| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק |
| בג"ץ 1971/07 |
| לפני: | כבוד השופטת ע' ארבל |
| כבוד השופט א' רובינשטיין | |
| כבוד השופט ח' מלצר |
| העותרים: | 1. ולרי שירקוב |
| 2. דמיטרו שירוקוב |
| נ ג ד |
| המשיב: | משרד הפנים -מינהל האוכלוסין |
| עתירה למתן צו על תנאי |
| בשם העותרים: | עו"ד לורה מקסיק; עו"ד תומר אלמוג; עו"ד מיכל אפלבויים |
| בשם המשיב: | עו"ד רועי-אביחי שויקה |
| פסק דין |
השופט ח' מלצר:
- לפנינו עתירה, שעניינה בקשת העותר 1 (להלן: ולרי) והעותר 2 (להלן: דמיטרו) כי תוכר זכאותם לאזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). במועד הגשת העתירה התבקש גם צו ביניים שיאסור על גירושו של דמיטרו מהארץ עד להכרעה בעתירה, וצו כזה הוצא, בהסכמת בא-כוח המשיב.
הטיפול בעתירה עבר גלגולים רבים ולהלן יוצגו בקצרה הנתונים הרלבנטיים וכן ההתפתחויות שחלו, שיש להן השלכה על המכלול.
- כעולה מן העתירה, ולרי הוא אביו של דמיטרו (יליד 1982). ולרי נפרד מאשתו הראשונה, אמו של דמיטרו, ולטענת העותרים, מאז הפרידה ניתק הקשר בין אמו של דמיטרו לבינו. זמן קצר לאחר מכן הכיר ולרי במולדביה את מי שהפכה לימים לאשתו השנייה, גב' בטיה שירקוב (להלן: בטיה), שהיא יהודיה. בהקשר זה נטען כי ולרי ובטיה הפכו לידועים בציבור ולאחר מכן אף נישאו (בתאריך 4.4.1995), וכי הם גידלו ביחד את דמיטרו. עוד נטען בעתירה כי בטיה פתחה בהליכים לאימוץ דמיטרו כבנה החוקי, אולם העותרים אינם יודעים מה עלה בגורלם של הליכים אלו, שכן בסמוך לאחר פתיחת הליכי האימוץ עלו ולרי ובטיה לישראל (ביולי 1995) וקיבלו מעמד של עולים חדשים בארץ (בטיה – מכוח יהדותה, וולרי מכוח היותו בן זוג של זכאית-שבות).
נתעכב מעט כאן, שכן כבר בנקודה זו מתעוררת מחלוקת עובדתית בין הצדדים. העותרים טוענים כי כבר בעת הגשת הבקשה לאשרות עלייה ובעת העלייה לישראל טען ולרי כי הוא בן לאם יהודיה ולכן הוא זכאי-שבות כיהודי. עוד נטען כי הסיבה לכך שבתעודת הזהות של אמו של ולרי נכתב שהיא "רוסיה" היתה שבברית המועצות – בתקופה הרלבנטית – עובדת היותו של אדם יהודי עמדה לו לרועץ. ולרי מוסיף וטוען כי הוסבר לו בקונסוליה הישראלית שאין די במסמכים שבידו כדי לבסס את טענתו ליהדותו וכי לא כדאי לו (על פי לשון העתירה) להגיש בקשה לשבות מכוח יהדותו שלו, נוכח העובדה שהוא ממילא זכאי לאשרת עלייה, בהיותו בן זוג של יהודייה. המשיב טוען מנגד כי אין בנמצא רישום המעיד כי ולרי פנה באותה עת לגורם מינהלי כלשהו בטענה שלמעשה גם הוא זכאי שבות. העותר מסביר כי בעקבות החינוך הקומוניסטי שקיבל, שלפיו יש לציית ל"דבר הרשויות" – הוא קיבל את המלצת הקונסוליה שטיפלה בעניינו בהכנעה והשאיר את בנו, דמיטרו, שהיה בן 13 באותה עת, אצל הסבתא. כך או כך, ולרי ובטיה עלו כאמור לישראל ודמיטרו נשאר עם סבתו.
