Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 6178/12 דוד גלר נגד רועי בן ימי ואח' פסק דין
 
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  6178/12
 
 
לפני:   כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המבקש: דוד גלר
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. רועי בן ימי
2. איתן סטיבה
3. עמיחז לוסטיג
4. LR Group Ltd.
  5. אילן שטרק
6. יצחק עומר
7. YERH International Ltd.
8. אין ספיי אייר בע"מ
  9. תמיר גלילי
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מהתאריכים 26.6.12, 2.7.12, 8.7.12 ו-22.7.12,  שניתנו ב-ת"א 1074/08 על-ידי כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל
 
                                          
בשם המבקש:                        עו"ד ר' אקרמן
בשם המשיבים 4-1:               עו"ד א' מור; עו"ד י' אלחנני
בשם המשיבים 8-5:               עו"ד נ' הבדלה; עו"ד ג' ליפשיץ
בשם המשיב 9:                      עו"ד ט' גלילי
 
                                                                                  פסק-דין
 
 
 
  1. לפני בקשת רשות ערעור על ארבע החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל), מהתאריכים 26.6.2012, 2.7.2012, 8.7.2012 ו-22.7.2012, שניתנו בת"א 1074/08. עניינן של ארבע החלטות אלו הוא ברצונו של התובע ב-ת"א 1074/08 (המתברר יחד עם ת"א 2522/07) - המבקש בהליך דנא - להגיש חוות דעת של עד מומחה מטעמו בשאלת קבילותן של הקלטות מסוימות.
 
  1. לטענת המבקש, תושב חוץ המתגורר בארצות הברית, הוא השקיע כ-15 מיליון דולר במשיבה 8, בעידודם של המשיבים ועל בסיס מידע כוזב שמסרו לו. על כן, הגיש ביום 16.1.2008 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב על סך 67,500,000 מיליון ש"ח נגד המשיבים, בעילות של תרמית, הסתרת מידע ומצג שווא בכל הנוגע לטכנולוגיה הנטענת של החברה.
 
           במסגרת בירור התביעה, נדונה שאלת האותנטיות והקבילות של ראיות מסוימות, שהן הקלטות של שיחות שנערכו בין המבקש לבין חלק מהמשיבים, שיחות שלהן ייחסו המשיבים חשיבות במסגרת הגנתם. במכשיר שבו התבצעה ההקלטה אירעה תקלה, ועל כן בתחילה עמד לרשות הצדדים רק תקליטור שעליו נשמרו ההקלטות. כל אחד מן הצדדים הגיש חוות דעת מטעמו – המומחה דניאל הרפז, שהעיד מטעמו של המבקש, קבע כי לדעתו ההקלטות אינן אותנטיות, במובן זה שעברו עריכה; בעוד שהמומחית סימה שגב קבעה כי ההקלטות אותנטיות. שני המומחים נחקרו בבית המשפט. לאחר מכן תוקן מכשיר ההקלטה ובעקבות זאת הוגשה על ידי המשיבים חוות דעתה המשלימה של שגב, בה קבעה כי גם לאחר בחינת ההקלטות המקוריות היא סבורה כי אלו אותנטיות.
 
  1. גם המבקש רצה להגיש חוות דעת משלימה מטעמו, ובשל כך התנהלו מגעים ממושכים בין הצדדים, בחסות בית המשפט, בקשר עם תנאיה של הבדיקה. בשל העובדה שהצדדים לא הגיעו להסכמה, נאלץ בית משפט קמא להחליט בסוגיה מספר פעמים. ראשית, ביום 19.1.2012 החליט בית המשפט כי הבדיקה תיערך במעבדה מוסכמת על שני הצדדים, וכי בהיעדר הסכמה יציעו הצדדים אפשרויות מהן יבחר בית המשפט. כן נקבע כי המומחה לא יורשה לעיין בכל ההקלטות אלא במספר קטעים ספציפיים בלבד. שנית, ביום 9.2.2012 החליט בית משפט קמא כי:
 
"אין התנגדות של המשיבים, שהתובע יבדוק את הקלטות המקוריות והמכשיר המקורי בכל מעבדה שיאבה ... לכן, בהמשך להחלטתי הקודמת, התובע יבחר את המעבדה, ויציג לה כל שאלה וינחה אותה בכל בדיקה שהוא מעוניין".
 
