Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 7288/12 - א' שמואל רוזן נגד צחי אברמוביץ ואח'
 
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  7288/12 - א'
 
 
לפני:   כבוד השופט א' רובינשטיין
 
 
המבקש: שמואל רוזן
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. צחי אברמוביץ
  2. ד"ר ירון רבינוביץ
  3. רוני משכית
  4. מאיר ממרייב
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה גריל, והשופטים קיסרי וטאובר) מיום 3.9.12 בע"א 39299-10-11
 
                                          
בשם המבקש:                        עו"ד טלי רונן
 
 
                                                                              החלטה
 
 
 
א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה גריל, והשופטים קיסרי וטאובר) מיום 3.9.12 בתיק ע"א 39299-10-11, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת חן-ברק) מיום 8.9.11, בתיק ת"א 8225-11-08. ביסוד הבקשה טענה לפגיעה בזכותו של המבקש להליך הוגן, ועיוות דין אשר נגרם לו.
 
רקע עובדתי והליכים קודמים
 
ב.        המשיב 1 (להלן המשיב) הועסק בשנת 2008 על-ידי המבקש והמשיבים 4-2 (להלן המייסדים) בחברה "קורטקס תעשיות שתלים דנטלים בע"מ", אותה הקימו יחד בשותפות. בהסכם ההעסקה נקבע, כי עם תחילת עבודתו של המשיב כשכיר, יעביר לחברה סכום השווה ל-10% מהסכום שהושקע על-ידי כלל המייסדים עד ליום ההעברה. עוד נקבע, כי בעבור סכום זה ירכוש 10% מאחזקות החברה, אשר יזכו אותו להיות שותף מלא בחברה, וכי אותו הסכם העסקה יהיה חלק בלתי נפרד מהסכם השותפים, עליו חתומים ארבעת מייסדי החברה (להלן הסכם המייסדים). ביום 8.4.08 העביר המשיב סך של 30,000 ש"ח לחברה – 10% מהסכום ששולם עד לאותו מועד על-ידי המבקש והמשיבים 4-2 כולם יחד, בתמורה לחלקו המובטח באחזקות החברה, ואולם עד היום טרם קיבל המשיב חלק זה.
 
ג.        ביום 13.7.08 פנה המשיב לקבלת חלקו, ועוד באותו היום זכה למכתב פיטורין בטענות לחוסר מקצועיותו ואי עמידה ביעדים ובתנאי הרגולציה. זמן קצר לאחר שנשלחה אליו הודעת הפיטורין, הודיעו המשיבים 4-2 על פרישתם מהחברה, נוכח הפסדיה המרובים. המבקש נותר הן המנכ"ל והן בעליה של החברה, אשר המשיכה את פעילותה בהצלחה. המשיב הגיש נגד המייסדים תביעה בבית משפט השלום בחיפה, בגין מעשי הונאה וגזל, וכן הפרת התחייבויותיהם כלפיו על-פי הסכם העסקתו. את הסעדים הנדרשים על-ידיו, פרס המשיב לפי ראשי נזק שונים.
 
בית משפט השלום
 
ד.        בית משפט השלום קיבל את טענת המשיב, כי פרשנות נכונה של הסכם ההעסקה מניחה, כי ביסודו תכלית לזכות את המשיב להיות שותף מלא בחברה. לפיכך קבע, כי "עומדת לתובע זכות תביעה כלפי כל אחד מהשותפים במידה ויוכיח הפרת ההסכם עמו מצידם" (פסקה 53 לפסק הדין של בית משפט השלום). בהמשך לכך קבע בית המשפט, כי משלא הוקצו למשיב המניות שהובטחו לו בהעבירו את הכספים הנזכרים, הופר בכך ההסכם עמו. לבסוף נקבע, כי למבקש אחריות אישית בלעדית על הפרת ההסכם, כצד לו וכשותף, שכן "רוזן היה אחראי על המו"מ עם התובע, הוא שעמד מול התובע הן בהתחייבויות והן באי קיומן, בעוד שהנתבעים 4-2 אישרו את הקצאת המניות לתובע, ואף לא ידעו כי הדבר לא בוצע בפועל" (פסקה 71 לפסק הדין של בית משפט השלום; הדגשה במקור – א"ר). בית המשפט אמד את פיצויי הקיום הנזקפים לזכות המבקש על 90,606 ₪, לפי עילה חוזית שיסודותיה העובדתיים הוכחו להנחת דעתו.
 