- בשנת 2004 עבר ולרי אירוע מוחי ואושפז לשם קבלת טיפול רפואי. בשנת 2005 הגיע דמיטרו לישראל לבקר את ולרי, אביו, ועזב את הארץ בתום תקופת אשרת השהייה שלו. בחודש מרץ 2006 עבר ולרי אירוע מוחי נוסף ובעקבותיו נקבעו לו 44% נכות מהמוסד לביטוח לאומי. בחודשי מאי 2006 הגיע שוב דמיטרו לבקר את אביו ובמהלך שהותו, נטען בעתירה, הגישו העותרים בקשה להכיר ביהדותו של ולרי ובהתאם גם ביהדותו של דמיטרו כעילה לאזרחות מכוח שבות. לטענת העותרים, עם הגשת הבקשה הוגשו למשרד הפנים גם תעודת לידה של אמו של ולרי, מריה שירוקובה (להלן: מריה) וכן אישור ממשרד הפנים המולדובי בדבר יהדותה של מריה. לטענת העותרים, בקשתם נדחתה על הסף על ידי פקידה בלשכת מינהל האוכלוסין וכל ניסיונותיהם להגיש את הבקשה בפועל – עלו בתוהו.
- בעתירה נאמר עוד כי העותרים פנו, בתאריך 13.2.2007, אל באת-כוחם וייפו את כוחה לטפל בבקשתם. יום למחרת פנתה באת-כוח העותרים ללשכה האזורית למינהל אוכלוסין, בעניינם, אולם טרם שהתקבלה תשובה כלשהי, נעצר דמיטרו (בתאריך 28.2.2007) על ידי שוטרי משטרת ההגירה ונאמר לו כי הוא צפוי להיות מגורש מהארץ בקרוב. בנסיבות אלה, הוגשה העתירה. ביום הגשת העתירה ניתן צו ארעי שאסר על הרחקתו של דמיטרו מן הארץ ולאחר שהתקבלה תגובת המדינה לבקשה לצו ביניים (בגדרה הובעה הסכמה לצו אי-ההרחקה המבוקש) – ניתן כאמור גם צו ביניים, שמכוחו שוהה דמיטרו במדינה עד כה.
- בתגובה המקדמית מטעם המשיב נטען כי דין העתירה להידחות על הסף, בין השאר, נוכח העובדה שהעותרים לא פרסו בעתירתם את התמונה העובדתית המלאה. נטען, כי העותרים לא ציינו בעתירתם כי הבקשה לאשרת עלייה שהגישה מריה בשנת 2004 – לה צורפו אותם המסמכים שצירפו העותרים עתה – נדחתה. הדחייה נומקה כבר אז בכך שסעיף הלאום בתעודת הלידה המשוחזרת שצירפה מריה לבקשתה (ואשר נשאה את התאריך 7.2.2003) שונה זמן קצר בלבד לפני הגשת הבקשה האמורה, בעקבות החלטה של בית משפט מקומי. פסק הדין שמכוחו שונה סעיף הלאום בתעודה המשוחזרת – לא הומצא לקונסוליה הישראלית בקייב, חרף דרישתה, ולא הומצאו עוד מסמכים מקוריים אחרים שנתבקשו. בנוסף, נטען כי דין העתירה להידחות גם לגופה משום שהעותרים לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם להוכחת זכאותם לקבלת אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות באמצעות המסמכים שהמציאו.
- בתאריך 14.4.2008 התקיים לראשונה דיון בעתירה. בתום הדיון ולאחר שיג ושיח עם הצדדים הסכימו באי-כוח הצדדים כי העותרים יפנו למסלול הומניטארי, תוך שמירת כל טענותיהם.