           שלישית, ביום 11.3.2012, לאחר שהמבקש הגיש בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט כיוון שלטענתו סירבו המשיבים להפקיד את מכשיר ההקלטה במעבדה, החליט בית המשפט כך:
 
"גרעין ההחלטה היה לבדוק שתי הקלטות הממוספרות והרלבנטיות, שתמלילם הוגש, וזאת בכל צורה שהיא; וכן שמאן דהוא – מקליט רלבנטי – ישמע את שמות המדברים בקלטות האחרות, כדי לדעת אם הן קשורות לאנשים המשוחחים בקלטות נשוא התובענה; כל זאת מבלי לפגוע בפרטיות".
 
 
  1. רק לאחר מתן החלטה זו התבצעה בדיקת המעבדה על ידי מר אבנר שרון מחברת מיטסי אינטרנשיונל בע"מ, שתוצאותיה הועברו למבקש ביום 29.4.2012. ביום 7.5.2012 הגיש המבקש לבית המשפט "הודעה מטעם המבקש (התובע) על תוצאות בדיקת מעבדה", לה צורפה חוות דעתו של אבנר שרון כנספח (להלן: חוות הדעת). במקום להסתפק בהגשת חוות הדעת, תיאר המבקש בהודעה זו את העולה מחוות הדעת, ואת המסקנות המתבקשות לטעמו באשר לכך שההקלטות ותמליליהן אינם כשירים לשמש כראיה, עניינים שהשעה לטעון אותם טרם הגיעה. נראה כי בכך החלה מסכת אי ההבנות, בלשון המעטה, שאך הלכה והתפתחה. ואכן, בית משפט קמא, בלא שביקש תשובה מן המשיבים, החליט ביום 8.5.2012 כדלהלן:
 
"לא ברורה לי מהות 'הודעה' מעין זו. אם התקבל דוח מעבדה, ואם ב"כ המבקש מעוניינים להסתמך על כך, יש לכך דרך שקבועה בתקנות, שלפיהן מתנהל הדיון המשפטי. ולא בצורה של הצהרות עו"ד".
 
           נוכח החלטה זו, שלכאורה אפשר היה להבינה כדחיית הניסיון להגיש את חוות הדעת (אם כי הדבר לא נאמר במפורש), הוגשה הודעת המבקש מחדש, בשינויים מסוימים, והפעם החליט בית המשפט, ביום 17.5.2012, להעבירה לתגובת המשיבים. המשיבים התנגדו, מטעמים שונים, להגשת חוות הדעת, ולחלופין טענו כי יש למחוק חלקים ממנה שבגדרם חרג המומחה מהמנדט שניתן לו על ידי בית המשפט. המשיב הגיש תשובות מפורטות לתגובות המשיבים, ולאחר מכן, ביום 3.6.2012, החליט בית המשפט כדלהלן:
 
"בשיטת המשפט שלנו, יש להביא ראיות, לפי החלטות בית המשפט. לכן ניתן יהיה להעיד את הבודק, אך ורק לגבי מה שהותר לו לבדוק, ולהגיש בהקשר זה גם את דוח המעבדה, באמצעותו".
 
           כפי שנראה בהמשך, החלטה זו לא הבהירה את מצב העניינים, באשר למקרא ההחלטה לא ברור האם התקבלו התנגדויות המשיבים לחלקים של חוות הדעת, האם חוות הדעת כולה נפסלה, האם טענת המשיבים למחיקת חלקים מחוות הדעת נותרה תלויה ועומדת באופן שיוחלט בה בהמשך, מה גורל חוות הדעת שצורפה להודעת המבקש וכו'.
 
