בג"ץ 1571/14 אירית מואטי ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'


 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
 
 
בג"ץ  1571/14
 
 
לפני:כבוד המשנה לנשיא מ' נאור
 כבוד השופטת א' חיות
 כבוד השופט י' דנציגר
  
העותרים:1. אירית מואטי
 2. יצחק מואטי
 
                                          
 נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים:1. היועץ המשפטי לממשלה
 2. פרקליט המדינה
 3. בית המשפט המחוזי מרכז
 4. פלוני
 
                                          
עתירה למתן צו על-תנאי
 
 
תאריך הישיבה:                     י"ח באדר ב התשע"ד (20.03.14)
 
בשם העותרים:עו"ד דניאל גינת
  
בשם המשיבים 2-1:עו"ד מיטל בוכמן שינדל; עו"ד יעל מורג יקו-אל
  
בשם המשיב 4:עו"ד אורית חיון
 
                                                                                                   
פסק דין
 
 
המשנָה לנשיא מ' נאור:
 
בליל ה-5.5.2012 נדקר למוות אורגיל מואטי ז"ל, והוא בן 17 בלבד. בעקבות האירוע הוגשו כתבי אישום נגד המשיב 4 ונגד שני קטינים נוספים, ו' ו-ד'. כתב האישום ייחס למשיב 4 קשירת קשר לביצוע פשע, הפרת חובת הצלה וסיוע לאחר מעשה. במהלך ההליך הופנו הצדדים לגישור, שבעקבותיו התגבש הסדר טיעון בין התביעה (המשיבים 2-1) לבין המשיב 4. ביום 20.1.2014 הורשע המשיב 4 ודינו נגזר על פי הסדר הטיעון על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לנוער. בעתירה זו, שהוגשה על ידי הוריו של אורגיל ז"ל, מבקשים העותרים כי הסדר הטיעון יבוטל וכי נגד המשיב 4 יוגש כתב אישום חמור יותר.
 
 
הרקע העובדתי
1.        על פי כתב האישום המקורי, בלילה שבין ה-4.5.2012 לבין ה-5.5.2012 התפתחה תגרה בין אורגיל ז"ל וחבריו לבין ו' והמשיב 4 על רקע חוב כספי לכאורה. לאחר התגרה, עזבו ו' והמשיב 4 את המקום, תוך שו' איים על אורגיל ז"ל וחבריו. למחרת, ביום ה-5.5.2012, התקשר ו' לד' וסיפר לו אודות התגרה. ו', ד' והמשיב 4 נדברו ביניהם כי יחפשו את אורגיל ז"ל ו"יסגרו איתו את הסיפור". ו' ו-ד' אף סיכמו ביניהם כי לשם כך יצטיידו שניהם בסכינים.
 
           בסביבות השעה 01:30 יצאו השלושה לחפש אחר אורגיל ז"ל, כאשר ו' חמוש בסכין מטבח ו-ד' חמוש בסכין יפני. השלושה מצאו את אורגיל ז"ל ב"גן היובל" ברחובות. שם חתך ד' שני חתכים בראשו של אורגיל ז"ל באמצעות הסכין היפני, בעוד ו' והמשיב 4 עומדים במרחק של מטרים ספורים וצופים במתרחש. אורגיל ז"ל נס מן המקום. ד' ו-ו' רדפו אחריו לסמטה סמוכה. אורגיל ז"ל התיישב על מעקה אבן נמוך, תשוש ושותת דם, והתחנן על חייו. חרף תחנוניו חתך אותו ד' חתכים נוספים בגבו ובזרועו. לאחר מכן, נעץ ו' את סכין המטבח בבטנו של אורגיל ז"ל, אשר התמוטט ונפל על הארץ. ו' ו-ד' נמלטו מן המקום, כשהם מותירים את אורגיל ז"ל בסמטה מתבוסס בדמו. זמן קצר לאחר מכן מת אורגיל ז"ל מפצעיו.
 
