1.        העתירה שלפנינו, שהוחלט לדון בה בהרכב מורחב, עוסקת במינויו של המשיב 4, חבר-הכנסת צחי הנגבי (להלן – הנגבי), לתפקיד סגן שר החוץ. העותרת, התנועה למען איכות השלטון בישראל (להלן – העותרת), מבקשת כי נורה למשיבים 3-1 לבטל מינוי זה, שכן טרם מינויו הורשע הנגבי בפלילים ובית המשפט שדן במשפטו הפלילי קבע כי יש בעבירה שבה הורשע משום קלון.
 
רקע עובדתי
 
2.        ביום 25.9.2006 הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום נגד הנגבי ונגד נאשם נוסף (ת"פ 4063/06). כתב האישום התייחס לתקופה שבה כיהן הנגבי כשׂר במשרד לאיכות הסביבה, בשנים 2003-2001. כתב האישום כלל שני אישומים. האישום הראשון, שהופנה נגד הנגבי ונגד הנאשם הנוסף, עסק בטענה ל"מינויים פוליטיים" במשרד לאיכות הסביבה. המאשימה טענה, כי במהלך תקופת כהונתו כשׂר פעל הנגבי באופן מתוכנן ושיטתי כדי להביא למינויָם של עשרות חברי מרכז מפלגת הליכוד ומקורביהם לתפקידים שונים במשרד לאיכות הסביבה ובגופים הקשורים אליו. באישום זה הואשמו הנגבי והנאשם הנוסף בעבירה של מרמה והפרת אמונים (סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין)). להנגבי יוחסו מספר עבירות נוספות: עבירה של שחיתות ואיום, לפי סעיף 10(א)(1)(א) לחוק בחירות לגופים ציבוריים, התשי"ד-1954, בצירוף סעיף 17 לחוק המפלגות התשנ"ב-1992 (להלן – חוק המפלגות), ועבירה של ניסיון להשפיע על בעל זכות הצבעה, לפי סעיף 28(א)(3) לחוק המפלגות. בסופו של יום, הנגבי לא הורשע בעבירה מן העבירות שבאישום הראשון בכתב האישום (הכרעת דין מיום 13.7.2010). בבית משפט השלום בירושלים נחלקו דעות חברי המותב באשר לאישום זה. אב בית-הדין, כבוד השופט י' צור, סבר כי יש לזכות את הנגבי מעבירת מרמה והפרת אמונים; כבוד השופט א' רומנוב סבר כי הוכח שהנגבי עבר עבירה של מרמה והפרת אמונים, אולם דעתו הייתה כי יש לבטל את האישום בקשר לעבירה זו בשל טענת "הגנה מן הצדק"; וכבוד השופט ע' שחם סבר כי יש להרשיעו בעבירה האמורה. נוכח חילוקי דעות אלו קבע בית משפט השלום כי האישום נגד הנגבי יבוטל בכל הנוגע לעבירת המרמה והפרת האמונים. באשר לעבירות הנוספות שיוחסו להנגבי באישום זה, הוחלט ברוב דעות של כבוד השופטים י' צור ו-א' רומנוב, נגד דעתו החולקת של כבוד השופט ע' שחם, לזכות את הנגבי מהן. להשלמת התמונה יצוין, כי גם הנאשם הנוסף לא הורשע באישום הראשון בכתב האישום; ברוב דעותיהם של כבוד השופטים י' צור ו-א' רומנוב הוחלט לבטל את האישום נגדו בשל קבלת טענת "הגנה מן הצדק" (בעוד שכבוד השופט ע' שחם סבר כי יש לזכותו מאישום זה).
 
 
 
 
3.        לנסיבות שבהן עסק האישום השני אייחד מספר מילים, שכן באישום זה הורשע הנגבי, והרשעה זו היא העומדת ברקע העתירה דנא. אישום זה עסק במודעה שפורסמה בחודש נובמבר 2002 בעיתון שהופץ בקרב חברי מרכז מפלגת הליכוד, לקראת הבחירות המקדימות שנערכו במפלגה לפני הבחירות לכנסת ה-16. המודעה נשאה את הכותרת: "חשיפה: השר צחי הנגבי – שיא לאומי במינוי חברי ליכוד". המודעה פורסמה בכוונה לזכות בתמיכתם של חברי מרכז הליכוד בהנגבי, ונוסחה כאילו חוברה על-ידי אדם שאינו הנגבי. במודעה נכתב, כי הנגבי פעל למינויָם של למעלה מ-80 חברי מרכז הליכוד במשרד לאיכות הסביבה תחת הנהגתו. כן נכללה במודעה רשימה (שצוין כי היא "חלקית") של 74 שמות חברי המרכז והתנועה שהנגבי פעל לשילובם בשירות המדינה. במודעה תואר הנגבי כמי שניצח באופן אישי על מלאכת המינויים. בסוף המודעה נכתב, כי "אנחנו משוכנעים שהשר הנגבי, במשרד גדול הרבה יותר שצפוי להינתן לו בעקבות הבחירות הבאות יוסיף ללמד את שרי התנועה כיצד על הליכוד לשלוט: לא בדיבורים – אלא במינויים". בסוף המודעה הובאה תגובתו של הנגבי לדברים, ובה אמר: "אני מודה באשמה".
 
           עניינה של מודעה זו הובא בפני יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת (להלן – ועדת הבחירות), השופט מ' חשין (בגדר הליך משפטי שיזמה העותרת, שבו ביקשה כי יינתן צו מניעה להפסקת הפצת המודעה בהתאם לסעיף 17ב לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959). בתצהיר שמסר הנגבי ליושב ראש ועדת הבחירות (עליו חתם ביום 6.12.2002), ולאחר מכן בעדות בעל פה תחת אזהרה שמסר בפני יושב ראש ועדת הבחירות ביום 10.12.2002, טען הנגבי כי לא הוא פרסם את המודעה וכי הוא אינו קשור לחיבורה. הנגבי כלל בתצהירו טיעון מפורט שבוּסס על הטענה כי לא הוא עומד מאחורי פרסום המודעה, ועל כן, אין מקום ליתן כלפיו צו מניעה בהתייחס לפרסום שלא הייתה לו שליטה עליו. בכתב האישום טענה המאשימה, כי התצהיר והעדות שנתן הנגבי היו כוזבים, שכן המודעה נכתבה על ידי הנגבי עצמו, ולמצער הנגבי היה מעורב בניסוחה. להנגבי יוחסו באישום זה עבירות של עדות שקר ושבועת שקר (לפי סעיפים 237 ו-239 לחוק העונשין). בית משפט השלום קבע בדעת רוב (כבוד השופטים א' רומנוב ו-ע' שחם, בניגוד לדעתו החולקת של כבוד השופט י' צור), על בסיס ניתוח מפורט של החומר הראייתי שהוצג בפניו, כי הוכח מעבר לספק סביר שהמודעה הנזכרת הייתה פרסום שהנגבי הפיק, וכי הוא היה הגורם המרכזי, ואולי הבלעדי, בעשיית הפרסום. לפיכך, הרשיעוֹ בית משפט השלום (בדעת רוב) בעבירה של עדות שקר.
 
4.        גם בגזר-הדין שניתן באותו משפט פלילי נחלקו דעות השופטים בבית משפט השלום (גזר-דין מיום 9.11.2010). עיקר גזר-הדין נסוב סביב סוגיית הקלון. המאשימה ביקשה כי בית המשפט יקבע שיש עם העבירה שבה הורשע הנגבי קלון (בהתאם לסעיפים 42א ו-42ב לחוק-יסוד: הכנסת). מנגד, צוות ההגנה הביא בפני בית משפט השלום ראיות רבות ללַמד זכות על הנגבי. בית משפט השלום ציין בדעת הרוב (כבוד השופטים א' רומנוב ו-ע' שחם), כי הוא נתן את הדעת לטענות ההגנה, ואף התחשב "באופן המוצלח ביותר" (לשון בית משפט השלום) שבו מילא הנגבי את תפקידו כשׂר במשרד לאיכות הסביבה. עוד ציין בית משפט השלום שהוא נתן את הדעת למידותיו הטובות של הנגבי וליכולותיו המרשימות. חרף כל זאת, נקבע בדעת הרוב כי יש עם העבירה שבה הורשע הנגבי קלון (פיסקה 54 לדעת הרוב בגזר-הדין):
 
"ואולם לאחר שהרוח חלפה והאבק שקע, התייצבו בפנינו העובדות במלוא פשטותן, אך גם במלוא חריפותן: נגד חבר כנסת, שר בממשלת ישראל, התנהל הליך שיפוטי. לא היה מדובר בהליך הנוגע לאחד מענייניו הפרטיים, אלא בהליך שהתברר בפני יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, שופט בית המשפט העליון, אשר עסק בתקינותם של הליכי בחירות, ואשר במוקד עניינו עמד פרסום הנוגע לאופן התנהלותו של השר במשרד עליו היה מופקד. במסגרת אותו הליך, מסר השר תצהיר שקר והעיד עדות שקר. הוא עשה זאת לאחר שהוזהר פעמיים, שאם לא יאמר אמת, יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק. בעדותו של השר בפני יו"ר ועדת הבחירות, היה גם יסוד מתעתע, כפי שעמדנו על כך לעיל. השר לא הודה במעשה. לא לקח אחריות. לא הביע חרטה. האם יש פגם מוסרי במעשיו? האם דבק בהם קלון? האם יוכל לשוב לעבודת הכנסת כתמול שלשום כאילו לא אירע דבר? בסופו של דבר, חרף כל הנסיבות המקלות, חרף כל הטיעונים המלומדים שהובאו בפנינו, חרף כל מערך השיקולים הרחב שהיינו מוכנים לשקול, בסופו של דבר, נותר השקר. והשקר הוא שקר, ובשקר יש קלון".
 
           לאחר דברים אלו, פנו שופטי הרוב לסוגיית גזירת עונשו של הנגבי. נקבע כי על הנגבי יוטל קנס בסך 10,000 ש"ח (או חודשיים מאסר תמורתו), וכי בנוסף עליו לחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח שלא לעבור עבירה דומה לזו שהורשע בה בשלוש השנים לאחר מתן גזר-הדין. בית משפט השלום הוסיף, כי נתעוררה מחלוקת בין בעלי הדין שמא גזירת עונש מאסר על-תנאי תהווה מכשול בפני הנגבי להתמנות לשר בעתיד. במאמר מוסגר יוסבר, כי על-פי סעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, אדם שהורשע ונידון לעונש מאסר לא יתמנה לשר במשך תקופה בת שבע שנים (מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר או מיום מתן פסק הדין, לפי המאוחר). בהוראה זו לא מצוין אם הכוונה היא רק לעונש מאסר בפועל או גם לעונש מאסר על-תנאי, וזאת בניגוד לנוסח סעיף 6(א) לחוק-יסוד: הכנסת, שם מצוין כי המגבלה על זכאות להיבחר לכנסת חלה כשמוטל מאסר בפועל. בית משפט השלום קבע שאין מקום להכריע במחלוקת הנזכרת, לאור התוצאה אליה הגיע, ולפיה אין להטיל על הנגבי עונש מאסר, בפועל או על-תנאי. יחד עם זאת, בית משפט השלום הוסיף, כי אילו הייתה מוטלת על הנגבי מגבלה שלפיה לא יוכל לכהן כשׂר במשך 7 שנים (בהתאם לסעיף 6(ג) הנזכר לחוק-יסוד: הממשלה), הרי שתהא זו תוצאה ש"אינה מידתית, נוכח פרק הזמן הממושך בו התקיימו בעניינו של הנגבי הליכים, אשר מנעו ממנו לשמש בתפקיד כאמור" (פיסקה 61 לדעת הרוב בגזר-הדין). בסיום גזר-הדין הוסיפו שופטי הרוב, כי אין מניעה שהנגבי ייבחר לכנסת הבאה או ישוב לשמש שר (שם, בפיסקה 62):
 
"בהתאם להוראות סעיפים 42א' ו-42ב' לחוק יסוד: הכנסת, התוצאה של קביעתנו בשאלת הקלון מתייחסת רק לכנסת הנוכחית. נוכח העובדה שהמאשימה לא ביקשה להטיל על הנגבי עונש מאסר לריצוי בפועל, וכיוון שלא הטלנו על הנגבי עונש מאסר לריצוי בפועל, הרי שמבחינת תנאי הכשירות הקבועים בסעיף 6 לחוק יסוד: הכנסת, אין מניעה חוקית לכך שהנגבי יציג את מועמדותו לשמש כחבר כנסת בכנסת הבאה. כיוון שלא הטלנו על הנגבי עונש מאסר, אפילו על תנאי, הרי שמבחינת תנאי הכשירות הקבועים בסעיף 6 לחוק יסוד: הממשלה, אין גם מניעה חוקית לכך שהנגבי ישוב וישמש כשר".
          