ה.        הוטעם, כי "העובדה כי התקשרות רוזן בהסכם השותפות נעשתה באמצעות חברה בבעלותו (חברת ישיאל), ולא באופן אישי, אינה פוגעת בחיוב האישי שלו" (פסקה 75 לפסק דינו של בית משפט השלום; הדגשה במקור - א"ר), נוכח המצג שהוצג למשיב הן בעת החתימה על ההסכם והן בתכתובת מאוחרת יותר, כי כל אחד מן השותפים חתום באופן אישי על הסכם השותפים. עוד חיזק בית המשפט את מסקנתו בקביעה, כי חוסר תום הלב בו ניהל המבקש משא ומתן עם המשיב משהציג בפניו לשווא כי יוקצו לו מניות, נוסף על הפרת ההסכם עמו, מצדיקים הטלת אחריות אישית על המבקש בגין הפרת חוזה. בקביעתו התבסס בית המשפט על פסק דינו של השופט (כתארו אז) גרוניס, לפיו "הפרת חוזה על ידי חברה יכולה לגרור בעקבותיה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה ואשר אחראי להפרה, כאשר הלה נהג בחוסר תום לב" (ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים בע"מ (לא פורסם), 20.10.09, בפסקה 17 לפסק דין; ראו גם: ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (לא פורסם, 20.9.07), בפסקה 32 לפסק הדין).
 
בית המשפט המחוזי
 
ו.        הן המבקש הן המשיב עירערו, ולא נפרט. ערעור המבקש נדחה. בית המשפט המחוזי נחלק: דעת המיעוט (השופט קיסרי) סברה, כי שגה בית משפט השלום בבנותו הכרעתו על הפרת התחייבות חוזית בעוד התביעה הוגשה בעילות נזיקיות, ותוך שינוי חזית. דבר זה השליך, לשיטת המיעוט, גם על האפשרות לייחוס אחריות אישיות לאורגן. לעומת זאת דעת הרוב (סגן הנשיא גריל והשופטת טאובר) דחתה את טענת המבקש, כי קביעותיו של בית משפט השלום באו על סמך טענות שהמשיב כלל לא העלה בתביעתו. עוד הטעים, כי אפילו אכן היתה זו השתלשלות הענינים, ניצבה בפני הנתבעים האפשרות להגיב, ובהינתן זאת, יתכנו מצבים בהם ראוי לו לבית המשפט לאמץ גרסה אשר עובדותיה הוכחו בפניו, המיטיבה עם בעל דין, הגם שלא נטענה על-ידיו, וזאת, על מנת למנוע עיוות דין (ראו לענין זה: ע"א 6499/05 (מחוזי ירושלים) גנים נגד אברהם רובינשטיין ושת' בע"מ (לא פורסם, 15.10.06), בפסקה 6).
 
ז.        כן, אומצו בדעת הרוב קביעות בית משפט השלום, כי הסכם המייסדים חל על המשיב, כי קיימת התחייבות אישית מצד השותפים המייסדים להקצות למשיב מניות בהתאם לאמור בהסכם ההעסקה, כי האחרון הופר, כי האחריות להפרתו מוטלת על המבקש באופן אישי וכי אין להטיל חבות על המשיבים 4-2. בנוסף אישר בית המשפט המחוזי את אומדן בית משפט השלום לסכום שחב המבקש למשיב.
 
