Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ת"א 16581-01-10 קופמן ואח' נ' גנץ
 


בפסק דין של בית משפט שלום בפתח תקווה ( כב' השופט נחום שטרנליכט) מיום 30.07.12 התקבלה תביעת התובעים לפינוי נגד הנתבעת אשר הינה דיירת מוגנת אשר חוק הדייר חל עליה בגין עילת הנטישה.

עילת הנטישה אינה עילה שמנויה על עילות הפינוי בחוק הגנת הדייר והיא למעשה יציר פסיקה.

הרציונאל להעניק סעד של פינוי כנגד דייר שנטש את הדירה היא שחוק הדייר נועד לספק קורת גג למי שזקוק אך אינו צריך לספק סעד שכזה למי שנטש את הנכס.

בפסק דין נוסבה נקבע כי על בעל הבית להוכיח, כי הדייר עזב את המושכר ואין בכוונתו לחזור; כאשר הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: האחד, הרצון לחזור, והשני, סיכוי ממשי לחזרה. דהיינו, לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים".

במקרה זה שנדון בפני בית משפט שלום בפתח תקווה עילת הנטישה נולדה בשל מצבה הבריאותי של הדיירת אשר מפאת גילה המתקדם נזקקה לעזרה סיעודית אותה היא מקבלת במהלך השנים האחרונות במוסד סיעודי.

לאחר שבית משפט סקר את ההלכות שנוגעות לנטישה במקרה דומה לזה של הנתבעת הגיע למסקנה כי התובעים הניחו את היסוד הנדרש והביאו ראיות מספיקות, שהנתבעת נטשה את המושכר.

 





בית משפט השלום בפתח תקווה

ת"א 16581-01-10 קופמן ואח' נ' גנץ

1 מתוך 9

בפני כב' השופט נחום שטרנליכט
     


בעניין:                                                           1.  דינה קופמן

2. ולרילוה (קופמן) יפה

 

                                                                     3.  יורם קאופמן

                                                                     4.  יהודה קאופמן

                                                                     5.  אברהם קופמן

                                                                     6. שרה שוורץ

                                                                     7.  חיים אברהם קויפמן

ע"י ב"כ עו"ד ארנה שגיב התובעים

נ ג ד

מגדה מגדלנה גנץ

באמצעות אפוטרופסה, מר יעקב פולק

ע"י ב"כ עו"ד שי עקרבי הנתבעת

                                                                פסק - דין

טענות התובעים 1

התובעים בעלים רשומים של המקרקעין הידועים כחלקה 571/2 בגוש 6455 שבדרך רמתיים 48 , הוד השרון (להלן - המקרקעין). בין מורישיהם של התובעים ובין הנתבעת נכרת ביום 1.11.64 הסכם שכירות מוגנת (להלן – ההסכם), בנוגע לחדר בקומת הקרקע בבנין שבמקרקעין (להלן – המושכר). לאחר פטירתו של המנוח מנדל גנץ ז"ל נותרה הנתבעת להתגורר לבדה במושכר.

 

 

1 הנתבעת נטשה את המושכר ואיננה מוסיפה להתגורר בו. כמו כן, החל משנת 2000

חדלה הנתבעת לשלם לתובעים את דמי השכירות בגין המושכר. כך גם חייבת הנתבעת כספים לעיריית הוד השרון בגין תשלומי ארנונה עבור המושכר. לפיכך עותרים התובעים לפינויה של הנתבעת מהמושכר ולחיובה בתשלום חובותיה לתובעים. טענות הנתבעת הנתבעת מתגוררת במושכר מזה עשרות שנים, "ואין לה קורת גג אחרת זולת המושכר". הנתבעת מעולם לא נטשה את המושכר, וכל מיטלטליה נמצאים במושכר.

 

בשנת 2008 נפלה הנתבעת, ומאז היא זקוקה לסיוע. מר יעקב פולק (להלן – מר פולק) מונה כאפוטרופוס לנתבעת לשם ניהול ענייניה. לאחר נפילתה היתה הנתבעת מאושפזת בבית חולים, ולאחר מכן החליט מר פולק לאשפזה במוסד לנוכח היזקקותה של הנתבעת לסיוע. מדי פעם שוקל האפוטרופוס, האם על הנתבעת להמשיך ולשהות במוסד, או שמא עדיף להשיבה לביתה בליווי מטפל אישי צמוד.

 

בהעדר הסכם שכירות, כאשר זה שצורף לכתב התביעה איננו ההסכם הנכון ואינו נוגע כלל למושכר, אין כל בסיס לחיובה של הנתבעת בתשלום דמי שכירות. האפוטרופוס טוען בשמה של הנתבעת, כי שילמה את דמי השכירות הנתבעים במלואם או חלק מהם. מר פולק טוען, כי מאז מינויו כאפוטרופוס לא קיבל דרישה לתשלום דמי שכירות מהתובעים.