           בשלב זה, הגיע המשיב 4 אל הסמטה והבחין בו' וב-ד' הנמלטים מן המקום, כשהם אוחזים בידיהם את הסכינים המגואלים בדם, והצטרף אליהם בבריחתם. במהלך הבריחה השליכו ו' ו-ד' את הסכינים ושטפו את ידיהם מדמו של אורגיל ז"ל. המשיב 4 ביקש לחזור אל הסמטה, אך ו' ו-ד' הורו לו להמשיך לרוץ. המשיב 4 הזמין מונית שלקחה את השלושה אל בית אחותו של ד'. במהלך הנסיעה, סיפרו ו' ו-ד' למשיב 4 את אשר אירע. בהגיעם על בית האחות, למדו השלושה מבדיקה באינטרנט כי אורגיל ז"ל מת מפצעיו. בשעה 04:30 לערך הגיע למקום אביו של המשיב 4, שהסיעו אל תחנת המשטרה. ו' שב לביתו, שם המתינו לו שוטרים. ד' נסע אל ההוסטל בו שהה, ושם עוכב, מאוחר יותר, על ידי שוטרים שהגיעו למקום.
 
2.        בעקבות האירועים שתוארו, הוגש ביום 24.5.2012 כתב אישום משותף נגד ד' ונגד המשיב 4. המשיב 4 הואשם בקשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), בסיוע לאחר מעשה (לפי סעיף 261(1) לחוק העונשין) ובהפרת חובת הצלה והושטת עזרה (לפי סעיף 1(א) לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998). ודוק: אלו העבירות שיוחסו למשיב 4 במסגרת כתב האישום המקורי, לפני הסדר הטיעון מושא העתירה שלפנינו. לעומתו, הואשם ד' בהריגה (לפי סעיף 298 לחוק העונשין), בקשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין) ובהפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין). כנגד ו' הוגש כתב אישום נפרד, באשר המשיב 4 ו-ד' מסרו גרסה המפלילה אותו (ובהמשך אף העידו במשפט המתנהל נגדו). ו' הואשם ברצח בכוונה תחילה (לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין), בקשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין) ובהפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין).
 
3.        בהסכמת הצדדים, העביר בית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לנוער, את התיק להליך גישור פלילי בפני השופט י' שפסר. הליכי הגישור בעניינו של ד' ובעניינו של ו' לא צלחו. בעניינו של המשיב 4, לעומת זאת, קיבלו הצדדים את הצעתו של השופט שפסר לסיים את ההליך בהסדר טיעון, במסגרתו, בין השאר, יטענו הצדדים לעונש מוסכם של עבודות שירות. לבקשת ב"כ המשיב 4, העותרים לא נכחו בישיבות הגישור. עם זאת, במהלך הליך הגישור נערכו שתי פגישות בין העותרים לבין הפרקליטות. הפגישה הראשונה נערכה ביום 11.4.2013 בהשתתפות העותר 2 וב"כ, המשנה לפרקליטת המחוז, הפרקליטה המטפלת בתיק ואחראית יחידת הסיוע בפרקליטות המחוז. פגישה נוספת נערכה ביום 21.4.2013 בהשתתפות העותרים וב"כ, פרקליטת המחוז והפרקליטה המטפלת בתיק. במהלך הפגישות הוצגו הסדרי הטיעון המתגבשים עם ד' (שכזכור לא הסתיים בהסדר טיעון) ועם המשיב 4. כן הוצגו השיקולים לכך שהצדדים הגיעו להסדר. ביחס למשיב 4 צוין, בין השאר, כי אין ראיות לכך שפגע באורגיל ז"ל, כי נודע לו על הפגיעה באורגיל ז"ל רק כאשר ו' ו-ד' רצו לקראתו כשעמד בפתח הסמטה וכי העבירות שייוחסו לו מצויות במעטפת החיצונית של העבירה העיקרית. העותרים התנגדו בתוקף להסדר הטיעון. בנוסף, סברו כי סעיפי האישום שייוחסו למשיב 4 מלכתחילה אינם משקפים את חומרת מעשיו.
 