           לשלמות התמונה אוסיף, כי אב בית-הדין, כבוד השופט י' צור, סבר בדעת מיעוט כי אין מקום לקבוע כי יש בעבירה שבה הורשע הנגבי משום קלון. אב בית-הדין ציין, כי יש ליתן את הדעת על השנים שחלפו מאז ביצוע העבירה (גזר-הדין ניתן שמונה שנים לאחר ביצוע המעשים שבהם עסק כתב האישום), על העובדה כי במשך כל אותו פרק זמן נמנע מהנגבי למלא תפקידים ממלכתיים שונים, ועל כך שבשל המשפט שהתנהל נגדו שילם הנגבי מחיר אישי כבד ומוחשי ביותר. כן סבר אב בית-הדין כי הנסיבות שבהן ניתנה עדות השקר מצדיקות הקלה עם הנגבי, וכי יש לקחת בחשבון את העובדה כי האישום העיקרי שהוגש נגדו הסתיים בלא הרשעה. לעניין הטלת הקנס (אך לא לעניין החתימה על ההתחייבות) הצטרף אב בית-הדין לעמדת חבריו להרכב.
 
5.        המדינה ביקשה לערער על פסק-דינו של בית משפט השלום, אולם נוכח שביתת הפרקליטים שהייתה באותה עת, איחרה המדינה את המועד להגשת הערעור ובקשה להארכת מועד שהגישה נדחתה (ע"פ (מחוזי – ירושלים) 52987-12-10 מדינת ישראל נ' הנגבי (13.1.2010, כבוד הנשיאה מ' ארד)). עתירה שהגישה העותרת נגד ההחלטה הדוחה את הבקשה להארכת המועד נדחתה על הסף (בג"ץ 731/11 התנועה למען איכות השלטון נ' כבוד נשיאת בית המשפט המחוזי (‏9.2.2011) (להלן – בג"ץ 731/11 התנועה למען איכות השלטון)).
 
6.        עד כאן באשר לפסק-דינו של בית משפט השלום במשפטו הפלילי של הנגבי העומד במוקד עתירה זו. אוסיף מספר מילים לגבי התפקידים השונים שמילא הנגבי בתקופה הרלוונטית לענייננו. כפי שעולה מכתב התשובה שהגיש הנגבי לעתירה דנא, בעת פתיחת החקירה הפלילית נגדו (בחודש אוגוסט 2004) כיהן הנגבי כחבר כנסת וכשׂר לביטחון פנים. סמוך לאחר פתיחת החקירה, הוא הועבר מתפקידו כשׂר לביטחון פנים והחל לכהן כשׂר ללא תיק. עתירה שהגישה העותרת שבה ביקשה שיוצהר, בין היתר, כי הנגבי לא יכול לשוב ולשמש כשׂר לביטחון פנים לתקופה של חמש שנים כדי למנוע חשש לניגוד עניינים אצל גורמי החקירה, נדחתה ברוב דעות (בג"ץ 8192/04‏ התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, פ"ד נט(3) 145 (2004) (להלן – בג"ץ 8192/04‏ התנועה למען איכות השלטון)). עתירה נוספת שהגישה העותרת נגד המשך כהונתו של הנגבי כשׂר בלי תיק, בעת שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לקיום שימוע, נדחתה גם היא ברוב דעות (בג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממלא מקום ראש הממשלה (6.3.2006) (להלן – בג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון)). כשהוחלט סופית על העמדתו לדין של הנגבי, פרש הנגבי מתפקידו כשׂר. עם הפיכת פסק-הדין שניתן בבית משפט השלום לסופי, התפטר הנגבי מהכנסת. לגרסת הנגבי, לאחר פסק-דינו של בית משפט השלום, שקל ראש הממשלה בחודש אוגוסט 2012 למנותו לתפקיד השר להגנת העורף. לדברי הנגבי הוא סרב לכך, שכן סבר שלפני שובו לכהונה בממשלה ראוי כי יעמיד עצמו לבחירה מחודשת במפלגתו ולאחר מכן בפני הציבור הרחב. ואכן, בבחירות האחרונות לכנסת ה-19 (בחודש ינואר 2013) נבחר שוב הנגבי במסגרת מפלגת הליכוד לשמש חבר כנסת.
 
7.        בחודש מאי 2014 ביקש שר החוץ למנות את הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ. בפני הממשלה הונחה חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שלפיה אין מניעה חוקית לכך שהנגבי ישמש סגן שר. עוד הוסיף היועץ המשפטי לממשלה בחוות-דעתו, כי על הממשלה לשקול את הנסיבות שבהן הורשע הנגבי בפלילים, כחלק מן השיקולים הבאים בחשבון בהחלטה למנותו לסגן שר. חוות-דעת משפטית דומה הוצגה בפני חברי הממשלה מטעם משרד החוץ. מתשובת המשיבים 3-1 לעתירה עולה, כי בפני חברי הממשלה גם הוצגה תמצית של הכרעת הדין ושל גזר הדין שניתנו במשפטו הפלילי של הנגבי. העותרת פנתה למשיבים 2-1 בדרישה שלא למנות את הנגבי לתפקיד. ביום 1.6.2014 החליטה הממשלה פה אחד למנות את הנגבי לסגן שר החוץ, ומכאן העתירה שבפנינו.
 
           יוער, כי ביום 23.12.2014 הודיענו פרקליטות המדינה כי בכוונת ראש הממשלה למנות את הנגבי גם לתפקיד סגן שר הבריאות. בקשה שהגישה העותרת (ביום 25.12.2014) להוספת צו על תנאי המתייחס למינוי זה ולמתן צו ביניים בקשר לכך, נדחתה בהחלטתנו מיום 28.12.2014. מובן, כי להכרעתנו בעניין כהונתו של הנגבי כסגן שר החוץ השלכה גם באשר לכהונתו כסגן שר הבריאות.
 
טענות בעלי הדין
 
8.        העותרת טוענת בפנינו כי יש להורות למשיבים 3-1 להעביר את הנגבי מכהונתו כסגן שר החוץ. את נימוקי העותרת ניתן לחלק לשניים: ראשית, העותרת סבורה כי מינוי הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ עומד בניגוד להוראות חוק-יסוד: הממשלה. על הוראות אלו נעמוד בפירוט בהמשך. שנית, ולחלופין, סבורה העותרת כי גם אם מינוי הנגבי לסגן שר החוץ אינו עומד בניגוד להוראות חוק-יסוד: הממשלה, הרי שלמשיבים 3-1 היה נתון שיקול דעת בהקשר זה, ושיקול דעת זה הופעל על-ידיהם באורח בלתי סביר. לדברי העותרת, הרשעת הנגבי בפלילים היא "מן החמורות שבהרשעות של נבחרי ציבור" (פיסקה 39 לכתב העתירה). בית המשפט שדן בהליך הפלילי קבע באשר להרשעה זו כי יש עימה קלון. לטענת העותרת, חובה הייתה על המשיבים 3-1, במסגרת שיקול הדעת הנתון להם, לשקלל את עובדת הרשעתו של הנגבי בפלילים, נסיבות הרשעתו והקביעה כי יש עם העבירה שבה הורשע משום קלון. כן היה על המשיבים 3-1 ליתן את הדעת, לטענת העותרת, לתכלית בדבר השמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי ובדבר אמון הציבור בנבחרי הציבור ובמוסדות השלטון. נוכח נתונים אלו, לשיטת העותרת, אין הנגבי ראוי לכהן כסגן שר. העותרת טוענת כי בענייננו, שיקולים אלו כלל לא נלקחו בחשבון על-ידי המשיבים 3-1, כפי שעולה מנוסח החלטת הממשלה על המינוי ומנוסח ההודעה בעניין שנמסרה לכנסת, אשר בהן שיקולים אלו אינם נזכרים. העותרת מוסיפה כי מינוי הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ פוגע קשות באמון הציבור ברשויות השלטון. זאת, נוכח הרשעתו של הנגבי בנסיבות מחמירות, המעידות על זלזול מופגן בערך שבאמירת האמת. העותרת מוסיפה, כי הלכות בית משפט זה לפיהן חובה להעביר אדם מתפקידו הציבורי אם הוגש נגדו כתב אישום בנסיבות מחמירות, נכונות מכוח קל וחומר כשמדובר בהליך פלילי שהסתיים בהרשעה, כבענייננו. הדברים נכונים ביתר שאת, לשיטת העותרת, נוכח הזמן הלא רב שחלף מאז נגזר דינו של הנגבי ועד המינוי.
 
9.        המשיבים 3-1 סבורים כי דין העתירה להידחות. לטענתם, אין מניעה על-פי חוק-יסוד: הממשלה (שעל הוראותיו, כאמור, נעמוד בהמשך) כי הנגבי יכהן כסגן שר. ככל שהדברים נוגעים למישור סבירות שיקול הדעת, טוענים המשיבים 3-1 כי שיקול הדעת הנתון להם בעניין הנדון הוא רחב. במסגרת שיקול דעת זה, יש ליתן את הדעת הן לשיקולים "לחומרה" הן לשיקולים "לקולה". מחד גיסא, טוענים המשיבים 3-1, אכן קיימת חומרה בהרשעת נבחר ציבור בעבירה של עדות שקר, אותה ביצע תוך כדי כהונתו כשׂר. בייחוד כך הדבר כאשר נקבע בבית המשפט כי יש עם העבירה קלון. המשיבים 3-1 מודים כי יש בנסיבות אלו כדי להשליך על אמון הציבור ברשות הציבורית. מאידך גיסא, לגישת המשיבים 3-1, יש לזכור כי חלף זמן רב מעת ביצוע העבירה שבה הורשע הנגבי (בשנת 2002) ועד מינויו הנוכחי לתפקיד סגן שר. בנוסף, למן תחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית כיהן הנגבי במספר תפקידים בכנסת, ביניהם בתפקיד יו"ר ועדת הכנסת. גם בשל כך, נטען, אין מניעה כי הוא יכהן כסגן שר. עוד סבורים המשיבים 3-1, כי יש ליתן את הדעת להנמקת בית משפט השלום בעניינו של הנגבי. בגזר הדין ציינו שופטי הרוב כי לא תהיה מניעה שהנגבי ישוב לכהן כחבר כנסת בכנסת הבאה ואף כשׂר. זו הייתה אחת הסיבות לכך שבית משפט השלום מצא לנכון שלא להטיל על הנגבי עונש של מאסר בפועל או של מאסר על-תנאי. שופט המיעוט בבית משפט השלום אף סבר כי אין לקבוע שיש קלון עם העבירה שבה הורשע הנגבי. נוכח קיומם של שיקולים לכאן ולכאן, שהוצגו בפני הממשלה, סבורים המשיבים 3-1 כי אין להתערב בשיקול הדעת הרחב הנתון להם בהחלטה על המינוי.
 
10.      הנגבי מצטרף לעמדת המשיבים 3-1 כי דין העתירה להידחות. הנגבי עמד בפנינו על המחיר הפוליטי והציבורי הכבד ששילם בשל ההליך הפלילי שהתנהל נגדו. היה עליו להתפטר מתפקידו כשׂר לביטחון פנים, ומאוחר יותר מתפקידו כשׂר בלי תיק ומן הכנסת. עוד סבור הנגבי כי יש ליתן משקל למכלול הנסיבות שבהן ניתן פסק-דינו של בית משפט השלום. זמן רב עבר מן האירועים שבהם עסק כתב האישום עד היום. הנגבי זוכה מהאישום המרכזי שנכלל בכתב האישום שהוגש נגדו. בית משפט השלום לא הטיל עליו עונש מאסר, וציין בגזר דינו כי אין מניעה שהנגבי ישוב לכהן כחבר-כנסת בכנסת הבאה או כשׂר. בית משפט השלום אף הוסיף כי מניעה כזו תהיה בלתי מידתית. בית משפט השלום גם לא הטיל על הנגבי מאסר על תנאי, וזאת במכוון על מנת להסיר כל ספק מכשירותו של הנגבי לשמש כשׂר בעתיד. על בסיס כל אלו סבור הנגבי כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיבים 3-1 למנותו לסגן שר. כן סבור הנגבי כי יש ליתן משקל לעובדה כי הוא נבחר לכנסת בבחירות האחרונות, ומשכך זכה מחדש באמון הציבור. הנגבי מוסיף, כי גם יש ליתן משקל לפעילותו הציבורית רבת השנים.
 
