בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
 

1. ביום 12.11.2007, נפל סמל ראשון אסף וקסמן זכרונו לברכה (להלן: המנוח), עת התהפך הנגמ"ש בו נהג, במהלך אימון של יחידת המילואים בה שירת. בעקבות תאונת אימונים טראגית זו, הועמדו לדין המשיבים 4 עד 6 (להלן: המשיבים), שהיו מפקדיו של המנוח, ואלה שתכננו ואישרו את האימון המדובר, באשמה שגרמו ברשלנות למותו של המנוח. בסופו של יום, זוכה המשיב 6 מאשמה, והמשיבים 4 ו- 5 הורשעו בעבירה של התרשלות בלבד.

2. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אותה הגישו הוריו של המנוח, לאון ורחל וקסמן, המורה לתובע הצבאי הראשי (להלן: התצ"ר), ולפרקליט הצבאי הראשי (להלן: הפצ"ר), המשיבים 1 ו- 2 לעתירה, לבוא וליתן טעם מדוע לא יוגש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי המיוחד (להלן: בית הדין הצבאי או בית הדין) בעניינם של המשיבים בתיק מ/8/08, ומדוע הוחלט למשוך את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו האמור של בית הדין הצבאי.

3. ביום 11.11.2008, הגישה התביעה הצבאית כתב אישום לבית הדין הצבאי נגד המשיבים, ונגד סמל ראשון (במיל') יפתח ניב, שהיה מפקד הנגמ"ש בו נהג המנוח בעת שנהרג (להלן: סמ"ר ניב). על פי הנטען בכתב האישום, נהגו המשיבים וסמ"ר ניב ברשלנות, וכתוצאה מכך גרמו למותו של המנוח. לפיכך, יוחסה להם בכתב האישום עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

4. ביום 20.1.2009, כחלק מכתב האישום, הגישה התביעה הצבאית לבית הדין הצבאי מסמך המפרט את הרשלנות המיוחסת לכל אחד מהמשיבים ולסמ"ר ניב (להלן: מסמך ראשי הרשלנות).

5. ביום 6.2.2012, הורשע סמ"ר ניב, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בכך שגרם ברשלנות למותו של המנוח, וביום 24.12.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות ממושך, הכריע בית הדין הצבאי את דינם של המשיבים.

6. אשר למשיב 6, נקבע בהכרעת הדין, כי בחירתו במנוח לשמש כנהג נגמ"ש אינה לוקה בפגם כלשהו, או מהווה חריגה מנורמת זהירות ראויה. עוד נקבע, כי חרף העובדה שהמנוח לא נהג בנגמ"ש במשך מספר שנים, היו לו הן את הכשירות הפורמאלית והן את הידע המהותי, הנדרשים לנהיגה בנגמ"ש, במסגרת התרגיל. זאת, קבע בית הדין, בשים לב לעובדה שהיו באותה העת חיילי מילואים רבים ששימשו כנהגי נגמ"ש, אף על פי שלא נהגו בנגמ"ש שנים רבות. עוד קבע בית הדין, כי על פי פקודות הצבא באותו זמן, די היה ברענון הנהיגה שעבר המנוח כדי להכשיר אותו לנהוג בנגמ"ש במסגרת התרגיל. אשר לרענון עצמו, קבע בית הדין, כי הוא לא היה תחת אחריותו של המשיב 6, וכי המשיב 6 היה רשאי להניח כי הוא יבוצע באופן מקצועי, ויתאים גם למי שלא נהג בנגמ"ש תקופה ארוכה. עוד נקבע, כי לאחר הרענון, טען המנוח בפני מפקדיו כי הוא כשיר לנהיגה בנגמ"ש ולא הסתייג מהתפקיד שהוטל עליו. נקבע בנוסף, כי במידה שהמנוח היה מביע הסתייגות כלשהי מלנהוג בנגמ"ש במסגרת התרגיל, הדבר לא היה נכפה עליו. כמו כן, קבע בית הדין, כי מרגע שהמשיב 6 העביר את המנוח לפלוגה א' כדי שישמש בה כנהג נגמ"ש ועד קרות התאונה, הלכה למעשה, היה המנוח תחת אחריותו הפיקודית של מ"פ א', והוא זה שהיה אחראי לוודא את כשירותו לנהיגה בנגמ"ש במסגרת התרגיל (עמ' 50, ש' 5, עד עמ' 51, ש' 7, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).

7. בהתייחס למשיב 5, קבע בית הדין הצבאי, כי הוא התרשל בכך שהטיל על המשיב 6 ומ"פ א' לכתוב את תיקי התרגיל, מבלי שווידא כי יש להם את הידע והאמצעים הנדרשים לכך, ולא נתן דעתו לחוסר ניסיונם בתחום. עוד נקבע, כי המשיב 5 התרשל בכך ששלח את המשיב 6 ומ"פ א' לתור אחר החומר הרלבנטי לכתיבת תיקי התרגיל, שעה שכלל לא ידע את מיקומו והאם ניתן בכלל להשיגו (עמ' 42, ש' 29-4, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).

8. אשר למשיב 4, נקבע כי הוא התרשל באופן ממשי בדרך בה אישר את תיקי התרגיל. בית הדין הצבאי קבע, כי המשיב 4 לא עמד בחובתו הבסיסית לוודא כי כל משתתפי התרגיל מודעים לכלל הוראות הבטיחות הרלבנטיות ומכירים אותן. כמו כן, המשיב 4 לא ווידא שתיקי התרגיל מחילים את הוראות הבטיחות הנדרשות, וחלף זאת, אישר תיקים שמצוינות בהם מיני סיסמאות עמומות, מבלי שטרח לבחון האם הדברים נהירים למשתתפי התרגיל, או לו עצמו. עוד נקבע, כי המשיב 4 לא בירר האם עמדו לרשות מתכנני התרגיל האמצעים והחומרים הדרושים להם על מנת לכתוב את תיקי התרגיל, וזאת על אף שהיה מודע לכך כי לרשות המשיב 6 ומ"פ א', עמד כרך בטיחות אחד בלבד כאשר הם כתבו את התיקים, וכי לא היה ברשותם כרך הבטיחות הנוסף, הנדרש למשימה. כמו כן, בית הדין הצבאי עמד על כך, כי לא היה כל היגיון פנימי בנקודות שהעלה המשיב 4 במהלך הישיבה, במהלכה הוצגו לו תיקי התרגיל לאישור, וכי היו אלה עניינים אותם העלה מזיכרונו ומניסיונו באופן אסוציאטיבי (עמ' 33 להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).