           ביום 22.4.2013 פנו העותרים, באמצעות ב"כ, לפרקליט המדינה במכתב בו הביעו את התנגדותם להסדר הטיעון המתגבש:
 
"אין ספק שהתמונה העולה מההצעה להסדר ומהנימוקים לו היא כואבת, מתסכלת ומקוממת. תחושתם של הורי המנוח היא כי הנכונות לסיים את התיק בהסדר טיעון רק מוסיפה על הכאב, המצוקה ותחושת הפחד ואבדן הביטחון האישי המלווים אותם בכל רגע מאז הירצחו של בנם היקר בדמי ימיו. […]
הורי המנוח אינם מוכנים בשום פנים ואופן לקבל את "גזירת הסדר הטיעון". הם סבורים שמדובר בתופעה קלוקלת המנוגדת לתקנת הציבור, ומאמינים כי הסדר הטיעון המתגבש עלול לפגוע באינטרס הציבורי שבהענשת עבריינים ובהרתעת בני הנוער מתופעות של אלימות וסכינאות, בעיקרון השוויון בפני החוק, בתחושת הצדק של הציבור הרחב מכך שהצדק ניתן למיקוח, וכן באמון הציבור בבתי המשפט. […]
הורי המנוח מבקשים באמצעות פנייה זו להבהיר ולהעביר את עמדתם, השוללת כל עסקת טיעון עם מי שביצעו לכאורה עבירות אלימות כה קשות ואכזריות ופגעו בחיי אדם. הם חוזרים על דרישתם, כפי שגם הביעו אותה בפני הפרקליטה ופרקליטת המחוז, כי בית המשפט, והוא בלבד, ישקול את הראיות ואת הנסיבות והוא זה שיכריע בדבר אשמתם של הנאשמים ברצח בנם, וככל שיימצאו אשמים בעבירות המיוחסות להם, יטיל עליהם את העונשים ההולמים".
 
ביום 20.5.2013 השיב המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) לפניית העותרים, כדלקמן:
 
"עקב העדרו של פרקליט המדינה מהארץ, הועברה פנייתך שבנדון לטיפולי, ולהלן התייחסותי: […]
בעניינו של נאשם 2 [המשיב 4 לפנינו – מ.נ.], לא מצאתי לנכון להתערב בהסדר הטיעון המתגבש בין פרקליטות המחוז לבין ההגנה. מדובר בנאשם, אשר על פי חומר הראיות המצוי בתיק החקירה חלקו פחות באופן מהותי מחלקם של המעורבים האחרים.
נוכח נסיבותיו האישיות של הנאשם 2, היותו קטין בעת האירוע וכאמור חלקו המועט יחסית, וכן נוכח האמור בתסקירי שירות המבחן אודותיו, לא ניתן לקבוע כי העונש המוסכם בין הצדדים מופרז לקולא".
 
באותו היום, 20.5.2013, העבירו העותרים לבית המשפט את התנגדותם להסדר הטיעון בכתב.
          
4.        משהתגבש הסדר הטיעון הוזמנו העותרים, בהנחיית השופט שפסר, לישיבת הגישור שהתקיימה ביום 22.5.2013. במהלך ישיבה זו הביע העותר 2, אביו של אורגיל ז"ל, התנגדות לכך שהשופט שפסר יהיה זה שיאשר את הסדר הטיעון ויגזור את דינו של המשיב 4. וכך טען:
 
"ההסדר אליו הגיעו הצדדים ואשר עומד עתה לצורך אישורו הוצע על ידי מותב זה במסגרת הליך הגישור. בנסיבות אלה אני סבור שהסיכוי שלא יאושר ההסדר על ידי המותב הנוכחי הינו אפסי ואני מבקש אפוא לצורך מראית פני הצדק כי הדיון יועבר לידי מותב שלישי אשר לפניו יוצג ההסדר ונוכל להביע את התנגדותנו בפניו.
גם לגופו של עניין אני סבור כי ההסדר אליו הגיעו הצדדים אינו נכון ואינו צודק וכי הנאשם כאן [המשיב 4 לפנינו – מ.נ.] מקבל למעשה פרס על התנהגותו".
 