- בתאריך 17.12.2008 עדכן המשיב כי העותרים לא פעלו על פי ההחלטה הנ"ל וכי הם לא פנו ללשכת מרשם האוכלוסין הרלבנטית, בתיאום מוקדם עם ב"כ המשיב, כפי שנדרש מהם בהחלטה. העותרים השיבו כי האמור בהודעה איננו מדויק, שכן העותרים העבירו את כל המסמכים הרלבנטיים ללשכת הקשר "נתיב" ואף נערך לדמיטרו שימוע על ידי פקידה מסוימת ב"נתיב" (שימוע שלא עסק בטעמים ההומניטאריים, אלא ביהדותה של מריה).
- בדיון נוסף, שנערך בפנינו בתאריך 2.2.2009, בעקבות שתי ההודעות הנ"ל, שבנו והורינו לעותרים לפנות למסלול ההומניטארי ולהגיש לבית המשפט עותק מהמסמכים שיוגשו במסגרת מסלול זה. המסמכים האמורים הוגשו על ידי העותרים. בגדר בקשתו של דמיטרו להסדרת מעמדו מטעמים הומניטאריים הוא טען כי הוא לא נמצא בקשר עם אמו הביולוגית וכי מאז הגירושין בין הוריו הוא חונך וגודל על ידי אביו, ולרי. עוד צוין כי דמיטרו הגיע לישראל במטרה לטפל באביו החולה וכן על מנת להגיש את המסמכים הנדרשים לשם קבלת מעמד בישראל. כן נטען, כי לדמיטרו אין כל משפחה אחרת ואביו ואשתו הנוכחית הם בני משפחתו היחידים עימם הוא בקשר. בבקשה נאמר לבסוף כי: "עסקינן בבחור צעיר, בודד בעולם, אשר הגיע לישראל לסעוד ולדאוג לאביו, אשר לו אין ילדים נוספים, בחור בודד, בן יחיד ללא אחים, אשר אביו ומשפחתו היחידה הגרעינית הכוללת את אימו המאמצת הם הנפשות החיות היחידות שיש לו בעולם… גירושו היום מהארץ יחייב אותו להתערות לבדו בארץ זרה ללא משפחה וללא תמיכה" (סעיפים 35 ו-37 לבקשת העותרים).
- בתאריך 23.12.2009 הגיש לנו בא-כוח המשיב את המלצת הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים (להלן – הועדה הבינמשרדית) לדחות את בקשת דמיטרו למעמד בישראל, מן הטעם שלא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים התומכים באישור הבקשה. בדברי הרקע להחלטה, שאושרה על ידי מנכ"ל משרד-הפנים, נאמר כי דמיטרו גר כל חייו בחוץ לארץ, נכנס לארץ באשרת תייר בהיותו בגיר ואף על פי שתוקף רישיון הישיבה שהיה ברשותו הסתיים – הוא בחר להישאר בארץ. עוד צוין בהחלטה כי נציג לשכת הקשר עידכן את הוועדה שסבתו של דמיטרו, מריה, הגישה בעבר בקשה לקבלת מעמד של עולה מכוח חוק השבות לאחר שהגישה מסמכים מזויפים.
העותרים הגיבו על החלטת הוועדה הבינמשרדית הנ"ל וציינו כי מריה לא זייפה מעולם מסמכים וכי המשיב החריף את תיאור הדברים בפני הועדה הבינמשרדית, שכן הוא לא העלה טענה כה מרחיקת לכת בהליכים המשפטיים שהתנהלו בפנינו. עוד טענו העותרים כי דמיטרו לא בחר להישאר בארץ לאחר שפגה אשרתו, אלא נשאר בארץ מכוח צו ביניים של בית משפט זה. נוכח האמור, חזרו העותרים וביקשו כי עתירתם תתקבל וכי תענה בקשתו של דמיטרו למעמד בארץ מכוח היותו בן ליהודי.
