השופט י' עמית:
 
           בעתירה דכאן מבקשים העותרים להורות למשיבים לקיים את התחייבותו של שר השיכון לשעבר, חבר הכנסת אריאל אטיאס (להלן: השר), לערוך בחינה מחדש של ההחלטה שלא להכיר בהם כבעלי זכויות דייר ממשיך בדיור הציבור.
 
1.        ענייננו ב"דירה ציבורית" כהגדרתה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, דירה בת 3.5 חדרים בגבעת שמואל, אשר בה התגוררה אמו המנוחה של העותר 1 עד לפטירתה ביום 3.10.2008. אמו המנוחה של העותר ובעלה ז"ל היו השוכרים המקוריים על פי הסכם מיום 30.3.1989, והאב נפטר בשנת 1994. העותרים נישאו בשנת 2004, ואין חולק כי התגוררו בדירה בשנים 2007-2002.
 
           ביום 6.1.2009 נדחתה בקשת העותר להקנות לו זכות בדירה כדייר ממשיך, משנמצא כי לא התגורר בדירה עם אמו המנוחה ברציפות בשלוש השנים שקדמו לפטירתה. מסקנת המשיב התבססה על ביקורי מעגל שנערכו אחת לתקופה בדירה והעובדה כי העותרים שכרו דירה אחרת בחולון, כפי שעולה מחוזה שכירות שתקופתו מיום 31.8.2009-1.4.2008 בצירוף שנת אופציה (להלן ובהתאמה: חוזה השכירות והדירה בחולון).
 
           ערר שהוגש על ידי העותר נדחה על ידי ועדת האיכלוס העליונה אצל המשיב.
 
2.        ביום 8.2.2009 הוגשה על ידי המשיבה 2 (להלן: עמידר) לבית משפט השלום ברחובות תביעה לפינוי וסילוק יד כנגד העותרים ואחות העותר (ת.א. 1172/09). ביום 17.3.2011 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת ש' דקל) ולפיו נתקבלה התביעה (להלן: פסק הדין). בהמשך אעמוד ביתר פירוט על פסק הדין.
 
            בית המשפט עיכב את ביצוע פסק הדין עד ליום 1.5.2011.
 
           העותרים לא הגישו ערעור על פסק הדין, והוא נעשה חלוט.
 
3.        למרות זאת, וכחלוף למעלה משנתיים מפסק הדין, מוסיפים העותרים להחזיק בדירה עד עצם היום הזה, כאשר במהלך התקופה נעשו פניות חוזרות ונשנות מצידם אל המשיב, בבקשה כי יבחן שוב את עניינם.
 
           בשנת 2013 פנו העוררים ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביטול הליכי הפינוי, בטענה כי צו הפינוי שניתן כנגדם אינו תקף מאחר שאינו נוקב בתאריך ספציפי. ביום 19.5.2013 דחתה רשמת ההוצאה לפועל את הבקשה, והורתה על מתן "הודעת פינוי גמישה" בין התאריכים 10.6.2013-26.5.2013. בקשת רשות ערעור שהגישו העותרים על החלטה זו נדחתה בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 2.6.2013 (ע"ר 47101-05-13 כב' השופטת מ' עמית-אניסמן). בקשת רשות ערעור שהגישו העותרים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז נדחתה אף היא בהחלטה מיום 13.6.2013 (רע"א 19280-06-13 החלטת כב' השופט י' שפסר) (להלן: החלטת בית המשפט המחוזי). בין היתר, נאמר בהחלטה:
 
"נוכח החשש בדבר פעולותיהם של המבקשים (העותרים – י"ע) להכשלת הפינוי, לרבות נקיטת הליכים פליליים מסוכנים על ידם לסיכול ביצוע פסק הדין, הרי שיש סבירות והגיון רב בקביעת טווח תאריכים שנועד להגשמת הצו ולצמצום מקסימלי של הסיכונים הנובעים מפעולותיהם של המבקשים לסיכולו".
 