 

באשר לטענת הנתבעת, האמורה לעיל, בנוגע לאי צירוף הסכם השכירות הנכון לכתב התביעה, יצויין כי לכתב התשובה, שהגישו התובעים, צורף הסכם השכירות הנכון 26 . מיום 1.11.64

 

דיון והכרעה

נטישה

ברע"א 5250/10 , זיידן נ' בנדר, לא פורסם, בסעיף 8 לפסק הדין נקבע: "אכן, הנטל להוכיח את עילת הנטישה ביחס לנכס המושכר בשכירות מוגנת מוטל על בעל הנכס התובע את החזרתו לחזקתו. אלא שמשהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי השוכר נטש את הנכס, על הדייר להוכיח את העובדות שעליהן הוא מסתמך, כדי להסביר מדוע אל לו לבית המשפט להסיק מראיות התובע שהייתה נטישה".

 

די לדורש פינוי של דייר מוגן מחמת נטישתו של נכס המושכר על ידי הדייר המוגן, כי יביא ראיות, שיש בהן כדי להוות בסיס לקביעה עובדתית, כי הדייר המוגן נטש את אותו נכס. משעמד תובע בנטל זה עובר הנטל לכתפיו של הדייר המוגן להוכיח, כי אין באותן ראיות, שהוצגו בפני בית המשפט, כדי להביא לקביעה בדבר קיומה של נטישה.

בדברים אלו אומצה ההלכה שנקבע עוד בע"א 170/63 , פפסימידוף נ' חיזק, פד"י יז 17 .2501 ,2498 מהן העובדות, שיש בהן כדי "לשמש יבוד לקביעה כי השוכר נטש את הנכס?

21 ,758( בע"א 977/91 , הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' נוסיבה, פד"י מו( 5 767 , נאמר: 22

 

"על בעל הבית להוכיח, כי הדייר עזב את המושכר ואין בכוונתו לחזור; הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: האחד, הרצון לחזור, והשני, סיכוי ממשי לחזרה. דהיינו, לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים".

 

:347 ,337( בענין הכוונה לחזור נאמר בע"א 417/79 , מרכוס נ' המר, פד"י לז( 2

 ( "היסודות לכוונה לחזור הם, כידוע, שניים: ( 1) רצון לחזור; ( סיכוי ממשי לקיום האפשרות של שיבה למושכר. לדעתי, התנאי הראשון לא נתמלא בענייננו. בעניין זה מבדילים בן רצון מוחשי לחזור לבין "רצון" לחזור באחד הימים, אם וכאשר יתרחשו דברים, שהתרחשותם רחוקה מאוד מוודאות ... על הרצון לחזור למצוא ביטוי במעשים גלויים או לפחות בהסבר המתיישב עם קיומו. יתרה מזו, נראית לי הדעה, המובעת בספרו של ד' בר-אופיר, עילות פינוי וסעד מן הצדק (דפנה, תשמ"א) 110 , כי היעדרות ממושכת יוצרת הנחה של נטישה, והחובה לתת הסבר לסתור רובצת על הדייר".

 

במקרה דנן אין מחלוקת, כי הנתבעת עזבה את המושכר עוד מספר שנים בטרם הוגשה התביעה, ומאז אינה נמצאת בו כלל. זאת ועוד, אין מחלוקת בין הצדדים, כי במשך שנים ארוכות לא שולמו דמי השכירות על ידי הנתבעת. מר פולק אישר בפני, כי הנתבעת הפסיקה לשלם את דמי השכירות כבר בשנת 2000 (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 14-15 ). מעבר להיות הדבר הפרה של ההסכם, הרי שיש בו כדי להצטרף לעצם עזיבת המושכר, וללמד על העדר כוונה לשוב ולהתגורר במושכר. גם לאחר שהוגשה התביעה, ביום 21.1.10 , לא שבה הנתבעת להתגורר במושכר.

 

המדובר באישה מבוגרת מאד, ילידת 15.12.14 , הזקוקה לטיפול סיעודי ולליווי צמוד במשך 24 שעות ביממה. בשל מצבה הפיזי שוהה הנתבעת מאז שנת 2007 בבית חולים סיעודי. עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת, ועליהן הצהיר מר פולק בפני (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 10-13 ; עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 28-30 ; עמ' 20 לפרוטוקול,

שורות 8-16 ושורות 30-31 ). מר פולק גם סיפר, כי "הרופאים אמרו שבבית בינתיים היא לא יכולה להיות" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 26-27 ). מר פולק עצמו, המשמש כאפוטרופוס של הנתבע, נמנע מלהשיב את הנתבעת להתגורר במושכר "כי אני לא מסוגל" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 31-32 ). המדובר במי שהינו אדם מבוגר, ואין לו את הכוחות הפיזיים לטפל בנתבעת (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 23-28 ). גם אשתו של מר .( פולק לא תוכל להעניק לנתבעת את הסיוע הנדרש (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 24-25

