השופטת א' חיות:
 
           זוהי עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה אשר קיבל ערעור של המשיבות על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע והורה על הרמת מסך ההתאגדות בין העותרת 1 לעותרים 2 ו-3.
 
 
תמצית הרקע העובדתי
 
1.        העותרת 1 הינה חברה אשר עסקה עד לשלהי שנת 2008 בייצור מוצרי פלסטיק במפעל בעיר שדרות (להלן: החברה). ביום 27.11.2008 שלח מנכ"ל החברה מכתב לכל אחת מן המשיבות, פועלות ייצור בחברה, ובו הודיע לה על הפסקת עבודתה בחברה החל מיום 30.11.2008 "עקב מציאת מוצרים שיוצרו בר.צ. פלסט בארונך האישי, מוצרים אשר אינם שייכים לך ולא היו אמורים להימצא בארונך האישי. על ממצאים אלה הוגשו על ידי ר.צ. פלסט תלונה במשטרה". ביום 30.11.2008 פוטרו המשיבות מעבודתן מבלי ששולמו להן  פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת. המשיבות הגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע שבה הכחישו את הגניבה הנטענת ותבעו את זכויותיהן בגין תקופת עבודתן וסיומה. המשיבות הוסיפו וטענו כי העותר 3 (להלן: פיטשון) הקים את העותרת 2 (להלן: נובה) בחודש דצמבר 2008 על מנת להתחמק מתשלום חובות לעובדי החברה ולנושיה וכי נובה פועלת ממפעל החברה, עם אותן מכונות ועובדים ומשרתת את אותם לקוחות. נוכח התנהלותו של פיטשון, כך נטען, יש חשש ממשי שלא ניתן יהיה להיפרע מן החברה ועל כן יש לראות בפיטשון כאחראי לחובותיה הישירים כלפיהן וכן יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לנובה ולפיטשון ולחייבם בכל חוב שייפסק נגד החברה. פיטשון ונובה טענו מצדם להיעדר יריבות עם המשיבות ואילו החברה טענה כי היא זכאית לקבל מכל אחת מהמשיבות פיצוי בסך של 80,000 דולר בשל הנזק שנגרם לה כתוצאה מהגניבה והפגיעה בשמה הטוב. 
 
2.        בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע קיבל את תביעתן של המשיבות בחלקה וקבע כי מן הראיות שהוצגו בפניו עולה כי ביום 12.11.2008 נמצאו בתאיהן האישיים של המשיבות מגשי אוכל, אך בניגוד לטענת החברה לא מדובר במעשה גניבה אלא במגשי אוכל פגומים אשר שימשו את המשיבות לאכילה בתחומי המפעל. על כן, כך נקבע, לא היה מקום לפטר את המשיבות תוך שלילת פיצויי פיטורין. בית הדין הוסיף ופסק למשיבות תשלומים שונים (תמורת הודעה מוקדמת, דמי חגים, פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל והפרשי שכר משמרת לילה) ודחה את טענת הקיזוז שהעלתה החברה, בציינו כי משנקבע כי המשיבות לא גנבו מהחברה דבר נשמט הבסיס מתחת לטענת הקיזוז שהעלתה. אשר לטענת המשיבות כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לנובה ופיטשון, קבע בית הדין כי לא הוכח בפניו התנאי המקדמי והיסודי לצורך הרמת מסך והוא כי החברה אינה בעלת יכולת כלכלית לפרוע את חובותיה. עוד קבע בית הדין האזורי בהקשר זה כי המשיבות לא הוכיחו שהחברה העבירה את נכסיה לנובה על מנת להימנע מתשלום חובות.
 
3.        על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישו המשיבות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה שהתמקד בקביעה לפיה אין להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לנובה ולפיטשון. המשיבות טענו כי החברה נותרה ללא לקוחות או עובדים והעבירה את כל נכסיה לנובה ללא תמורה ואילו העותרים טענו מצידם כי אין עילה להרמת מסך ההתאגדות שכן נובה לא הוקמה במטרה להבריח נכסים. במהלך הדיון בערעור טען ב"כ העותרים כי נכון לאותו המועד אין ביכולתה של החברה לפרוע את חובה לפי פסק הדין וכי קיימים פסקי דין נוספים בהם חויבה לשלם כספים לעובדים.
 
4.        בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורן של המשיבות והורה על הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לנובה ופיטשון. בית הדין קבע כי במשפט העבודה ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת מסך ובלשונו – "מדובר בנושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי עבודה". בית הדין הוסיף וקבע כי כאשר נעשה מהלך לריקון חברה מנכסיה והעברתם לעסק הממשיך את פעילותה, גם אם חלקית, קמה הצדקה להרמת מסך ההתאגדות וזאת, בין היתר, מכוח חובתם של המעסיקים לנהוג בתום לב ובהגינות. לגופם של דברים, קבע בית הדין כי במקרה דנן "נכון וצודק" להרים את המסך ולחייב את נובה ופיטשון בחיובי החברה לפי פסק הדין שכן בחינה מדוקדקת של חומר הראיות מלמדת כי החברה רוקנה למעשה את כל נכסיה, המכונות והמלאי, הפסיקה לייצר והעבירה את נכסיה לנובה, לרבות המכונות, המלאי והמוניטין. עוד נקבע כי עובדי החברה פוטרו, מנכ"ל החברה ומזכירתה הראשית עברו לתפקידים מקבילים בנובה ולקוחות החברה הפכו ללקוחות נובה. נובה, כך נקבע, אף פועלת ממפעל החברה ועושה שימוש באותו מספר טלפון ומנגד אין לחברה מספר טלפון ואם רוצים "להשיג אותה" יש להתקשר לטלפון הנייד של פיטשון. למעשה, כך קבע בית הדין הארצי, מעת הקמתה של נובה הפכה החברה ל"כלי ריק" ומדובר ב"אותה גברת אפילו בלי שינוי אדרת". בהקשר זה דחה בית הדין הארצי את טענת פיטשון לפיה ביקש להקים את נובה על מנת להעניק למנכ"ל החברה אחוזים בחברה, וקבע כי על מנת לעשות כן היה באפשרותו של פיטשון להקצות למנכ"ל מניות ולא היה צורך להקים חברה חדשה. עוד נדחתה טענת פיטשון כי לא עסק מעולם בתחום ההזרקה ונקבע כי היא "בלתי מובנת לחלוטין" בהינתן העובדה שפיטשון עוסק בתחום הזרקת הפלסטיק מאז שנת 1993 וכיהן כדירקטור יחיד, מנכ"ל ובעלים של רוב המניות הן בחברה והן בנובה. בית הדין הארצי ציין כי אי אפשר להתעלם מכך שנובה נוסדה בחודש נובמבר 2008, החודש בו פוטרו המשיבות, וכי על פי דו"ח מודיעין עסקי בשנת 2007 התנהלו נגד החברה תביעות בבתי הדין לעבודה ובבית משפט השלום בסכומים לא מבוטלים וכן כי היו תביעות אחרות נגד החברה מן השנים 2005-2004 בסכומים גבוהים עוד יותר, אם כי לא הוכח מהם הסכומים שנפסקו לזכות התובעים בתביעות אלו ואם החברה שילמה אם לאו את הסכומים שנפסקו כאמור. בית הדין הארצי קבע, אפוא, כי תמונת המצב כפי שנפרשה לפני בית הדין האזורי מצביעה על ריקון החברה מכל פעילות ותוכן כשבד בבד נכנסה בנעליה חברה הנחזית להיות אחרת. במצב דברים זה, כך הוסיף בית הדין וקבע, ניתן היה לצפות מן החברה שתציג לבית הדין האזורי ראיות המלמדות שנותרו בידי החברה נכסים מהם תוכל לפרוע את חובותיה, אך הראיות שהציגה לענין זה אין בהן משום משקל נגד לראיות שהציגו המשיבות. למעלה מן הצורך, העיר בית הדין הארצי כי גם סכום החוב הנומינאלי שהמשיבות זכאיות לו, המסתכם בסך של 230,000 ש"ח, לא שולם על ידי החברה.
 
5.        בית הדין הארצי הוסיף וציין כי בדיון המוקדם בערעור אישר בא-כוחה של החברה כי אין לה יכולת לשלם כיום את פסק הדין באומרו "[החברה] היא חברה קיימת שעתידה לפניה, ואין כוונה לפרק אותה, וברגע שיש לחברה יכולת פירעון, היא תשלם. כרגע קופת החברה ריקה". בית הדין הארצי סבר כי אילו הצהרה זו הייתה נשמעת בפני בית הדין האזורי, ייתכן שהיה מגיע למסקנה שונה והוא הוסיף וקבע כי הטענה לפיה ייתכן שבעתיד מצב החברה ישתנה היא "הצהרה בעלמא" שכן אין לחברה נכסים ולא ברור כיצד תתמלא קופתה. עוד נקבע כי מן הראיות שהציגו המשיבות עולה שהעברת נכסי החברה ופעילותה לנובה הייתה מהלך מתוכנן שנועד להביא את החברה למצב של חדלות פירעון על מנת להתחמק מתשלום למשיבות ולאחרים וכי משפסקה לחלוטין פעילות החברה עבר נטל הראיה אליה להוכיח כי היא סולבנטית, כי חובותיה נפרעים וכי אין פגיעה בנושיה, אך נטל זה לא הורם. לעומת זאת, הוכח כי נובה תפסה את מקומה של החברה, וברור כי החברה ונובה חד הן, אין ביניהן כל הבדל מהותי ואפילו תלוש השכר האחרון של המשיבות הודפס מטעם נובה. ההבדל היחיד, כך נקבע, הוא כי מנכ"ל החברה, כהן, קיבל 25% מהמניות בנובה, אך לנתון זה אין משמעות שכן לפי דו"ח רשם החברות פיטשון הוא המנכ"ל, הדירקטור היחיד והבעלים של 75% ממניות נובה. נוכח האמור לעיל, קבע בית הדין הארצי כי העובדה שהמשיבות אינן יכולות להיפרע מן החברה ובה בעת קמה חברה אחרת בצלמה ובדמותה והיא טוענת להיעדר יריבות הוא "בלתי צודק בעליל" וכי "המסך במקרה זה הוא כה שקוף שלא צריך להרימו. נובה והמשיבה חד הן". בית הדין הארצי הדגיש כי פיטשון הוא הציר המרכזי שיזם ותכנן את המהלך אשר הותיר את החברה חדלת פירעון וכתוצאה מכך את המשיבות מבלי יכולת לקבל את המגיע להן וקבע כי יש לסכל את "תוכנית ההתחמקות" שהגה להסתתר מאחורי מסך של חברה לא פעילה תוך גרימת נזק לעובדים. משכך פסק בית הדין הארצי כי נובה ופיטשון, יחד ולחוד, יישאו בתשלום שנפסק לטובת המשיבות על ידי בית הדין האזורי.
 
טענות הצדדים
 
6.        לטענת העותרים נפלה טעות משפטית בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שכן הוא בחן את מצבה הפיננסי של החברה במועד הגשת הערעור ולא במועד שהוא הרלוונטי לגישתם דהיינו – המועד שבו פוטרו המשיבות מעבודתן או בסמוך לכך. עוד נטען כי בפסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לא נבחן יסוד המודעות של פיטשון לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, ואילו היה נעשה כן היה מתברר שהוא לא היה מודע לשימוש כזה. עוד מלינים העותרים על ההתערבות במסקנתו העובדתית של בית הדין האזורי כי לא הוכח שנובה הוקמה במטרה להתחמק מנושים.
 
           בד בבד עם הגשת העתירה ביקשו העותרים כי יינתן צו ביניים המעכב את ביצוע פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, אך בקשה זו נדחתה (השופט ח' מלצר) ביום 6.1.2015.
 
7.        המשיבות סומכות ידיהן על פסק דינו של בית הדין הארצי וטוענות כי אין מקום להתערב בו. לטענת המשיבות העותרים לא שילמו את סכום פסק הדין עד למועד הגשת העתירה והן מוסיפות כי בפסקי דין אחרים משנת 2011 ומשנת 2012 חויבה החברה לשלם כספים לשני עובדים נוספים, אך היא לא עשתה כן (ע"ע 390/09 לאוניד נ' ר-צ פלסט (29.5.2011); ע"ע 33791-11-10 מיכאל נ' ר-צ פלסט (24.5.2012)). עוד טוענות המשיבות כי בניגוד לטענת העותרים בית הדין הארצי לעבודה הסתמך על ראיות ומסמכים אשר הוצגו בפני בית הדין האזורי,  ולא על דברי בא-כח החברה בדיון  המקדמי בערעור.
 