4.        ביני לביני, העותרים פנו למספר חברי כנסת, וביום 13.3.2013 הופנתה לשר שאילתא בעניינם של העותרים כהאי לישנא:
 
"מדוע מפונה המשפחה ביום חמישי הקרוב, מחר, (כ)שבידיה ראיות תומכות והמלצות רופא שטרם בוצעו בפני המשרד ובית המשפט, ואשר בגינן הם עברו לכמה חודשים לדירה מושכרת, ואף שפסק-הדין אינו מחייב את פינוי המשפחה?"
 
           על כך השיב השר במתן סקירה לגבי המקרה ומדיניות משרד השיכון, וכך אמר בהמשך הדברים:
 
"…לפני יומיים המשפחה המציאה מסמכים נוספים, ואנחנו הורנו לעכב את הפינוי כדי לבחון את המסמכים… אבל לעצם השאלה שלך, המשפחה הזאת לא תפונה ביום חמישי. הם הציגו מסמכים, ולפנים משורת הדין אמרנו שנבדוק את זה, ואם הם יעמדו בכל הכללים אז בודאי ננהג בהתאם".
 
           לאחר מכן המשיכו חברי הכנסת להציע הצעות שונות, הן כלליות לגבי מדיניות הפינוי מהדיור הציבורי והן פרטנית לגבי העותרים, והשר חזר והשיב, בין היתר "אנחנו נבדוק את זה פעם נוספת עכשיו… אני חוזר: בכל מקרה שמישהו מפונה בדין, הדירה הולכת למישהו אחר שממתין בתור".
 
5.        תשובה זו, היא שעומדת בלב העתירה. העותרים טענו כי השר לא בחן את עניינם בלב פתוח ובנפש חפצה. העותרים הפנו אל תכתובת שניהלו עד להגשת העתירה עם המשיב, אך לטענתם לא קיבלו תשובה ראויה ולא ניתנה להם מעולם הזדמנות להמציא מסמכים ולהעלות טענות במסגרת שימוע. לטענת העותרים, אמירתו הנ"ל של שר השיכון היא בגדר הבטחה מינהלית, בבחינת התחייבות שלטונית שניתנה מעל בימת הכנסת בתשובה לשאילתות של חברי כנסת. מכאן העתירה שלפני להורות לשר לערוך בחינה מחודשת בעניינם של העותרים, לאור טענתם, שלא הועלתה בהליכי בית משפט, כי התגוררו בדירה ברציפות ושכרו את הדירה בחולון אך לצרכי התייחדות עקב קשיי פוריות.
 
6.        דין העתירה להדחות.
 
           אמירתו של השר מעל בימת הכנסת אינה בגדר הבטחה מינהלית שיש בה כדי להקנות זכות בדירה לעותרים, ולו מן הטעם שאינה קונקרטית. כל שאמר השר הוא, שעניינם של העותרים ייבדק, כפי שראוי להיעשות משהוגשה שאילתה בנדון.
 
           כפי שעולה ממכתב המשיב מיום 17.4.2013, הפינוי שהיה קבוע ליום 14.3.2013 אכן עוכב פעם נוספת "כדי לאפשר בחינת המסמכים הרפואיים שהוצגו על ידכם ביחס לטיפולי פוריות שעברה האשה בתקופה זו". אך בסופה של בדיקה, נקבע כי נוכח פסק הדין החלוט "ולאור כך שהטענות שהוצגו על ידכם כעת היו ברשותכם במהלך ניהול תביעת הפינוי" אין מקום לדון שוב בבקשת העותרים להכיר בהם כדייר ממשיך. גם במכתב מיום 3.6.2013 נאמר, כי "לאחרונה הוצגו המסמכים, בדיקה העלתה כי כל העובדות שהוצגו בהם כבר הוצגו בבית המשפט במהלך הדיונים שהתקיימו ואין בהם כל מידע חדש".
 
           קצפם של העותרים יצא על תשובות אלה, ועל כך שלא ניתנה להם אפשרות לשטוח טענותיהם ולהציג מסמכים בפני הועדה שדנה בעניינם. לטענתם, זו הדרך היחידה בה ניתן לבחון את עניינם של העותרים בלב פתוח ובנפש חפצה.
 