  1. בעקבות ההחלטה הנ"ל, הגיש המבקש ביום 6.6.2012 "בקשה לקביעת מועד לשמיעת עדות מומחה". נראה שביום 11.6.2012 נעתר בית המשפט לבקשה, אם כי גם הפעם נותרה אי בהירות באשר למשמעות האופרטיבית של ההחלטה – האם גם המומחה שרון יישמע במועד ההוכחות על אף הטענות שהועלו כלפי חוות הדעת:
 
"מועד 12.9.2012 קבוע במלואו לשמיעת ראיות בתיק זה. ועדים רלוונטיים חדשים, יישמעו ביום זה, במידת הצורך".
 
           בין לבין, ביום 7.6.2012 נערך דיון בבקשה שהגיש המבקש ביום 19.2.2012 לפי פקודת בזיון בית המשפט, נוכח טענתו שהמשיבים מונעים ממנו לבצע את בדיקת המומחה מטעמו. בית המשפט קבע כי עיקר הדיון התייתר, כיוון שבינתיים בוצעה הבדיקה, ועל כן נותרה שאלת ההוצאות בלבד. עם זאת, בתיאור מסקנותיו הסופיות קבע בית המשפט:
 
"לאור התנהלות הצדדים, כמפורט לעיל, ומכיוון שדוח מעבדה כבר הוגש לב"כ התובעים, נראה לי כי כדי לרפא את תקלות הביניים, יוכל התובע להשמיע ולהגיש ראיות בנושאים הבאים: כל אותם נושאים המפורטים בסעיף 7 א-ו (כולל) של בקשת התובע מתאריך 25.1.2012. החלטות אחרות בנושא – בטלות. למרות שהתובע 'זכה' בהחלטה זו, וכדי למנוע עוד תקלות דיוניות מצידו, אני מחייבת אותו לשלם 10,000 ש"ח בגין הוצאות בקשה זו".
 
 
  1. לאחר החלטתו הנ"ל של בית המשפט מיום 11.6.2012, לפיה (לכאורה) יוכל המבקש לזמן לעדות את המומחה מטעמו, פנו המשיבים 4-1 ביום 25.6.2012 ב"בקשת הבהרה" לבית המשפט. המשיבים ביקשו כי אם מתכוון המבקש להעיד את המומחה מטעמו ביום 12.9.2012, יאיץ בו בית המשפט להגיש את חוות הדעת – כדי שלרשות המשיבים יעמוד די זמן לבחון את חוות הדעת ולהתכונן לחקירה נגדית, וכן על מנת שיוכלו להספיק ולהגיש חוות נגדית מטעמם, ככל שיגיעו למסקנה שהדבר נחוץ. ביום 26.6.2012, נעתר בית המשפט לבקשה באופן הבא:
 
"לא ביקשתי תגובה. כמבוקש בסעיף 13 לבקשה. חוה"ד תוגש תוך 7 ימים מהיום לצד שכנגד ולבית המשפט ...".
 
          
           יצוין, כי זו ההחלטה הראשונה מבין ארבע ההחלטות שמתבקש מתן רשות ערעור עליהן.
 
           בעקבות החלטתו הנ"ל של בית משפט קמא, הוגשה ביום 27.6.2012 על ידי המבקש "הודעה ובקשה להבהרה". במסגרת זאת, העלה טענות שונות נגד ההחלטה ונגד העובדה שהיא התקבלה ללא שניתנה לו אפשרות תגובה. בסיכומו של דבר, המבקש ביקש כי בית המשפט יבהיר האם התכוון בהחלטתו לכך שעליו להגיש חוות דעת בתוך שבעה ימים (שהרי למעשה חוות הדעת מטעמו כבר הוגשה בעבר), או שמא הכוונה היא למשיבים, שביקשו להגיש חוות דעת נגדית. המבקש גם הביע את התנגדותו לכך שיתאפשר למשיבים להגיש חוות דעת נוספת מטעמם; וטען כי היה ובית המשפט סבור כי עליו להגיש חוות דעת חדשה, הרי שהוא מצדו גורס כי חוות הדעת שהוגשה על-ידו בעבר (כמפורט לעיל) עומדת בקריטריונים שהציב בית המשפט, וכי ככל שיש מחלוקת בעניין זה ניתן יהיה לבררה בעת חקירת המומחה. בעקבות בקשה זו החליט בית המשפט ביום 2.7.2012, בקצרה, כדלהלן:
 