הבקשה
 
ח.       כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, המפורטת והמנומקת, העותרת לאמץ את דעת המיעוט. הבקשה חוזרת על עיקרי הטיעונים של המבקש בהליך הערעור, בין היתר, בכל הנוגע לטענות באשר לשינוי החזית של המשיב בטיעוניו, ולכך, שבית משפט השלום פסק על יסוד עילה השונה מזו לה טען בכתב תביעתו; וכן באשר להיות החברה בעל הדין הרלבנטי לתביעה ולא המשיב בעצמו. הללו לשיטת המשיב, עולים כדי פגיעה ב"זכותו של המבקש להליך הוגן העומד בקו ישר עם משפט וצדק" (עמוד 3 לבקשה), וגרמו לו "עיוות דין לשמו" (עמוד 22 לבקשה). 
 
הכרעה
 
ט.       לאחר שעיינתי בבקשה ובמצורפותיה, אין בידי להיעתר לה. כלל ידוע הוא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם הישיר של בעלי הדין (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123; רע"א 6418/93 בנק לאומי נ' כונס נכסים ומנהל של החברות, פ"ד מט(2) 685, 689; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)). המבקש לא טען לאמיתו, כי עניינה של בקשה זו בשאלה עקרונית כאמור, וטענותיו תחומות לחלוטין לנסיבות המקרה דנן. אכן, ניתן לשקול מתן רשות ערעור אף אם ראה בית המשפט, כי מן הצדק לעשות כן, או על מנת למנוע עיוות דין (רע"א 4372/12 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון (לא פורסם, 15.7.12), פסקה י"ב; רע"א 5540/12 פוניאצ'ק נ' נציגות הבית שד' בן גוריון 90 ת"א (לא פורסם, 30.8.12), בפסקה 8; שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד מה' 2, 2008) 215), כפי שטוען המבקש. ואולם, כך נעשה במקרים חריגים ונדירים (רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 30.8.12), בפסקה 9; ראו לוין שם, ועל פניו אין מקרה זה בא בגדריהם.
 
י.        באשר לממצאים העובדתיים בכל הנוגע להסכמים השונים, פרשנותם על רקע הראיות שהוצגו ותחולתם, לא ראיתי מקום להתערב בהכרעתו של בית משפט השלום, שאומצה על-ידי הרוב. לעניין טענת המבקש, כי את התביעה ראוי היה להגיש כנגד החברה, אציין, כי אף אילו יישמו הערכאות הקודמות את הדין באופן שגוי, ואיני אומר כי כך אירע, בשל כך ספק רב אם הייתה ניתנת ככלל רשות ערעור בגלגול שלישי בנושא אזרחי (רע"א 385/93 בית נח נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות פ"ד מז(3), 221, 222; גורן, הנזכר, שם).   
 
י"א.     אתייחס בקצרה לטענת המבקש בכל הנוגע לכך, שבית המשפט הכריע על יסוד עילה השונה מאלה להן טען המבקש 1 בתביעתו. אכן, הכלל אותו מצטט המבקש, לפיו לעולם לא יתן בית-המשפט לתובע פסק-דין על סמך עילה שונה מזו אשר "נטענה בכתב התביעה, אלא אם כן גילה הנתבע, בפירוש או מכללא, את הסכמתו לכך", כלל מושרש הוא. ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן פ"ד לד(1) 564, 572, מפי השופט אשר. אך במה דברים אמורים? השופט אשר מצטט שם את הנשיא זמורה בע"א 33/49 נוריאל אליקים נ' אליעזרוב פ"ד ג', 193, 195 כלהלן:
 
"אם העובדה לא נטענה כלל על-ידי התובע, ולא שימשה מעולם עילה לתביעתו, אין בית-המשפט... רשאי לגלותה, ביזמת עצמו. מתוך חומר הדין. ואין הוא יכול לסמוך עליה את פסק-הדין הניתן על-ידו, שאם לא תאמר כן - יצא הנתבע מקופח בסדרי ההגנה שלו, שכן אין לצפות ממנו כי יחזה מראש, או יכחיש מראש, את העובדות העתידות להתגלות במהלך הדיון ונמצא הוא מפסיד, כמודה שלא מדעת (הדגשה במקור - א"ר), על סמך עובדות שלא היתה לו כלל אפשרות או שהות להכחישן"
 