           אכן, אין חולק על חשיבות זכות הטיעון, והדברים יפים במיוחד בעניינים כגון דא, של פינוי אדם מדירה. אלא שבמקרה דנן, הבקשה של העותרים היא מסווה לבקשה ל"משפט חוזר", בגין טענות שיכולים וצריכים היו להעלות בזמן אמת בפורום המתאים, קרי, בבית המשפט. מכל מקום, הגרסה החדשה של העותרים הועלתה על הכתב, המסמכים הרפואיים לגבי טיפולי פוריות לעותרת צורפו, ולא נמצא כי יש בכך כדי לשנות את התוצאה. האישורים הרפואיים אכן מעידים על טיפולי פוריות, אך אין בהם דבר וחצי דבר כדי להוכיח את הגרסה החדשה כי הומלץ לעותרים על ידי רופא לעזוב את הדירה לצורכי התייחדות. מסמכים אלה נבחנו על ידי השר בעקבות השאילתה, וכאמור, לא נמצא כי יש בהם כדי לשנות את התוצאה. לכן, איני רואה נפקות לכך שבמכתב המשיב מיום 3.6.2013 אכן נפל אי דיוק, מאחר שגרסת ההתייחדות לא הוצגה כלל בבית משפט השלום.
 
7.        ודוק: להלכה, העותרים אינם מבקשים במסגרת עתירה זו להכיר בזכאותם כדייר ממשיך בדירה, וכל טענתם מצטמצמת אך להבטחה מינהלית ולסעד צנוע בדמות בחינה נוספת של עניינם. אלא שלמעשה, העתירה היא מסווה לניסיון לעקוף פסק דין חלוט, כביכול בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על בתי המשפט האזרחיים. קשה להלום כי כל אימת שיינתן פסק דין כנגד פלוני, תופנה שאילתה בעניינו ותינתן תשובה כי הנושא ייבדק, הדבר יקים לפלוני זכות לעיכוב פסק הדין, כדרך עוקפת להליך המשפטי.
 
8.        יכולים היינו לעצור הילוכנו כאן. אולם מאחר שהקליניקה המשפטית בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל מצאה לייצג את העותרים, כמעין "תיק דגל" בנושא הדיור הציבורי; נוכח הטענות לעוול שנעשה לעותרים המוגדרים כ"אנשים עניים ואומללים"; נוכח התגייסותם הכנה של חברי כנסת למען העותרים; ומשנמצאתי למד מהחומר בתיק כי צוות מאבק של פעילים חברתיים עומדים במשמרות ליד הדירה על מנת למנוע את הפינוי – אעמוד על עובדות נוספות הצריכות לעניין, ולו על מנת שהתמונה המלאה תהיה בפני הקורא.
 
9.        אפתח בסקירת פסק הדין.
 
           בפסק הדין נקבע, בין היתר, כלהלן: בשני ביקורי מעגל שנערכו בשנת 2008, רכז השטח לא פגש את העותרים ולא נאמר לו על ידי המנוחה כי הם מתגוררים בדירה; לעומת זאת, נאמר לו על ידי המנוחה כי אחות העותר היא שמתגוררת עמה; על פי התרשמות הרכז, העותרים אכן לא התגוררו בדירה; המנוחה חתמה על דו"ח הרכז.
 
           עוד נקבע בפסק הדין, כי טענת העותרים נגועה בחוסר תום לב – מחד, הם הודיעו כי עברו להתגורר בדירה בחולון כדי שהאם המנוחה תקבל הנחה בשכר הדירה, אך לאחר פטירת המנוחה הם טוענים היפוכו של דבר. בהקשר זה אציין, כי האם המנוחה שילמה שכ"ד של 116 ₪ לחודש אך כאשר העותר התגורר עמה שכר הדירה הועלה ב1,000 ₪ נוספים. כאשר העותרת נשאלה בבית המשפט כיצד הגיע חוזה השכירות לידי עמידר השיבה, כי האם המנוחה מסרה את החוזה "היא חשבה שככה יורידו לה את השכירות", ובתשובה לשאלה מדוע לא הודיעו לעמידר כי זה לא נכון, השיבה "חשבנו שזה כבר לא רלבנטי בכלל". ואילו העותר הסביר בחקירתו, כי אמו מסרה את החוזה לעמידר "אני הסעתי אותה לשם. כמה זמן לפני כן הגשנו בקשה לקניית הדירה" (עמ' 22 לפרוטוקול), ובתשובה לשאלה אם לא הפריע לו להגיש את החוזה כדי לקבל הנחה, בעוד היום הוא טוען כי שיקר, השיב העותר כי הוא משלם לעמידר סכום הוגן (שם, עמ' 23).
 