"הפרוצדורה של הודעות והתכתבות עם בית המשפט אינן מוכרות לי. נא להימנע מכך".
 
           גם על החלטה זו מתבקשת רשות ערעור. המבקש, מצדו, הגיש ביום 4.7.2012 "בקשה להבהרה" נוספת, מפורטת יותר, בה חזר על הטענות שנכללו בבקשת ההבהרה הקודמת. גם הפעם הגיב בית המשפט בקצרה ובחריפות (ביום 8.7.2012), בהחלטה שאף עליה מתבקשת רשות לערער:
 
"ההחלטות של בימ"ש זה ברורות גם לקוראי עברית בסיסית, על אחת כמה וכמה לעו"ד. איני מתכוונת לענות על שאלות הבהרה, שהקשר בינן לבין הבהרה קלוש, אפילו היא 'תוקנה'. להבא אם מי מהצדדים יגיש בקשה ברוח זו (אפילו בכותרת אחרת) אחייבו בהוצאות לדוגמא ...".
 
           בעקבות החלטה זו, הגיש המבקש בקשה נוספת – "בקשה לצירוף תצהיר מנהל מעבדת מיטסי". בקשה זו, שהוגשה ביום 14.7.2012, כללה תצהיר של העד המומחה מטעם המבקש, מר אבנר שרון, על כך שהוא סבור כי חוות הדעת אינה חורגת מן המנדט שנקבע על-ידי בית המשפט. לאחר תגובת המשיבים שהתנגדו לבקשה, והתשובה לתגובה מצד המבקש, החליט בית המשפט, ביום 22.7.2012, לדחות את הבקשה, בנימוק שלא העד הוא שצריך להכריע האם חוות דעתו עומדת באמות המידה שהציב בית המשפט אם לאו, כיוון שכדברי השופטת "הייתי מצפה מצדדים לטעון בנושא, ומבית המשפט להחליט". כמו כן חייב בית המשפט את המבקש בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין. זו ההחלטה הרביעית שעליה מתבקשת רשות לערער.
 
  1. ביום 12.9.2012, לאחר הגשת הבקשה דנא, התקיימה ישיבה לשמיעת ראיות בתיק, בה העידו המשיבים מומחים מטעמם לעניין קבילות ההקלטות. ביום 23.9.2012 נערכה ישיבת הוכחות נוספת ונקבעו (בהחלטה מיום 24.9.2012) ארבעה מועדי הוכחות נוספים בחודש פברואר 2013, במטרה לסיים בהם את שמיעת כל הראיות בתיק.
 
טענות המבקש
 
  1. כאמור, בקשת רשות הערעור שלפני מכוונת לארבע מההחלטות המפורטות לעיל, מהתאריכים 26.6.2012, 2.7.2012, 8.7.2012 ו-22.7.2012.
 
           המבקש סבור כי בטרם שניתנה ההחלטה מיום 26.6.2012, צריך היה בית המשפט לתת לו זכות תגובה, על-פי הוראות תקנה 241(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). המבקש אף מפנה לפסיקה, ממנה עולה, לטענתו, כי אי-מתן זכות התגובה מצדיק קבלת הבקשה לרשות ערעור. לשיטת המבקש, ההחלטה הנ"ל "פסלה ללא מתן זכות תגובה וללא נימוק חוות דעת מומחה מטעם המבקש". כבר בשלב זה יצוין, כי עיון בהחלטה האמורה מעלה כי כלל לא מצוי בה מה שהמבקש מוצא בה ולכאורה לא הוחלט בגדרה לפסול את חוות הדעת.
 