דיון
 
11.      אין זו הפעם הראשונה שבה מגישה העותרת עתירה נגד מינוי כזה או אחר של הנגבי לתפקיד מסוים (ראו, בג"ץ 2533/97‏ התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל‏, פ"ד נא(3) 46 (1997) (להלן – בג"ץ 2533/97‏ התנועה למען איכות השלטון); בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, פ"ד נז(6) 817 (2003) (להלן – בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון); בג"ץ 8192/04‏ התנועה למען איכות השלטון; בג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון). כל העתירות הנזכרות נדחו (לכך יש להוסיף את בג"ץ 6620/04‏ התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה הציבורית לקביעת השתתפות בהוצאות משפטיות (3.9.2006), שם התקבלה חלקית עתירה שהגישה העותרת נגד השתתפות המדינה בהוצאות משפט שבהן נשא הנגבי במסגרת חקירה פלילית שהתנהלה נגדו, ונקבע כי סכום ההשתתפות יופחת; ובג"ץ 731/11 התנועה למען איכות השלטון שהוזכר לעיל, שם נדחתה עתירה שהגישה העותרת בעניין דחיית בקשת המדינה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין שניתן במשפטו של הנגבי).
 
12.      אציע לחבריי לדחות גם את העתירה הנוכחית שהגישה העותרת, הפעם נגד מינויו של הנגבי לכהונת סגן שר החוץ. את נימוקיי לדחיית העתירה אחלק לשניים. ראשית, אדון במינויו של הנגבי לסגן שר בהתאם לתנאי הכשירות לתפקיד הקבועים בחוק-יסוד: הממשלה ובחוק-יסוד: הכנסת. שנית, וככל שאמצא שמינוי זה אינו מנוגד לתנאי הכשירות לתפקיד הקבועים בחוקי-היסוד, אדון בשאלה האם החלטת המשיבים 3-1 על המינוי הייתה סבירה. מסקנתי היא, שאין מקום להתערבות במינוי הנגבי לתפקיד סגן שר.
 
מינוי הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ לאור הוראות חוק-יסוד: הממשלה וחוק-יסוד: הכנסת
 
13.      טרם אתייחס להוראות בחוקי-היסוד הנוגעות למינויו ולהפסקת כהונתו של סגן שר במקרה של הרשעתו בפלילים, אזכיר בקצרה את הוראות הדין העוסקות בנושא באשר למינוי ולהפסקת כהונה של שר. כפי שנראה בהמשך, להוראות אלו רלוונטיוּת לענייננו. סעיף 23(ב) לחוק-יסוד: הממשלה קובע כדלקמן:
 
 
 
 
 
"בית המשפט שהרשיע שר בעבירה, יקבע בפסק דינו אם יש באותה עבירה משום קלון; קבע בית המשפט כאמור, תיפסק כהונתו של השר ביום מתן פסק הדין".
 
על הוראה זו נאמר, כי היא מורה על "…הפסקת כהונה בלא כל סייג ובלא הענקת שיקול-דעת לבעל סמכות כלשהו. הוראת-החוק הוראה גיליוטינית היא: בהתקיים תנאים 'אובייקטיביים' מסוימים החוק בכבודו ובעצמו פוסל חבר ממשלה מהיותו חבר ממשלה…" (בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 896 (השופט מ' חשין בדעת מיעוט)). הוראה נוספת הנוגעת לעניין היא זו הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, שלפיה:
 
"6.   כשירותם של השרים
…
(ג)   (1)     לא יתמנה לשר מי שהורשע בעבירה ונידון לעונש מאסר וביום מינויו טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר או מיום מתן פסק הדין, לפי המאוחר, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות הענין, משום קלון.
(2)     יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לא יקבע כאמור בפסקה (1), אם קבע בית המשפט, לפי דין, כי יש עם העבירה שבה הורשע משום קלון.
…".
 
           על-פי הוראת חוק זו, איפוא, אדם שהורשע בעבירה ונידון לעונש מאסר, אינו כשיר להתמנות לתפקיד שר במשך התקופה המנויה באותה הוראה. זאת, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע האדם משום קלון. הוראת החוק מוסיפה כי יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לא יקבע כן, אם קבע בית המשפט לפי דין כי יש עם העבירה משום קלון. הוראה נוספת שיש להזכירה לענייננו, היא זו הקבועה בסעיף 22(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, ולפיה מוקנית לראש הממשלה סמכות להעביר שר מכהונתו.
 
           ניתן לסכם את הוראות הדין הרלוונטיות לגבי שרים בממשלה ולומר, כי בכל הנוגע להפסקת כהונה של שר, די בקביעה כי יש בעבירה שבה הורשע השר משום קלון, כדי להביא להפסקת כהונתו (סעיף 23(ב) לחוק-יסוד: הממשלה). לעומת זאת, בכל הנוגע למינויו של שר, התנאי הקבוע בדין לאי-הכשירות הוא שונה, ולפיו לא ימונה אדם לתפקיד שר אם הוטל עליו עונש מאסר וטרם חלף פרק זמן מסוים הקבוע בחוק, אלא אם נקבע, כי בהרשעתו לא היה משום קלון (סעיף 6(ג) לחוק-היסוד). על בסיס השילוב של סעיפים 6(ג) ו-23(ב) לחוק-היסוד ניתן לטעון, ששר שהורשע בעבירה שנקבע שיש עימה קלון ולא הוטל עליו עונש מאסר, תיפסק כהונתו; אולם ניתן יהיה (לכאורה) למנותו מיד שוב כשׂר. לסיטואציה מעין זו אתייחס ביתר הרחבה בהמשך.
 
14.      עתה להוראות בחוק-יסוד: הממשלה העוסקות בסגני שרים. סעיפים 27-25 לחוק-היסוד מסדירים את נושא מינוי סגני שרים, ופקיעת והפסקת כהונתם. סעיף 25 לחוק-היסוד קובע, כי "שר הממונה על משרד רשאי, בהסכמת ראש הממשלה ובאישור הממשלה, למנות לאותו משרד, מבין חברי הכנסת, סגן שר אחד". מסעיף זה ניתן ללמוד, כי תנאי לכך שאדם יהיה כשיר לשמש סגן שר, הוא כי אותו אדם יהיה גם חבר כנסת (שכן סגני השרים, בלשון הוראת חוק-היסוד, ממונים "מבין חברי הכנסת"). לעניין זה חשיבות במקרה דנא, ונידרש אליו בהמשך. סעיף 26 לחוק-היסוד, העוסק בפקיעת כהונתו של סגן שר, קובע:
 
"פקיעת כהונתו של סגן שר
26.  כהונתו של סגן שר נפסקת בכל אחת מאלה:
(1) סגן השר התפטר בהגשת כתב התפטרות לשר שמינה אותו;
(2) השר שמינה אותו חדל להיות שר או להיות ממונה על אותו משרד;
(3) ראש הממשלה, הממשלה או השר שמינה את סגן השר החליטו להפסיק את כהונתו; ואולם ראש הממשלה לא יעביר סגן שר מכהונתו אלא לאחר שהודיע על כוונתו לעשות כן לממשלה ולשר שמינה את סגן השר;
(4) כוננה ממשלה חדשה;
(5) סגן השר חדל להיות חבר הכנסת" [ההדגשות הוספו, א.ג.].
 
           סעיף 26(5) לחוק-היסוד חוזר על העיקרון, שלפיו על סגן השר להיות גם חבר כנסת. חדל סגן השר להיות חבר כנסת, תיפסק כהונתו כסגן שר. סעיף 26(3) לחוק-היסוד מקנה סמכות לראש הממשלה, הממשלה או השר שמינה את סגן השר, להפסיק את כהונתו של סגן השר. סעיף 27 לחוק-היסוד מוסיף וקובע, כדלקמן (בדומה לסעיף 23(ב) לחוק-היסוד שהובא לעיל והעוסק בשרים):
 
" הפסקת כהונת סגן שר מחמת עבירה
27.  בית המשפט שהרשיע סגן שר בעבירה יקבע בפסק דינו אם יש באותה עבירה משום קלון; קבע בית המשפט כאמור, תיפסק כהונתו של סגן השר ביום מתן פסק הדין".
 
 
 
 
15.      לטענת העותרת, נוכח הוראת סעיף 27 לחוק-יסוד: הממשלה, אין הנגבי יכול לכהן כסגן שר, שכן בעניינו של הנגבי קבע בית המשפט שיש עם העבירה שבה הורשע משום קלון. העותרת מצביעה על-כך שסעיף 27 לחוק-יסוד: הממשלה דומה לסעיף 23(ב) לחוק-היסוד העוסק בשרים. אלא שלטענתה, לגבי סגני שרים, אין בחוק-יסוד: הממשלה הוראה הדומה לסעיף 6(ג) לחוק-היסוד, שלפיו המגבלה על מינוי שר היא רק במקרה שבו הוטל על המועמד עונש מאסר. לטענת העותרת, נוכח העדר הוראה הדומה לסעיף 6(ג) לחוק-היסוד באשר לסגני שרים, כאשר מדובר בסגן שר די בהטלת הקלון כדי למנוע מאדם לשוב ולכהן בתפקיד זה, גם אם לא הוטל עליו עונש מאסר.
 
           במילים אחרות, ראינו לעיל כי באשר לשרים, קיימת בחוק-היסוד הבחנה בין התנאי לגבי הפסקת כהונתם, לבין התנאים הנוגעים לכשירותם למינוי לתפקיד. טענת העותרת היא, שבהעדר הוראה העוסקת במינוי סגני שרים במקרה של הרשעה בפלילים, חולשת ההוראה העוסקת בהפסקת כהונתם (סעיף 27 לחוק-היסוד) גם על מינוים לתפקיד מחדש, ומונעת מינוי לכהונת סגן שר של אדם שנקבע שיש בעבירה שבה הורשע משום קלון.
 
16.      לטעמי אין מקום לקבל את עמדת העותרת. ראשית, אימוץ עמדת העותרת מוביל לכך שהמגבלות הקבועות בחוק-היסוד לגבי מינוי שרים, תהינה מקלות יותר מאלו העוסקות במינוי סגני שרים. זאת שכן לפי שיטת העותרת, מקום שבו הורשע אדם ונקבע שיש בעבירה משום קלון בלא שהוטל עליו עונש מאסר, יוכל אותו אדם לכהן כשׂר, אך לא כסגן שר. התוצאה שלפיה כשיר אדם לכהן כשׂר, אך לא כסגן שר, היא אבסורדית, ודי בכך כדי לדחותה. שנית, העותרת שוגה בטענתה שאין בדין הוראה לגבי סגני שרים, הדומה לזו הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה והמתייחסת למינוי שרים. כאמור, תנאי לכך שאדם יהיה כשיר להתמנות לסגן שר הוא שאותו אדם גם יהיה חבר כנסת. כפי שראינו, חדל אותו אדם להיות חבר כנסת – תיפסק כהונתו כסגן שר (סעיפים 25 ו-26(5) לחוק-יסוד: הממשלה; ונזכיר, כי לגבי שרים, אין אדם חייב להיות חבר כנסת על מנת להתמנות לתפקיד שר). משכך, וכפי שטוענים המשיבים, רלוונטיות לענייננו ההוראות העוסקות בכשירותו של אדם לשמש חבר כנסת, הקבועות בחוק-יסוד: הכנסת. והנה, סעיף 6 לחוק-יסוד: הכנסת (שממנו מתעלמת העותרת) קובע כדלקמן:
 
 
 
 
"הזכות להיבחר
6.    (א)     כל אזרח ישראלי שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן עשרים ואחת שנה ומעלה, זכאי להיבחר לכנסת, זולת אם בית משפט שלל ממנו זכות זו על פי חוק או שנידון, בפסק דין סופי, לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים וביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לרצות את עונש המאסר בפועל, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות הענין, משום קלון.
       (ב)     (בוטל).
       (ג)      מועמד לכנסת שנידון כאמור בסעיף קטן (א) ופסק הדין נעשה סופי אחרי הגשת רשימת המועמדים ולפני שהחל לכהן כחבר הכנסת, דינו כדין מי שהתפטר מרשימת המועמדים שבה כלול שמו, או מחברותו בכנסת, לפי הענין, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית שאין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות הענין, משום קלון.
       (ד)     קביעת יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ג) לא תידרש אם קבע בית המשפט, לפי דין, כי יש עם העבירה, בנסיבות הענין, משום קלון.
       (ה)     לענין סעיף זה –
       "מאסר בפועל" – סך כל תקופות המאסר בפועל שעל הנידון לרצות ברצף אחד, אף אם הוטלו בגזרי דין שונים, לרבות מאסר על תנאי שהופעל;
       "עבירה" – כל אחת מהעבירות שעליהן נידון לעונש של מאסר בפועל".
 