9. בהתאם לממצאיו ביחס לכל אחד מהמשיבים, קבע בית הדין הצבאי, כי הם התרשלו במילוי תפקידם. בעניין זה, אמר בית הדין הצבאי את הדברים הבאים:

10. לאחר שקבע כי המשיבים התרשלו במילוי תפקידם, פנה בית הדין הצבאי לבחון את שאלת קיומו של קשר סיבתי בין רשלנותם לבין מותו של המנוח. בעניין זה קבע בית הדין, כי פעולותיו של סמ"ר ניב, שקיבע את מדף הנהג במצב פתוח, וזאת בניגוד להוראה המפורשת שקיבל שלא לעשות כן, ניתקו את הקשר הסיבתי בין רשלנותם של המשיבים  ומותו של המנוח (עמ' 54, ש' 16, עד עמ' 55, ש' 18, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי). קביעתו של בית הדין הצבאי בעניין זה התבססה על העובדה, אשר הוכחה בפניו, לפיה סגירת מדפי הנגמ"ש בזמן נסיעה היא "האמצעי האפקטיבי ביותר לשמירה על חיי הנהג במצב של התהפכות וכי מדובר באקט חשוב ומציל חיים במישור אחר מאשר חגורת הבטיחות שיעילותה מוגבלת" (עמ' 55, ש' 13-11, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי). לפיכך, קבע בית הדין הצבאי, כי מותו של המנוח היה תוצאה של התנהגות מודעת ורשלנית עד מאוד של סמ"ר ניב, שאיש מהמשיבים לא יכול היה לצפות באורח סביר כי תתרחש, וכי התנהגות זו ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנותם של המשיבים לבין מותו של המנוח (עמ' 55, ש' 18-3, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).

11.  בהתאם לקביעתו, לפיה נותק הקשר הסיבתי בין רשלנותם של המשיבים ומותו של המנוח, זיכה בית הדין הצבאי את המשיבים 4 ו- 5 מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, וחלף זאת, הרשיע אותם בעבירה של התרשלות, לפי סעיף 124 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: החש"ץ), בלבד. אשר למשיב 6, קבע בית הדין הצבאי, כי על אף שהתרשל במילוי תפקידו, עומדת לו טענת הגנה מן הצדק. זאת, קבע בית הדין, מן הטעם שרשלנותו של המשיב 6 אינה נופלת מהרשלנות אותה ניתן לייחס למ"פ א', שלא הועמד לדין, וזאת על אף שהלה כתב ביחד עם המשיב 6 את תיקי התרגיל, והוא זה שפיקד בפועל על המנוח, במסגרת רענון הנהיגה והתרגיל (עמ' 59, ש' 13, עד עמ' 62, ש' 6, להכרעת דינו של בית הדין הצבאי).

12. ביום 7.1.2013, הגישה התביעה הצבאית לבית הדין הצבאי לערעורים (להלן: בית הדין לערעורים) בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת ערעור על הכרעת דינו של בית הדין הצבאי בעניינו של המשיב 6, וזאת עד לחלוף המועד לערעור על פסק הדין בעניינם של המשיבים 4 ו- 5. בית הדין לערעורים קיבל את הבקשה והאריך את המועד להגשת ערעור בעניינו של המשיב 6, כמבוקש.

13. ביום 24.1.2013, גזר בית הדין הצבאי את עונשם של המשיבים 4 ו- 5. על המשיב 4 השית בית הדין הצבאי עונש של חודש מאסר על תנאי למשך שנה, ועל המשיב 5 השית בית הדין עונש של נזיפה חמורה.

14. לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הצבאי, פנו העותרים לגורמי התביעה הצבאית בשאלה האם בכוונתם להגיש ערעור על פסק הדין. מהתביעה הצבאית נמסר לעותרים, כי מאחר שהתצ"ר, שלו הסמכות המקורית להחליט בעניין, היה בעברו סנגורו של המשיב 5, תתקבל ההחלטה בנושא על ידי הפצ"ר עצמו. בהמשך לכך, נפגשו העותרים עם הפצ"ר בלשכתו, והביעו בפניו את עמדתם, לפיה נפלו בפסק דינו של בית הדין הצבאי משגים מהותיים, הן בפן המשפטי והן בפן הערכי, ועל כן יש לערער עליו.

15. במקביל לקשר בו עמדה הפרקליטות הצבאית עם העותרים, עמדה התביעה הצבאית בקשר עם חלק מבאי כוחם של המשיבים, במטרה לברר האם בכוונתם להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי. מתצהירי התגובה שהוגשו לעתירה, עולה התמונה העובדתית הבאה לעניין המגעים שנוצרו: סמוך לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין הצבאי, התקיימה שיחה טלפונית בין אחד התובעים בתיק לבין בא כוחו של המשיב 4, פרופ' קנת מן. באותה שיחה, מסר פרופ' מן לתובע, כי במידה שלא יוגש ערעור מטעם התביעה, אין בכוונתו של המשיב 4 לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי. בהמשך לכך, מסר פרופ' מן, כי למיטב ידיעתו, זוהי גם עמדתם של באי כוחם של המשיבים 5 ו- 6. עם זאת, הבהיר פרופ' מן, כי הוא אינו מוסמך לדבר בשם באי כוחם של המשיבים האחרים, וכי אם ברצונה של התביעה לקבל את עמדתם בנושא, עליה לפנות אליהם ישירות (פסקה 18 לתגובתו המשלימה של הפצ"ר לעתירה; ופסקה 5 לתגובתו של המשיב 4 לעתירה).

16. בהתאם להחלטת הפצ"ר, נמנעה התביעה הצבאית מלהגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי, תוך שהיא סבורה כי הושג עם המשיבים הסכם להימנעות הדדית מהגשת ערעורים. בתאריך 8.2.2013, ביום האחרון בו ניתן היה להגיש ערעור במועד, על פסק דינו של בית הדין הצבאי, הגיש המשיב 5 ערעור בלתי מנומק על פסק הדין, מטעמו. דבר הגשת הערעור נודע לתביעה הצבאית רק יומיים לאחר מכן, כאשר המועד הקבוע בחש"ץ להגשת ערעור מטעמה, כבר חלף.

17. ביום 21.2.2013, הגישה התביעה הצבאית לבית הדין לערעורים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי (להלן: הבקשה להארכת מועד או הבקשה). בבקשתה, עתרה התביעה הצבאית כי בית הדין לערעורים יעניק לה הארכת מועד להגשת ערעור בעניינם של כלל המשיבים. לטענת התביעה, משעה שפסק דינו של בית הדין הצבאי הועמד, ממילא, לביקורתו של בית הדין לערעורים, האינטרס של המשיבים 4 ו- 6 לסופיות הדיון וסיום ההליכים בעניינם, איננו רלבנטי עוד. עוד נטען, כי מאחר שהמשיב 5 הגיש ערעור והעמיד את פסק דינו של בית הדין הצבאי תחת שבט ביקורתו של בית הדין לערעורים, יהא זה מן הראוי להעמיד בפני בית הדין לערעורים את התמונה המלאה ביחס לכלל המשיבים, ולפיכך מתבקשת הארכת מועד להגשת ערעור, גם בעניינם של המשיבים 4 ו- 6. נטען בנוסף, כי עיתוי הגשת הערעור על ידי המשיב 5, והאופן בו הגיש את ערעורו, מעלים חשד לגבי תום ליבו בהגשת הערעור. אשר לסיכויי הערעור, נטען בבקשה כי הם טובים, וכי בית הדין הצבאי קיבל את כלל טענות התביעה במישור הנורמטיבי, ומטעמים משפטיים גרידא, הוא החליט להרשיע את המשיבים 4 ו- 5 בעבירה של התרשלות בלבד. כמו כן נטען, כי העונשים שנגזרו על המשיבים 4 ו- 5 הם "מופרזים בקולתם", והדבר נכון בפרט בעניינו של המשיב 5, אשר העונש שנגזר עליו משווה למעשיו אופי משמעתי גרידא.

18. לאחר הגשת הבקשה להארכת מועד על ידי התביעה הצבאית, פנו באי כוחם של המשיבים וביקשו להיפגש עם הפצ"ר. מתגובת הפצ"ר לעתירה עולה, כי בפגישה עם באי כוחם של המשיבים "נלמדה תקלה שארעה בעבודת הפרקליטות הצבאית" (פסקה 21 לתגובתו המשלימה של הפצ"ר לעתירה). בעיקר, הוברר כי המשיב 5 ובא כוחו מעולם לא היו שותפים להסכמה בדבר הימנעות הדדית מהגשת ערעורים על פסק דינו של בית הדין הצבאי (שם). בעקבות הפגישה עם באי כוחם של המשיבים, החליט הפצ"ר למשוך את הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור, וביום 26.2.2013, הגישה התביעה הצבאית בקשה לבית הדין לערעורים למחיקת הבקשה. ביום 6.3.2013, קיבל בית הדין לערעורים את בקשתו של הפצ"ר, והורה על מחיקת הבקשה להארכת מועד.

19. ביום 11.3.2013, הגישו העותרים את העתירה שלפנינו. לאחר קבלת תגובות המשיבים לעתירה ושמיעת טענות הצדדים בדיון שנערך בפנינו, ביום 13.1.2014, החלטנו ליתן צו ביניים במסגרת העתירה, לפיו לא יתקיים כל דיון בערעור שהגיש המשיב 5 לבית הדין לערעורים, עד להכרעה בעתירה.

20. בעתירתם, טוענים העותרים, באמצעות בא כוחם, עו"ד גל טורק, כי הן החלטתו של הפצ"ר שלא להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי, והן החלטתו למשוך את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעם התביעה, הן החלטות בלתי סבירות ובלתי מידתיות באופן קיצוני.

21. אשר להחלטתו של הפצ"ר להימנעות הדדית מהגשת ערעורים על פסק דינו של בית הדין הצבאי, טוענים העותרים, כי הטעם היחיד שהוצג להחלטה זו הוא התמשכות ההליכים המשפטיים בתיק. נטען, כי טעם זה אינו יכול לעמוד, לאור קיומו של אינטרס ציבורי ראשון במעלה לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי, וזאת במטרה להעמיד את רף הבטיחות באימונים בצה"ל על רמה גבוהה מזו שנקבעה בפסק הדין. העותרים סבורים, כי החלטתו של הפצ"ר שלא להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי, מתוך שיקול של התמשכות ההליכים בתיק, מהווה חוסר התחשבות קיצוני בזכותם כי ייעשה משפט צדק בעניין מותו של בנם המנוח, וכי מדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני שיש להתערב בה. עוד נטען, כי החלטתו של הפצ"ר יוצרת מראית עין של הפליה ואי-שוויון בין המשיבים לבין סמ"ר ניב, שכן על אף שהתביעה הצבאית הייתה, ועודנה סבורה, כי המשיבים גרמו ברשלנות למותו של המנוח, בסופו של יום, היא מוותרת על הרשעתם בעבירה זו, ומותירה את הרשעתו של סמ"ר ניב בגרימת מוות ברשלנות לעמוד לבדה. בהתאם לכך, טוענים העותרים, כי במידה שיוגש ערעור מטעם התביעה, ישנו סיכוי גבוה כי ערעור זה יתקבל.

22. בדיון שבפנינו חזר עו"ד  טורק, על טענות העותרים בעתירה. כמו כן, שמענו את דבריו של מר לאון וקסמן, אביו של המנוח, אשר השמיע דברים נרגשים בשמה של משפחתו. התרשמנו מכנות דבריו של אביו של המנוח, וניכר בו כי דיבר מדם ליבו. אביו של המנוח פתח בפנינו צוהר לאישיותו המיוחדת של המנוח ולהיותו אדם מוכשר ורבגוני, במהלך חייו הקצרים. כמו כן, חלק עמנו אביו של המנוח את הצער והכאב שהם מנת חלקה של משפחתו, מאז הלך מאיתם המנוח בדמי ימיו. אביו של המנוח הדגיש בפנינו, כי הוא אינו מחפש נקמה במשיבים או החמרה בעונשם, אך הוא סבור כי קצינים שהתרשלו בתפקידם צריכים לקחת אחריות על מעשיהם. לדבריו, הגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לא תרפא את כאבה ולא תקל על צערה של המשפחה, וכל שהוא מבקש הוא כי יהיה ברור לכל קצין בצה"ל כי אין מקום להתפשר על הוראות הבטיחות באימונים, וכי ערך ההתמדה באימון אינו יכול לבוא על חשבון ההקפדה על הוראות הבטיחות.

