Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 6195/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ אתי שימר ואח'
 
 
 
 
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  6195/12
 
 
לפני:   כבוד השופט נ' הנדל
 
 
המבקש: בנק דיסקונט לישראל בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. אתי שימר
  2. מולי שימר
  3. חברת מ.דיאם בע"מ
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 08.07.2012 בת"א 2090/09
 
                                          
בשם המבקש:                     עו"ד מ' גרון
בשם משיבה 1:                   עו"ד אסף ברם; עו"ד ליאור בן ארי
בשם משיבים 2-3:               עו"ד אמיר אלטשולר; עו"ד עדי אמיתי
 
                                                                            החלטה
 
 
 
1.       מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.7.2012 בת"א 2090/09 (כב' השופט מ' יפרח), לפיה התקבלה בקשת משיבה 1 להתיר לה לתקן את התביעה שהגישה נגד המבקש ונגד המשיבים בתיק העיקרי.
 
2.       בשלהי שנת 2009 הגישה משיבה 1 (להלן: "המשיבה") תביעה נגד המבקש (להלן: "הבנק") ומשיבים 2-3. במסגרת התביעה עתרה המשיבה להורות על ביטול משכנתא שנרשמה ביחס לזכויותיה בנכס בישוב סביון. עוד תבעה המשיבה להורות על בטלותם של כתבי "אישור הסכמה והתחייבות" וכן כתב ערבות עליו חתמה. על פי טענת הבנק, בעוד בכתב התביעה הופנו כלפיו טענות מטענות שונות, הרי ש"בכתב התביעה המקורי אין כל טענה, ואף לא שמץ של טענה, לגבי התנהלותו של הבנק בחשבון [של משיבה 3] ו/או בהערכת היהלומים שהופקדו בידו או כל טענה אחרת המתייחסת ליתרת החוב של [משיבה 3] לבנק, לו ערבה המשיבה" (סעיף 2 לבקשת רשות הערעור). טענה זו תעמוד במרכז דיוננו.
 
          בכל מקרה, לאחר שהתקיימו מספר ישיבות קדם משפט, והוגשו חלק מתצהירי העדות הראשית, הגישה משיבה 1 בקשה לתיקון כתב התביעה. על פי טענת הבנק, המשיבה ביקשה לתקן את התביעה באופן מסיבי ורחב היקף, בנושאים שלא היה להם כל זכר בתביעה המקורית. בתצהיר התומך בבקשה טענה המשיבה כי העובדות מושא בקשת התיקון נודעו לה רק לאחרונה. בתגובתו לבקשת התיקון ציין הבנק, בין יתר טענותיו, כי תיקון התביעה ייפגע בבנק פגיעה ממשית. טענה זו תמך הבנק בכך שבמסגרת התיק העיקרי הגישה המשיבה בקשה לסעד זמני שימנע את מכירת הבית בסביון עד לבירור טענותיה בתביעה. במסגרת הסכם אליו הגיעו הצדדים נקבע כי הבנק יממש את השיעבוד על הנכס, ובמקביל יממן עבור המשיבה רכישת דירה אחרת, שתמורתה תושב לו אם תדחה התביעה (להלן: "הסכם הפשרה"). ההסכם קיבל את אישורו של בית משפט זה. לטענת הבנק בתגובה לבקשת התיקון, ההסכם האמור נחתם באספקלריה של התביעה המקורית, ולא היה מוכן הבנק לקחת על עצמו הסכמה שכזו לו היה יודע שתשתנה חזית המחלוקת.
 
3.       ביום 8.7.2012 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת התיקון (כב' השופט מ' יפרח). נקבע כי אמנם מדובר בטענות חדשות שלא בא זכרן בכתב התביעה, ואולם הכלל הוא כי יש להתיר לתובע לתקן תביעתו מתוך מטרה להעלות להכרעה את כל הסוגיות שבמחלוקת. בית משפט קמא קבע כי לא הוכחה בפניו הסתמכותו של הבנק על הסכם הפשרה, וכי הסתמכות שכזו, ככל שקיימת, נטענה "בין השיטין". בית משפט קמא ציין כי על אף שקבלת בקשת התיקון עלולה להוביל בסופו של יום להכרעות סותרות עם תיק אחר שנדון באותו עניין – ת"א 33817-03-12 בבית המשפט המחוזי מרכז – הרי שהצדדים יוכלו לעתור לאיחוד הדיונים, ובכך להוביל להכרעה מקיפה בסוגיה. כן קבע בית המשפט שבגין הצורך לתקן את כתב התביעה, תישא המשיבה בשכר-טרחת בא כוח הבנק בסך של 6,000 ₪. מכאן הבקשה שלפני.
 