           לטענת המבקש, בית המשפט שגה גם בכך שכלל לא נימק את ההחלטה לקבל את בקשת המשיבים ולפסול סעיפים רבים בחוות הדעת באופן שיעקרה מתוכן. וכי לגופו של עניין, ההחלטות, יחד עם ההוצאות לדוגמא שהושתו עליו, אינן מידתיות ואינן מאפשרות לו לנהל את תביעתו. המבקש סבור כי לא ניתנה לו אפשרות להגן על חוות הדעת שהגיש. חוות דעת זו, לגישת המבקש, עוסקת רק במה שהתיר בית המשפט, ואינה פוגעת בצדדים שלישיים המוקלטים במכשיר, כפי שחששו המשיבים. משום מה בית המשפט לא נימק והבהיר כיצד חרגה חוות הדעת מהוראותיו – ובכך גם הקשה על המבקש ועל המומחה מטעמו להביא חוות דעת חדשה.
 
           כמו כן, חוזר המבקש על הטענה שהציג בפני בית משפט קמא, לפיה ההחלטה מיום 26.6.2012 טעונה הבהרה, כיוון שניתן להבין ממנה כי המשיבים 4-1 הם אלו שנדרשו להגיש חוות דעת מטעמם בתוך שבוע, ולא המבקש (שהרי הוא כבר הגיש את חוות הדעת מטעמו). לו היה בית המשפט מבהיר את החלטתו, היה נמנע הצורך בכל המהלך שבא אחריה.
 
           נוכח כל האמור, מבקש המבקש לבטל את ארבע ההחלטות המוזכרות, כולל החיוב בהוצאות, ולקבוע כי חוות הדעת מטעם המבקש כשירה להגשה. המבקש נתן את הסכמתו לכך שהדיון בבקשה יתנהל לפי תקנה 410 לתקנות, אם כי לא למותר להעיר, כי להסכמתו האמורה צירף המבקש, שלא כדין וללא רשות, השלמה של טענותיו, נספחים וציטוטים מפרוטוקול הדיון. מהלך זה מאפיין את התנהלות המבקש, שבמקרים רבים אינו פועל על-פי כללי הדיון, מאריך שלא לצורך ומקשה מאד על בית המשפט. הפרשה דנן תוכיח שהתנהלות זו פוגעת בראש ובראשונה בעניינו של המבקש עצמו.
 
תגובת המשיבים
 
  1. בהתאם להחלטתי מיום 13.9.2012, נתקבלו מן המשיבים תשובות לבקשת רשות הערעור.
 
           ראשית, המשיבים סבורים כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור משום שהוגשה באיחור. לטענתם, למעשה הבקשה באה לנסות ולבטל את שנקבע בהחלטות (המתוארות לעיל) מיום 3.6.2012 ומיום 7.6.2012, אשר המועדים להגיש בקשות רשות ערעור בעניינן כבר חלפו. המשיבים סבורים כי בשל כך המבקש מנסה לקשור באופן מלאכותי את ההחלטות המאוחרות עם אלו הקודמות, אולם ניסיון זה מנוגד לדין. מן הפסיקה עולה בבירור, לטענת המשיבים, כי בקשות ההבהרה השונות של המבקש אינן יכולות להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור על ההחלטה שבה נדון הנושא שבמרכז המחלוקת.
 
           שנית, סבורים המשיבים כי מדובר בבקשת רשות ערעור בעניין של "הזמנת עדים", "סדר הבאת עדויות ואפן הגשת עדויות" ו"הטלת הוצאות משפט" – עניינים שבהתאם לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט), אין ליתן בהם רשות ערעור.
 