23. בתגובת הפצ"ר והתצ"ר לעתירה, שהוגשה באמצעות באי כוחם מפרקליטות המדינה, עו"ד יצחק ברט ועו"ד מיכל פרידמן-פרידלנדר, נטען כי אין מקום להתערב בהחלטת הפצ"ר שלא להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי, או בהחלטתו למשוך את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. זאת, כך נטען, לאור שיקול דעתו הרחב של הפצ"ר והיקף ההתערבות המצומצם בהחלטותיו, כאשר ההתערבות שמורה רק לאותם מקרים בהם החלטות אלו לוקות בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני.

24. המשיב 4 טוען אף הוא, באמצעות באי כוחו, פרופ' דוד ליבאי, פרופ' קנת מן ועו"ד ניצן וולקן, כי אין מקום להתערב בהחלטות הפצ"ר שלא להגיש ערעור, ולמשוך את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. באי כוחו של המשיב 4 מדגישים, כי התערבות בהחלטות הפצ"ר תיעשה רק באותם מקרים נדירים בהם החלטתו היא בלתי סבירה באופן קיצוני או נגועה בעיוות מהותי. דברים אלו נכונים, ביתר שאת, כאשר מדובר בהחלטה שלא להגיש ערעור, שההתערבות בה עלולה להשפיע על שיקול דעתה של הערכאה, אשר תידרש לדון בערעור שיערך בעקבותיה. בשל חשש זה, נקבע בפסיקה כי התערבות בהחלטות מהסוג הנ"ל תיעשה רק במקרים נדירים ביותר.

25. המשיב 5, הצטרף לטענות הפצ"ר בתגובתו לעתירה, ולא הציג בתגובתו טענות משל עצמו.

26. בתגובה מטעם המשיב 6, שהוגשה באמצעות באי כוחו, עו"ד סא"ל (מיל') יהודה גרינהויז ועו"ד סרן אבי פינרסקי, מטעם הסנגוריה הצבאית, נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף, מכוחן של מספר עילות שאיננו רואים צורך להתעכב עליהן. לגופו של עניין נטען, כי החלטתו של הפצ"ר שלא להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי, לא רק שהייתה סבירה, אלא שהיא אף התחייבה בנסיבות העניין, שכן סיכוייו של ערעור מעין זה הם נמוכים ביותר, וזאת בפרט בעניינו של המשיב 6. מכאן שגם אם היה מוגש ערעור על פסק הדין, יש להניח כי הערעור היה נדחה. טענה נוספת אותה העלו באי כוחו של המשיב 6, היא כי הימנעות התביעה מלערער על פסק הדין אינה משליכה על סטנדרט הבטיחות הראוי בצה"ל, שכן מרבית טענות התביעה מופנות כנגד קביעותיו של בית הדין בסוגיית הקשר הסיבתי בין התנהגות המשיבים לבין מותו של המנוח. לפיכך, כך נטען, אין מקום להתערב בהחלטותיו של הפצ"ר, וזאת בפרט לנוכח מתחם ההתערבות הצר בשיקול דעתה של התביעה בכלל, ובהחלטות שעניינן הגשת ערעור בפרט.

27. לצורך הכרעה בעתירה, עלינו להידרש לשתי השאלות המרכזיות המתעוררות בה: הראשונה, היא שאלת סבירותה וחוקיותה של החלטתו של הפצ"ר להימנע מהגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי; והשנייה, היא שאלת סבירות החלטתו של הפצ"ר למשוך את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. להלן אדון בשאלות אלו כסדרן.

28. ייאמר מייד, כי לשאלת סבירותה וחוקיותה של החלטת הפצ"ר להימנע מלערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי, אין נפקות מעשית כיום. הטעם לכך הוא, כי לא ניתן כיום להשיב את הגלגל לאחור ולהורות לפצ"ר לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי. לכל היותר, ניתן להורות אותו בעת הזו, להגיש מחדש את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. ואולם, ברי כי שאלת סבירותה וחוקיותה של ההחלטה להימנע מלערער על פסק הדין, משליכה על סבירותה של ההחלטה למשוך את הבקשה להארכת מועד. שהרי, אם עצם ההחלטה שלא להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי היא החלטה בלתי חוקית או בלתי סבירה בעליל, קשה יהיה לראות כיצד ההחלטה למשוך את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור היא החלטה סבירה שיש לקיימה. לפיכך, יש באי-חוקיות או בחוסר סבירות קיצוני של ההחלטה שלא לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי, כדי להוות שיקול משמעותי לצורך הקביעה כי ההחלטה על משיכת הבקשה להארכת מועד היא בלתי סבירה באופן קיצוני, וכי יש להגיש בקשה זו מחדש.

29. הטענה הראשונה שעלינו להידרש אליה, היא כי החלטתו של הפצ"ר שלא לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי, ניתנה בחוסר סמכות. לטענת העותרים, מניסוחו של סעיף 424(א) לחש"ץ, עולה כי הגורם היחידי, שלו נתונה הסמכות להורות לתביעה הצבאית להימנע מהגשת ערעור על פסק דין של בית דין צבאי הוא התצ"ר, ועל כן מלכתחילה לא הייתה לפצ"ר סמכות להורות כי לא  יוגש ערעור על פסק הדין.

30.  סעיף 424 לחש"ץ הוחלף בשנת 1964, במסגרת תיקון מספר 3 לחוק. מדברי ההסבר לסעיף עולה, כי הוא נולד על רקע החלטות של בית הדין לערעורים, לפיהן לתביעה, בניגוד לנאשם, אין זכות ערעור בעניינים מסוימים, אשר נדונו בבתי הדין הצבאיים. על פי דברי ההסבר לסעיף זה, מטרתו היא "להשוות את מעמדה של התביעה הצבאית, בקשר לזכות ערעור, למעמדו של הנידון, כפי שהדבר נהוג במערכת השיפוט האזרחית" (דברי ההסבר לסעיף 74 להצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 3), התשכ"ג-1962, ה"ח 537, 84, בעמ' 111). בהתאם לסעיף המתוקן, הוקנתה לפצ"ר סמכות לחייב את התצ"ר להגיש ערעור, כאשר מדובר בפסק דין של בית דין צבאי מיוחד, בעוד שלראש המחוז השיפוטי (אלוף פיקוד או מפקד זרוע), הוקנתה סמכות לחייב את התצ"ר להגיש ערעור על פסקי דין של כל יתר ערכאות השיפוט הצבאיות (בית דין צבאי מחוזי, בית דין ימי ובית דין שדה). יוער, כי על פי נוסחה המקורי של הצעת החוק, סעיף 424(ב) הוקנתה הסמכות לחייב את התצ"ר להגיש ערעור על פסק דין של בית דין צבאי מיוחד לרמטכ"ל (שם, בעמ' 95), אך בנוסח שהתקבל, בסופו של דבר, נקבע כי הפצ"ר יהיה בעל הסמכות בעניין זה.