השופט שפסר נעתר לבקשה זו:
 
"[על] אף שמותב זה אכן הציע את ההסדר אותו קיבלו כך נראה הצדדים, זאת לאחר שעיין בחומר הראיות ביחס לכלל המעורבים בתיק, לא יכול הוא לומר כי 'נעול' הוא על תוצאה כזו או אחרת והוא יתן את גזר הדין לאחר שישמע את טיעוני הצדדים. […]
למרות האמור, בהינתן רגישותו של התיק כלפי משפחת הקרבן ועל מנת שהצדק יראה ולא רק יעשה, לא מצאתי טעם כי הדיון יתקיים דווקא בפני ואינני רואה כל מניעה כי הטיעונים לגזר הדין לרבות גזר הדין עצמו יינתנו כמבוקש על ידי משפחת המנוח בידי מותב אחר".
 
           על מנת לקדם את הטיפול בתיק באופן ענייני ולחסוך זמן שיפוטי, החליט השופט שפסר כי ניתן לסיים באותו מעמד את שלב ההודאה ולזמן תסקיר משירות המבחן לנוער. זאת מבלי שתשתמע עמדה כלשהי באשר לתוצאה הסופית. אשר על כן, חזר בו המשיב 4 מכפירתו באשמה והודה בעובדות כתב האישום המתוקן. כתב האישום המתוקן שונה מכתב האישום המקורי רק בהוספת התיאור "במילים או בידיים מה שצריך", בהמשך השיחה שתוארה בין ו', ד' והמשיב 4 בה נדברו כי יחפשו את אורגיל ז"ל "ויסגרו איתו את הסיפור" (סעיף 8 לכתב האישום). יודגש כי העבירות שיוחסו למשיב 4 בכתב האישום המתוקן הן אותן עבירות שיוחסו לו בכתב האישום המקורי, היינו קשר לביצוע פשע, סיוע לאחר מעשה והפרת חובת הצלה והושטת עזרה.
 
5.        טיעוני הצדדים לעונש נשמעו ביום 2.1.2014 בפני השופטת ק' רג'יניאנו. עוד בטרם טענו הצדדים, ובהסכמת ב"כ המשיב 4, הביע העותר 2, אביו של אורגיל ז"ל, את התנגדותו להסדר הטיעון על-פה. זאת בנוסף למסמך שהוגש, כאמור, ביום 20.5.2013. ביום 20.1.2014 הרשיעה השופטת רג'יניאנו את המשיב 4, על פי הסדר הטיעון, בעבירות שייוחסו לו בכתב האישום המתוקן, וגזרה עליו 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות במסגרת כפר הנוער "לחן". כן נגזרו עליו עונשי מאסר על תנאי, צו מבחן, התחייבות ופיצוי למשפחתו של אורגיל ז"ל בסך של 10,000 ש"ח. מכאן העתירה שלפנינו.       
          
 
 
העתירה
6.        בעתירתם, ביקשו הוריו של אורגיל ז"ל כי בית משפט זה יורה על ביטולו של הסדר הטיעון עם המשיב 4. בנוסף, ביקשו הם כי יבוטל ההליך הפלילי נגד המשיב 4, וכי יוגש נגדו כתב אישום חדש בגין עבירות חמורות יותר. לטענתם, הסדר הטיעון מנוגד לאינטרס הציבורי, שכן העונש אינו מרתיע, וההסדר אינו מאוזן ואינו הולם את חומרת המעשה הפלילי (זאת בפרט על רקע ביקורת שהשמיעה השופטת רג'יניאנו בגזר דינה באשר לקולת העונש). עוד טענו העותרים כי הסדר הטיעון אינו מוצדק, כיוון שלא נתגלו קשיים ראייתיים בתיק וכיוון שעריכתו לא חסכה זמן שיפוטי. אדרבא, התיק נשמע בפני שלושה מותבים שונים (המותב העיקרי, השופט המגשר והשופטת שגזרה את דינו של הנאשם). טענה נוספת של העותרים נסבה על התנגדותם העקבית והנחרצת להסדר הטיעון.
 