           שלישית, לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי שגויה טענת המבקש לפיה בית המשפט לא נתן לו זכות תגובה בטרם מתן ההחלטה מיום 26.6.2012. בקשת ההבהרה מצד המשיבים היתה אך לצורך מתן הוראות אופרטיביות (בעניין טכני של קציבת זמנים) על ידי בית המשפט ליישום אותן החלטות שנתקבלו קודם לכן (ביום 3.6.2012, ביום 7.6.2012 וביום 11.6.2012), בתגובה לבקשות המבקש. על כן עמדת המבקש היתה ידועה לבית המשפט זה מכבר. המשיבים אף מפנים לפסיקה בה נדחו בקשות רשות ערעור על החלטות שנתקבלו בלא מתן זכות תגובה, כיוון שלמרות הפגיעה בזכות הטיעון ברור היה כי אין בכוחה של תגובה לשנות את דעתו של בית המשפט (רע"א 5253/02 יוניטק טכנולוגיות בע"מ ואח' נ' מ.מ.ט.ל מערכות מחשבים וטכנולוגיה לתשתיות תקשורת (לא פורסם, 8.8.2002)).
 
           המשיבים אינם מתנגדים לכך שהדיון בבקשה יתנהל לפי תקנה 410 לתקנות.
 
דיון והכרעה
 
  1. לאחר עיון בבקשה ובתשובות, ובהסכמת הצדדים לכך, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה. דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כפי שיובהר בהמשך.
 
           תחילה אציין, כפי שכבר נרמז במהלך תיאור הרקע לבקשת רשות הערעור, כי, לצערי, מהלך פשוט, של הגשת חוות דעת מומחה, הלך והסתבך שלא לצורך, לא מעט בעטיו של המבקש, שפנה לבית המשפט בהודעות ובבקשות למיניהן, לעיתים שלא לצורך, והרבה במלל ובטיעונים מעבר לדרוש ובאופן שסיבך את ההתדיינות, וגם בשל עמימות מסוימת שהותירו החלטותיו של בית המשפט בכל הנוגע לאופן יישומן. המבקש גם לא סייע לבית משפט זה להתמצא בנבכי התיק, עת בחר שלא לשתפו בקיומן של מספר החלטות של בית משפט קמא, שהן בעלות רלוונטיות רבה ביותר לעניין שבפני, שניתנו לפני מתן ההחלטות נושא הבקשה דנא.
 
  1. כפי שכבר צוין, בניגוד למה שעולה מטיעוני המבקש ובניגוד להנחתו, נראה כי באף אחת מאותן ארבע החלטות, שבעטיין הוגשה בקשת רשות הערעור, לא נפסלה חוות דעת המומחה מטעמו של המבקש. כל שנקבע בהחלטה מיום 26.6.2012, הוא, שאם ברצונו של המבקש להגיש חוות דעת, הרי שעליו לעשות כן בתוך שבוע ימים. לא ניתן להבין החלטה זו, כנטען על-ידי המבקש, באופן שהיא מורה למשיבים להגיש חוות דעת. גם בשלוש ההחלטות שבאו לאחר מכן לא נפסלה חוות דעתו של המומחה. ככל שבשלב מסוים אכן נפסלה חוות הדעת שהגיש המבקש, הרי שהיה זה, אם בכלל, קודם לכן, בהחלטה מיום 3.6.2012.
 
           ואולם, להבנתי, גם קודם לכן לא ניתנה החלטה מפורשת וברורה באשר לפסילת חוות הדעת אותה לכאורה הגיש המבקש ביום 7.5.2012. ההחלטה היחידה אותה ניתן להבין ככזו הפוסלת את חוות הדעת, היא זו מיום 3.6.2012. ההחלטה האמורה ניתנה לאחר שהוגשה על-ידי המבקש בקשה להגשת חוות הדעת, ולאחר שהמשיבים, בתגובתם לבקשה, התנגדו להגשת חוות הדעת (או חלקים שלה) מטעמים שונים. כאמור, בהחלטה הנ"ל נקבע:
 
"בשיטת המשפט שלנו, יש להביא ראיות, לפי החלטות בית המשפט. לכן ניתן יהיה להעיד את הבודק, אך ורק לגבי מה שהותר לו לבדוק, ולהגיש בהקשר זה גם את דוח המעבדה, באמצעותו".
 