 
           על-פי הוראה זו, בתמציתיות, אדם שהורשע ונדון לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים אינו זכאי להיבחר לכנסת במשך התקופה המנויה באותה הוראה. הנה כי כן, באשר לסגני שרים, קיימת בדין הוראה שהיא בעלת דמיון לזו הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה לגבי שרים (בכפוף להבדלים כאלו ואחרים בין שתי ההוראות שלא נכנס אליהם עתה). על מנת שאדם יוכל לשמש סגן שר, עליו להיות חבר כנסת, ועל מנת שאדם יהיה זכאי להיבחר לכנסת, עליו לעמוד, בין היתר, בתנאיו של סעיף 6 לחוק-יסוד: הכנסת. נמצא, שגם לגבי סגני שרים, בדומה לשרים, קיימת בדין הבחנה בין הפסקת כהונתם לבין הכשירות הנדרשת לשם מינויים. בכל הנוגע להפסקת כהונה של סגן שר, די בקביעה כי יש בעבירה שבה הורשע סגן השר משום קלון כדי להביא להפסקת כהונתו (סעיף 27 לחוק-יסוד: הממשלה). לעומת זאת, בכל הנוגע למינויו של סגן שר, התנאי הוא שונה, ולפיו כחלק מהדרישה כי סגן השר יהיה גם חבר כנסת, לא יכול אדם להתמנות לתפקיד סגן שר אם הוטל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים וטרם חלף פרק זמן מסוים הקבוע בחוק-היסוד, אלא אם נקבע, כי בהרשעתו לא היה משום קלון. אם כן, ההסדר הנוגע לסגני שרים דומה במהותו לזה העוסק בשרים (כאמור, בכפוף להבדלים שונים בין סעיף 6 לחוק-יסוד: הכנסת לבין סעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, שלא נתייחס אליהם עתה).
 
17.      זאת ועוד, נמצא, כי ההסדר העוסק בשרים מחמיר יותר מזה שעוסק בסגני שרים, במובן זה שאדם לא יהיה זכאי להיבחר לכנסת (וכתוצאה מכך, לא כשיר לשמש סגן שר), אם עונש המאסר בפועל שהוטל עליו יהיה לתקופה העולה על שלושה חודשים. דרישה זו לתקופת מאסר מינימלית אינה מופיעה בסעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה, העוסק בשרים. מובן שהתוצאה שלפיה ההסדר הנוגע לשרים הוא מחמיר יותר בהיבט זה מההסדר הנוגע לסגני שרים, היא הגיונית יותר מהתוצאה ההפוכה המתקבלת מאימוץ גישתה של העותרת (כפי שכבר הוזכר, יוער שהבדל נוסף בין שתי ההוראות הוא שבסעיף 6 לחוק-יסוד: הכנסת מופיעה במפורש דרישה שהמאסר יהיה "בפועל", ודרישה זו נעדרת מסעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה; כאמור, בית משפט השלום שדן במשפטו של הנגבי לא הכריע בשאלה מה משמעות שוני זה והאם יש לפרש את המונח "מאסר" שבסעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה כמתייחס למאסר בפועל בלבד. אף אני אותיר סוגיה זו בלא הכרעה).
          
18.      מוסיפה ומקשה העותרת: אם נבחין בין התנאים להפסקת כהונה לבין התנאים למינוי לכהונה, עלול להיווצר מצב שבו תופסק כהונתו של סגן שר (או של שר) בשל כך שנקבע שבעבירה שבה הורשע יש משום קלון, ומיד לאחר מכן הוא ימונה שוב לאותו התפקיד במקרה שלא הוטל עליו עונש מאסר. באופן זה, מקשה העותרת, תיתכן "עקיפה" של סעיף 27 לחוק-יסוד: הממשלה (לגבי סגן שר; או עקיפה של סעיף 23(ב) לחוק-יסוד: הממשלה לגבי שר). לכן, אם ירדתי לסוף דעתה של העותרת, סבורה היא כי יש להבין את סעיפים 23(ב) ו-27 לחוק-היסוד כמטילים מגבלת זמן מסוימת על חזרה לכהונה לאחר שהכהונה הופסקה בשל קביעת הקלון (יוער, כי בדיון בעל-פה שנערך בפנינו התקשה בא-כוח העותרת ליתן תשובה לשאלה, מהו לשיטתו משך הזמן בין הפסקת הכהונה לבין המינוי מחדש שלמטה ממנו ייחשב הדבר לעקיפה של סעיפים 23(ב) ו-27 לחוק-היסוד).
 
19.      אין בטענה זו כדי להביאני לשנות ממסקנתי. ראשית, דומה שטענת העותרת אינה מדויקת ככל שעסקינן בסגני שרים (להבדיל משרים). כאמור, סגני השרים ממונים מתוך חברי הכנסת. בנוגע לחברי כנסת, קובע סעיף 42א(א) לחוק-יסוד: הכנסת, כדלקמן: "חבר הכנסת שהורשע בפסק דין סופי בעבירה פלילית, וקבע בית המשפט, ביוזמתו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שיש עם העבירה קלון, תיפסק חברותו בכנסת ביום שפסק הדין נעשה סופי…". בהתאם לסעיף 43 לחוק-יסוד: הכנסת, במקום חבר הכנסת שחברותו נפסקה יבוא הבא בתור ברשימת המועמדים. מכאן, שסגן שר שהורשע בפלילים ונקבע שיש עם העבירה שבה הורשע משום קלון, ולא נגזר עליו עונש מאסר, לא יוכל לשוב להתמנות לסגן שר מיד לאחר הפסקת כהונתו, שכן אותו אדם גם אינו משמש עוד חבר-כנסת באותה הכנסת. התוצאה מכך היא, שסגן שר שכהונתו הופסקה בשל קביעת הקלון, אינו יכול לשוב מיד לשמש סגן שר באותה הכנסת.
 
           עם זאת, הסיטואציה אותה מתארת העותרת עשויה להתרחש באופן תיאורטי בקשר להפסקת כהונתם ולמינויָם של שרים. זאת, שכן כאשר נקבע שיש בעבירה שבה הורשע שר משום קלון אולם לא מוטל עליו עונש מאסר, מופסקת כהונת השר (סעיף 23(ב) לחוק-היסוד), אך לכאורה בהתאם ללשון היבשה של חוק-יסוד: הממשלה אותו אדם כשיר מיד להתמנות שוב כשר (סעיף 6(ג) לחוק-היסוד; ראו, אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל כרך ב: רשויות השלטון ואזרחות 706, 839 (מהדורה שישית, 2005) (להלן – רובינשטיין ומדינה)). אם הפסקת הכהונה והמינוי מחדש נעשים בסמיכות זמנים ניתן לטעון, כפי שטוענת העותרת, כי יש בכך "עקיפה" של סעיף 23(ב) לחוק-היסוד. יוער, כי באשר לסגני שרים עשויה להתעורר סיטואציה דומה, אם כי לא במלוא חריפותה, כאשר קביעת הקלון בהליך הפלילי נעשית זמן לא רב לפני הבחירות לכנסת. גם אז עלולה להיווצר סמיכות זמנים מסוימת בין הפסקת הכהונה של סגן השר, לבין היותו כשיר שוב, לכאורה, להתמנות לאותו התפקיד מחדש לאחר הבחירות.
 
20.      מקרה שהוא בעל דמיון לזה המתואר על-ידי העותרת התעורר בבג"ץ 2658/06 הזימה נ' משלב (3.4.2006) בקשר לראש מועצה מקומית. לצורך דיוננו די שנציין בקצרה כי לגבי ראש מועצה מקומית קיימות בחוק הוראות בעלות דמיון לאלו הקיימות בענייננו. באותו מקרה פקעה כהונתו של ראש מועצה מקומית, לאחר שנקבע שיש בעבירות שבהן הורשע משום קלון. מאחר שלא הוטל על ראש המועצה המקומית עונש מאסר בפועל, ביקש הוא להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות המועצה אשר נערכו בעקבות פקיעת כהונתו שלו. סיטואציה זו בעלת דמיון מסוים לשר אשר מיד לאחר הפסקת כהונתו בשל הרשעתו בפלילים בעבירה שיש עימה קלון, מבקש לשוב ולהתמנות למשרה. בית המשפט העליון לא הכריע באותו עניין לגופה של הסוגיה, האם רשאי ראש מועצה להתמודד באותן הבחירות הנערכות בשל פקיעת הכהונה שלו עצמו. עם זאת, צוינה בפסק-הדין עמדת היועץ המשפטי לממשלה, בזו הלשון: "פקיעת הכהונה, כך מסביר היועץ המשפטי לממשלה, היא מהלך חד-פעמי, המחזיר את נושא המשרה לנקודת ההתחלה, וממנה, יכול הוא להעמיד עצמו שוב למשפט הבוחר, ובלבד שלא נדון לעונש של מאסר בפועל לתקופה העולה על 3 חודשים" (פיסקה 2 לפסק-הדין). לשלמות התמונה אוסיף, כי בבית המשפט המחוזי (שדן גם הוא בסוגיה בטרם הוגשה העתירה לבית המשפט העליון) נדחתה עמדתו האמורה של היועץ המשפטי לממשלה, ונקבע כי אין ראש מועצה שכהונתו פקעה רשאי להתמודד בבחירות הנערכות בשל פקיעת כהונתו שלו (עמ"נ (מחוזי – חיפה) 330/06 משלב נ' הזימה, פיסקה 17 (22.3.2006; סגן הנשיא ש' ברלינר): "הפקיעה מאבדת מתוקפה וממשמעותה האמיתית אם מיד לאחר מכן יכול שוב ראש הרשות שכהונתו פקעה, בקלונו, להיבחר מחדש"). סוגיה זו הוכרעה לבסוף על-ידי המחוקק, אשר בשנת 2008 תיקן את חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל"ה-1975, וקבע כי בסיטואציה האמורה לא יוכל ראש הרשות המקומית שכהונתו פקעה להתמודד שוב בבחירות שיתקיימו לראשונה לאחר פקיעת כהונתו (סעיף 4(ד) לחוק; ס"ח תשס"ח, בעמ' 800; וראו את דברי ההסבר שנלוו להצעת החוק, ה"ח התשס"ח, בעמ' 230; כן השוו לסיטואציה שנדונה בבג"ץ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי נ' רוכברגר, פיסקאות 56-49 לחוות-דעתה של המשנָה לנשיא מ' נאור (14.10.2013) (להלן – עניין רוכברגר); וכן בפיסקה 11 לחוות-דעת המיעוט שלי באותו עניין). יוער, כי באשר לשרים הסיטואציה עשויה להיות קיצונית יותר, שכן לפי לשונו היבשה של חוק-יסוד: הממשלה, לכאורה אין מניעה למנות מיד מחדש שר שזה עתה הופסקה כהונתו בשל קביעת הקלון אם לא הוטל עליו עונש מאסר, אף בלא להעמידו שוב ב"מבחן הציבור" בבחירות לכנסת.
 
21.      מכל מקום, הקושי שעליו מצביעה העותרת אינו מצריך הכרעה בענייננו. בענייננו, חלף פרק זמן בן כשלוש שנים וחצי מגזר-דינו של בית משפט השלום והפסקת כהונתו של הנגבי כשׂר לבין מינויו של הנגבי לסגן שר, כך שאין חשש ל"עקיפה" של הוראות חוק-יסוד: הממשלה. במהלך תקופה זו נערכו בחירות לכנסת, כך שהנגבי גם העמיד עצמו ל"מבחן הציבור". אם כן, בעניינו של הנגבי החשש שעליו מצביעה העותרת לא התממש בפועל. לפיכך, השאלה האם יש לפרש את סעיפים 27 ו-23(ב) כמטילים מגבלת זמן כלשהי טרם חזרה לכהונה שהופסקה, אינה זקוקה להכרעה בענייננו.
 