4.       לטענת הבנק, שגה בית המשפט שעה שהתיר את תיקון כתב התביעה. נטען כי טענותיה החדשות של המשיבה היו ידועות לה למעלה משנתיים ממועד הגשת בקשת התיקון ואולם רק לאחר שהחליפה ייצוג "נזכרה" לטעון את טענותיה החדשות. הבנק שב על הטענה לפיה בכרתו את הסכם הפשרה, הסתמך הוא על העובדה שהתביעה תידון כמות שהיא, מבלי שתתוקן. צוין כי כחלק מתיקון הבקשה מבקשת המשיבה להעביר את נטל הראיה לכתפי הבנק, ובכך יהיו עליו לתור אחר ראיות חדשות בשלב מתקדם של ההליך. עוד הוסיף הבנק כי המשיבה לא אימתה את העובדות המקימות את תיקון כתב התביעה בתצהיר, ובכך התחמקה מדרישות תקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
 
          נתבקשו ונתקבלו תגובות המשיבים. לטענת המשיבה, העילות בגינן תיקנה את תביעתה לא היו ידועות לה במועד הגשת התביעה, ומשכך צדק בית משפט קמא באשרו את התיקון. כן צוין כי העילה הנוספת משליכה ישירות על זכויות המשיבה, שכן אלמלא התרשלות הבנק הנטענת, לא היה מקום לפנות אליה כערבה. צוין כי אין מקום להישמע לטענת הסתמכותו של הבנק, וכי ההסדר בבית המשפט העליון לא כלל כל תנאי באשר לאופן התנהלות התביעה. משיבים 2-3 הגישו אף הם תגובתם, במסגרתה ביקשו להצטרף לטענות המשיבה. יוער כי הבנק חפץ להשיב לטענות העולות בתגובת המשיבה, ואולם לא מצאתי כי יש בכך צורך לשם הכרעה.
 
5.       כלל נקוט הוא מלפנינו כי הכרעות שיפוטיות שעניין סדרי הדין וניהול ההליך – לרבות תיקון כתבי טענות – מעניקות מטבען שיקול דעת רחב יותר לערכאה הדיונית. הגיונו של הכלל בעובדה שלערכאה המבררת כרטיס "בשורה הראשונה" של הדיון, ומבחינה היא במהלכי הדמויות באופן הקרוב ביותר. לא כך היא ערכאת הערעור המרוחקת יותר מהמגרש הדיוני. לפיכך, לא בנקל תיטה ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת בנושאים אלו, פרט למקרים החריגים בהם סוטה ההחלטה באופן קיצוני ממתחם הסבירות (וראו רע"א 5996/06 טרכטנברג נ' סיל מזון בע"מ (10.8.2006) רע"א 5818/12 עזרום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) נ' נטפים בע"מ, (7.8.2012)). אינני סבור כי מקרנו מוצא מקומו בגדר אותם המקרים.
 
          מעבר לכך, הנושא הפרטני הדיוני – תיקון כתבי טענות – דוגל בגישה ליברלית. ליתר דיוק, עניינית ולא פורמאלית. תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי יש להתיר תיקונו של כתב תביעה "כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". בענייננו, יש מקום להפנות להחלטתו של הנשיא א' גרוניס בבקשה לאיחוד התביעה המתוקנת עם תביעת המשיבים נגד הבנק:
 
"שתי התובענות נשוא הבקשה נוגעות למסכת עובדתית אחת ומתעוררת בהן שאלת התנהלות הבנק ביחסיו מול המבקשת, המשיב 2 והחברה. בנסיבות אלה ריכוז הדיון בסוגיות השונות שמעוררות שתי התובענות בפני ערכאה שיפוטית אחת יאפשר את ייעול ההליכים ויחסוך בזמן שיפוטי יקר ובזמנם של הצדדים. איחוד הדיון אף ימנע מתן הכרעות עובדתיות ומשפטיות סותרות בשתי התובענות, וזאת, בין השאר, על רקע העתרות בית המשפט המחוזי בתל-אביב לבקשת המבקשת לתיקון כתב התביעה. יובהר עם זאת, כי מידת ההשקה בין שתי התובענות הייתה מצדיקה את איחוד הדיון בהן גם אלמלא תיקון כתב התביעה. זאת מאחר שמדובר, בין היתר, בערבות של המבקשת לחיובי החברה וכאשר החברה, היא   החייבת העיקרית, חולקת על החוב לבנק" (בש"א 5470/12 אתי שימר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2.8.2012)).
 
אינני סבור כי טענות הבנק יש בהן כדי לגבור על הצורך בבירור נכון של הפלוגתאות שבין הצדדים. כך למשל, טענת ההסתמכות כי התביעה תישאר כמות שהיא, אינה מעוגנת דיה בראיות. חזקה על הבנק ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים, ומצא לנכון לעגנם במסגרת ההסכם. הסתמכות שכזו, אף אם היא משתמעת מרחוק, אינה מטה את הכף. גם אם אניח שיש ממש בטענות הבנק בדבר שיהוי בהגשת בקשת התיקון, הרי ששיהוי זה מהווה רק שיקול אחד במכלול השיקולים אותם יש לבחון בבקשה מושא דיוננו. בל נשכח כי מצויים אנו בשלב מקדמי של ההליך, וזהו שיקול מרכזי בבקשה מעין זו. ככל שההליך בתחילתו, גובר האינטרס שבית המשפט ידון במחלוקת האמיתית שבין הצדדים. אכן, חלוף הזמן יכול ליצור מצב בו מתן משקל יתר לשיקול האמור ייתכן ויפגע בצד להליך ואף במלאכת עשיית הצדק, אך אין זה המקרה כאן.
 
6.        אשר על כן הבקשה נדחית. הבנק יישא בהוצאות משיבים 2-3 ביחד סך של 6,000 ₪. ככלל, היה מקום לפסוק הוצאות אף לטובת המשיבה, אולם נוכח סכום ההוצאות המתון יחסית שהוטל עליה בגין תיקון בקשתה, לא מצאתי לנכון לפסוק לטובתה הוצאות בהליך זה.
 
           ניתנה היום, ‏ט' בחשוון התשע"ג (25.10.2012).
 
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם