מהן אמות המידה להוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ נגד חייב?

סעיף 14 (א) לחוק ההוצל"פ דורש הנחת תשתית עובדתית ראויה ומשכנעת למתן הסעד של צו עיכוב יציאה מהארץ במידה והחייב עומד בצו התשלומים שנקבע לו. במקרה כזה לא יצווה ראש ההוצל"פ על עיכוב יציאתו של החייב אלא אם כן שוכנע כי יציאתו של החייב מהארץ עלולה לסכל את ביצוע פסק הדין. 

כאשר מדובר בחייב שלא מתחמק מתשלום חובתיו כמשמעות מונח זה בחוק ההוצל"פ, כגון חייב שהתייצב   מיוזמתו  בלשכת הוצל"פ על מנת להיחקר על יכולתו הכלכלית,  חתם על טופס ויתור סודיות ומילא שאלון,  ניתן לטעון כי אין  בעניינו תחולה לריישת סעיף 14 לחוק ההוצל"פ שקובע שדי בכך "שיש יסוד להניח שהחייב עומד לצאת את הארץ ".

לפיכך,  כאשר מדובר בחייב שלא קיימת נגדו החזקה שהוא מתחמק מתשלום חובתיו, שומה על רשם הוצל"פ להשתכנע כי "יציאת החייב מהארץ עלולה לסכל את ביצוע פסק הדין" .

 זכות היציאה מהארץ של כל אדם הוכרה כזכות יסוד חוקתית 

שיקול נוסף שעל רשם הוצל"פ להעמיד לנגד עיניו בבואו להחליט בבקשה להוצאת צו עיכוב יציאה המארץ היא  ההכרה בזכות היציאה מהארץ של כל אדם כזכות יסוד חוקתית.

אומנם נקבע בפסיקה כי כנגד זכותו החוקתית של אדם לצאת בכל עת מן הארץ, קיימת זכותו החוקתית של הזכאי לשלמות קניינו, דהיינו, לזכותו לגבות מהחייב את החוב שבו הוא נושה.

את האיזון בין שתי זכויות אלה ניתן ללמוד מפסק דינו של המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בבג"צ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד מח(2) 491, בעמ' 507: בהפעלת פגיעה בזכות החוקתית של חייב לצאת מן הארץ כנגד שמירה על הזכות החוקתית של הנושה לזכות הקניין:  " אמת המידה החוקתית הראויה היא זו:

ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל אם קיים חשש.כן ורציני כי יציאתו של בעל דין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין."  

מצבו הכלכלי של החייב כשלעצמו אינו מהווה עילה להוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ 

בפסיקה נקבע שאין סגי בעוניו של חייב כדי ליצור את התנאים לסיכול ביצוע פסק הדין אם יצא מהארץ.

ברע"א 18/89 פיכמן שאול נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מב(4) 513, אמר כב' השופט (כתוארו אז) ש' לוין בעניין הטענה כי יש לעכב חייב חסר אמצעים מיציאתו את הארץ מחמת עוניו (סעיף 5 לפסה"ד), כדלקמן:

"עצם העובדה שנתבע נתון בקשיים כלכליים אינה יוצרת חזקה שנתמלאו תנאי תקנה 376 והמבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ אינו יוצא לידי חובתו באזכור טכני בתצהיר של תקנה זו; אמת נכון הדבר שתקנה 376 באה למנוע סיכולה מראש של תביעה ע"י הימלטותו של חייב לחו"ל: ר"ע 558/85, פ"ד מ(1) 553, אך זאת לאור ההגבלה החמורה על חופש התנועה הטמונה משימוש בתקנה זו. חופש שהוא זכות קונסטיטוציונית מהמעלה הראשונה, אין לעשות שימוש בתקנה זו אלא אם הוכחו באופן דווקני כל יסודותיה, בין אם ע"י ראיות ישירות ובין אם ע"י ראיות נסיבתיות. במקרה שלפני אמנם הוכח שהמבקש מבקש לנסוע לחו"ל מהנסיבות המפורטות בתצהירו, אך אל הוכח שהנסיעה תכביד על בירור המשפט או על ביצוע פסק דין."

בספרו של דוד בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה חמישית, ינואר 2001, עמוד 284 נאמר כי "העיקרון הבסיסי הוא כי לכל אדם נתונה זכות לצאת מישראל וכי לזכות זו מעמד חוקתי על חוקי. וכאשר בית משפט מפעיל את סמכותו ומורה על איסור יציאה מן הארץ, עליו לתת משקל כבד לזכותו של החייב לצאת מהארץ… איסור היציאה איננו האמצעי הראשון אלא האמצעי האחרון…." 

זכות היסוד של אדם לצאת מישראל אינה מסויגת בצורך להמציא ערבים

בבר"ע 1944/00 אורן רשף נגד בנק הפועלים בע"מ תק- מח 2000( 2), 65535 נאמרו על ידי כב' השופטת שטיין הדברים הבאים:

"משנזקקים אנו להתניית תנאים ליציאתו של אדם מן הארץ בין ע"י חיובו בפירעון החוב על אתר או בהמצאת ערבים, ממילא שוללים אנו את זכותו הבלתי מסויגת על פי חוק היסוד לצאת מן הארץ ומתנים אותה בתנאים. כדי לפגוע בזכותו החוקתית של אדם לצאת מישראל ללא סייג וללא תנאי, יש צורך בנימוקים של ממש.

כמבואר, מצבו הכלכלי הרעוע של אדם, ללא ראיה נוספת, אינו נימוק מספיק להגבלת זכותו החוקתית של אדם לחופש התנועה"  

בפסק דינה של כב' השופטת שטיין בבר"ע 1944/00 הנ"ל נקבע למעשה שאין לדרוש ערבים להבטחת יציאתו של החייב מהארץ מקום שמלכתחילה לא היה תשתית עובדתית מתאימה להוצאת צו עיכוב יציאה  שכן משמעות  התניית ביטול צו עיכוב יציאה בהמצאת ערבים כמוה כהותרת צו העיכוב על כנו!