           למען שלמות התמונה יצוין כי במהלך הדיון בעתירה הבהיר בא-כוח העותרים כי החברה שילמה את מלוא חובה למשיבות לאחר שקיבלה לשם כך הלוואה מפיטשון.
 
דיון
 
8.        דין העתירה להידחות.
 
          סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות או החוק) מסדיר את עקרון היסוד של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וקובע כי "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד". חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת קבוע בסעיף 6 לחוק והוא מאפשר לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניה בה "אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן" וזאת "במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה":
 
(א)  באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)   לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
       (ב)     בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.   
(ג)      …
(ד)     …
 
 
          הרמת מסך ההתאגדות היא כלי משפטי שמקורו בתורת ה-Equity (עמיר ליכט "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?" תאגידים ב(3) 65, 70, 75 (2005); למהות הדוקטרינה ראו ע"א 8845/12 רום נ' זאבי, פסקה 2 לחוות דעתו של השופט עמית (25.11.2014)) ובית המשפט יעשה בו שימוש במקרים חריגים בלבד כאשר "פלוני עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הוא יעמוד באופן אישי מול בעל דינה של החברה" (ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פסקאות 84-744 לחוות דעתו של השופט דנציגר (במיעוט לעניין התוצאה) (1.8.2010) (להלן: עניין נשאשיבי); כן ראו ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל-מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 356–366, 369-370 (1992); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה (16.10.2005); להרחבה ראו: אירית חביב-סגל דיני חברות 368-282 (2007) (להלן: חביב-סגל); ליכט, שם; לנסיבות בהן יורה בית המשפט על הרמת מסך ראו ליכט, בעמ' 80-79).
 
9.       דיני החברות ובכללם הכללים להרמת מסך ההתאגדות חלים על בתי הדין לעבודה, אך אלו מפתחים דינים ספציפיים המותאמים למשפט העבודה ולמאפייניו המיוחדים וזאת נוכח "חוסר האיזון הבסיסי בין העובדים לבין המעסיק [ה]משמש נקודת מוצא לשופטי עבודה שמשתדלים לאתר מנגנוני משפט מקובלים על מנת לבצע באמצעותם 'איזונים סוציאליים'" (הדרה בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר יוסף גרוס מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי 343, 347-346 (אהרן ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי עורכים, 2015) (להלן: בר-מור)). בכל הנוגע לשימוש בדוקטרינת "הרמת המסך" קבע בית הדין הארצי לעבודה עוד בראשית שנות האלפיים כי יש להרחיב את השימוש בכלי זה ככל שהדבר נוגע לעובדים נוכח העובדה ש"העובד אינו 'נושה וולונטארי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת" (ע"ע (ארצי) 1201/00 זילברשטיין נ' ערב חדש עתונות – אילת בע"מ, פסקה 15 (17.12.2002) כן ראו: ע"ע (ארצי) אדיב נ' החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ, פסקה 22 (19.1.2003)). ובכל הנוגע להרמת מסך ב"אשכול חברות" קבע הנשיא ס' אדלר כי "מגמתו של בית^–דין זה היא לקבוע כי בנסיבות מסוימות יחסי הקירבה בין החברות לבין בעלי השליטה יכולים לשמש בסיס להרמת המסך ביניהם. בכך נוקט בית^–דין זה פחות זהירות בהרמת המסך" (ע"ע 1359/00 כהן נ' כימיקלים לישראל בע"מ, פסקה 7 (8.6.2003))" (לביקורת על הרמת מסך באשכול חברות ראו עדו לחובסקי דיני חברות: חברה יחידה ואשכול חברות 91-90 (2014)). מקרה אחר שבו נפסק כי קמה הצדקה במקרים המתאימים להרמת מסך ההתאגדות בין חברה לבעל מניות הוא הקמת עסק הממשיך את פעילות החברה הכושלת תוך ריקונה שלה מנכסיה (ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ נ' ברגר(14.10.2009); ע"ע (ארצי) 1138/04 מאיר נ' ידגר (7.11.2005)) ובמקרים חריגים הורם המסך גם בין חברות שונות בבעלות זהה "[ו]אשר לא היה כל רציונאל כלכלי להפריד ביניהן, אלא הרציונאל של רצון הבעלים להתחמק מפירעון החובות לנושים" (חביב סגל, בעמ' 337-336 והאסמכתאות שם). במקרים אלה נפסק כי, למעשה, ניתן לראותן "כישות כלכלית-עסקית אחת" (רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712 (2000); יוסף גרוס חוק החברות כרך א', 260-259 (מהדורה חמישית, 20166)).
 