ומסכם השופט אשר בפרשת בן חיים (עמ' 573):
 
"שזכאי תובע לסעד המבוקש על-ידו אם העובדות שבכתב התביעה מגלות עילה משפטית המוכרת על-ידי הדין - ואין נפקא מינה מהי אותה עילה משפטית, ואיזו היא, או אם אותה עילה נטענה במלים מפורשות על-ידי התובע אם לאו. לשון אחרת: אם התובע מבקש סעד פלוני על סמך נימוק משפטי מסויים ובית-המשפט מוצא את תביעתו צודקת, לאור אותן העובדות הכלולות בכתב התביעה, אך מנימוק משפטי אחר רשאי הוא לקבל את התביעה, ואין זה בבחינת פסיקה על יסוד עילה אחרת. כפי שכבר נאמר לעיל יש להבחין היטב בין המשמעויות והשימושים השונים הנעשים במושג 'עילה' ובמיוחד יש להבחין בין המושג 'עילה' המציין מערכת עובדות המזכה בסעד משפטי (תקנה 5)7)), לבין המושג עילה במשמעות של זכות, או סעד (תקנה 228; סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). ובעוד שאסור לבית-המשפט לפסוק על סמך עילה שונה במשמעות הראשונה של המלה, הרי רשאי הוא לפסוק על סמך עילה שונה במשמעות השנייה - אם מערכת העובדות שבכתב התביעה מגלה זאת".
 
בנידון דידן אין המבקש מתרעם בבקשתו על עובדות חדשות שנטענו על-ידי המשיב, כי אם על טענות בגין עילות חדשות, שהושמו לשיטתו בפיו על-ידי בית משפט השלום, על סמך אותן עובדות להן טען, קרי, עילות חוזיות תחת נזיקיות. והנה הטעים בהקשר זה השופט אשר (עמ' 572), כי:
 
"כתב תביעה חייב להכיל את מערכת העובדות, שאם תוכח או לא תוכחש, תזכה את הטוען בקבלת הסעד המבוקש. 'עובדות' נאמר – טענות משפטיות, ראיות או מסקנות לא נאמר; מערכת העובדות היא אשר יוצרת את עילת התביעה, שעל-פיה צריך לפסוק בית-המשפט".
 
יפים לענין זה גם דבריו של עו"ד משה קשת:     
 
"קבוצת עובדות, אשר המחוקק הכיר בהן כעילת תביעה, היא קבוצת עובדות אשר המחוקק הקנה להן תוקף משפטי, או שהמחוקק העלה אותן לדרגה של זכות משפטית או הקנה להן מעמד של נורמה משפטית. אשר על כן כל קבוצת עובדות, המוכרת על ידי המחוקק כעילת תביעה, יש בה כדי להקנות סעד משפטי. אם העובדות שבכתב התביעה מגלות עילה משפטית המוכרת על-ידי הדין – אין נפקא מינה מהי אותה עילה משפטית" (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (מהדורה חמש עשרה, 2007)), 375-374; ראו עוד בענין זה: ע"א 590/88 רובינשטיין ושות' חברה נ' פישר פ"ד מד(1) 730, 735-734.
 
בסופו של דבר, מקום שלפני בית המשפט מערכת עובדתית המגבשת זכות לצד אחד וחובה למשנהו, וככל שעובדות אלה נטענו מתחילה, נימוקיו המשפטיים יכולים להיות שונים מאלה שהועלו בתביעה, ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן. כך אירע בנידון דידן. נוכח הדברים הללו, גם אם ניתן להבין את נסיונו של המבקש להביא לידי דיון בערכאה זו לאחר שאמרה דעת המיעוט את דברה בבית המשפט המחוזי, איני רואה להלום את טענות המבקש בדבר שינוי חזית והתערבות שלא כדין של בית המשפט.
 
י"ב.     אינני מוצא איפוא להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. על כן מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אשר הוגשה בעקבות בקשה זו.
 
           ניתנה היום, ז' בחשון התשע"ג (23.10.12).
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם