השופט נ' סולברג:

           עתירה להורות על הנפקת היתר כניסה לישראל והיתר עבודה.

1.        העותר, תושב אזור יהודה ושומרון, רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כנשוי ואב לשישה ילדים. במהלך השנים 1995-2007 עמד העותר בקשר עם משטרת ישראל ומסר ידיעות בנושאים שונים. בגין מעשיו תוגמל העותר מעת לעת בכסף, וכמו כן ניתנו לו לעיתים היתרי כניסה לישראל. לטענת העותר, לאחר שנים רבות של התנדבות, נחשפה פעילותו, ומפעיליו הודיעו לו כי "לא יתערבו יותר" חרף האיומים הרבים על חייו. העותר הגיש ביום 19.4.2010 עתירה לבית משפט זה בבקשה לקבלת מעמד בישראל (להלן: העתירה הראשונה). בד בבד עם הגשת העתירה הראשונה פנה העותר לוועדת המאויימים בבקשה לקבלת היתרי שהייה בישראל. ועדת המאויימים העניקה לעותר היתר שהייה זמני לצורך השלמת הבדיקה הנדרשת עד לקבלת החלטה בעניינו. ביום 17.1.2012 דחתה ועדת המאויימים את בקשתו של העותר וקבעה כי לא קיימות אינדיקציות למאויימות, ולא נשקפת סכנה לחייו המצדיקה מתן היתר שהייה בישראל.

2.        בהמשך, ביום 4.12.2012, עדכנו המשיבים כי לאחר בחינה נוספת, ומשהתגלה כי בידי העותר זימון אותנטי שעל-פיו הוא נדרש לחקירה ברשות הפלסטינית, הוחלט להביא את עניינו לדיון נוסף לפני ועדת המאויימים. בהתאם לכך, ביום 4.12.2012 נמחקה בהסכמה עתירתו הראשונה של העותר. לטענת העותר הוא שב ופנה ביום 28.3.2013 לוועדת המאויימים בטענה כי ישנן אינדיקציות עדכניות לאיום הנשקף לחייו, אשר לא היו ידועות לו בעת הגשת העתירה הראשונה. לטענתו, בתגובה לפנייתו הוא קיבל את המענה הנ"ל מיום 17.1.2012, ועל כן הגיש את עתירתו.

3.        לטענת העותר, החלטת הוועדה בעניינו נעדרת ביסוס עובדתי, והיא בלתי מנומקת ואינה סבירה. העותר סייע למשיבים שנים רבות, בידיו מסמכים מהימנים המוכיחים כי נשקפת לו סכנה מיידית אם יחזור לאזור יהודה ושומרון, ועל כן יש להעניק לו היתר שהייה בישראל. לצד עתירתו הגיש העותר בקשה לצו ביניים למנוע את גירושו מישראל.

4.        המשיבים טוענים מנגד כי דין העתירה להידחות על הסף, ועמה הבקשה למתן צו ביניים, משום שמדובר בעתירה מוקדמת. לטענת המשיבים, נכון לעת הזו לא קיימת החלטה מנהלית חדשה בעניינו של העותר אשר ניתן להעמידה לביקורתו של בית המשפט. ההחלטה החדשה של ועדת המאויימים טרם ניתנה, והוועדה עתידה לדון בעניינו של העותר באחת מישיבותיה הקרובות. עוד טענו המשיבים כי גם דינה של הבקשה למתן צו ביניים להידחות וזאת לאור הסכמת המשיבים שניתנה במסגרת העתירה הראשונה, שעדיין עומדת בתוקף, ובה צויין כי "המשיבים מסכימים להימנע מהרחקת העותר מישראל, וזאת עד 30 יום לאחר החלטתה החדשה של ועדת המאוימים בעניינו של העותר, ככל שתחליט לדחות את בקשת העותר".

5.        אכן, דין העתירה להידחות על הסף, בהיותה עתירה מוקדמת. בניגוד לטענת העותר בסעיף 13 לעתירתו, החלטת ועדת המאויימים מיום 17.1.2012 ניתנה לפני מחיקת העתירה הראשונה (ביום 4.12.2012), ולא לאחריה. המשיבים הבהירו בתגובתם כי הוועדה לא התכנסה עדיין, וטרם נתקבלה החלטה חדשה בעניינו של העותר. תמוהה טענת העותר בסעיף 14 לעתירתו כי בעקבות פנייתו מיום 28.3.2013 אל ועדת המאויימים, ניתנה ההחלטה מיום 17.1.2012. בלתי אפשרי שההחלטה תהא קודמת לפנייה. העותר לא הציג תשובה עדכנית מאת ועדת המאויימים לבד מההחלטה מיום 17.1.2012. המשיבים הודיעו מצדם כי הוועדה תדון מחדש בעניינו של העותר באחת מישיבותיה הקרובות, ואכן אין מקום לכך שבית משפט זה ידון בעניינו של העותר לפני מתן החלטה סופית על-ידי הגורמים המוסמכים (השוו: בג"ץ 6246/11 קטאווי נ' מדינת ישראל (11.10.2011)).

6.        כאמור, הסכמת המשיבים להימנע מהרחקת העותר מישראל עד לחלוף 30 יום לאחר מתן החלטה חדשה של ועדת המאויימים, הסכמה שניתנה במסגרת העתירה הקודמת, עודנה תקֵפה ועומדת, ממילא גם לא היה צורך בבקשה למתן צו ביניים.

7.        אשר על כן, העתירה מיותרת, היא נדחית על הסף בהיותה מוקדמת, ועמה הבקשה למתן צו ביניים.
מתוך הנחה שהעותר נתפס לכלל טעות, ולא ביקש להטעות בכוונת מכוון בטענותיו הנ"ל שבסעיפים 13 ו-14 לעתירתו, אנו מורים כי ישלם למשיבים הוצאות בסך של 1,500 ₪.

           ניתן היום, ‏ט' באלול התשע"ג (‏15.8.2013).