 
 
22.      נסכם, ההסדר העולה מחוקי-היסוד לגבי סגן שר שהורשע בפלילים הוא כדלקמן: כאשר מורשע סגן שר בפלילים ונקבע שיש בעבירה שבה הורשע משום קלון, מופסקת כהונתו (סעיף 27 לחוק-יסוד: הממשלה). בעקבות קביעת הקלון אף נפסקת חברותו בכנסת (סעיף 42א(א) לחוק-יסוד: הכנסת). מאחר שאותו אדם מורשע אינו משמש עוד חבר כנסת, אף אין הוא יכול לשמש באותה כנסת כסגן שר. אם לא הוטל על המורשע עונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים, רשאי הוא להיבחר לכנסת בבחירות הבאות, ואם נבחר לכנסת, לשוב לשמש סגן שר (סעיף 6 לחוק-יסוד: הכנסת). משכך, לא נפל פגם במינויו של הנגבי לתפקיד סגן שר, מבחינת התנאים הנדרשים בדין לכשירות מועמד לתפקיד זה.
 
סבירות המינוי
 
23.      ראינו לעיל כי לא נפל פגם בכשירותו של הנגבי לשמש סגן שר, ככל שהדברים נוגעים לתנאים הקבועים בעניין זה בחוקי-היסוד. האם זה סוף הדרך בביקורת השיפוטית על מינויו? העותרת מוסיפה וטוענת, כי גם אם כשיר הנגבי לשמש סגן שר, הרי שההחלטה למנותו, כמו גם ההחלטה שלא לפטרו, אינן סבירות. ואכן, לא אחת נפסק, כי "כשירות לחוד ושיקול-דעת לחוד" (בג"ץ 4267/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441, 457 (1993) (להלן – פרשת פנחסי)). על-כן נפסק, כי "היעדרה של הוראה בדבר אי-כשירות לכהן במשרה בתנאים מסוימים (קיום חקירה, הגשת כתב-אישום, הרשעה) אינו שולל את הסמכות והחובה להתחשב בתנאים אלה (חקירה, הגשת כתב-אישום, הרשעה) בגדר שיקול הדעת של הרשות בעלת הסמכות למנות לכהונה או להפסיק המינוי" (שם, בעמ' 458-457). על בסיס הלכות משפטיות אלו טוענת העותרת, כי יש להתערב בהחלטת המשיבים 3-1 ולהורות על פיטורי הנגבי מתפקידו כסגן שר.
 
24.      טרם אדרש לשאלת סבירות שיקול הדעת שהופעל על-ידי המשיבים 3-1, אבקש להעיר כי ניתן להטיל ספקות בתחולתה של ההלכה שלפיה "כשירות לחוד ושיקול-דעת לחוד" על ענייננו. יש לזכור, כי ההלכות הראשונות שניתנו בסוגיה נתקבלו על רקע חוסר חקיקתי בחוקי-היסוד. נוכח חלל חקיקתי זה, נקבע כי חוקי-היסוד אינם מהווים "הסדר שלילי" המונע ביקורת שיפוטית על סבירות ההחלטה שלא להפסיק את כהונתו של השר או של סגן השר (ראו, בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404, 421 (1993) ("פרשת דרעי"): "היעדר פירוט של הנסיבות המתירות או המחייבות העברה מתפקיד רק מלמד, כי הדין – לעניין זה – הוא הדין הכללי בקשר לסמכויות סטטוטוריות… זאת ועוד, היעדר הוראות מפורטות מתיר העברה מתפקיד במיגוון רחב יותר של מקרים מאשר אלו המפורטים בחוקים הדנים בנבחרים אחרים או בנושאי משרה ממונים…"; פרשת פנחסי, בעמ' 457-456; רובינשטיין ומדינה, בעמ' 846-845). אולם בענייננו לא קיים חלל חקיקתי. חוק-יסוד: הממשלה וחוק-יסוד: הכנסת כוללים הוראות המתייחסות במישרין למינוי ולהפסקת כהונה של שר, סגן שר וחבר כנסת שהורשעו בדין. לפיכך, ספק רב אם ניתן לראות במקרים שאינם נופלים לגדר ההסדר הקבוע בהוראות אלו כ"לקונה" בחוקי-היסוד. טלו, לדוגמה, אדם כמו הנגבי, שהורשע בדין אולם לא הוטל עליו עונש מאסר. אם נקבע שאדם כזה אינו יכול לכהן כשר או כסגן שר, שכן המינוי "אינו סביר", מה הועילו חכמים בתקנתם (השוו, לדעת המיעוט שלי בעניין רוכברגר, פיסקאות 8-6)? חוקי-היסוד אינם שותקים בסוגיה. ודוקו, ניתן כמובן לסבור כי ההסדר הקיים בחוקי-היסוד אינו מספק או אינו רצוי. אולם ספק רב בעיני אם יש מקום לעשות שימוש בעילת הסבירות על מנת להפוך דין שניתן לסבור לגביו שהוא רצוי (ואפשר גם לסבור לגביו אחרת) לדין מצוי. עם זאת, נוכח מסקנתי כי ממילא לא נפל בהחלטות המשיבים 3-1 פגם של אי-סבירות לגופו של עניין, אותיר ספקות אלו בענייננו בלא הכרעה.
 
25.      נשוב לבחינת סבירות החלטות המשיבים 3-1, בהנחה שניתן בענייננו לעשות שימוש בעילה זו. בשורה של פסקי-דין נקבע, כי אף שקיימת ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת שהופעל במינוי של שרים ושל סגני שרים (או בהפסקת כהונתם), הרי שמתחם שיקול הדעת הנתון לגורם הממַנה בעניין זה הוא רחב. זאת, שכן מינוי שר או סגן שר הוא סוגיה המערבת שיקולים פוליטיים (ראו, פרשת פנחסי, בעמ' 460; בג"ץ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 59-58; בג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון, פיסקאות 9-8; בג"ץ 5853/07‏ ‏אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, פ"ד סב(3) 445, 478-476 (2007) (השופטת א' פרוקצ'יה), והאסמכתאות שם (להלן – עניין אמונה)). כפי שקבע, למשל, השופט א' ריבלין בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 848-847:

"…על בית-המשפט לשוות לנגד עיניו מסגרת צרה להתערבות בהחלטות ראש-הממשלה ככל שהן נוגעות להרכב ממשלתו, ולהפעיל ביקורת שיפוטית זהירה… ההתערבות ראוי לה אפוא שתהא מדודה. שיקול-דעתו של ראש-הממשלה בנושא זה, ככל שאין בו משום סטייה קיצונית ממידת הסבירות, ראוי כי ייבחן לא על-ידי בית-המשפט, אלא על-ידי הציבור, בגדר האמצעים הנתונים לו במשטר דמוקרטי, ועל-ידי הכנסת, בגדר הסמכויות הנתונות לה בדין".
 
26.      בפסק-דיני בעניין אמונה (שעסק במינויו של חיים רמון לתפקיד שר לאחר שהורשע בפלילים), עמדתי על מספר נתונים ושיקולים המשפיעים על היקף הביקורת השיפוטית על החלטה של הרשות הציבורית. נתון ראשון עליו עמדתי, הוא זהותו של הגוף המחליט. באותו עניין ציינתי כי כאשר הגוף המחליט הוא הממשלה, הרי שנוכח היותה הרשות המינהלית הבכירה במדינה, "בית המשפט יגלה זהירות יתר במקרה של התערבות בהחלטת ממשלה" (שם, בעמ' 516; אף שיוער כי באותו עניין הוספתי, כי ההתערבות השיפוטית תצטמצם עוד יותר כאשר מדובר במינוי המאושר גם על-ידי הכנסת, כדוגמת מינוי שר). שיקול אחר אליו התייחסתי והרלוונטי לענייננו, הוא משקלו של המרכיב הפוליטי בהחלטה העומדת לביקורת. ככל שהמרכיב הפוליטי בהחלטה הוא בעל משקל גדול יותר, נדרש ריסון רב יותר בביקורת השיפוטית המופעלת מצידו של בית המשפט (שם, בעמ' 519). כן עמדתי בפסק-דיני בעניין אמונה על הבעייתיות הטמונה בשימוש בעילת הסבירות כעילה לביקורת על החלטות הרשות הציבורית, בהשוואה לעילות ביקורת אחרות, נוכח האמורפיות שבעילה זו והפגיעה הנגרמת לוודאות המשפטית (שם, בעמ' 523-522). יישומם של כל פרמטרים אלו בענייננו מוביל לכך כי על הביקורת השיפוטית של סבירות ההחלטה למנות את הנגבי לתפקיד סגן שר (וההחלטה שלא להעבירו מתפקידו) להיות מצומצמת ומרוסנת.
 
27.      מכל מקום, אמשיך בדיון בטענת העותרת שלפיה החלטת המשיבים 3-1 אינה סבירה בהתבסס על השיקולים השונים שהותוו בפסיקה לבחינת טענה זו. בהלכה הפסוקה נקבע, כי בהחלטה על מינוי (או על הפסקת כהונה) של מועמד שנפל דופי בעברו, על בעל הסמכות להפעיל "שיקול דעת סביר" המשקלל מספר נתונים. בין נתונים אלו על בעל הסמכות לשקול, למשל, את חומרת העבירות המיוחסות למועמד והאם מדובר בעבירות אשר נועדו להגן על טוהר המידות ועל אמון הציבור ברשויות השלטון. נתון נוסף הוא האם מדובר בעבירות מתמשכות או בארוע חד-פעמי. כן יש ליתן משקל לחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות ועד למינוי. עוד יש לשקול האם מדובר במקרה שבו המשרה הציבורית שימשה ככלי לביצוע העבירה (ראו, עניין רוכברגר, פיסקה 37 לחוות-דעתה של המשנָה לנשיא מ' נאור; בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 263-262 (1993) (להלן – עניין אייזנברג); בג"ץ 4668/01 שריד נ' ראש-הממשלה, פ"ד נו(2) 265, 280 (2001)). בפסיקה נמנו שיקולים רלוונטיים נוספים, ובהם, האם הביע המועמד חרטה, האם נועדו המעשים לקַדם את עניינו האישי, והאם בוצעו המעשים במתכוון או בהיסח הדעת (ראו, בג"ץ 5757/04 הס נ' סגן הרמטכ"ל, פיסקה 11 (26.1.2005) (להלן – עניין הס)). שיקולים אפשריים נוספים הם, למשל, חיוניותו של המועמד לתפקיד והאם ניתן למנות אחר תחתיו (ראו, עניין אייזנברג, בעמ' 263). מובן, שגם השאלה כלום יש קלון במעשים הנדונים היא בעלת משקל (עניין אמונה, בעמ' 470 (השופטת א' פרוקצ'יה)). מנגד, יש ליתן משקל גם לאינטרס בדבר שיקום העבריין והשתלבותו המחודשת בחברה (עניין אייזנברג, בעמ' 263). באמצעות שיקולים אלו יש לבחון, כך נקבע, האם מעשיו של המועמד מעידים על פגם ערכי מובנה בהתנהלותו, המשפיע על יכולתו למלא את התפקיד המיועד והמשליך על אמון הציבור בשירות הציבורי (ראו, עניין אמונה, בעמ' 470-469 ו-472 (השופטת א' פרוקצ'יה); עניין הס, פיסקה 9). עוד נפסק, כי כאשר מדובר ב"מקרה גבול", הרי שיש לכבד את מתחם שיקול הדעת הנתון לרשות הציבורית ולא להתערב בהחלטתה (ראו, בג"ץ 194/93‏ שגב‎ ‎נ' שר החוץ‏, פ"ד מט(5) 57, 62 (1995)).
 
28.      בשלב זה אבקש לערוך עצירת ביניים, ולהוסיף הערה נוספת לגבי השימוש בעילת הסבירות כעילה לביקורת שיפוטית. המגוון הרחב של השיקולים הנלקחים בחשבון בעת בחינת סבירות המינוי, כפי שהותוו בהלכה הפסוקה, מצביע יפה על הבעייתיות שבעילת הסבירות כעילה לביקורת שיפוטית על החלטות הרשות הציבורית. מדובר בקשת רחבה ביותר של שיקולים (וראו, עניין אמונה, בעמ' 471 (השופטת א' פרוקצ'יה): "הפעלת שיקול דעת סביר בהליך מינוי לכהונה ציבורית מחייב את הרשות הממנה בהערכת שיקולים בטווח רחב ביותר"). על בעל הסמכות לשקלל שיקולים אלו, וליתן לכל אחד מהם משקל "סביר". כך, למשל, על בעל הסמכות ליתן משקל סביר לחומרת העבירות, אך גם ליתן משקל סביר לחלוף הזמן ולאינטרס שבשיקום העבריין. על בעל הסמכות ליתן משקל סביר לנסיבות שבהן בוצעו אותן עבירות, ועליו גם ליתן משקל סביר לאופי התפקיד ולשאלה האם יש למועמד תחליפים ראויים. הכל, על מנת להכריע בשאלה, האמורפית כשלעצמה, כלום קיים "פגם ערכי בהתנהלותו [של המועמד, א.ג.] אשר נודעת לו השלכה על יכולתו למלא את התפקיד המיועד או על תדמיתו של השירות הציבורי" (עניין הס, בפיסקה 9).
 