           אשר לטענת העותרים, כי חוזה השכירות הוא למראית עין וכי למעשה השוכר האמיתי הוא אחי העותרת, נקבע כי טענה זו לא הוכחה. האח לא התייצב להיחקר על תצהירו; העותרים לא הציגו מסמכים רבים שיכולים היו להוכיח טענתם כי האח הוא שהתגורר בדירה השכורה; העותרים הם ששילמו את דמי השכירות בשיקים שלהם; אפילו חשבונות הדירה השכורה כמו מים, ארנונה, חשמל, אינטרנט היו על שמם של העותרים; העותר חזר וטען, כי המשכיר דרש שיחתמו על שטר חוב כערבים לגיסו (מה שלא מתיישב עם העובדה כי העותרים עצמם חתומים על חוזה השכירות כשוכרים – י"ע), אך הטענה הופרכה משנתברר כי לא נחתם כל שטר חוב והעותרת טענה כי המשכיר ויתר על כך; העותרים טענו לראשונה בסיכומיהם, כטענה חלופית, כי עזבו את הדירה למשך מספר חודשים, אך המדובר בהרחבת חזית ובטענה הסותרת טענתם כי לא עזבו כלל את הדירה.
 
           עוד ציין בית המשפט בפסק הדין, כי היה קשה ליתן אמון בעדויותיהם של העותרים ושל העדים מטעמם, נוכח סתירות ותמיהות בעדויות עליהם עמד בית המשפט. כך, לדוגמה, ציין בית המשפט כי העותרת טענה כי הקימה עסק של מכון לקוסמטיקה, קיבלה לקוחות בדירה וכי העסק עדיין פעיל. העותרת צירפה אישור של יועץ מס נושא תאריך 7.4.2009 ולפיו היא "עובדת כקוסמטיקאית" בדירה, אך למכתב נוספה תוספת בכתב-יד "משנת 2006 עד שנת 2008 כולל" מה שאינו מתיישב עם תוכן האישור המודפס לפיו היא עדיין עובדת. בהתחשב בכך שמדובר בדירה בת 3.5 חדרים, האם גרה בחדר אחד, אחות העותר בחדר שני, והעותרים התגוררו לטענתם בחדר שלישי, לא ברור היכן התנהל העסק של מכון הקוסמטיקה והעותרים הסתבכו בתשובותיהם בנושא זה.
 
           בית המשפט עמד על הפסיקה לפיה היעדרות קצרה בשל שירות מילואים או טיפול רפואי אינה שוללת את רציפות הדיור, אך נסיבות אלה לא התקיימו במקרה דנן. נקבע אפוא, כי חתימת העותרים על חוזה השכירות ומעבר לדירה אחרת למשך מספר חודשים עד לפטירת המנוחה ניתק את זיקת המגורים של העותרים לדירה.
 
10.      לאחר שניתן פסק הדין אשר מזכיר כי טיפול רפואי אינו מנתק רצף המגורים, העלו העותרים גרסה חדשה, היא גרסת ההתייחדות כחלק מטיפולי ההפרייה. כך עולה ממכתביו של העותר מיום 17.4.2012 ו-17.1.2013 שם נטען לראשונה, כי היעדרות לצרכים רפואיים אינה מנתקת את הרצף הנדרש.
 
           העותרים טענו בעתירה, כי מאחר שהעותרת לא הצליחה להרות, ולאחר מספר טיפולי הפרייה שכשלו "קיבלו עצת מומחה, שיעץ להם, בין היתר, לשנות ולהשתחרר מאווירת המתח שהעיקה עליהם, ולשם כך לשנות באופן זמני את המיקום בו יתייחדו בניסיון להרות" (סעיף 7 לעתירה). לשם כך החליטו, לטענתם, לשכור דירה נוספת, שתשמש להם להתייחדות.
 