טענות המשיבים
7.        המדינה טענה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר עילה להתערבותו של בית המשפט בהחלטת רשויות התביעה להגיע להסדר טיעון. זאת נוכח שיקול הדעת הנרחב המסור להן בעניינים מסוג זה. יתר על כן, טענה המדינה כי הסדר הטיעון המוצע הינו ראוי ומגשים את האינטרס הציבורי. זאת לאור הראיות, המצביעות על כך שחלקו של המשיב 4 באירוע היה קטן יותר משל ו' ו-ד', ולאור הליך השיקום המשמעותי שעבר המשיב 4. בנוסף, כך נטען, לעותרים ניתנה הזדמנות מלאה להשמיע את עמדתם ביחס להסדר הטיעון, תוך מיצוי מלא של הזכויות המוקנות להם מכוח חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: החוק).           המשיב 4 הצטרף לעמדת המדינה, והדגיש בתגובתו את תהליך השיקום המשמעותי שעבר.
 
דיון
8.        נסיבות המקרה שלפנינו קשות. על כך אין, ולא יכול להיות חולק, כאבם של הורי הנרצח, העותרים, אינו יודע מזור. אנו משתתפים בצערם ובכאבם, אך אין בידינו להיעתר לעתירה זו.
 
           מן הבחינה המשפטית מעלה העתירה שתי שאלות: הראשונה, האם ניתנה לעותרים הזדמנות מספקת להשמיע את עמדתם ביחס להסדר הטיעון, כמצוות המחוקק; השנייה, האם ישנה עילה להתערבות שיפוטית בהסדר הטיעון שהתגבש בין המשיבים 2-1 לבין המשיב 4.
 
 
זכותו של נפגע העבירה להשמיע עמדתו ביחס להסדר טיעון
9.        לטענת העותרים, אחת ההצדקות לביטולו של הסדר הטיעון נעוצה בכך שהם התנגדו לו בצורה עקבית ונחרצת. אכן, סעיף 17 לחוק קובע את זכותו של נפגע עבירת מין או עבירת אלימות חמורה להביע את עמדתו לפני התובע בטרם תתקבל החלטה בדבר הסדר טיעון. החוק מכיר בנפגע העבירה כחלק בלתי נפרד מהליך גיבושו של הסדר טיעון (ראו בג"ץ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה, פ"ד סב(3) 206, 224–225 (2007) והאסמכתאות שם (להלן: פרשת פלונית)). אולם אין החוק מקנה לנפגע העבירה "זכות וטו" לעניין עצם עריכתו של הסדר טיעון או לעניין תנאיו של אותו הסדר.
 
10.      על כן, השאלה שלפנינו היא האם ניתנה לעותרים אפשרות מספקת להשמיע את התנגדותם. כפי שראינו, הפרקליטות נפגשה עם העותרים ושמעה את התנגדותם בשתי הזדמנויות, החל מהשלב שבו עלתה לראשונה האפשרות שיתגבש הסדר טיעון עם המשיב 4. העותרים אף הביעו את התנגדותם בכתב בפני פרקליט המדינה, ופנייתם זו נענתה על ידי המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים).
 
           זאת ועוד: גם לאחר שהתגבש הסדר הטיעון ניתנה לעותרים ההזדמנות להשמיע את התנגדותם בפני בית המשפט. וכך עשו. העותרים התנגדו לכך שהשופט המגשר (השופט שפסר) יהיה זה שיאשר את הסדר הטיעון ויגזור את דינו של המשיב 4, וביקשו להעביר את הדיון למותב אחר. בית המשפט נעתר לבקשתם. ויובהר: זו הסיבה שבעטיה נשמע התיק בפני שלושה מותבים. זאת יש לזכור ביחס לטענת העותרים כי הסדר הטיעון "בזבז" זמן שיפוטי. ניתן לומר, כמדומני, כי במקרה דנן אין המדובר ב"בזבוז" של זמן שיפוטי. בהמשך, העותרים הביעו את התנגדותם – הן בכתב והן על-פה – בפני המותב שגזר את דינו של הנאשם. אף בדיון לפנינו הביע אביו של אורגיל ז"ל את עמדתו, ושמענו את הדברים שדיבר מדם ליבו.
 
