו, צילום שלשיטתו מוכיח כי סבתו הייתה יהודיה. לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטת המשיב שלא לייחס משקל מכריע לתצלום זה בבירור יהדותו של העותר. לא הוכח כי תחת המצבה נקברה אישה יהודיה, ולא הוכח כי מי שקבורה במקום היא סבתו של העותר.
5. העותר פנה למשיב בשלוש הזדמנויות, ולבית משפט זה בשתי הזדמנויות נוספות, בבקשה להכיר ביהדותו. הבקשות הוגשו אפוא שוב ושוב, ונדחו פעם אחר פעם, מבלי שהעותר יצרף אליהן מסמכים חדשים שיוכלו לבסס את יהדותו. יתירה מזאת, עולה כי בתווך הגישו גם בני משפחתו של העותר בקשות שהתבססו על אותם מסמכים בלתי מספקים – בקשות שנדונו ונדחו כולן. יש טעם לפגם בכך שהעותר פונה פעם אחר פעם בבקשה להכרה ביהדותו, מבלי שיסתמך על תיעוד מהימן וכבד-משקל, ועל אף שהובהר לו כי תיעוד שכזה הוא תנאי הכרחי לדיון בבקשתו.
6. לנוכח האמור, דין העתירה להידחות על הסף. בנסיבות העניין יישא העותר בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ₪.
ניתן היום, כ"ב באלול התשע"ג (28.8.2013).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט | ש ו פ ט |