           יודגש, כי טענה זו לא הועלתה כלל בהליכים שהתנהלו בבית משפט השלום. לאור הקביעות העובדתיות בפסק הדין, מקוממת הקלות הבלתי נסבלת בה טוענים העותרים בעתירתם כי "במשפט שנוהל לא יוצגו כהלכה", וכי מאחר שלא העלו את הטענה "כי הדירה נשכרה רק לצורכי שינוי אוירת ההתייחדות" הפסידו במשפט. ובכלל, קשה לקבל טענה לייצוג לא הולם מבלי להגיש תצהיר או תגובה של עורך הדין שייצג את העותרים בשעתו.
 
11.      כאמור, וכפי שעולה מפסק הדין, העותרים טענו כי אחיה של העותרת הוא ששכר את הדירה בחולון. משנחקר העותר בבית משפט השלום, טען כי שכר את הדירה עבור גיסו, אך מאחר שבעל הדירה רצה מישהו עם חשבון "אנחנו חתמנו את החוזה והוא גר שם … לגיסי לא היתה אפשרות לתת לו שטר חוב … המשכורת שלי היתה גבוהה באותה תקופה … אנחנו אמרנו למשכיר שאנחנו משכירים את הדירה בשביל אח של אשתי … היה לי מצב שהייתי מרויח טוב, גם מהמשטחים של הברזל. לפעמים הייתי לוקח מבעל הדירה את השיק שנתתי לו ונותן לו מזומן".
 
           גם העותרת נחקרה בבית משפט השלום, ואף היא הסבירה כי "אחי הקטן רצה להשכיר דירה, לא היתה לו אפשרות מבחינה כלכלית ואף אחד לא הסכים להשכיר לו דירה, אז הוא שאל אם אנחנו יכולים לחתום בשמו על ההסכם שבעל הדירה יסכים … זה מההתחלה לא היה בשבילנו אלא בשביל אחי".
 
           הנה כי כן, העותרים טענו בבית המשפט כי הם שילמו עבור אחיו של העותרת.
 
12.      טענת ההתייחדות, שלא הועלה זכרה בבית משפט השלום, אינה יכולה לפתוח את שערי בית המשפט בפני העותרים. משבחרו העותרים להציג גרסה מסוימת בבית המשפט, הם לא יישמעו בבית משפט של צדק בגרסה אחרת. אך משהעלו העותרים גרסה כבושה זו כעת, אעמוד על מספר תמיהות.
 
           א.      נושא ההריון של העותרת עלה עשרות פעמים בפרוטוקול בדיון בבית משפט השלום בהקשרים שונים. העותר אף הסביר כי העותרת הפסיקה לעבוד בקוסמטיקה כי נאמר להם שמסוכן לנשום את החומרים האלה בהריון, כי מדובר בהריון בסיכון וכי "אנחנו ניסינו להכנס להריון 4 שנים" (עמ' 21 לפרוטוקול). משעלה הנושא, אך מתבקש היה כי העותר יגלה אוזנו של בית המשפט בדבר גרסת ההתייחדות.
 
           ב.      בגרסה הנוכחית נטען בעתירה, כי העותרים סיכמו עם אחיה של העותרת כי מאחר שהפרוטה אינה מצויה בכיסם והם לא יכלו להרשות לעצמם דירה רק לצורך זה "הם ישכרו דירה אשר על פי רוב תשמש לו למגורים ולהם לצורך ספציפי בלבד – על מנת להתייחד בה ולנסות להרות באווירה רגועה ונינוחה".
 
           גרסה זו עומדת בסתירה לדברי העותרים בבית משפט קמא, כי השתכרו אז יפה ויכלו לשלם את דמי השכירות עבור אחיה של העותרת.
 
           גרסה זו אינה עומדת בקנה אחד גם עם הממצאים העובדתיים של בית המשפט, לפיה העותרים שילמו את דמי השכירות בגין הדירה בחולון ואת כל החשבונות עבור הדירה.
 