           כפי שכבר צוין לעיל, נוסח זה אינו ברור בעיניי כל צרכו. האם פירושו כי חוות הדעת מקובלת על בית המשפט אם לאו, מה הפגמים שבה (אם יש כאלה) ואילו מטענות המשיבים קיבל בית המשפט? מן הנוסח ומההקשר עולה כי ככל הנראה סבר בית המשפט שחוות הדעת שהוגשה אינה תואמת את החלטותיו הקודמות של בית המשפט, אולם אין זה ברור כלל באילו עניינים, והאם סבור בית המשפט כי ניתן "לרפא" את חוות הדעת על ידי מחיקת חלקים מסוימים. יוזכר, כי המשיבים בתגובתם הציגו נוסח "מושחר" של חוות הדעת, המשקף, לעמדתם, את אותם חלקים בחוות הדעת אשר עולים בקנה אחד עם הנחיות בית המשפט באשר להיקפה. בית המשפט, מצדו, לא התייחס לעניין זה, אלא הסתפק באותה אמירה כללית, אותה ניתן להבין, אולי, כפסילת חוות הדעת שהגיש המבקש. בית המשפט גם לא ביאר די הצורך החלטה זו בהחלטות שבאו מספר ימים לאחר מכן – ביום 7.6.2012 וביום 11.6.2012 – בעקבות בקשות נוספות שהוגשו לו.
 
  1. מכאן שניתן להבין את קשייו של המבקש בהתמודדות עם החלטה זו, אשר מחד גיסא הובנה על ידו כפסילת חוות הדעת מטעמו, ומאידך גיסא, הותירה אותו ללא תובנות שתסייענה לו בהגשת חוות דעת מתוקנת, התואמת לדרישות בית המשפט. קיומו של בלבול מסוים בעניין זה ניתן לזהות גם בתחילתו של הדיון מיום 12.9.2012 בו נשמעו מומחים מטעם ההגנה לעניין ההקלטות, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון. חוסר הבהירות באשר לשאלה האם נפסלה חוות דעתו של המומחה מטעם המבקש אם לאו ניכר בפרוטוקול הדיון. מדברי בית המשפט עולה כי הוא אינו סבור כי פסל את חוות הדעת שהוגשה, או את האפשרות להגיש חוות דעת, ובשלב מסוים הוא אף מתייחס לחוות הדעת כאילו כבר הוגשה; ואילו בא כוח המבקש מתייחס למצבו כאילו נפסלה חוות הדעת ואין באפשרותו להעיד את המומחה מטעמו.
          
  1. טענתם של המשיבים על כך שחלף הזמן להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 3.6.2012, שהיא לכאורה ההחלטה על פסילת חוות הדעת, מוצדקת במידה מסוימת. אכן, כפי שתואר לעיל, אם בשלב מסוים נפסלה חוות הדעת הרי שהיה זה אז, ולא בהחלטות נשוא בקשת רשות הערעור. אולם, מאידך, ההחלטה מתאריך 26.6.2012 היא זו שבה קצב בית המשפט מועד אחרון להגשת חוות הדעת מטעם המבקש, ונוכח חוסר הבהירות ששר לאחר ההחלטה מיום 3.6.2012, ניתן לומר כי ההחלטה המאוחרת היא זו שהבהירה אותה והעמידה אותה על פסים קונקרטיים ואופרטיביים. על כן, בנסיבות מקרה מיוחד זה, אינני מוצא לנכון לקבל את טענת המשיבים בדבר חלוף הזמן להגשת בקשת רשות ערעור.
 