           כן יש לזכור כי ישנם שיקולים אשר ניתן לסבור כי הם רלוונטיים לעניין, אולם הם קשים מאוד למדידה על-ידי בית המשפט. כך, למשל, בענייננו טען הנגבי כי תיפקודו כשׂר בממשלה היה מוצלח וכי שילם מחיר פוליטי וציבורי כבד בעקבות משפטו הפלילי. העותרת טענה, מנגד, כי הנגבי היה מעורב ב"פרשיות" רבות למן שנות ה-80 של המאה שעברה. ספק רב אם שיקולים מעין אלו ניתנים למדידה ולהערכה בכלים משפטיים, ומובן שהדבר מערים קושי נוסף על בחינת סבירות החלטת הרשות. ואם בכך לא די, הרי שחוסר הוודאות רק גובר אם מוסיפים אנו לקלחת את הקביעה שלפיה, "משקל הגורמים השונים אינו סטטי, והוא משתנה על-פי הנסיבות…"  (בג"ץ 5562/07 שוסהיים נ' השר לבטחון פנים, פיסקה 12 (23.7.2007)).
 
29.      ניתן לראות היטב, כי השימוש בעילת הסבירות מקנה הדרכה מועטה ביותר, אם בכלל, לרשות הציבורית (ראו, מיכל שקד "הערות על ביקורת הסבירות במשפט המינהלי, משפטים יב 102, 122 (תשמ"ב); משה לנדוי "על שפיטות וסבירות בדין המנהלי", עיוני משפט יד(1) 5, 12 (1989)). למעשה, ניתן לומר כי המצב המשפטי כיום הוא שלגבי מינויים רבים שדבק בהם רבב כלשהו (החל מהרשעה פלילית קודמת של המועמד, וכלה בדברים שנטען שאמר ופורסמו בכלי התקשורת) מוגשת עתירה והסוגיה מוכרעת על-ידי בית המשפט (ראו, יואב דותן "שני מושגים של סבירות", ספר שמגר חלק א' 417, 458-457 (תשס"ג); כן ראו, את עמדתו של הנשיא מ' לנדוי בבג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 432-431 (1980)). זוהי תוצאתו של כלל עמום, המקנה הדרכה מועטה לרשות השלטונית. נשאלת איפוא השאלה, שמא עדיף היה לאמץ כלל ברור והחלטי אשר יקנה ודאות משפטית (למשל, להסתפק בכללי הכשירות הקבועים בחוק ולמצער לקבוע כללים ברורים יותר בסוגיה), וזאת אף במחיר של מינוי כזה או אחר שניתן לסבור לגביו שעדיף שלא היה נעשה. גם לאי-הוודאות בכלל המשפטי יש מחיר כבד, וזהו המחיר אותו אנו משלמים עתה.
 
30.      מן הכלל אל הפרט: אבחן את סבירות מינויו של הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ בהתאם לתבחינים השונים שנקבעו לכך בפסיקה. בפתח בחינה זו אעיר, כי יש לדחות את טענת העותרת שלפיה מנוסח החלטת הממשלה ומנוסח ההודעה לכנסת על דבר המינוי עולה כי השיקולים הרלוונטיים לעניין לא נשקלו בפועל על-ידי המשיבים 3-1. עובר למינוי הונחו בפני הממשלה שתי חוות-דעת משפטיות (מטעם היועץ המשפטי לממשלה ומטעם משרד החוץ) שעסקו בסוגיה במישרין. כעולה מתשובת המשיבים 3-1 לעתירה, בפני חברי הממשלה גם הוצגה תמצית של הכרעת הדין ושל גזר הדין שניתנו במשפטו הפלילי של הנגבי. בנסיבות אלו, העותרת לא עמדה בנטל להוכיח כי השיקולים הרלוונטיים לא נלקחו בחשבון על-ידי המשיבים 3-1. עוד יצוין, כי שלא כטענת העותרת, לא ניתן ללמוד מההודעה המפורטת שניתנה לכנסת בעניין אמונה (בדבר מינויו של ח"כ רמון לשר; ראו בעמ' 463-462 לפסק-הדין), כי נוסח הודעה מסוג זה הוא מתחייב. למעלה מן הנדרש אעיר, כי קיים הבדל בין מינוי שר, אשר לגביו נדרש אישור של הכנסת (כפי שהיה בעניין אמונה; סעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה), לבין מינוי סגן שר, שלגביו נדרשת הודעה לכנסת בלבד (סעיף 25(א) לחוק-היסוד), והבדל זה עשוי להשליך על נוסח ההודעה הנמסרת לכנסת בעניין (בלא שאקבע מסמרות בכך).
 
 
 
31.      יישום התבחינים שנקבעו בהלכה הפסוקה לבחינת סבירות מינויו של הנגבי לסגן שר מביאנו למסקנה כי לא נפל פגם של אי-סבירות, ודאי לא של אי-סבירות קיצונית, בהחלטותיהם של המשיבים 3-1. העבירה שבה הורשע הנגבי היא, כמובן, חמורה. אין להקל ראש בהרשעה ובנסיבותיה (השוו, בג"ץ 12/60 עתמאן נ' אבו-גוש, פ"ד יד 1027 (1960); עניין אייזנברג, בעמ' 251, 266; בג"ץ 932/99‏ התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' יושב-ראש הוועדה לבדיקת מינויים‏, פ"ד נג(3) 769, 789 (1999)). עדות השקר ניתנה בזמן שכיהן הנגבי כשׂר, והיא מתייחסת למעשים שנעשו בתקופת כהונתו כשׂר. אולם מנגד, הרשעתו של הנגבי מתייחסת לאירועים שהתרחשו בשנת 2002. מאז ועד היום חלפו כשתיים-עשרה שנים. ממועד גזר-דינו של בית משפט השלום ועד היום חלפו כארבע שנים. בלא ספק, יש ליתן לחלוף הזמן בענייננו משקל משמעותי. האישום שעל בסיסו הורשע הנגבי אינו מתייחס להתנהגות עבריינית מתמשכת. כן יש ליתן את הדעת לכך שהנגבי זוכה במשפטו מהאישום המרכזי נגדו. עוד יש להתחשב בכך שהתפקיד שבו עסקינן הוא של סגן שר, ושההחלטה למנות אדם לתפקיד זה נושאת סממנים פוליטיים מובהקים. יש בכך כדי להצדיק הרחבה של שיקול הדעת של הגורם הממנה, לעומת, למשל, מינוי לתפקיד שהוא מקצועי במהותו.
 
32.      מעבר לכך, יש ליתן את הדעת לשלושה נתונים נוספים. ראשית, בית משפט השלום קבע כי יש בעבירה שבה הורשע הנגבי משום קלון. מובן, שגם זה הוא נתון בעל משקל, הפועל לחובתו של הנגבי. אלא שעם זאת, יש גם ליתן את הדעת לקביעותיו הנוספות של בית משפט השלום בהקשר זה. בית משפט השלום התייחס בגזר-דינו במישרין לעניין כהונתו בעתיד של הנגבי כחבר-כנסת או כשׂר. כפי שכבר צוין, בדעת הרוב בבית משפט השלום נקבע כי התוצאה שלפיה הנגבי לא יוכל לכהן כשׂר במשך 7 שנים (בהתאם לסעיף 6(ג) לחוק-יסוד: הממשלה), "אינה מידתית, נוכח פרק הזמן הממושך בו התקיימו בעניינו של הנגבי הליכים, אשר מנעו ממנו לשמש בתפקיד כאמור" (פיסקה 61 לדעת הרוב בגזר-הדין). כן ציינו שופטי הרוב בגזר-הדין, כי נוכח העובדה שלא הוטל על הנגבי מאסר בפועל או על-תנאי, "התוצאה של קביעתנו בשאלת הקלון מתייחסת רק לכנסת הנוכחית", והוסיפו כי "אין מניעה חוקית לכך שהנגבי יציג את מועמדותו לשמש כחבר כנסת בכנסת הבאה", ו"אין גם מניעה חוקית לכך שהנגבי ישוב וישמש כשר" (שם, בפיסקה 62). יוזכר, כי דעתו של שופט המיעוט בגזר הדין אף הייתה מקלה יותר, ולפיה לא היה מקום לקבוע שיש עם העבירה שבה הורשע הנגבי משום קלון. לקביעות אלו של בית משפט השלום יש ליתן משקל, בגדר בחינת שיקול הדעת שהופעל על-ידי המשיבים 3-1 (ראו, עניין אמונה, בעמ' 483-482 (השופטת א' פרוקצ'יה): "בית המשפט בהליך הפלילי שדן בעניינו של ח"כ רמון נתן דעתו במישרין על ההשלכה הראויה של הרשעתו הפלילית על המשך דרכו בחיים הציבוריים-פוליטיים… המסר שביטאה הערכאה השיפוטית בהשארת דלתות הפעילות הציבורית פתוחות בפני ח"כ רמון משפיע ומקרין גם הוא על היקף שיקול הדעת של הגורם הממנה, וממילא – גם על היקף הביקורת השיפוטית על סבירות שיקול דעת זה"). אעיר, כי העותרת התעלמה בכתב העתירה מפָּן זה בגזר-הדין שניתן במשפטו של הנגבי. עיון בכתב העתירה מלמד כי העותרת תיארה את גזר-הדין באופן חלקי ביותר. ברי, כי קיים בכך טעם רב לפגם.
 
33.      שנית, מאז ניתן גזר-הדין בעניינו של הנגבי ומאז התפטר מהכנסת בעקבות גזר-הדין, העמיד עצמו הנגבי לבחירה מחודשת, הן במפלגתו הן על-ידי הציבור. בבחירות האחרונות לכנסת (בחודש ינואר 2013) נבחר שוב הנגבי לשמש חבר כנסת בישראל. כאמור, לגרסתו של הנגבי הוא סרב להצעה שהועלתה בפניו להתמנות לתפקיד שר בטרם העמיד עצמו ל"מבחן הציבור". אומנם, ענייננו במינויו של הנגבי לתפקיד סגן שר, ולא בכהונתו כחבר כנסת. בנוסף, אין מדובר בענייננו בנבחר ציבור הנבחר ישירות על-ידי ציבור הבוחרים, כדוגמת ראש רשות מקומית (שאז, בהתאם לדעתי, כפי שהבעתי אותה בדעת המיעוט שלי בעניין רוכברגר, בפיסקה 5 לחוות-דעתי, יש לנהוג ריסון שיפוטי רב ביותר). עם זאת, גם בענייננו דומה שיש ליתן משקל מסוים לעובדה כי בזמן שחלף מאז הורשע הנגבי הוא נבחר שוב לכנסת על-ידי הציבור (ראו, עניין רוכברגר, פיסקה 58 לחוות-דעתה של המשנָה לנשיא מ' נאור, שם הובעה העמדה כי אין מדובר בשיקול מכריע, אלא בשיקול שמותר להביאו בחשבון בין שאר השיקולים; וכן ראו, עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל – נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, 191-190 (1996) (השופט י' זמיר בדן יחיד); ואת דעת המיעוט שלי בעע"מ 3911/05 חוה נ' מועצה מקומית אזור, פיסקאות 7 ו-9 (23.10.2006)).
 