- בעקבות ההתפתחויות הנ"ל הגיש המשיב הודעה משלימה נוספת שבגדרה הסביר כי ההחלטה לדחות את בקשתו של דמיטרו, לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, הינה סבירה. לשיטתו – דמיטרו נכנס לישראל בהיותו בגיר, אחרי שרוב שנות חייו שהה מחוץ לישראל, כך שטענותיו לגבי הצורך להתערות בארץ זרה לבדו, היה ויישלח חזרה לחו"ל – תמוהות. עוד נטען כי מאחר שדמיטרו גדל בתקופת נערותו ללא אביו (שכן אביו עלה לישראל עם אשתו הנוכחית) – אין כל טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן מעמד בישראל לדמיטרו בשלב זה של חייו.
- מכל האמור לעיל עולה כי, לאחר שניסינו, ללא הצלחה, להביא את הצדדים לידי פתרון המחלוקת שבבסיס העתירה שלא על דרך של פסק דין – הסתבר כי אין מנוס מהכרעה משפטית בסוגיה העיקרית שהועלתה בפנינו. לכך אפנה עתה.
דיון והכרעה
- לאחר עיון בכל החומר ושקילת טענות הצדדים, אציע לחבריי לדחות את העתירה, בהיעדר עילה להתערבות, ואולם זאת בכפוף לאמור בפסקאות 20-19 שלהלן. ההנמקה לתוצאה זו תובא מיד בסמוך.
- הנטל הראשוני להבאת ראיות מינהליות להוכחת זכאות לאזרחות מכוח שבות רובץ על כתפי מבקש המעמד בישראל מכוח חוק השבות (ראו: בג"ץ 2185/05 סורינה נ' משרד הפנים – מנהל האוכלוסין (לא פורסם, 2.2.2010); בג"ץ 4504/05 סקבורצוב נ' השר לבטחון פנים (לא פורסם, 4.11.2009) (להלן: עניין סקבורצוב); בג"ץ 10352/05 פסחוב נ' משרד הפנים (לא פורסם, 27.7.2008)). ביחס לאופן ההוכחה של טענה בדבר יהדותו של המבקש, נפסק על-ידי בית משפט זה כי בהיעדר כלל ספציפי, חל כאן העיקרון הכללי של הסתמכות על ראיות מנהליות במידה הנדרשת לביסוסה העובדתי של הטענה בדבר יהדותו של המבקש, או זכאותו מכוח חוק השבות (ראו: בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' שר הפנים, פ"ד נח (1) 919, 928 (2004); (להלן: ענין מקסימוב)). בעבר כבר נפסק מהן ראיות מנהליות לצורך העניין: ראיות שאדם סביר, ורשות סבירה – היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה (ענין מקסימוב, שם; בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כ"ו (2) 337, 357 (1972)).
- יישום כללים אלו על המקרה שלפנינו מלמד כי העותרים לא הצליחו לעמוד בנטל הראשוני שחל עליהם בהקשר זה. הראיות שאותן הביאו העותרים היו: תעודת הלידה המשוחזרת של מריה (מחודש פברואר 2003), שבה רשומה אמה של מריה כיהודיה ומסמך של משרד הפנים המולדובי, מחודש מאי 2003, על פיו מריה רשומה כיהודיה (להלן: המסמכים). המסמכים הללו נבדקו על ידי הגורם הרלבנטי ב"נתיב" ונמצא שאין בהם די כדי לאשש את טענותיהם של העותרים. יצוין, כי המסמכים נבדקו בשעתו גם קודם לבקשתם הנוכחית של העותרים, עת הגישה מריה את בקשתה-היא לזכאות לשבות (עובדה שלא צוינה בעתירה), ואף אז המסקנות היו דומות. הטעם לכך שמסמכים אלה נמצאו חסרים לצורך ביסוס טענת היהדות הוא שהמסמכים הוצאו לאחר ששונה רישום הלאום של אמה של מריה בשנת 2003, בעקבות החלטה שיפוטית. החלטה שיפוטית זו לא הומצאה עד היום לידי משרד הפנים, או למי מהגורמים הרלבנטיים האחרים. המשיב טען בפנינו איפוא כי כל עוד לא הומצאה לו ההחלטה השיפוטית שעל בסיסה שונה סעיף הלאום של אמה של מריה – אין הוא יכול להעריך את משקלה הראייתי של החלטת בית המשפט המקומי הזר ולהתבסס עליה.