           מסיבות דומות גם אינני סבור כי ניתן לקבל את טענתם של המשיבים לפיה מדובר בהחלטה מסוג ההחלטות שאין ליתן בעניינן רשות ערעור. מכלול ההחלטות (המוקדמות והמאוחרות) הוא שיצר אצל המבקש את הרושם, בין אם מוצדק ובין אם מוטעה, שנפסלה חוות דעתו וכי אינו יכול עוד להגיש חוות דעת חדשה. כלומר, ניתן לומר כי למעשה בקשת רשות הערעור היא על החלטות בנושאים הנוגעים לסיפא לס"ק (5) בצו בתי המשפט, קרי "החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה", שעליהן ניתן לתת רשות ערעור לפי הצו.
 
  1. יתכן שדחיית בקשת רשות הערעור במלואה עלולה להותיר את המבקש בלא אפשרות להעיד מומחה מטעמו בשאלת קבילותן של ההקלטות המקוריות, מבלי שהתקיים דיון ענייני בהתנגדות המשיבים לחוות הדעת; או, לחלופין, להותיר בעינה חוסר בהירות באשר למצב הדברים לאשורו. התנהלותו של המבקש – הן בבית משפט קמא, הן בבקשת רשות הערעור – רחוקה מלהיות מושלמת, אולם לא ראוי יהיה לתלות בו את כל האחריות למצב שנוצר – שעה שבית משפט קמא לא הבהיר בהחלטותיו את הפגמים בחוות הדעת שהגיש המבקש ולא פסק בבירור האם הוא מקבל את התנגדות המשיבים לחוות הדעת, כולה או חלקה. מתן רשות ערעור וקבלת הערעור בחלקו מתחייבים, לטעמי, נוכח אי הבהירות שיש הכרח להפיגה תוך מתן החלטות אופרטיביות ברורות בכל הנוגע לסוגית חוות הדעת. מובהר, אם כן, כי ביטול ההחלטות הנ"ל נעשה אך ורק כדי להסיר אי בהירות שלכאורה נוצרה, באופן שבית משפט קמא יבהיר עתה, כמפורט להלן, את החלטותיו האופרטיביות לעניין חוות הדעת.
 
15.      לא כך הוא באשר להחלטת בית המשפט מיום 22.7.2012 אשר דחתה, בצדק רב, את בקשת המבקש להגיש את תצהירו של מר אבנר שרון בו חיווה דעתו שחוות הדעת המקורית שנתן עומדת באמות המידה שהגדיר בית המשפט. מהלך זה לא היה ראוי. גם אם המהלך ננקט נוכח חוסר הבהירות בה היה נתון המבקש, בוודאי שאין כל יסוד להשמעת טיעון משפטי, במחלוקת בעניין היקף חוות הדעת, מפיו של המומחה שבחוות דעתו מדובר. דחיית הבקשה האמורה בדין יסודה והערעור ביחס להחלטה מיום 22.7.2012 נדחה.
 
15.      נוכח האמור לעיל דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה ששלוש ההחלטות הראשונות נשוא בקשת רשות הערעור (מהתאריכים 26.6.2012, 2.7.2012 ו-8.7.2012)  מבוטלות. בית משפט קמא יחליט בהתנגדויות המשיבים לחוות הדעת של מר שרון (כפי שכבר הוגשו לו בעבר), ויקבע האם ניתן להגישה כפי שהיא (בכפוף לחקירת המומחה), או שמא חוות הדעת חורגת ממה שהתיר בית המשפט בהחלטותיו מן התאריכים 19.1.2012, 9.2.2012, 11.3.2012, ואם כן – האם החריגה פוסלת את חוות הדעת כולה או רק חלקים הימנה. במידת הצורך, יחליט בית המשפט גם בבקשת המשיבים להגיש חוות דעת נגדית (לה התנגד המבקש).
 
16.      לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות נוכח תרומת המבקש למצב שנוצר ושחייב פניה לבית משפט זה ונוכח דחיית הערעור על ההחלטה מיום 22.7.2012. ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש בהחלטה הנ"ל עומדות, איפוא, בעינן.
 
           ניתן היום, ‏י"ד בחשון התשע"ג (‏30.10.2012).
 
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה ל  פסיקה חינם