השופט ח' מלצר:
 
1.        עניינה של עתירה זו בניסיונו של העותר לחייב את המשיבה להחזיר לו הוצאות נסיעה שהוציא, לטענתו, עבור קבלת טיפולים רפואיים מחוץ לעיר מגוריו, אילת. העתירה מכוונת כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (ע"ע 65/10 ו-ע"ע 78/10 מתאריך 07.03.2011). בפסק דין זה דחה בית הדין הארצי ערעורים מאוחדים של העותר על פסקי דין של בית הדין האזורי בבאר שבע, שבגדרם נדחו תביעות שונות של העותר נגד המשיבה (עב' 3171/07, מאוחד עם  עב' 3434/07, ו-עב' 1206/09). 
 
2.        מן הנתונים שלפנינו עולה כי העותר הוא מוגבל בניידות, המתגורר באילת ומבוטח אצל המשיבה. לטענתו, במועדים הרלבנטיים לתביעותיו – לא היה סניף המשיבה באילת נגיש לאנשים עם מוגבלויות דוגמתו ולפיכך הוא נדרש לקבל טיפולים רפואיים מחוץ לאילת. המשיבה לא הסכימה לשפותו בעבור סכומים שהוציא בגין טיפולים אלה, והעותר פנה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בדרישה לחייב את המשיבה לעשות כן.  
 
3.        בית הדין האזורי הנכבד דחה את תביעותיו של העותר. הוא קבע כי המשיבה סיפקה לעותר מגוון פתרונות חלופיים וככלל דאגה לספק שירותים רפואיים בעיר אילת לבעלי מוגבלויות גם עת נערכו שיפוצים באיזור סניפה שבעיר. העותר אף הודה במסגרת אחד ההליכים כי אכן סופקו לו שירותי בריאות חלופיים וכמו כן לא הציג, כך על פי האמור בפסקי הדין של בית הדין האזורי הנכבד – כל ראיה המצביעה על כך שהמשיבה הפנתה אותו לבדיקות מחוץ לאילת. אף הקבלות אותן הציג העותר לצורך קבלת ההחזרים המבוקשים – קשה היה ליחסן להוצאות הנטענות.
 
4.        בית הדין הארצי לעבודה הנכבד דחה כאמור את ערעורי העותר על פסקי הדין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע הנ"ל. בית הדין הארצי לעבודה מצא כי הערכאה הנכבדה קמא ניתחה את הראיות שלפניה ואת טענות הצדדים באופן מקיף וממצה. כן הוסיף בית הדין הארצי כי העותר עצמו הוא שסיכל את ניסיונותיה של המשיבה להעניק לו שירותי בריאות חלופיים סמוך למקום מגוריו. בית הדין הארצי אף ציין כי חרף התנהלותו של העותר ואופן התבטאותו במסגרת הערעור, שהיו בלתי ראויים – לא יפסקו הוצאות לחובתו.
 
5.        בעתירתו הנרחבת שלפנינו, שאיננה מן הסדורות, מבקש העותר כי בית משפט זה יצלול שוב לעומקן של טענותיו השונות, שנבחנו בבתי הדין לעבודה, ויתקן את מה שנחזה בעיניו כשגגות, שנפלו לשיטתו, בפסקי דין אלה.
 
6.        המשיבה, גורסת מצידה, בתשובתה המקדמית שהגישה, כי דין העתירה להידחות על הסף – בהיעדר נימוק משפטי היכול להקנות לעותר עילה לבירור טענותיו בבית משפט זה. כן נדרשה המשיבה לאחדות מטענותיו העובדתיות של העותר, והטעימה כי אין בהן ממש.
 
7.      לאחר עיון במכלול החומר – הגענו למסקנה כי דינה של העתירה להידחות על הסף. אף שהעותר צירף כמשיבה לעתירתו רק את קופת חולים מאוחדת, הרי שהסעד המבוקש בה דורש למעשה התערבות של בית משפט זה – בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, בשתי ערכאותיו. סעד זה אין בידינו להעניק לו, בנסיבות. בידוע הוא כי בג"צ אינו פועל, ככלל, כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, ולכן אין אנו נוטים להתערב בנושאים שנדונו והם מלכתחילה בתחום סמכותם של בתי הדין לעבודה. התערבותו של בית משפט זה בנושאים אלה מוגבלת איפוא למקרים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית בעלת השלכות, אשר הצדק מחייב לתקנה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986) (להלן: הלכת חטיב)). המקרה שבפנינו, שבו מבקש העותר להביא את עניינו בפני בית משפט זה משל היה בג"צ ערכאת ערעור נוספת – ודאי איננו נמנה בגדר החריגים היכולים להצדיק את התערבותנו.
 
8.        נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית, וממילא זה דינן של הבקשות השונות של העותר בגדרי עתירתו. בנסיבות העניין ונוכח מצבו הבריאותי והכלכלי המורכב של העותר – אין צו להוצאות.
 
          ניתן היום, ‏ו' בתשרי התשע"ד (‏10.9.2013).