עמדה זו של המשיב היא עמדה סבירה. במסגרת הפעלת שיקול הדעת של משרד הפנים, ניתן משקל לפסקי דין זרים בתורת ראייה מינהלית (ראו: עניין סקבורצוב). אולם, אפילו הגשת פסק דין זר לעתים איננה מספיקה, כשלעצמה לצורך הנחת תשתית עובדתית לקביעת זכאות למעמד על פי חוק השבות (ראו: בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (לא פורסם, 23.9.2007; בג"צ 1712/00 אורבנביץ נ' משרד הפנים, פ"ד נח(2) 951, 958-957 (2004); בג"ץ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים, פ"ד נד(5) 780 (2000)). במקרה שלפנינו, העותרים כלל לא המציאו את פסק הדין הזר שעל בסיסו שונו סעיפי הלאום במסמכים, ומשכך ממילא אין המשיב יכול לבחון בצורה מספקת את משקלו הראייתי של פסק הדין ולברר על סמך אילו ראיות התקבל פסק הדין (למשל, האם מדובר במסמכים רשמיים, או שמא בעדויות בעל-פה בלבד, האם היה דיון בתיק, או שהשינוי הושג בהסכמה וכו').
- הנה כי כן בהיעדר הצגה של פסק הדין הזר, הראיות היחידות שיש בידי העותרים הם אותם מסמכים, שהונפקו כאמור בשנת 2003, ואלה אכן אינם מהווים ביסוס מספק לטענה בדבר היותה של מריה יהודיה. למסמכים אלה מצטרפת גם דרך התנהלותו של ולרי, אשר לא העלה את הטענה בדבר יהדותו באופן מספק במועד עלייתו לארץ. גרסתו של ולרי, לפיה לא הגיש בקשה עצמאית נוכח עצת הפקידה בקונסוליה הישראלית – אין בה כדי לסתור את חזקת התקינות המינהלית ממנה נהנית הרשות בפעילותה (השוו: בג"ץ 2445/06 איזוטסט בע"מ נ' הרשות הלאומית להסמכת מעבדות (לא פורסם, 31.5.2009); עע"מ 4072/11 עירית בת-ים נ' ירדנה לוי (לא פורסם, 6.11.2012)). הנה כי כן גם אם נקבל את טענתו של ולרי כי אכן נאמר לו שבקשתו ככל הנראה לא תתקבל ולכן אין טעם שיגיש אותה – הרי שעדיין היתה פתוחה בפניו האפשרות לנסות ולעמוד על שלו, ואולם ולרי, אף לשיטתו, בחר שלא לעשות כן. בנסיבות אלה, התנהלות העותרים במכלול עומדת להם לרועץ ומעלה תמיהות לגבי נכונות גרסתם וטענותיהם, אפילו לא נראה בה ויתור ממש.
- משלא עמדו העותרים בנטל הראשוני להבאת הראיות – הרי שאין לומר כי נפל פגם בהחלטת המשיב שלא להעניק להם אזרחות מכוח שבות, בטענה שהעותר 1 יהודי מלידה. אולם בקביעה זו אין די, שכן במהלך הטיפול בעתירה, כמפורט לעיל, הופנו העותרים למסלול ההומניטארי וגם בקשתם בהקשר זה נדחתה. בהחלטה זו נפלו פגמים המצדיקים דיון מחודש במכלול, ורק כפוף לקיומו של דיון כאמור ולשמירת זכויות העותר 2 בהקשר אליו, אציע לחברי לדחות את העתירה. אבהיר הדברים להלן.