           גרסה זו עומדת בסתירה גם למכתבו של העותר למשרד השיכון מיום 17.4.2012, שם טען כי נוכח בעיות הפוריות "שכרנו דירה נוספת בה שהינו מספר ימים בשבוע. בשאר הימים המשכנו לגור בדירה המשפחה ולטפל באמי ז"ל … שינוי האווירה, ולו למספר לילות בשבוע אכן עזר…". לפנינו אפוא גרסה נוספת לפיה העותרים התגוררו בדירה בחולון מספר ימים בשבוע, מה שלא עולה בקנה אחד עם הגרסה העדכנית לפיה הדירה בחולון שימשה לצרכי התייחדות בלבד אך רוב הזמן שימשה את האח. ומזוית אחרת: אם העותרים התגוררו בדירה בחולון מספר ימים בשבוע, היכן התגורר האח באותה עת?
 
           ולסיום דברינו, גרסה זו עומדת בסתירה אף לגרסה החלופית בבית משפט השלום, כי העותרים התגוררו מספר חודשים בדירה בחולון.
 
           ג.      אף ניתן לתמוה מדוע יש צורך לשכור דירה על בסיס חודשי אך לשם התייחדות בבחינת "השכרה לשעה", ומדוע לשכור דירה בעיר חולון שאינה קרובה לגבעת שמואל. אציין, כי חוזה השכירות נוקב בסכום של 2,000 ₪ לדירת 2 חדרים כאשר דמי השכירות הראויים באותה תקופה לדירה של 3.5 חדרים בגבעת שמואל עמדו על 2,400 ₪ על פי חוות דעת השמאי בהליך בבית משפט השלום.
 
13.      ייתכן כי לעותרים תשובות טובות לסתירות ולתמיהות אלה. אך משניתנה להם ההזדמנות להציג גרסה בבית המשפט ולהעמידה לחקירה נגדית והם לא עשו כן, מטעמים השמורים עמם, אין להם אלא להלין על עצמם.
 
14.      בית משפט השלום עיכב את הפינוי עד ליום 1.5.2011. המכתב הראשון של העותרים למשיב נשלח ביום 17.4.2012, כשנה לאחר המועד בו היו אמורים לפנות את הדירה. במכתב הועלתה לראשונה גרסת טיפולי ההפריה, אך זאת ללא תיעוד אלא תוך הפניה ל"פרטי הרופא המטפל במידה ויש צורך באישורו". המסמכים הרפואיים לגבי טיפולי הפוריות צורפו לראשונה רק בחודש מרץ 2013, בד בבד עם הפנייה אל חברי הכנסת.
 
           העותרים העלו גרסאות שונות שלא בא זכרם בפורום המתאים שהוא ההליך שהתקיים בבית משפט השלום.
 
           הנה כי כן, העותרים ממשיכים להתגורר בדירה למעלה משנתיים לאחר שניתן כנגדם פסק דין של פינוי, תוך עשיית דין עצמי, שמא אף תוך איום באלימות כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, הנסמכת על מכתב של המשטרה. העותרים, להם ילד אחד, מחזיקים בדירה בת 3.5 חדרים בגבעת שמואל, דירה ציבורית המיועדת לאחרים, ולטענת המשיב, אי פינוי הדירה מונע אכלוס של משפחת נכה על כסא גלגלים שהדירה נמצאה מתאימה לו.
 
           העותרים טענו בתגובתם לתגובה, כי טענות המשיב פסולות לחלוטין מבחינה מוסרית, וכי המשיב משסה את הנזקקים לדיור הציבורי אלה באלה במקום להיכבד ולבנות דירות נוספות לזכאי הדיור הציבורי. אכן, יש להצר על כך שהמדינה אינה מעמידה את המשאבים הראויים לפתרון הזכאים לדיור ציבורי. אולם לא זו עניינה של עתירה זו, ובהינתן מלאי הדירות המצומצם, התנהלותם של העותרים נעשית בסופו של יום על חשבון אחרים.
 
15.      אשר על כן, העתירה נדחית. צו הארעי הזמני שניתן בהחלטתי מיום 24.6.2013 בטל החל מיום 1.10.2013, על מנת שפינוי הדירה לא יתבצע בתקופת החגים.
 
           הרבה לפנים משורת הדין איננו עושים צו להוצאות.
 
           ניתן היום, כ"ג באלול באב התשע"ג (29.8.2013).
 
 
ש ו פ ט                               ש ו פ ט                                ש ו פ ט