10.     על גישתו המתוארת לעיל שמר בית הדין הארצי לעבודה גם לאחר תיקון 3 לחוק החברות, שבו צומצמו העילות להרמת מסך (להרחבה ראו: עניין נשאשיבי, שם) בציינו כי:
 
יישום הוראות סעיף 6 לחוק בתחום משפט העבודה נעשה ב'שינויים המתחייבים' ממעמדו המיוחד של ה'עובד' כנושה של החברה. בהתאמה, גבולות הנסיבות החריגות שיצדיקו את 'הרמת המסך' הורחבו במעט. כך למשל נקבע שגם אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך כי חוסר תום הלב עשוי במקרים המתאימים להוביל להרמת המסך. לענין 'ערוב הנכסים' נקבע שלא כל ערוב נכסים מצדיק הרמת מסך ויש לבדוק מה מטרתו והאם הוא עולה בקנה אחד עם טובת  החברה ונושיה או שמא נועדה היא לריקון החברה מנכסיה.
 
          באחת הפרשות קבע בית הדין הארצי לעבודה כי מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשנייה כאילו היה "אבן על לוח המשחק", כי ניהול עסק באופן שהעובד מועבר שלא מדעת או בניגוד לרצונו בין גופים שונים לפי רצון המעסיק אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת עליו, וכי "כאשר נסיבות המקרה מעידות על שימוש לרעה באישיותן המשפטית של החברות ובהתנהגות בלתי הוגנת כלפי העובדה, ההגנה עליו באמצעות הרמת מסך ההתאגדות מתבקשת מאליה" (ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר נ' חוסיין (22.5.2006); בר-מור בעמ' 3611).  מקרים נוספים בהם מצא בית הדין הארצי הצדקה להרים את מסך ההתאגדות היו כאשר העובד הועסק בחברה משפחתית; כאשר נמצא שהחברה המעסיקה רוקנה באופן מכוון מנכסיה ולא שולם שכר לעובדים; וכאשר נמצא שמדובר  ב"אשכול חברות" שבו החברות הן למעשה "מעסיקים במשותף" (להרחבה ודוגמות נוספות ראו בר-מור בעמ' 355, 363-362). במאמרה המקיף מציינת פרופסור בר-מור כי בהרחיבם את השימוש בכלי הרמת המסך "עשו שופטי בית הדין לעבודה שימוש במציאות  הריאלית כדי להגיע לתוצאה הצודקת" והיא מסכמת באומרה:
 
"ברוח זו של התאמת מסך ניתן להציג את הגישה הרחבה יותר של בתי הדין לעבודה בסוגיה של יצירת יריבות בין בעלי המניות לבין עובדים. הרמת המסך בוצעה בדרך כלל בנסיבות של חברה משפחתית ושל שימוש לרעה במסך ההתאגדות לשם תרמית וקיפוח העובדים. קרי, בנסיבות שבהן ראוי וצודק שהישות המשפטית לא תעמוד כחיץ בפני עשיית הצדק. כך שיש להשקיף על השימוש הרב במנגנון הרמת המסך בבתי הדין לעבודה כחלק מהתנאים המיוחדים של עולם העבודה. אין בהרמת המסך כאן פגיעה בעקרון האישיות המשפטית אלא יישום מבוקר של כלי משפטי במסגרת הכוח השיפוטי". [ההדגשה לא במקור] (שם, בעמ' 366)
 