11.      הפרקליטות איפשרה, אפוא, לעותרים להשמיע את מלוא טענותיהם לגופו של עניין. נדמה כי העותרים טוענים שאין די בכך שהתנגדותם נשמעה, אלא היה מקום לתת לה משקל רב יותר במסגרת שיקוליה של הפרקליטות בהחלטתה לערוך את הסדר הטיעון. אכן, זכותו של נפגע העבירה להביע עמדתו "מוסיפה ממד חשוב לשיקולי התביעה בהבטחת האינטרס הציבורי בעת עריכת הסדרי טיעון ומחזקת אף היא את מעמדם" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 608 (2002)). ברם שיקול זה אינו השיקול הבלעדי. עמדה על כך השופטת ע' ארבל בפרשת פלונית:
 
"התביעה היא זו שאמונה על בחינה קפדנית של מכלול השיקולים הצריכים לעניין, על עריכת שקלול מאוזן בין האינטרסים השונים, ועל קבלת ההחלטה ההולמת ביותר בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי העומד לפניה. עמדתו של נפגע העבירה מהווה לכן אך שיקול אחד מיני רבים שעליה להביא בחשבון לקראת גיבוש החלטה לערוך הסדר טיעון עם הנאשם, וכאמור, מכל מקום אין היא מחויבת לאמץ את העמדה שהביע בפניה נפגע העבירה" (שם, בעמ' 231).
 
כאמור, לנפגע העבירה – ובמקרה דנן, להוריו של אורגיל ז"ל – אין "זכות וטו" בנוגע להסדר הטיעון. ההחלטה אם, ובאילו תנאים, להגיע להסדר טיעון נתונה לתביעה, ולה בלבד. עליה להפעיל את שיקול דעתה, על יסוד מכלול השיקולים העניינים, במקצועיות וברגישות. במקרה שלפנינו, טענות העותרים נשמעו בנפש חפצה. הן נשקלו בכובד ראש על ידי דרגים בכירים. אף על פי כן, בסופו של יום הייתה עמדתה המקצועית של התביעה כי הסדר הטיעון עם המשיב 4 משקף באופן ראוי את מכלול השיקולים הרלוונטיים ואת האיזון ביניהם.
 
12.      עולה, אפוא, כי ההזדמנות שניתנה לעותרים להשמיע את עמדתם עולה בקנה אחד עם מצוות החוק. התנגדותם של העותרים כשלעצמה אינה מהווה עילה להתערבות שיפוטית בהסדר הטיעון. היש בנסיבות המקרה דנן עילה אחרת המצדיקה התערבות שיפוטית בהסדר? לבחינתה של שאלה זו אפנה עתה.
 
התערבות שיפוטית בשיקול דעת התביעה
13.      הלכה פסוקה היא כי "ככלל, אין בית משפט זה נוהג להתערב בשיקול דעת התביעה לעניין העמדה לדין או עריכת הסדר טיעון" (בג"ץ 4395/12 כהן נ' פרקליטות מחוז מרכז, פסקה 10 לפסק דיני (15.11.2012) (להלן: פרשת כהן)). התערבות בכגון דא תעשה רק במקרים נדירים, בהם נפל פגם מהותי ואקוטי, שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המנהלי (ראו בג"ץ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 1, 15 (1996); בג"ץ 1560/12 דיקן נ' פרקליטות המדינה, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת א' חיות (29.5.2012); פרשת כהן, שם; בג"ץ 8555/12 שער נ' משטרת ישראל, פסקאות 10–11 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (8.7.2013); בג"ץ 18844/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, פסקאות 6–10 (25.3.2014)). בבחינת סבירות החלטתה של התביעה להגיש כתב אישום בגין עבירות מסוימות ולא אחרות ובבחינת סבירות החלטתה לערוך הסדר טיעון יש להתחשב במתחם שיקול הדעת המקצועי הרחב הנתון לה (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 754 (2008); פרשת כהן, שם). כך תיאר זאת השופט מ' חשין:
 