31. פירוש זה, לפיו מוסמך הפצ"ר להורות על הגשת ערעור על כל פסק דין של בית דין צבאי, וכן להימנע מהגשת ערעור, מתיישב עם היותו של הפצ"ר מקבילו הצבאי של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש). ואכן, בית משפט זה עמד לא אחת על הדמיון בין תפקידו של הפצ"ר לבין תפקידו של היועמ"ש, בהיות כל אחד מהם עומד בראשה של מערכת התביעה, הנתונה למרותו ולאחריותו (בג"ץ 7195/08 אבו רחמה נ' הפרקליט הצבאי הראשי (‏24.6.2013), בפסקאות 68-66 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (להלן: עניין אבו רחמה); בג"ץ 4723/96 עטייה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(3) 714 (1997), בפסקה 11 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש; בג"ץ 425/89 צופאן נ' הפרקליט הצבאי, פ"ד מג(4), 718 (1989), בפסקה 5 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' בייסקי, ובפסקה ב' לפסק דינו של השופט ד' לוין (להלן: עניין צופאן); עוד ראו, מאמרי "הפצ"ר והיועץ המשפטי לממשלה – בין פרשת שדיאל לבג"ץ אביבית עטייה" משפט וצבא 16(ב) 203, 448-413 (2002)).

32. עולה מהמקובץ, כי הפצ"ר הוא העומד בראש התביעה הצבאית, וכל הסמכויות הנתונות ליועמ"ש ביחס לרשויות האכיפה והתביעה האזרחיות, נתונות גם לפצ"ר ביחס לרשויות האכיפה והתביעה הצבאיות. סמכויות אלו כוללות, בין היתר, גם את הסמכות להחליט אם להגיש ערעור על פסקי דין של כלל ערכאות השיפוט הצבאיות, ככל שניתן לערער עליהן, או להימנע מכך. מכאן שהיה זה בסמכותו של הפצ"ר להורות כי לא יוגש ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי המיוחד, ודין טענתם של העותרים בעניין זה להידחות.

33. נקודת המוצא לדיון בסבירותה של החלטת הפצ"ר שלא לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי היא ההלכה, אשר נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, לפיה אין להתערב בשיקול דעתו של הפצ"ר (או של היועמ"ש), אלא במקרים בהם החלטתו היא בלתי סבירה באופן קיצוני או שהיא נגועה בשיקולים זרים (בג"ץ 442/87 שאול נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(2), 749 (1988), בפסקה 3 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר; בג"ץ 372/88 פוקס נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(3), 154 (1988), פסק דינו של הנשיא מ' שמגר; בג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 859 (1995), בפסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין (להלן: עניין אישה); בג"ץ 5960/98 שלפוברסקי נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 552 (1999), בפסקה 18 לפסק דינו של השופט י' זמיר (להלן: עניין שלפורבסקי); בג"ץ 8722/05 קיקיס נ' הרמטכ"ל (23.2.2006), בפסקה 16 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; בג"ץ 10782/05 בן יוסף נ' השופט דוד מינץ (23.8.2007), בפסקה 21 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; בג"ץ 11058/08 שניאור נ' היועץ המשפטי לממשלה (29.8.2010), בפסקאות 35-34 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.7.2010), בפסקה 10 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (להלן: עניין שוורץ)).

34. הלכה זו תקפה, ביתר שאת, כאשר מדובר בשאלה שעניינה הגשת ערעור על פסק דין. נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי ההתערבות בשיקול דעתם של הפצ"ר או של היועמ"ש, בנוגע להחלטה שלא להגיש ערעור תיעשה רק במקרים נדירים ביותר. על הטעמים לכך עמד השופט ת' אור בפסק דינו בבג"ץ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מ"ח(5) 573 (1994) (להלן: עניין שפרן), שם נאמר כי:

35. עם זאת, יש להטעים, כי החשש אותו הביע השופט ת' אור בעניין שפרן, לפיו הוראה לפצ"ר או ליועמ"ש להגיש ערעור מטעמו, עלולה להשפיע על שיקול דעתה של ערכאת השיפוט הנוגעת בדבר, אינו מתעורר במלוא עוזו בענייננו. הטעם לכך הוא שבנדון דידן, הפצ"ר עצמו סבר כי היה מקום לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי, והסיבה שהוא לא עשה כן נעוצה בכך שלדעתו "האינטרס הציבורי שבסיום ההליך גובר על האינטרס שבהגשת הערעור" (פסקה 16 לתגובת הפצ"ר לעתירה). לפיכך, במסגרת עתירה זו, איננו נדרשים לבחון את שיקול דעתו המקצועי של הפצ"ר בנוגע לסיכויי הערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי, אלא להתייחס להכרעתו הערכית בשאלה הנוגעת לאינטרס הציבורי, האם לערער על פסק הדין או להימנע מכך. שאלה זו היא שאלה נורמטיבית בעיקרה, במסגרתה נדרש הפצ"ר למגוון רחב של שיקולים, ששאלת סיכויי הערעור אינה עומדת בראשם. לפיכך, כל התייחסות לאופן הפעלת שיקול דעתו של הפצ"ר בעניין זה, אין בה, בהכרח, משום הבעת דעה בנוגע לפסק דינו של בית הדין הצבאי, ואינה כוללת בחובה מעין הנחיה לבית הדין הצבאי לערעורים כי דין הערעור להתקבל.

36. עוד יש להזכיר מושכלות ראשונים בתחום המשפט המנהלי, היינו, כי בבחינת סבירות החלטתה של רשות מוסמכת, בית המשפט אינו שואל את עצמו האם אותה רשות קיבלה את ההחלטה הטובה ביותר שהייתה יכולה לקבל בנסיבות העניין, אלא אם אותה החלטה היא אחת משורה של החלטות אפשריות שהרשות הייתה מוסמכת לקבל, במסגרת שיקול דעתה (ראו, לעניין זה, בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485 (1990), בפסקה 32 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ברק (להלן: עניין גנור); דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6) 281 (2005), בפסקה 7 לפסק דינו של הנשיא א' ברק; בג"ץ 82/02 קפלן נ' משרד האוצר פ"ד נח(5) 901 (2004), בפסקה 10 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). מכאן, שקביעה לפיה החלטה של הפצ"ר או היועמ"ש היא בלתי סבירה, תיעשה כאשר החלטה זו אינה מצויה במתחם ההחלטות, שהם היו מוסמכים לקבל מתוקף תפקידם.