11.     בענייננו סקר בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין מפורט ומנומק את מכלול הראיות שהוצגו בפני בית הדין האזורי וקבע כי הן מלמדות שכבר במועד שבו פוטרו המשיבות הפכה החברה לקליפה ריקה ("אותה גברת אפילו בלי שינוי אדרת") וכלל נכסיה ופעילותה הועברו כפי שהם לנובה. עוד הוכח כי לנובה ולחברה אותם מספרי טלפון ופקס, כי נובה פועלת מאותו מבנה ממנו פעלה החברה, כי לקוחותיה של החברה עברו להיות לקוחותיה של נובה וכך גם עובדיה לרבות המזכירה והמנכ"ל. ואם לא די בכך תלוש השכר האחרון של המשיבות הופק על ידי נובה ולא על ידי החברה (ראו מע/6). עוד הוכיחו המשיבות כי נובה נוסדה בחודש שבו פוטרו (נובמבר 2008) וכי באותה שעה היו תלויות בבתי הדין לעבודה ובבית משפט השלום תביעות בסכומים לא מבוטלים נגד החברה. העותרים מצידם לא המציאו ראיות כלשהן לפירעון תשלומים שהחברה חבה לעובדים שפוטרו על-ידה. זאת ועוד –  פיטשון היה ונותר דירקטור יחיד בחברה וכך גם בנובה, וכן הינו בעל רוב המניות בשתי החברות (100% ממניות החברה ו-75% ממניות נובה). הוא אף ה"מוציא והמביא" בשתיהן. בהינתן מכלול הראיות הללו, אין תימה שבית הדין הארצי לעבודה הגיע לכלל מסקנה כי:
 
מצב הדברים הנוכחי לפיו, המערערות [המשיבות] אינן יכולות להיפרע מן המשיבה [החברה] בשל קופתה הריקה, בה בשעה שקמה חברה אחרת בצלמה ובדמותה של המשיבה ובמקומה, וזו החדשה עומדת מן הצד ואומרת למערערות אין יריבות בינינו, לא תפרענה ממני – הוא בלתי צודק בעליל. המסך במקרה זה הוא כה שקוף שלא צריך להרימו. נובה והמשיבה חד הן, וכחליפתה חובת תום הלב מחייבת שהיא כמותה תשא בתשלום פסק הדין.
 
במסקנה זו אין מקום להתערב. היא בהחלט מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבעל המניות היחיד שלה – פיטשון, כמי שעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות במטרה להתחמק מתשלום חובותיה של החברה למשיבות, וכן בין החברה לנובה, כחברה אשר בית הדין הארצי השתכנע כי הוקמה על מנת להוות כלי קיבול לנכסיה של החברה במטרה לרוקן אותה מתוכן ולמנוע מנושיה את היכולת להיפרע ממנה במסגרת "תוכנית ההתחמקות" שהגה פיטשון, בעוד שלאמיתו של דבר "נובה והמשיבה חד הן".  
 
12.     טענת פיטשון כי בית הדין הארצי לא קבע ממצא לעניין מודעותו על אודות השימוש לרעה במסך ההתאגדות אין בה ממש. זאת בהינתן דבריו הנוקבים של בית הדין בהקשר זה בקובעו "יש מקום לחשוף את הציר המרכזי שיזם ותכנן מהלך זה, אשר הותיר את המשיבה [החברה] כחדלת פירעון, וכתוצאה מכך הותיר את המערערות [המשיבות] מבלי יכולת לקבל את המגיע להן על פי פסק הדין – הוא המשיב [פיטשון]. הניסיון להסתתר מאחורי מסך חברה לא פעילה, שהתברר שאינה בעלת יכולת פירעון, תוך גרימת נזק לעובדים, הוא ניסיון שיש לסכלו על ידי הרמת המסך וחיוב הבעלים של שתי החברות בתשלום פסק הדין, ועל ידי כך לסכל את תוכנית ההתחמקות מתשלום פסק הדין על ידי המשיבה".
 
ממצאים ברורים אלו בהחלט מבססים את המסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית הדין הארצי והעותרים לא הציגו נימוק כלשהו המצדיק את התערבותנו במסקנות אלה.
 
          אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את העתירה. עוד אציע לחייב את העותרים, יחד ולחוד, בתשלום הוצאותיהן של המשיבות ובשכר טרחת עורך דין בעתירה בסך 30,000 ש"ח.
 
ש ו פ ט ת
 
השופט ח' מלצר:
 
          אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה המקיף של חברתי השופטת א' חיות.
 
ש ו פ ט 
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
          אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
 
 
          הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.
 
 
          ניתן היום, ‏ט' בניסן התשע"ז (‏5.4.2017).