מר פולק אישר בעדותו, כי מאז אושפזה הנתבעת בשנת 2007 לא חל שיפור כלשהו  .( במצבה (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 32 – עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 1 נראה, כי די בעובדות אלו, שנמסרו מפיו של מר קופמן, כדי ללמד על העדר סיכוי ממשי לשובה של הנתבעת למושכר. גילה המופלג של הנתבעת, המצב הסיעודי בו מצויה הנתבעת מזה שנים, אישפוזה במוסד סיעודי מאז שנת 2007 והעדר שיפור במצבה לאורך כל אותן שנים מלמדים על העדר סיכוי ממשי לשובה של הנתבעת להתגורר במושכר ו"יוצרים הנחה של נטישה". 9

733 , נאמר: 10 ,729( בע"א 683/82 , דויטש נ' פרל, פד"י לח( 2 "קיימים מצבים, ואלו הם הרוב, שבהם עוזב אלמוני הדייר את דירתו כשבכוונתו לחזור אליה, מעין עזיבה על-תנאי, אך במשך הזמן הולכת כוונה זו ונמוגה עד שברגע נתון כבר ניתן לקבוע, שאין היא קיימת עוד".

 

גם אם מלכתחילה, כשעברה הנתבעת לבית חולים סיעודי, התכוונה לשוב למושכר עם תום אישפוזה, הרי שהשנים הארוכות בהן לא חל שיפור במצבה של הנתבעת ובהן היא מוסיפה לשהות בבית חולים סיעודי, הופכת את הרצון לחזור למושכר לרצון ערטילאי חסר סיכוי ריאלי למימוש. אין די באמירה סתמית ובלתי מבוססת כי הנתבעת רוצה לשוב למושכר ביום מן הימים. הרצון לשוב למושכר צריך שיתבטא בהוכחת סיכוי ממשי לשוב למושכר. כך גם יש להצביע על מעשים של ממש, המלמדים על קיומו של רצון שכזה. אין די בטענת מר פולק, כי כאפוטרופסה של הנתבעת הוא שוקל מעת לעת את המשך שהייתה של הנתבעת במושכר. העובדות בעניין זה מדברות בעד עצמן, הנתבעת נותרה כל העת במקום אישפוזה, ואין בידי מר פולק כדי להצביע על מועד קונקרטי כלשהו בו מתכוון הוא לממש את רצונה של הנתבעת ולהשיבה למושכר.

 

בע"א(ת"א) 120/96 , הולצר נ' ורד ליבנר, נקבע כי: "משעבר הדייר להתגורר בבית האבות, והוא מתגורר שם מספר שנים, ניתן לומר כי הוא עזב את המושכר שלא על מנת לחזור" . כך גם דוד בר אופיר, בספרו סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, 2005 , בעמ' 138 , אומר: "דברים אלה נאמרים מתוך זיקה ברורה לשהותו הממושכת של הדייר במוסד הסיעודי במשך עשרות שנים, שכן משמעות הדברים היא שיש לו קורת גג קבועה, בטוחה ומוגנת עד אחרית ימיו. העובדה שהוא חוסה במוסד לאורך שנים כל כך רבות מעידה על כך שהוא איננו מסוגל להתגורר באורח עצמאי בדירה הנדונה, ולכל היותר משמשת לו דירה זו מעין 'דירת חופשה' בימים המעטים שבהם הוא יצא מהמוסד. מצב דברים זה מצדיק מתן צו פינוי והחזרת החזקה לבעל הבית [ע"א(ת"א) 394/92 , האוניברסיטה העברית נ' הרצברג, לא פורסם].

 

מסקנת הדברים, כי התובעים הניחו את היסוד הנדרש והביאו ראיות מספיקות, להניח בסיס לקביעה, שהנתבעת נטשה את המושכר. מנגד לא הציגה הנתבע כל ראיה, שיש בה כדי לסתור קביעה זו, העולה ומתבקשת מהעבודות שהוכחו בפני. הנתבעת לא הראתה, כי במקרה זה אין באותן עובדות כדי להביא למסקנה אודות קיומה של נטישה.

 

לנוכח האמור לעיל נקבע בזאת, כי הנתבעת נטשה את המושכר.