- כידוע, לשר הפנים קיים שיקול דעת רחב (אך לא מוחלט) בהפעילו את סמכותו על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. זוהי המטריה הנורמטיבית בה אנו נמצאים, עת אנו בוחנים את החלטות הוועדה הבינמשרדית, כאשר מדובר בהחלטה בדבר מתן אשרה, או רישיון שהיה מטעמים הומניטאריים (ראו: בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (לא פורסם, 28.9.2008); עע"מ 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים (לא פורסם, 25.11.2007)). בהתאמה, גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות מעין אלה הינו מצומצם, ואולם אין לבטלו, במיוחד במקרים חריגים שבהם נפל ליקוי מהותי בהליך, או כשיש פגם בהחלטה לגופה (השוו: עת"מ (י-ם) 800/07 אימאן אבו עסב נ' שר הפנים (לא פורסם, 28.12.2009) (להלן: עניין אבו עסב)).
- במקרה שלפנינו, עניינו של דמיטרו נדון בפני הוועדה הבינמשרדית, והיא המליצה לדחות את בקשתו. העותרים מלינים על ההחלטה כולה ובמיוחד על אחד הנימוקים שצוינו בה, ולפיו דמיטרו בחר להישאר בארץ לאחר תום אשרתו ועשה דין לעצמו. לטענתם נימוק זה איננו נכון, שכן דמיטרו נשאר בארץ מכוח צו ביניים שהוצא לו במסגרת העתירה. מסתבר כי שני הצדדים אינם מדייקים לגמרי בסוגיה זו. דמיטרו בתחילה אכן נשאר בארץ ללא היתר, ואולם מיד לאחר הגשת העתירה – הוצא לו צו ביניים ומאז אין לומר כי שהותו בישראל היתה שלא כדין.
זאת ועוד – אחרת, אף טענת הזיוף במסמכים, שהועלתה בפני הועדה הבינמשרדית – לא הוכחה כנדרש והרחיקה לכת הרבה מעבר למה שנטען בפנינו. יתר על כן – הוועדה הבינמשרדית וכן מנכ"ל משרד הפנים דחו את בקשתו של העותר 2 למעמד במסלול ההומנטירי ללא הנמקה ראויה, אף כי נראה על סמך מכלול הנסיבות שהיתה לכאורה הצדקה לבקשתו ההומניטרית של דמיטרו (קשריו של העותר 2 עם אביו ואמו החורגת, שגידלה אותו, הצורך לסעוד את אביו החולה ועוד).
- נוכח כל האמור לעיל – הנני מציע לחברי כי נדחה את העתירה ככל שמדובר בהענקת אזרחות ישראלית מכוח שבות לעותר 2. דין דומה אציע לחברי שיחול גם על עתירתו של העותר 1 (שממילא, כאמור, הינו בעל אזרחות ישראלית מכוח נישואיו לאשתו היהודיה). יחד עם זאת, לגישתי יש לדחות את העתירה רק בכפיפות לכך שהוועדה הבינמשרדית והמוסמך לכך במשרד הפנים ידונו בשנית בבקשתו של העותר 2 לקבלת מעמד במסלול ההומניטארי, וזאת תוך 90 ימים ממועד פסק דין זה (חזקה על הועדה כי תפעיל את סמכותה על פי אמות המידה, כפי שפורטו, בין היתר, בעניין אבו עסב). לצורך זה העותר 2 יהיה רשאי להגיש בתוך 30 ימים ממועד פסק דין זה השלמות לבקשתו למעמד במסלול ההומניטארי, והיה ובקשתו תדחה (וכאמור, מהחומר שלפנינו – לא עולה, לכאורה, הצדקה לכך) – תהיה שמורה לו זכותו לעתור לבית המשפט לעניינים מינהליים בתוך 45 ימים ממועד החלטת סירוב שכזאת (אם תנתן). ההפניה לבית המשפט לעניינים מינהליים במצב דברים שכזה (אם יתרחש) נובעת מכך שהסמכות לדון בעתירות והחלטות המתקבלות מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב -1952 מצויה בידי בית המשפט האמור (ראו: סעיף 12(1) לתוספת הראשונה בחוק בתי משפט מינהליים. תש"ס-2000; עיינו : בג"צ 2371/06 לוטפי נ' שר הפנים (לא פורסם – 25.9.06); עע"מ 1086/09 קרוז נ' שר הפנים (לא פורסם – 7.7.09)).