"אלה הם המפתחות שיפתחו את שערי בית המשפט הגבוה לצדק ויביאו להתערבותו בהחלטות של רשויות התביעה […] לעניין אי פתיחתם של הליכים פליליים (או להחלטות בדומה להן): החלטה שנתקבלה שלא ביושר או שלא בתום-לב; החלטה שנתקבלה ממניעים נפסדים ולא טהורים; החלטה שנתקבלה בסתירה ברורה לאינטרס הציבור […]; החלטה שנתקבלה בחוסר סבירות קיצוני או מהותי (במובנו הרחב); החלטה שהיא בלתי סבירה בעליל; החלטה שנתקבלה בעיוות מהותי; החלטה הנגועה במשגה היורד לשורשו של עניין" (בג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 859, 871–872 (1995)).
 
 
14.      האם הסדר הטיעון במקרה שלפנינו מצדיק התערבות בשיקול דעתה של התביעה? לדעתי התשובה היא בשלילה. כזכור, טענת העותרים היא כי העונש שנגזר אינו מרתיע, אינו מאוזן ואינו הולם את חומרת המעשה הפלילי. אמת, חומרת המעשה והרתעה שיקולים חשובים הם, ומשקלם נכבד. אך הם אינם שיקולים בלעדיים. שיקולים נוספים שלקחה התביעה בחשבון הם שיקומו של המשיב 4, התנהגותו לאחר המקרה (כגון, הגעתו מיוזמתו לתחנת המשטרה ומסירת העדות במשפטו של ו'), מערבותו הפחותה באירוע, וקטינותו. לא ניתן לומר כי שיקולים אלה הינם בלתי סבירים בעליל. בנוסף, ההחלטה לערוך הסדר טיעון עם המשיב 4 נבחנה על ידי גורמים בכירים ביותר בפרקליטות: פרקליטת המחוז והמשנה לפרקליט המדינה. קיומו של הליך בחינה מעין זה ומעורבותם של גורמים בכירים – ששמעו את טענותיהם של העותרים – מצמצמים עוד יותר את מרחב הביקורת השיפוטית, המצומצם מלכתחילה (פרשת כהן, בפסקה 12 לפסק דיני).
 
           לדעתי, אין מקום להתערבות בהסדר הטיעון אליו הגיעה הפרקליטות עם המשיב 4. אין המדובר באחד מאותם המקרים נדירים בהם החלטת התביעה חורגת בצורה מהותית ממתחם הסבירות.
 
15.      ואחרי ככלות הכל: בשלב בו מצוי ההליך בעניינו של המשיב 4 – לאחר שהסדר הטיעון עמו הוגש זה מכבר, ואושר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – עניין לנו ב"מעשה עשוי". אף מטעם זה אין מקום להיעתר לעתירה (ראו והשוו: בג"ץ 681/12 גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה פסקאות 17-14 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (19.9.2012) (להלן: פרשת גרינשפן); פרשת כהן, פסקה 7 לפסק דיני; בג"ץ 6689/12 עזבון המנוח ראפת נ' היועץ המשפטי לממשלה פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (4.12.2013)). הדברים נכונים, מקל וחומר, לגבי הבקשה לבטל את ההליך בעניינו של המשיב 4, ולהגיש נגדו כתב אישום חמור יותר אפילו מזה שהוגש מלכתחילה. אכן, שלא כפרשת גרינשפן העתירה שלפנינו הוגשה בטרם הפך פסק הדין לחלוט, והיום הוא חלוט. אולם תיקון כתב האישום כדי שישקף את העובדות כפי שרואים אותן העותרים – דהיינו החמרה בעובדות הנטענות – ממילא אינו יכול להיעשות בדרך של ערעור, ועל כן הדברים שנפסקו בעניין גרינשפן יפים גם לענייננו.
 
16.      סוף דבר: דין העתירה להידחות. לא יהיה צו להוצאות.
 
המשנָה לנשיא
 
השופטת א' חיות:
 
           אני מסכימה.
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
השופט י' דנציגר:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                     ש ו פ ט
 
           הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור.
 
           ניתן היום, ‏י"ד באייר התשע"ד (‏14.5.2014).
 
המשנָה לנשיאש ו פ ט תש ו פ ט