37. לאחר שעמדנו על התשתית הנורמטיבית הנוגעת להיקף ההתערבות בשיקול דעתו של הפצ"ר, נחזור לשאלה העומדת להכרעה בנידון דידן. על יסוד כלל השיקולים שנמנו לעיל, סבורני, כי אין לומר שהחלטתו של הפצ"ר שלא לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי, היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני. גם אם קיימת עילה משפטית לנקוט בהליך כלשהו, בין שמדובר בהגשה של כתב אישום או בהגשת ערעור, אין משמעות הדבר כי קיימת חובה לנקוט באותו הליך, ועל הפצ"ר (כמו גם היועמ"ש) לשאול את עצמו האם ניתן להגשים את המטרות שהציב לעצמו באמצעים אחרים שפגיעתם פחותה (ראו, עניין פלונית א', בפסקה 37 לפסק דינו של השופט א' א' לוי; עניין שוורץ, בפסקאות 25-16 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן; והשוו לאמור בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין התנועה למען איכות השלטון).

38. עניין נוסף שעלינו לתת עליו את הדעת, הוא כי החלטתו של הפצ"ר שלא לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי ניתנה גם לאור סברתו השגויה, לפיה הושג הסכם עם המשיבים להימנעות הדדית מהגשת ערעורים על פסק דינו של בית הדין הצבאי. בעניין זה יש להטעים, כי העובדה שהתברר בדיעבד כי התמונה העובדתית שעמדה לנגד עיני הפצ"ר, בעת שהפעיל את שיקול דעתו, הייתה שגויה, אין בה כדי להשפיע על מידת סבירותה של החלטתו. סבירותן של החלטות או פעולות של רשות מנהלית נבחנת לאחר מעשה, ואולם יש לבחון את שיקול דעתו של בעל הסמכות בהתאם לנתונים שהיו ידועים לו בעת מתן ההחלטה, ולא על פי הנתונים הידועים לנו כיום. שהרי כבר נפסק, כי "אין לנקוט שיטה של חכם לאחר מעשה ואין לשפוט לפי העובדות וההתרחשויות הידועות לנו בדיעבד. יש לשפוט לפי המציאות, שעמדה לנגד עיני בעל הסמכות שעה שהחליט" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393 (1984), בפסקה 16 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ברק; עוד ראו, בג"ץ 5706/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא(5) 67 (1997), בפסקה 15(ה) לפסק דינו של השופט ת' אור). לפיכך, יש לבחון את החלטת הפצ"ר שלא לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי, לאור סברתו, שבסופו של יום התבררה כשגויה, כי לא יוגש ערעור על פסק דין זה. נתון זה מחזק את דעתי כי אין לראות בהחלטתו של הפצ"ר שלא לערער על פסק הדין, משום חוסר סבירות קיצוני או פגם מהותי שיש בו כדי להביא לבטלות ההחלטה.

39. יובהר ויודגש, כי הקביעה לפיה החלטתו של הפצ"ר שלא לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי אינה בלתי סבירה בעליל, אין משמעה כי החלטתו זו של הפצ"ר היא נכונה או מוצדקת. כל שאנו אומרים הוא, כי גם אם מדובר בהחלטה שגויה, ואינני מביע כל דעה בנושא, הרי שלא מדובר בטעות כה מהותית, עד כי גם לנוכח השיקולים כבדי המשקל שלא להתערב בשיקול דעתו של הפצ"ר, אין מנוס אלא להורות על בטלותה של ההחלטה.

40. כפי שפורט לעיל, הפצ"ר סבר כי אם המשיבים ימנעו מהגשת ערעור מטעמם, הוא יהיה מוכן להסתפק בכך, ושלא להורות לתביעה הצבאית להגיש ערעור, למרות שלטעמו נעשו משגים מהותיים בפסק דינו של בית הדין הצבאי. לפיכך, הוחלט לברר עם באי כוחם של המשיבים האם הם מוכנים להסדר, לפיו הם והפצ"ר ימנעו באופן הדדי מהגשת ערעורים. ואולם, התביעה הצבאית לא טרחה לברר עם באי כוחם של כלל המשיבים מה עמדתם בנושא. חלף זאת, הסתמכה התביעה על דברים שאמר לה בא כוחו של המשיב 4 בשיחה טלפונית שנערכה עמו, ובה מסר, כי למיטב ידיעתו, באי כוחם של יתר המשיבים אינם מעוניינים להגיש ערעור מטעמם במידה שהתביעה הצבאית תימנע מכך, אף היא. בהתבסס על דברים אלו, ומבלי לברר עם באי כוחם של המשיבים הנוספים, נמסר לפצ"ר כי כלל המשיבים אינם מעוניינים לערער על פסק הדין אם לא יוגש ערעור מטעם התביעה. זאת, על אף שבא כוחו של המשיב 4 הבהיר בשיחה עמו, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הוא אינו מוסמך לדבר בשם באי כוחם של שאר המשיבים, והודיע כי יש לברר עמם אישית מה עמדתם בנושא.

41. ייאמר מייד, כי התנהלות זו של גורמי הפרקליטות הצבאית הנוגעים בדבר אינה תקינה כלל ועיקר, וזאת בלשון המעטה. לא כך מצופה מהגופים האמונים על אכיפת החוק והמשפט בצבא להתנהל, וטוב יעשה אם בפרקליטות הצבאית יופקו הלקחים המתאימים מהמקרה דנן, על רגישותו המובנת, ויחדדו את נהלי עבודתם בהתאם. ואולם, את הנעשה אין להשיב, וכיום עלינו לבחון את סבירות החלטתו של הפצ"ר למשוך את בקשתו להארכת מועד, לאור המצב החדש שנוצר, בעקבות התקלה שנפלה בעבודת הפרקליטות והתביעה הצבאית.

