| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק |
| בג"ץ 3202/13 |
| לפני: | כבוד השופט י' דנציגר |
| כבוד השופט ע' פוגלמן | |
| כבוד השופט י' עמית |
| העותרים: | 1. פלוני |
| 2. פלוני | |
| 3. פלוני |
| נ ג ד |
| המשיבים: | 1. בית הדין השרעי בירושלים |
| 2. בית הדין השרעי לערעורים | |
| 3. מנהל ההקדש המוסלמי בירושלים | |
| 4. היועץ המשפטי לממשלה |
| עתירה למתן צו על תנאי |
| בשם העותרים: | עו"ד עמאד עווידה |
| בשם המשיב 3: | עו"ד סורחי סאמר |
| פסק-דין |
השופט ע' פוגלמן:
- במוקד העתירה שלפנינו הקדש משפחתי (להלן: ההקדש), שנוצר בשנת 1687, ומתייחס לנכסים רבים בירושלים וסביבותיה. בתביעה שהגיש העותר 1 (להלן: העותר) לבית הדין השרעי בירושלים, טען כי הוא – כיורשו של אביו המנוח – זכאי לכ-7% מפירות ההקדש. הסעד המבוקש בתביעה היה מינויו כנאמן (מתואלי) על ההקדש. בתביעתו, טען המבקש כי הוא אינו מקבל את מנתו בפירות המופקים מנכסי ההקדש מהמשיב 3, מנהל הווקף האסלאמי בירושלים, שפועל כממלא מקום הנאמן על ההקדש (להלן: המשיב). המשיב הביע את התנגדותו לבקשה זו. בתשובת המשיב לבית הדין נמסר כי העותר לא הוכיח את חלקו בהקדש, ולכן לא הועברו לו הפירות המגיעים לו לטענתו. בנוסף, נטען כי מינוי כל אחד מהזכאים ליהנות מההקדש כנאמן על חלקו, יוביל לחילוקי דעות וסכסוכים, וכפועל יוצא – לפגיעה בטובת ההקדש והנהנים כולם.
- ביום 5.6.2012, קיבל בית הדין השרעי בירושלים את תביעת העותר באופן חלקי (להלן: פסק הדין הראשון). נפסק כי לעותר זכות למנה (כ-7%) מפירות ההקדש בתור יורש זכויותיו של אבי המנוח, וכי לא מונה נאמן לחלק זה ממועד פטירתו של האחרון בשנת 1996. לאחר שנמצא כי העותר כשיר למינוי כנאמן על חלקו בהקדש, הפנה אותו בית הדין השרעי לבית הדין השרעי לערעורים, מן הטעם שהוראות הדין השרעי אינן מאפשרות למנות נאמן להקדש ללא הסכמת הערכאה העליונה. העותר ערער על פסק הדין הראשון, וטען כי היה מקום למנותו כנאמן על ההקדש בכללותו, וכי אין לסמוך על המשיב בניהול ההקדש. מנגד, הוגש ערעור המשיב על ההחלטה להמליץ על מינוי העותר לנאמן על חלקו היחסי בהקדש, וכן על עצם הקביעה שהעותר הוכיח את זכאותו לחלקים מההקדש.
- בית הדין השרעי לערעורים קיבל את ערעור המשיב, ודחה את ערעור העותר (להלן: פסק הדין בערעור). נמצא כי קאדי של בית הדין השרעי בירושלים קבע בשנת 1950 כי יש למנות את המשיב כנאמן על ההקדש, תוך סטייה מהוראות ההקדש המקורי, וזאת בשל החשש לפגיעה בטובת ההקדש אם תפוצל הנאמנות בין עשרות בעלי הזכויות (להלן: ההחלטה משנת 1950). צוין כי לעותר עומדת האפשרות לפנות למשיב לבקש את פירות חלקיו בהקדש (לאחר שיוכיח את היקף זכויותיו), אך אין מקום להיעתר לבקשתו להדיח את האחרון ממינויו כנאמן על נכסי ההקדש בכללותם. בצד האמור, נדחתה בקשת העותר לקבל לידיו דו"חות כספיים מהמשיב על ניהול ההקדש, לאחר שנמצא כי בקשה זו לא נכללה במסגרת ההליך המקורי שהוגש.
- מכאן העתירה שלפנינו. ראשית נטען כי הפרוצדורה שלפיה הערכאה הדיונית "ממליצה" על מינוי נאמן להקדש, ואילו ערכאת הערעור היא בעלת הסמכות לעשות כן, אינה סבירה ולא ברור היכן היא מעוגנת בחוק. לגופם של דברים, נטען כי בהיעדר הסכמת כל בעלי הזכויות, לבתי הדין השרעיים אין סמכות לכפות על העותרים ועל הנהנים האחרים מן ההקדש המשפחתי את המשיב, שאין לו כל מעמד פורמאלי בישראל, בתור ממלא מקום הנאמן על ההקדש. על כן, נטען כי יש למנות את העותר לנאמן על ההקדש כולו, ולחלופין למנות גורם רשמי אחראי אחר. לדברי העותר, המשיב – שמונה לתפקידו מטעם רשויות ירדן – מתנהל בצורה כוחנית ונקמנית, תוך שקילת שיקולים זרים. עוד נטען כי אין להסתמך על ההחלטה משנת 1950 בנושא מינוי המשיב כממלא מקום הנאמן על ההקדש, הן בשל שינוי הנסיבות, הן משום שלא מדובר בהחלטה המחייבת את בתי המשפט בישראל.
- המשיב מתנגד לעתירה וסבור כי דינה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בהחלטות בתי הדין הדתיים. לגופם של דברים, דוחה המשיב את טענות העותר, וטוען כי ההחלטה משנת 1950 הפקיעה את מינויים של כל הצאצאים כנאמנים על חלקיהם בהקדש, והותירה את המשיב כנאמן יחיד על כל הנכסים.
- דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי-הדין הדתיים, ובתי-הדין השרעיים בכללם, וככלל לא יתערב בהחלטותיהם (ראו: בג"ץ 758/12 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים (31.1.2012); בג"ץ 4143/11 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים (5.6.2011)). המקרים שבהם יתערב בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין הדתיים הם נדירים ביותר ומצטמצמים למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, סטייה מהוראת חוק המכוונת לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר.
- המקרה דנן אינו בין המקרים המקימים עילה להתערבותנו. סימן 52 סיפה לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1947-1922, המגדיר את תחום סמכותם של בתי הדין השרעיים, קובע, בין היתר כי תהיה לבתי דין השרעיים סמכות ל"שיפוט ייחודי בענינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי". מכך אנו למדים כי הסמכות לדון בנושא מינוי נאמנים, החלפתם וכיוצא באלה – נתונה לבית הדין השרעי. על כן, בתי הדין השרעיים לא חרגו מסמכותם בהחלטות נושא העתירה דנן. כמו כן, אין בענייננו טענה לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, לאחר שטענותיו של העותר נשמעו ונבחנו על-ידי שתי הערכאות. למעלה מן הצורך יצוין כי בית הדין השרעי לערעורים לא חסם את דרכם של העותרים לפנות בפנייה מתאימה לשם קבלת זכויותיהם מפירות ההקדש המשפחתי, או לקבלת דין-וחשבון כספי על הנעשה בהקדש, שכן נושאים אלה לא עמדו במוקד ההליך שלפניו.
העתירה נדחית אפוא על הסף.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ח בחשון התשע"ד (22.10.2013).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט | ש ו פ ט |