34.      שלישית, ולמעלה מן הנדרש, דומה שיש לייחס משקל גם לעובדה כי אנו עומדים כיום בפני מערכת בחירות קרובה. ביום 8.12.2014 קבעה הכנסת כי היא תתפזר לפני גמר כהונתה, וכי הבחירות לכנסת הבאה יתקיימו ביום 17.3.2015 (חוק התפזרות הכנסת התשע-עשרה, התשע"ה-2014, ס"ח התשע"ה, עמ' 52). יצוין, כי נוכח התפתחות זו, התבקשו בעלי הדין להתייחס להשלכה של הבחירות הקרובות על העתירה (החלטה מיום 5.12.2014). כל בעלי הדין הודיעו בפנינו כי לדעתם יש להכריע בעתירה על אף הבחירות הקרובות. סיטואציה דומה התעוררה בעתירה קודמת שהגישה העותרת נגד הנגבי, בקשר למינויו לתפקיד שר ללא תיק (בג"ץ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל). גם פסק-הדין באותו עניין ניתן כשהבחירות עמדו בפתח. נקבע, כי עניין זה מהווה שיקול לטובת אי-התערבות במינוי הנגבי לתפקיד שר, וכי בתקופה זו ראוי שבית המשפט ינהג באיפוק ובריסון. כן נקבע באותו עניין, כי העובדה שבזמן הקרוב יעמוד מינויו של הנגבי למבחן הציבור מהווה גם היא שיקול בעל משקל. הוסיף המשנה לנשיא א' ריבלין (שם, בפיסקה 18 לפסק-הדין):
 
"העותרת מטילה ספק ביכולתו של הציבור להביא לידי ביטוי את עמדתו באשר להשתלשלות העניינים הנוגעת למשיב 3. לפיכך, סבורה היא כי ראוי שבית המשפט יאמר את דברו, כבר היום. איננו שותפים לעמדתה. אין ספק, שבעת בחירות, מגוון של שיקולים משפיעים על כל בוחר ובוחר הבא לשלשל פתק בקלפי. השיקול בדבר חוסר-תקינות בהתנהלותו של חבר מפלגה כזו או אחרת, ובדבר תגובת ראש המפלגה לחוסר-תקינות זה, עשוי להיתפס כמרכזי אצל בוחר פלוני וכשולי אצל בוחר אלמוני. וכבר נאמר, כי "על בית המשפט לתת דעתו, בין השאר, גם למציאות החיים, הגורמת לכך שלעתים הציבור מבקש להיות מיוצג על-ידי אדם שאינו מופת להליכות נאות" (עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל – נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, 190). ואולם זהו, אל נכון, מבחנו של הציבור, וזוהי, אל נכון, מהותה של הדמוקרטיה. העם בוחר את נציגיו, ולשיטתי, מועד הבחירות הקרב ובא מהווה שיקול חשוב שלא לערב את בית המשפט בקלחת".
 
           (וראו גם, בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון, בעמ' 857; בג"ץ 9223/10 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פיסקה 32 (19.11.2012); כן ראו את עמדת המשנָה לנשיא מ' נאור בעניין רוכברגר, בפיסקה 38, שלפיה מדובר בשיקול רלוונטי, אך המשקל שיש לייחס לו תלוי בנסיבותיו של המקרה הנדון (וזאת בין היתר בהתאם לשאלה, האם בכוונת נבחר הציבור להתמודד בבחירות הקרובות כמועמד); וראו גם בפיסקה 3 לדעת המיעוט שלי באותו עניין.)
 
           גם בנתון זה – עניין הבחירות הקרובות – יש להטות את הכף לטובת דחיית העתירה. עם זאת אדגיש, כי לדעתי דחיית העתירה עומדת בעינה גם בלא תלות בבחירות הקרובות. על כן, לטעמי התוצאה לא הייתה משתנה אילו לא היו עומדות בחירות בפתח, או אם ימונה הנגבי לתפקיד שר או סגן שר לאחר הבחירות והסוגיה תובא בפנינו בשנית.
 
35.      טרם סיום אדגיש, כי אין להבין מדבריי שניתן בזאת הכשר, מהבחינה הציבורית, לכהונתו של הנגבי כסגן שר. בפסק-הדין איננו נותנים גושפנקה ציבורית, מוסרית או אחרת, לכהונת אדם שהורשע במתן עדות שקר כשר או כסגן שר. כפי שציינתי בסוף חוות-דעתי בעניין רוכברגר, שבו נותרה דעתי במיעוט, יש לזכור כי קיימת הבחנה בין ההיבט הציבורי לבין ההיבט המשפטי (שם, בפיסקה 16). מסקנתי היא, שבבחינה המשפטית, אין מקום להורות על ביטול מינויו של הנגבי לסגן שר, הן לאור תנאי הכשירות הקבועים בחוקי-היסוד, הן בשל כך שלא נפל פגם של אי-סבירות קיצונית בהחלטות המשיבים 3-1. פסק דין זה אומר כי לא קיימת עילה משפטית להתערב בהחלטה למנות את הנגבי כסגן שר, הא ותו לא. מובן, כי ניתן לסבור שאדם שהורשע בנסיבות הרשעתו של הנגבי, אינו ראוי מבחינה ציבורית לכהן בתפקיד ממלכתי של שר או של סגן שר. 
 
36.      סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את העתירה. לא ייעשה צו להוצאות.
 
 
                                                                             ה נ ש י א  (בדימ')
 
השופט י' דנציגר:
 
           כחברי הנשיא אף אני סבור כי לא קיימת עילה משפטית להתערב בהחלטה למנות את ח"כ צחי הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ.
 
                                                                             ש ו פ ט
 
השופט י' עמית:
 
           אני מסכים.
 
1.        האם ניתן להידרש לעילת הסבירות גם מקום בו נתמלאו תנאי הכשירות? כשלעצמי, אני נוטה להשיב על כך בחיוב, באשר עילת הסבירות פורסת אברותיה על כל מעשי המינהל ויש בה לחזק ולהטמיע נורמות של אתיקה ציבורית ולהגן על האינטרס של ניקיון כפיים בשירות הציבורי. עם זאת, וכפי שציין הנשיא בפסקה 24 לפסק דינו, ולאור התוצאה אליה הגענו, איני רואה לקבוע מסמרות בשאלה זו, ואותירה בצריך עיון. אף איני רואה להידרש לשאלה העקרונית של השימוש בעילת הסבירות כעילה לביקורת שיפוטית בכלל, נושא שיש לו קשר הדוק לשאלות של שפיטות ואקטיביזם שיפוטי (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 762-769 (2010)).
 
 
 
2.        גזר הדין בעניינו של הנגבי ניתן ביום 9.11.2010 ביחס לעבירה שנעברה בחודש דצמבר 2002. שופט המיעוט סבר כי אין בעבירה בנסיבותיה כדי להטיל קלון, אך גם שופטי הרוב, שסברו כי יש במעשיו של הנגבי קלון, הביעו דעתם במפורש כי הטלת מגבלה על הנגבי לכהן בתפקיד שר תהא תוצאה בלתי מידתית, ואין מניעה כי ישוב לשמש בתפקיד שר כבר בכנסת הבאה. דומה כי הדברים משקפים את עמדתם של שופטי הרוב לגבי עוצמתו החלשה של הקלון.
 
           בנסיבות אלה, מינויו של הנגבי לתפקיד סגן שר בחודש יוני 2014, בחלוף קרוב ל-12 שנים ממועד ביצוע העבירה אינו בלתי סביר, בהתחשב בחלוף הזמן ובעוצמת הקלון כפי שבאה לידי ביטוי בדברים המפורשים של דעת הרוב בגזר הדין (שלא להזכיר את דעת המיעוט שסברה מלכתחילה כי אין במעשה קלון). לצד שני שיקולים אלה יש להוסיף גם את השיקולים הרבים הנוספים שנמנו ונזכרו בפסק דינו של הנשיא.
 
           אני מצטרף אפוא לפסק דינו של הנשיא גרוניס כי דין העתירה להידחות הן במישור הכשירות והן במישור הסבירות.
 
                                                                             ש ו פ ט
 
 
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
 
א.        מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע חברי הנשיא ולהנמקתו הנוגעת למצב הנורמטיבי. לטעמי השאלות שבעבורן היה צורך בניתוח המשפטי ניתנות בנקל לפתרון חקיקתי, ואולי ראוי לכנסת הבאה שתידרש לכך.
 
ב.        אוסיף עם זאת: חברי הנשיא, בפילוסופיה השיפוטית הקרובה לליבו, נדרש (פסקה 24) לשאלת השימוש בעילת הסבירות בכגון דא, ובפסקה 29 "יצא המרצע מן השק" לגבי עמדתו המסויגת באשר לעילת הסבירות בכלל, שכן לשיטתו עדיף להימנע משימוש בה אף במחיר של "הסתננות" מינוי לא ראוי אחד למערכת הממשל. כשלעצמי סבורני ובמפגיע, כי אין דופי בשימוש בעילת הסבירות כעילה לביקורת שיפוטית, שכמובן צריכה להיות מופעלת באורח מושכל וזהיר במקום הראוי. אם במינויים עסקינן, תולדות המינהל הציבורי בישראל עמוסות מקרים, לא אחד ולא שניים, שבהם ניתן היה למנוע מינויים לא ראויים בעליל רק בגדרי סבירות, כיון שבצד ה"פורמלי" היה הציון "עובר". למיטב הבנתי, גם הנשיא לנדוי, שהסתייג מעילת הסבירות (ראו מאמרו "על שפיטות וסבירות בדין המינהלי", עיוני משפט יד, 5 (1984), שאיזכר חברי), היה מודה, מתוך יושרתו והקפדתו היתרה על טוהר המינהל הציבורי, כי יש מקרים שבהם עילה זו היא הדרך היחידה למניעת מינוי פסול. עילת הסבירות, ושוב – בכל הזהירות – מאפשרת לבית המשפט לשמש כמה שקרוי בלשון עידננו "המבוגר האחראי", ולא אחטא לאמת אם אניח כי לא מעטים בין ראשי הממנים עצמם מייחלים בסתר ליבם להתערבות הבג"צית, כדי למנוע מינוי שנולד מלחצים כאלה ואחרים; וכדברי חברי השופט עמית בענייננו, יש בעילת הסבירות כדי "לחזק ולהטמיע נורמות של אתיקה ציבורית ולהגן על האינטרס של נקיון כפיים בשירות הציבורי"; ראו לסקירת העילה, בין השאר, אהרן ברק מידתיות במשפט (תשע"ה-2010), 461-458 והאסמכתאות שם.
 
ג.        חברי הנשיא חושש כי "שימוש בעילת הסבירות מקנה הדרכה מועטה ביותר, אם בכלל, לרשות הציבורית", ומציין כי לא אחת עתירות המוגשות לבית משפט זה מבוססות על אמירות תקשורתיות ותו לא. אומר רק, כי במרבית המקרים שבהם תהא התערבות שיפוטית יהא הדבר כאמרתו הנודעת של שופט בית המשפט העליון של ארה"ב פוטר סטיוארט (Potter Stewart) – להבדיל, באשר לפורנוגרפיה, כי אינו מנסה להגדירה, אך "אני יודע שזו היא בראותי אותה" (Jaecobellis v. Ohio, 378 U.S. 184, 197 (1964))", הובאה גם בפסקה ט"ו לחוות דעתי בבג"ץ 10226/08 זבידובסקי נ' שר הפנים (2010). כך, אך אם לא אכחד כי גם בכגון ענייננו ובכלל יתכנו עתירות סרק, שמטרתן אם כותרת ואם "עשיית חשבון", ושעליהן יחולו דברי השופט (כתארו אז) מ' חשין, בבג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 600 (1994), כי "על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהרים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית, ומשמצא מה שמצא קורא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון אל בית המשפט העליון… מנהג חדש הוא שבא למדינה…". כפי שציינתי לא אחת, משוכנעני כי גם בהינתן עתירות כאלה, והוא רחום יכפר עוון, עדיין התועלת למינהל הציבורי שבאה מפתיחת שערי העמידה (והרחבת העילות) גדולה לאין שיעור מן המטרד במקרים מסוימים, ועתירות רבות, מהן שהתבססו על עילת הסבירות, תרמו לשיפור המינהל הציבורי בישראל, לעתים בפסקי דין מלומדים ולעתים ב"שמרטפות" עיקשת ונחושה על-ידי בית המשפט.
 
ד.        אוסיף שלטעמי במקרים מסוימים אף לא נעשה די שימוש בדוקטרינת הסבירות; בהקשר קרוב כותבת פרופ' דפנה ברק-ארז (אזרח – נתין – צרכן, משפט ושלטון במדינה משתנה (תשע"ב-2012)), כי "המיתוס בנוגע לכוחו של בית המשפט 'גדול בכמה מידות' על המציאות" (עמ' 270). בבג"ץ 4921/13 אומ"ץ נ' ראש עירית רמת השרון יצחק רוכברגר (הנמקות, 14.10.13), שבו משהתבונן בית המשפט סביב וראה כי אין זולתו לעשות, צירף איפוא מעשה הדחה למחשבה כי ראוי פסול – נזדמן לי לומר בפסקה י' לחוות דעתי:
 
"אכן, היו כידוע שחלקו (בביקורת שובת לב מעיקרא) על הביטוי 'אי סבירות' או 'אי סבירות קיצונית' המשמש בפסיקה המינהלית בגלל הקושי ל'כמתו', ובגלל החשש שלא יהיו אמות מידה ברורות אלה 'מידת כף רגלו' של בית המשפט, כביקורת שנשמעה על חוקי היושר (equity) באנגליה כאילו משתיתים הם עצמם על מידת כף רגלו של הלורד צ'נסלור. ואולם, לא היא; לא ב"טהרנות" צדקנית עסקינן, אלא בנדבכי משפט שנבנו לאורך עשרות שנים, מאז פרשות דרעי (בג"ץ 3094/13 – א"ר) ופנחסי (בג"ץ 4267/13 – א"ר) ורק הועילו לשירות הציבורי" (הגשה במקור).
 