42. יובהר כבר עתה, כי לאחר שעיינתי בכובד ראש בטיעוני הצדדים לעתירה, ובחנתי לעומק את הטעמים שעמדו בבסיס החלטתו של הפצ"ר למשוך את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעמו הגעתי לכלל מסקנה כי על אף שמדובר בהחלטה שגויה שהיה ראוי לפצ"ר להימנע ממנה, אין מדובר בהחלטה הנגועה בחוסר סבירות קיצוני עד כי דינה להתבטל. כמו כן, סבור אני, כי על אף השגיאה שנפלה בהחלטת הפצ"ר למשוך את הבקשה להארכת מועד, אין מקום להורות כיום על תיקונה של שגיאה זו באמצעות הוראה לפצ"ר להגיש בקשה חדשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעם התביעה.

43. הטעם המרכזי שהביא את הפצ"ר למשוך את הבקשה להארכת מועד היה, כי לשיטתו, המקרה דנן אינו עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה, לשם מתן אורכה להגשת ערעור מטעם התביעה. לגישת הפצ"ר, עולה מההחלטות שניתנו בבית משפט זה, כי כאשר התביעה אחרה להגיש ערעור מטעמה, עליה להציג טעמים כבדי משקל על מנת להצדיק קבלת אורכה להגשת הערעור, וזאת גם כאשר מדובר באיחור קל שאירע בשגגה. בהתבסס על פרשנות זו, אימץ הפצ"ר מדיניות מחמירה בכל הנוגע להגשת בקשות למתן אורכה להגשת ערעור מטעם התביעה הצבאית. בהתאם למדיניות זו "התביעה הצבאית אינה נוהגת לבקש להגיש ערעור, משחלף המועד להגשתו. בקשות מעין אלו הן נדירות ביותר, ובעשור האחרון לא זכור מקרה נוסף שבו הגישה התביעה הצבאית בקשה דומה" (פסקה 2, לתגובתו המשלימה של הפצ"ר לעתירה).

44. אם נסכם את עמדתו של הפצ"ר, הרי שעל פי המדיניות הנהוגה בפרקליטות הצבאית, בקשות להארכת מועד להגשת ערעור תוגשנה רק כאשר האיחור בהגשת הערעור נגרם בעטיין של נסיבות שאינן תלויות בהתנהלותה של התביעה, כאשר בכל מקרה אחר, בו נגרם האיחור בשל משגה של התביעה, לא תתבקש אורכה להגשת הערעור. כל זאת, מתוך הנחה כי במקרים בהם האיחור בהגשת הערעור נגרם בשל טעות של התביעה הצבאית, לא תוענק האורכה המבוקשת. לטעמי, אין לקבל גישה קטגורית זו.

45. כפי שיובהר בהמשך, נראה כי עמדת הפצ"ר, לפיה כל אימת שהאיחור בהגשת הערעור נגרם בשל משגה של התביעה לא תוגש בקשה להאריך את מועד ההגשה, אינה מתיישבת עם הלכותיו של בית משפט זה, בנושא בקשות אורכה להגשת ערעור.

46. אין חולק, כי בשורה של החלטות שניתנו בבית משפט זה, נקבע כי בגדרי ההליך הפלילי, אין סימטריה בין המדינה לנאשם בכל הנוגע למתן אורכה להגשת ערעור, במובן זה שעל המדינה לעמוד בתנאים מחמירים יותר מאלו שנדרש לעמוד בהם הנאשם, לשם קבלת האורכה. כמו כן, נקבע כי במקרים בהם האיחור בהגשת הערעור נגרם כתוצאה מהתנהלות לא זהירה או רשלנית של התביעה, הנכונות להיענות לבקשה להארכת מועד מטעמה, תהיה מצומצמת יותר (ראו, ב"ש 384/81 מדינת ישראל נ' בן ציון, פ"ד לה(4) 727 (1981); ב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' שרייבר, פ"ד לז(3), 363 (1983); בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1 (2000); בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.7.2006), בפסקה 3 להחלטתה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש (להלן: עניין נגר); בש"פ 8758/01 מדינת ישראל נ' רזינשווילי (7.2.2002) (להלן: עניין רזינשווילי); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (14.7.2002) (להלן: עניין הפניקס); בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נז(1), 1 (2002); בש"פ 63/11 מדינת ישראל נ' מקוה ישראל – כל ישראל חברים (13.1.2011)).

47. נטען על ידי הפצ"ר, כי מפסיקתו של בית משפט זה, עולה, לכאורה, כי האינטרס הציבורי שבהגשת הערעור אינו מהווה שיקול למתן אורכה. בתמיכה לטענתו, הפנה הפצ"ר לדברים שנאמרו על ידי הרשם (כתוארו אז) ע' שחם בעניין רזינשווילי, לפיהם "האינטרס הציבורי הטמון בעניין אותו מבקשת המדינה להביא בפני בית המשפט אינו בבחינת טעם מיוחד למתן ארכה. אין הוא מהווה הסבר או עילה לאיחור. ככזה, אין הוא טעם עצמאי, העומד על רגליו שלו, למתן ארכה" (שם, בפסקה 8).

48. סבורני, כי אין לקבל א-פריורי את הטענה, לפיה האינטרס הציבורי שבהגשת ערעור מטעם התביעה אינו מהווה שיקול רלבנטי, בין יתר השיקולים, למתן אורכה להגשת הערעור. אין להבין מדבריי אלו, כי האינטרס הציבורי שבהגשת ערעור יצדיק תיקון כל משגה מצד התביעה, ומובן שיש לאזן את השיקול הנוגע לאינטרס הציבורי שבהגשת הערעור אל מול זכויות הנאשמים וחובת ההגינות המוגברת החלה על המדינה, בגדרי ההליך הפלילי. כל שנאמר הוא, כי אין לקבל את הגישה, לפיה האינטרס הציבורי שבהגשת הערעור לא ישמש לעולם כשיקול רלבנטי, לצורך מתן אורכה להגשת ערעור מטעם התביעה. אימוצה של גישה מחמירה מעין זו, עלול להביא, לעיתים, לתוצאות בלתי רצויות, שבהן תסוכל האפשרות להגיש ערעור בעל חשיבות ציבורית רבה, אך ורק מן הטעם שהיה איחור קל בהגשתו. לפיכך, נראה כי אין לקבל את גישתו המצמצמת של הפצ"ר, כמפורט לעיל.

49. לסיכום, עולה מהמקובץ, כי במסגרת החלטתו של הפצ"ר למשוך את הבקשה להארכת מועד הובא בחשבון שיקול אחד בלבד, שעניינו העובדה כי האיחור בהגשת הערעור מקורו בתקלה בעבודת הפרקליטות הצבאית, ולא ניתן כל משקל לשאר השיקולים הצריכים לעניין. בפרט, לא ניתן משקל לאינטרס הציבורי שבהגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי. זאת, למרות שהפצ"ר סבר כי קיים אינטרס ציבורי כזה, ובעיקר משעה שהנושא עתיד לבוא, ממילא, לעיונו של בית הדין הצבאי לערעורים. לפיכך, הנני סבור כי שגה הפצ"ר משהורה על משיכת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. זה המקום להדגיש ולהבהיר, כי אין באמור לעיל משום הבעת דעה לגבי החלטתו של בית הדין הצבאי לערעורים, לו נותרה הבקשה להארכת מועד על כנה.

50. כאמור, משגהו של הפצ"ר במשיכת הבקשה להארכת מועד, אינו נכנס לתחום הצר של אותן החלטות שדינן בטלות, ואין מדובר בהחלטה הנגועה בחוסר סבירות קיצוני, גם אם ראוי היה לקבל החלטה אחרת. בכך, ניתן היה לסיים את הדיון בנושא משיכת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, תוך דחיית העתירה. ואולם, איננו רואים עצמנו פטורים מלבחון את השאלה האם יש מקום, בכל זאת, להורות על הגשת בקשה חדשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעם התביעה. לטעמי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה.

51. הנני סבור כי לא יהא זה נכון, בנקודת הזמן הנוכחית, להורות לפצ"ר להגיש מחדש את הבקשה להארכת מועד, שכן כיום, בחלוף זמן כה רב מהמועד האחרון להגשת ערעור מטעם התביעה, המסקנה המתבקשת היא כי המקרה דנן אינו עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה למתן אורכה להגשת ערעור מטעם התביעה. לפיכך, גם אם היה בזמנו סיכוי להארכת המועד להגשת ערעור, הרי שבעת הזו, אין לבקשה זו סיכוי ממשי להתקבל, ועל כן לא יהיה זה מעשי להורות לפצ"ר על הגשתה מחדש של הבקשה.

52. מסקנה זו מתחייבת מעקרון סופיות הדיון, המהווה עקרון יסוד בשיטתנו. כלל זה מנחה אותנו לתחום את ההליכים המשפטיים למועדים הקבועים בחוק, ולהימנע מהתדיינות משפטית אשר תימשך עד לאין קץ. מאחורי עקרון סופיות הדיון עומדים מספר שיקולים חשובים, וביניהם, האינטרס להימנע מכפל התדיינויות; להביא לניצול יעיל של משאבי המערכת המשפטית; להבטיח יציבות וודאות משפטית; ולהגן על אינטרס ההסתמכות של הצדדים הנוגעים בדבר על פסקי דין שהפכו לחלוטים (ראו, בעניין זה, בג"ץ 9060/08 יאסין נ' שר הביטחון (7.5.2012), בפסקאות 9-7 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס; וע"פ 7853/05 רחמיאן נ' מדינת ישראל (27.11.2006), בפסקה 10 לפסק דינו של הנשיא א' ברק; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, עמ' 20-12 (1991)).

53. טעם חשוב נוסף העומד מאחורי עקרון סופיות הדיון, נעוץ בצורך להגן על זכותו של בעל דין שלא להיות מוטרד יותר בהליכים משפטיים, אשר הגיעו לידי סיום. לטעם זה חשיבות מיוחדת בגדרי הדין הפלילי, שכן כאמור, מעצם טבעו וטיבו, מסב ההליך הפלילי פגיעה קשה לנאשם. עקרון סופיות הדיון מאפשר לנאשם שזוּכָּה להמשיך בחייו, מתוך ידיעה כי לא יהיה נתון עוד לאימת הדין, ומאפשר לנאשם שהורשע לרצות את עונשו ולפתוח דף חדש בחייו. ללא עקרון סופיות הדיון הייתה שיטתנו המשפטית הופכת לשיטה קפקאית, בה נאשמים עלולים למצוא את עצמם באופן מתמיד בצילו של הדין, מבלי לדעת האם ההליך שהתקיים בעניינם יגיע אי פעם אל סיומו (ראו, בג"ץ 681/12 גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.09.2012), בפסקאות 17-14 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס; בג"ץ 57/64 כהן נ' שר-המשפטים, פ"ד יח(2) 396, בעמ' 399 לפסק דינו של השופט ח' כהן (1964)). סמכותו של בית המשפט להאריך את המועדים שנקבעו בחוק להגשת ערעור, מהווה חריג לעקרון סופיות הדיון. לפיכך, ככל שבמקרה הקונקרטי ניתן משקל גבוה יותר לעקרון סופיות הדיון, כך גם גדר סמכותו של בית המשפט לחרוג מעקרון זה, לצורך הארכת המועד להגשת ערעור, תהא מצומצמת יותר.

54. אין צריך לומר, כי לחלוף הזמן נודעת השפעה ניכרת על עוצמת השיקולים העומדים בבסיסו של עקרון סופיות הדיון, ובעיקר אמורים הדברים לגבי אינטרס הנאשם לסיום ההליכים בעניינו. לפיכך נקבע, כי "ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה [להארכת מועד להגשת ערעור]" (עניין עצמון, בפסקה 9 להחלטתו של השופט ד' לוין; עוד ראו, עניין הפניקס, בפסקה 25(ב) להחלטתו של הרשם ע' שחם; עניין נגר, בפסקה 3 להחלטה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש). לפיכך, והגם שחלוף זמן קצר מהמועד האחרון להגשת ערעור, אינו מקים מחסום בלתי עביר בפני התביעה לקבל אורכה להגשת ערעור מטעמה, ברי כי משחלפו חודשים רבים מאז המועד האחרון להגשת הערעור, רק נסיבות קיצוניות וחריגות עד מאוד עשויות להצדיק מתן אורכה, כאמור.

55. ובחזרה לענייננו. עקרון סופיות הדיון, בצד הסתמכותם הלגיטימית של המשיבים 4 ו- 6 על החלטתו של הפצ"ר שלא להגיש ערעור בעניינם, מובילים למסקנה כי אין מקום להורות את הפצ"ר להגיש בקשה חדשה להארכת מועד. לפיכך, ועל אף שלטעמנו לא היה מקום למשוך, מלכתחילה, את הבקשה להארכת מועד, אין מנוס מהמסקנה כי אין לחייב את הפצ"ר להגיש מחדש את הבקשה להארכת מועד, להגשת ערעור מטעם התביעה הצבאית.

56. לאור האמור, אציע לחברותיי לדחות את העתירה, ובכך מתבטל צו הביניים שהוצא על ידינו.