- לבסוף אציע כי צו הביניים בעתירה ישאר בתוקפו על אף דחיית העתירה ויבוא לסיומו בתום 90 ימים ממועד החלטת סירוב של הגורמים הרלבנטיים בבקשה להסדרת מעמדו של העותר במסלול ההומניטארי, היה ותיפול החלטה כזו (ובכפוף להחלטה נוספת, או אחרת של בית המשפט לעניינים מנהליים בעקבות עתירה חדשה, אם תוגש כנגד סירוב שכזה), או עם הענקת מעמד בארץ לעותר על-ידי המשיב (שיחליף את צו הביניים) – הכל לפי המוקדם יותר. בתקופת הביניים עד להחלטה הסופית במסלול ההומניטארי מוצע כי המשיב ישקול הענקת מעמד זמני כלשהו לעותר 2, שיאפשר לו לעבוד, במידת הצורך.
- בשים לב לכל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה שלפנינו, בכפוף לאמור בפיסקאות 20-19 שלעיל. נוכח כלל הנסיבות אציע עוד שלא נוציא צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט מלצר שאין להיעתר לעתירה בהקשר לחוק השבות, מטעמיו.
ב. אוסיף, כי כשלעצמי איני סבור כי במכלול שגו הרשויות בדרך טיפולן. מי שהולך בדרך מפותלת ומחשידה מאוד, כמו העותר 1 וגם אמו, אף בהנחות המקלות עמם, אינו יכול לצפות מניה וביה לאהדה. אם מצטרף אני לתוצאה שהציע חברי של החזרת הדיון למסלול ההומניטרי, הדבר נובע רק מן השנים הארוכות ששוהה כאן העותר 2, מאז 2006, שהן עצמן יוצרות מסה מסוימת (עם כל אי הנחת שבדבר); זאת, אף אם שהה העותר 2 עד גיל 23 בארץ הולדתו, שנים ארוכות אחר שאביו העותר 1 הגיע ארצה.
ג. כשלעצמי סבורני, כי הועדה הבין-משרדית צריכה לדון בפתיחות דעת, אך בלא שנביע דעתנו מראש בדבר ההצדקה לבקשת העותרים. לטעמי על הועדה לדון איפוא על פי החומר שיובא לפניה, על פי מיטב שיקול דעתה ובהגינות, בלא הנחיה מובנית.
ד. בנתון לכך מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע חברי.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
ניתן היום, א' בכסלו תשע"ג (15.11.2012).
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט מלצר שאין להיעתר לעתירה בהקשר לחוק השבות, מטעמיו.
ב. אוסיף, כי כשלעצמי איני סבור כי במכלול שגו הרשויות בדרך טיפולן. מי שהולך בדרך מפותלת ומחשידה מאוד, כמו העותר 1 וגם אמו, אף בהנחות המקלות עמם, אינו יכול לצפות מניה וביה לאהדה. אם מצטרף אני לתוצאה שהציע חברי של החזרת הדיון למסלול ההומניטרי, הדבר נובע רק מן השנים הארוכות ששוהה כאן העותר 2, מאז 2006, שהן עצמן יוצרות מסה מסוימת (עם כל אי הנחת שבדבר); זאת, אף אם שהה העותר 2 עד גיל 23 בארץ הולדתו, שנים ארוכות אחר שאביו העותר 1 הגיע ארצה.
ג. כשלעצמי סבורני, כי הועדה הבין-משרדית צריכה לדון בפתיחות דעת, אך בלא שנביע דעתנו מראש בדבר ההצדקה לבקשת העותרים. לטעמי על הועדה לדון איפוא על פי החומר שיובא לפניה, על פי מיטב שיקול דעתה ובהגינות, בלא הנחיה מובנית.
ד. בנתון לכך מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע חברי.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
ניתן היום, א' בכסלו תשע"ג (15.11.2012).
| ש ו פ ט ת | ש ו פ ט | ש ו פ ט |