 
           אכן, תוצאת ההכרעה ההיא היתה התערבות חיובית של המחוקק, תוך זמן קצר (ראו תיקון מס' 30) מתשע"ד-2013, לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975).
 
ה.        מעבר למקרה הנוכחי ומבלי להשוות, אזכיר כי חכמי המשפט העברי התחבטו בשאלות של כהונת מי שהיה דופי בעברו; "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו, חזור לאחוריך" (בבלי יומא כ"ב, ב'). ועוד עלתה בפני חכמים שאלה (משנה מכות ב', ח') בקשר-להבדיל-להורג נפש בשגגה שהגיע לעיר מקלט, לאמור, אם בסיום שהותו בעיר המקלט במות הכהן הגדול חוזר הוא לשררה שהיה בה, ונחלקו הדעות, וההלכה נפסקה כי "אף על פי שנתכפר, אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על-ידו" (רמב"ם, רוצח ושמירת נפש ז', י"ד). שוב מבלי להשוות, דורותינו שלנו ראו בחמלה יתרה את תיקון האדם ושיקומו, לרבות מי שסרח, ואינם מחמירים עד כדי כך – אך עדיין גדרי הדין נותנים ביטוי לעבירות ולחומרתן לעניין מינויים, ולא אאריך.
 
ו.        ואולם אחר שאמרנו  כל אלה, בנידון דידן – בתיק שלפנינו – השילוב בין המצב הנורמטיבי לבין ותק הפרשה כולה (תריסר שנים) מטה, כך נראה, את הכף לעבר חוות דעתו של הנשיא. זאת, בין היתר, גם  בקל וחומר מובהק ממצבו המשפטי של שר לעומת סגן שר, בניגוד להגיון הדברים, שהרי שר נושא באחריות כ"חבר מועצת המנהלים של המדינה", הממשלה, מה שאין כן סגן שר – ואף על פי כן אילו נתקבלה העתירה היה הסגן נתון לענישת-יתר מינהלית לעומת השר. גם לחלוף הזמן ולבחירות נוספות, אם אלה שחלפו על תוצאותיהן ואם העומדות בפתח, ישנה משמעות. על כן אצטרף כאמור למסקנת חברי, וגם להערתו המתבקשת בפסקה 35 שבסיפה.
 
                                                                             המשנה לנשיאה
 
 
הנשיאה מ' נאור:
 
1.        תמימת דעים אני עם מסקנתו של חברי הנשיא (בדימ') א' גרוניס כי אין עילה משפטית להתערב בהחלטה למנות את חבר הכנסת הנגבי לסגן שר. הנשיא (בדימ') גרוניס מנה את קשת השיקולים שיש להביאם בחשבון. לדידי, יש ליתן משקל נכבד לשלושה מהם: העובדה שבית המשפט אמר את דברו בצורה ברורה בסוגיית האפשרות לשוב ולמנות את הנגבי; הזמן הרב שחלף מאז הפרשה; ולקיחת האחריות מצדו של הנגבי.
 
2.        בעניין אחד מצאתי לנכון להבהיר את עמדתי: הנשיא (בדימ') גרוניס חזר בפרשה זו על עמדה, שהביע בעבר, בעניין עילת הסבירות. עמדתי אינה כעמדתו. הדברים הם בבחינת למעלה מן הצורך בענייננו, ולכן אציין את עמדתי בקצרה בלבד. לעילת הסבירות כעילה לביקורת שיפוטית של פעולות המינהל נודעת חשיבות, והיא מושרשת בפסיקתנו מזה למעלה משלושה עשורים וחצי. לדעתי, חשיבותה של הסבירות כמושג נורמטיבי נובעת, בין היתר, מהיותה מושג שסתום. עובדה זו מאפשרת לסבירות להיות "הגשר שבאמצעותו המשפט עשוי לתת פתרונות מודרניים לבעיות החברתיות החדשות" (אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 254 (2004)). לא אחת מאפשרת עילת הסבירות ביקורת שיפוטית על החלטה של רשות מינהלית הנגועה בפגם אחר או נוסף הקשה להוכחה כשלעצמו, דוגמת משוא פנים ושיקולים זרים. אכן, כפי שציין חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (פסקה ב), לא אחת עילת הסבירות היא עילת ההתערבות היחידה שבאמצעותה ניתן למנוע מינוי פסול. מכאן גם חשיבותה של הסבירות בהרתעה מראש של רשויות השלטון. רשות היודעת כי אם תפעל בחוסר סבירות קיצוני עשוי בית המשפט להתערב בפעולתה תבחן בעצמה, לפני מתן ההחלטה, את סבירותה. אף לא מצאתי לנכון לקבוע מסמרות בשאלה האם ייתכן מקרה שבו מינוי עומד בתנאי הכשירות הקבועים בחוקי היסוד, אך אינו סביר. מכל מקום, בענייננו אין מקום להתערב בהחלטה למנות את הנגבי לסגן שר.
 
           בנסיבות המקרה שלפנינו, כאמור, הן דברי הנשיא (בדימ') גרוניס והן דברי שלי הם בבחינת למעלה מן הצורך, ועל כן לא אאריך.
 
                                                                             ה נ ש י א ה
 
 
השופטת א' חיות:
 
1.        אני מצטרפת בהסכמה למסקנתו של חברי הנשיא (בדימ') א' גרוניס לפיה יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה משפטית להתערב בהחלטת הממשלה למנות את המשיב 4 לסגן שר החוץ. כמו-כן אני מצטרפת להערותיהם של חבריי הנשיאה מ' נאור, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט י' עמית בכל הנוגע לעילת הסבירות ככלי להפעלת ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל בכלל ועל מינויים בשירות הציבורי בפרט.
 
2.        בבג"צ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, פ"ד סב(3) 445 (2007) פרש חברי הנשיא (בדימ') א' גרוניס משנה סדורה של הסתייגויות מעילת הסבירות. בענייננו, בחר הנשיא (בדימ') להדגיש את אחת ההנמקות מתוך משנתו זו והיא נוגעת לאמורפיות, כלשונו, שבה לוקה עילת הסבירות ולאי-הוודאות המשפטית שהיא מולידה. עוד מציין חברי הנשיא (בדימ') גרוניס כי נוכח עמימותה של עילת הסבירות התוצאה היא כי כלליה של עילה זו מקנים "הדרכה מועטה לרשות השלטונית" והשאלה המועלית על-ידו היא "שמא עדיף היה לאמץ כלל ברור והחלטי אשר יקנה ודאות משפטית […] וזאת אף במחיר של מינוי כזה או אחר שניתן לסבור לגביו שעדיף שלא היה נעשה" ובציינו כי "לאי-הוודאות בכלל המשפטי יש מחיר כבד וזהו המחיר אותו אנו משלמים עתה".
 
3.        דעתי שונה.
 
           הכללים הנוגעים לעילת הסבירות שעוצבו בפסיקתו של בית משפט זה לאורך עשרות בשנים שימשו ומשמשים כלי מרכזי וחשוב להפעלת ביקורת על מעשי המינהל. לעילת הסבירות שמור מקום של כבוד בשמירה על ההגינות ועל טוהר המידות בשלטון הציבורי וכן היא תורמת להקפדה על זכויות אדם ולהגנה עליהן לבל תפגענה ממעשי השלטון במידה העולה על הראוי והנדרש (לסקירה מפורטת בעניין זה ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 769-729 (2010)). העובדה כי נורמה משפטית מנוסחת במונחים מופשטים ואינה נוקטת קונקרטיזציה חדה ומדויקת המחילה אותה על מצב דברים מוגדר וידוע מראש, היא לבדה אין בה כדי לפגום באותה הנורמה. למעשה זה טיבן של נורמות עקרוניות המבקשות לכסות קשת שלמה של מצבים שלא את כולם ניתן לחזות או לתאר מראש באופן מדויק (השוו: אהרן ברק פרשנות במשפט (פרשנות החוזה) 312-308 (2001)). אילו ביקשנו לראות בכך מאפיין הפוגם בעילת הסבירות כנורמה משפטית, היה עלינו לצרף אליה כנורמות פגומות, על פי אותה גישה, גם שורה ארוכה ונכבדה של נורמות משפטיות בעלות מאפיינים דומים כמו עקרון תום הלב ותקנת הציבור למשל.
 
4.        זאת ועוד: עילת הסבירות עוצבה במשפט הציבורי הישראלי ממקרה למקרה, כנהוג במדינות המשפט המקובל האחרות ולעת הזו, לאחר שנים ארוכות ומקרים רבים שבהם נדונה ועוצבה עילת הסבירות, יש בידינו קורפוס מקיף של כללים ואמות מידה ליישומה המצמצמים במידה רבה את אי-הוודאות של הכלל במתכונתו הראשונית-המופשטת (לאמות המידה והשיקולים שעוצבו לאורך השנים בפסיקתו של בית משפט זה לבחינת סבירותו של מינוי ציבורי ראו, למשל, פס' 27 לחוות דעתו של חברי הנשיא (בדימ'). לניתוח כללי של עילת הסבירות ודרכי יישומה במשפט הישראלי ראו בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 449-435 (1980)). תהליך דומה של עיצוב ופיתוח משפטי, היה והינו מנת חלקן של נורמות משפטיות חשובות אחרות שכבר הזכרנו.
 
5.        יש הסוברים כי שורש אי-הוודאות הכרוך בהפעלתה של עילת הסבירות נעוץ בעובדה כי הכללים ואמות המידה שעיצבו את עילת הסבירות לאורך השנים מצריכים בחינה, שקילה ואיזון ביניהם (לשיקולים השונים בהקשר זה ראו מנחם מאוטנר "בין כשירות לסבירות – בעקבות בג"ץ 5853/07 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט" המשפט יד 403, 415-414 (התשע"א)). לגישתי, גם אם יישומה של עילת הסבירות בהיבטים אלה הינו מורכב לעתים, אין בכך בלבד כדי להצדיק את שלילתה ואף לא את הצרת צעדיה ככלי לביקורת שיפוטית על פעולות המינהל, מעבר לריסון השיפוטי ולאופן המדוד הנדרש, ככלל, בכל הנוגע לביקורת שיפוטית על רשויות השלטון.
 
6.        נוכח חשיבות הנושא ראיתי להוסיף את הערותיי שלעיל לעניין עילת הסבירות, אך באשר לתוצאתה של העתירה אני מצטרפת, כאמור, למסקנתו של חברי הנשיא (בדימ') לפיה יש לדחותה.
 
                                                                             ש ו פ ט ת
 
 
השופט נ' הנדל:
 
מסכים אני עם מסקנת הנשיא, לפיה אין מניעה משפטית למינוי חבר הכנסת צחי הנגבי לתפקיד סגן שר החוץ, ונימוקיה. העניין הוא ברור. למשל, כדי לתמוך בתוצאה המבוקשת על ידי העותרת – יהיה צורך לקבוע כי התנאים למינוי סגן שר קשיחים יותר מהתנאים למינוי שר. לכך יש להוסיף את החלטת בית משפט השלום בהליך הפלילי שלא להטיל עונש מאסר, ואף לא מאסר על תנאי, כדי להימנע ממסלול התנגשות אפשרי עם הדרישות לכהונת שר על פי סעיף 6 לחוק יסוד: הממשלה, וכן את הזמן הרב שחלף. כאמור, התוצאה אליה הגענו מתחייבת מן הדין.
 
           לנוכח זאת, ודווקא לאור תרומת העותרת לפיתוח הדין בהליכים שונים שהיא ניהלה, עולה השאלה מדוע יזמה הליך משפטי בדמות העתירה הנידונה. ככל שיש לעותרת הסתייגות מהמינוי בשל נימוקים לבר-משפטיים, או שהיא מעוניינת להביא לשינוי החוק, ההליך המשפטי איננו הדרך לקדם את עמדתה.
 
           כאמור, אני מצטרף לתוצאה של דחיית העתירה.