 

סעד מן הצדק

סעד מן הצדק נועד להגן על אדם לבל ימצא עצמו מושלך לרחוב. בע"א 439/73 , רמת חולון בע"מ נ' בנימיני, פד"י כח( 2( נאמר

"אך מתוך פסקי-הדין מסתמנים גורמים שונים, שאותם מביאים בחשבון בבירור השאלה אם יש להעניק לדייר סעד-מן-הצדק. שקלתי את הגורמים השונים שבמקרה שלפנינו והגעתי למסקנה, שהיה מקום להעניק סעד כזה למשיב. ואלה הם הגורמים: א) טיב המושכר. ב) מהות ההפרה. ג) התנהגותו של הדייר. ד) התנהגותם של המשכירים".

כפי שנאמר בע"א 439/73 , אחד הגורמים הנשקלים בשאלת מתן סעד מן הצדק הוא התנהגות הדייר. לא דינה של הפרת תנאי שכירות שנעשתה בשוגג ובתום לב כדינה של רמיסת תנאי השכירות ברגל גסה. לא דינו של דייר אשר מודה במעשיו, ומבקש לתקנם בבחינת "מודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג), כדינו של דייר, אשר תחת זאת פועל להכשיר את מעשיו בדרכים לא כשרות.

 

אכן גם במקרה בו הוכחה נטישה של המושכר על ידי השוכר רשאי בית המשפט , להעניק סעד מן הצדק ולהימנע ממתן צו פינוי. לעניין זה ראה בין השאר ע"א 348/59 ;251 ,250( 458 ; ע"א 62/71 , בורוביץ נ' שפר, פד"י כו( 1 , מצוב נ' קמינר, פד"י יד 455

283 . אמנם עניין זה היה שנוי במחלוקת 20 (3) רע"א 4740/92 , אדלר נ' חן, תק-על 92 הפוסקים, אך נראה כי העניין הוכרע, וכיום ניתנת לבית המשפט סמכות להענקת סעד מן הצדק גם במקרה בו הוכחה נטישת המושכר. יחד עם זאת, נראה, כי במקרה שהוכחה נטישה יינתן הסעד מן הצדק רק במקרים נדירים. לעניין זה ראה האמור

בע"א 348/59 הנ"ל בעמ' 459 . סעד מן הצדק ניתן על מנת להגן על דייר המתגורר במושכר, אך לא על מי שנטש אותו. לפיכך יש להעניק סעד זה במשורה, ככל שמדובר במקרה של נטישת המושכר. לשאלת משך הנטישה תהיה השפעה רבה על ההחלטה בעניין מתן סעד מן הצדק.

 

314 , נאמר, כי יש להיזהר בעניין זה 1 ,309( בע"א 88/81 , אלסחורי נ' מזרחי, פד"י לז( 3 של מתן סעד מן הצדק, מנטייה מופרזת לקולא. אין להפוך את מתן הסעד מן הצדק לדבר שבשגרה. כפי שנאמר לעיל, הוכח במקרה זה, כי הנתבעת נטשה את המושכר. הוכח גם, כי אין כל כוונה קונקרטית וממשית לשובה של הנתבעת למושכר. יתירה מכך, אין בידי איש מקרוביה של הנתבעת יכולת להשיבה למושכר ולדאוג לטיפול בה ולמושכר עצמו. פינויה של הנתבעת מהמושכר לא יביא להותרתה ללא קורת גג לראשה, כאשר בלאו הכי היא שוהה מזה שנים בבית חולים סיעודי, ומטופלת שם בהתאם לצרכיה.

בנסיבות אלו אין כל מקום להענקת סעד מן הצדק.

 

הסעד הכספי

אכן אין מחלוקת בין הצדדים, כי מזה שנים לא עמדה הנתבעת בתשלום דמי השכירות. הנתבעת הפקידה בקופת ביהמ"ש 3,443 ₪ עבור חוב דמי השכירות. מעבר לסכום זה לא מצאתי, כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם, והוכיחו קיומו של חוב נוסף. לא מצאתי, כי התובעים הגישו ראיות מספיקות להוכחת גובה החוב.

לפיכך,
מתוך הודאה של הנתבעת בסכום החוב, שהופקד בקופת ביהמ"ש, יש להעמיד את הסעד הכספי על סך זה בלבד.

 

אשר לאי תשלום דמי השכירות כעילה לפינוי המושכר, משנקבע, כי הנתבעת נטשה את המושכר וכי אין מקום להענקת סעד מן הצדק, התייתר הצורך לדון בכך.

 

סיכום

הנתבעת תפנה המושכר ותשיב החזקה בו לתובעים.

 

הנתבעת תשלם לנתבעים סך של 3,443 ₪. לפרעון סכום זה יועבר הפקדון שבקופת ביהמ"ש לתובעים.

 

בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובעים וכן בשכ"ט עורך דינם בסך 5,000 ₪ בתוספת 1 הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"א אב תשע"ב, 30 יולי 2012 , בהעדר הצדדים.

חזרה ל תביעה לפינוי שוכר