Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 4957/12 I.Do.Diamonds Inc ואח' נגד פי.די.די יהלומים בע"מ
 


בבית המשפט העליון

                                                                                                                                                 רע"א  4957/12


לפני:  כבוד השופט  י' דנציגר

המבקשים:                                               1. I.Do.Diamonds Inc.
                                                                 2.. עידו איצקוביץ


                                                                     נ  ג  ד
       
המשיבים:                                                1. פי.די.די יהלומים בע"מ
                                                                 2. יוני צרויה
                                                                 3. אבנר שנור




בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 03.06.2012 בהפ"ב 53209-01-12 שניתן על ידי כבוד השופטת י' שבח

בשם המבקשים: עו"ד רפאל יולזרי; עו"ד אריק קופמן


                                                                                    החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 53209-01-12 מיום 3.6.2012, בו נדחתה בקשתם של המבקשים לבטל את פסק הבוררות מיום 10.6.2008 (להלן: פסק הבוררות) ואת פסק הבוררות המשלים מיום 12.12.2011 (להלן: הפסק המשלים) אשר ניתנו בידי הבורר, השופט (בדימוס) א' סטרשנוב (להלן: הבורר).

תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1. המבקשת 1 (להלן: החברה) היא חברה למסחר ביהלומים בארה"ב, שהמבקש 2 והמשיבה 1 החזיקו במניותיה בחלקים שווים. לאחר שהיחסים בין הצדדים נקלעו למשבר, ביקשה המשיבה 1 לפרוש מפעילותה בחברה. ביום 16.8.2006 חתמו הצדדים על הסכם היפרדות (להלן: ההסכם) שכלל תנית בוררות, וקבע, בין היתר, כי המשיבה 1 ויחידיה ימנעו מלפנות בעניין מסחרי ללקוחות החברה וכן ימנעו מניהול עסקי יהלומים בעיר לאס וגאס, במישרין או בעקיפין. הסכסוך בין הצדדים לא הסתיים והם האשימו זה את זה בהפרת ההסכם. בעקבות כך פנו הצדדים לבוררות. ביום 10.6.2008 ניתן פסק הבוררות, במסגרתו דחה הבורר את הטענה כי המשיבה 1 הפרה את ההסכם וקבע כי המבקשים הם אלו שהפרו אותו. נוכח כך חייב הבורר את המבקשים לשלם למשיבה 1 את יתרת חובם וקבע הסדר תשלומים לצורך זה. בעקבות כך הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הבוררות במסגרתה טענו כי הבורר פסק בניגוד לדין המהותי ובהמשך טענו כי בידיהם ראיות חדשות המעידות על כך שהמשיבים הפרו את ההסכם (להלן: הראיות הנוספות), ובכלל זאת ראיות המצביעות על כך שעובד בכיר לשעבר בחברה הקים חברה חדשה בחסות המשיבים ובשיתופם (להלן: חברת בריליאנס) והיא פועלת בעיר לאס וגאס בניגוד להסכם. בדיון שהתקיים ביום 18.4.2010 לפני השופט ד"ר ע' בנימיני הסכימו הצדדים להחזיר את הדיון לבורר, על מנת שידון בטענה לפיה קיימות ראיות חדשות ובמידת הצורך ייתן פסק בורר מתוקן. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין.

2. ביום 12.12.2011 ניתן הפסק המשלים, במסגרתו קבע הבורר כי הראיות הנוספות אינן ראיות חדשות, שכן המידע  על פעילותה של חברת בריליאנס היה ידוע עוד בטרם ניתן פסק הבורר ופעילות זו אף צוינה במפורש בפסק הבורר. הבורר הדגיש גם כי פעילותה של חברת בריליאנס נמשכה כשנה וחצי בלבד, וחזר על הקביעות אותן קבע בפסק הבוררות, כולל הקביעה לפיה המשיבים לא הפרו את ההסכם. בעקבות כך הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטול פסק הבורר והפסק המשלים.

3. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לפיה תוכנו של הפסק המשלים נוגד את תקנת הציבור וקבע כי לא הונחה כל תשתית להוכחת טענה זו. בית המשפט דחה גם את הטענה לפיה הבורר לא בחן בנפש חפצה את הראיות הנוספות וקבע כי הבורר ניתח ובחן ראיות אלה וקבע כי הן אינן חדשות, וזאת לאחר שזימן ארבע ישיבות לצורך העדה חוזרת של העדים שהעידו לפניו בהליך הבוררות הראשון. בית המשפט קבע בהקשר זה כי החלטת הבורר שלא להתיר למבקשים לזמן לעדות את בא כוחם הקודם של המשיבים, עו"ד גיסין, לא גרמה לכך שלמבקשים לא ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם. בית המשפט דחה גם את טענת המבקשים לפיה הבורר לא הכריע במסגרת הפסק המשלים בעניין שהובא להכרעתו, וציין כי הבורר לא נדרש לשוב ולבחון מחדש את הסכסוך שבין הצדדים, אלא רק להתייחס לראיות הנוספות ולהשלכותיהן על הסוגיות בהן הכריע בפסק הבוררות. בית המשפט הוסיף וקבע כי הפסק המשלים מחזיק 11 עמודים, במסגרתם סקר הבורר בהרחבה את ההליכים שהתנהלו בין הצדדים ואת הראיות הנוספות, ולפיכך דחה את טענת המבקשים לפיה הבורר לא נימק את הפסק המשלים. בית המשפט קבע עוד כי טענת המבקשים לפיה הבורר סטה מהוראות דיני החוזים היא טענה ערעורית מובהקת שאינה מקימה עילה לביטול פסק הבוררות. נוכח כל זאת דחה בית המשפט את הבקשה לביטול פסק הבוררות והפסק המשלים, והורה על אישורם של פסק הבוררות והפסק המשלים לפי סעיף 28 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

4. בבקשה דנן חוזרים למעשה המבקשים על כל הטענות אותן העלו לפני בית המשפט המחוזי, וטוענים כי שגה בית המשפט כאשר לא קיבל את טענותיהם בנוגע לפגמים שנפלו בפסק הבוררות ובפסק המשלים. במסגרת זאת טוענים המבקשים, בין היתר: כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מכך שמסקנותיו של הבורר "מעלות תמיהות רבות" ומעוררות חשש כי לא בחן את הראיות הנוספות ולפיכך פסק הבוררות והפסק המשלים נוגדים את תקנת הציבור; כי שגה בית המשפט כאשר התעלם מכך שלא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם או להביא את ראיותיהם לפני הבורר; וכי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מכך שהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו ולא נימק את פסק הבוררות ואת הפסק המשלים.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי בקשתם היא הזדמנות לחזק את אמון הציבור במוסד הבוררות וכי להכרעה בה השלכה על כלל ציבור המתדיינים בבתי המשפט ובהליכי בוררות. נוכח כל זאת עותרים המבקשים לכך שבית משפט זה יקבע כי פסק הבוררות והפסק המשלים בטלים, ולחלופין מבקשים כי פסק הבוררות יתוקן כך ששתיים מהוראותיו יימחקו ממנו.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובתם של המשיבים.

6. כידוע, רשות ערעור על החלטות של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605, 616-615 (2004); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (טרם פורסם, 11.2.2008), בפסקה 20 להחלטתי; רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (טרם פורסם, 25.2.2008), בפסקאות 26-25 להחלטתי; רע"א 4323/11 ליאון נ' סחיש (טרם פורסם, 19.9.2011) בפסקה י"ח להחלטתו של השופט א' רובינשטיין). מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין היות שהבקשה אינה מגלה שאלה משפטית או ציבורית, וכל כולה עוסקת בסכסוך הפרטני שהתגלע בין הצדדים. כמו כן איני סבור כי למבקשים נגרם עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

7.  למעלה מן הצורך אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. המבקשים חוזרים למעשה, כאמור, על כל הטענות אותן העלו בבית המשפט המחוזי, וטענות אלה נבחנו ונדחו לגופן. יתרה מכך, עיון בפסק הבוררות ובפסק המשלים מלמד כי אין בסיס לטענה לפיה הם לא נומקו כראוי. הבורר בחן את טענות הצדדים, את הראיות ואת הדין הרלבנטי, הכריע בסוגיות שעמדו לפתחו ונימק את הכרעתו. לפיכך, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר דחה את בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות והפסק המשלים.

8. סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות. בנסיבות אלה מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אותה הגישו המבקשים יחד עם הבקשה דנן.

ניתנה היום, ו' בתמוז התשע"ב (26.6.2012).

                                                                                                                               י' דנציגר

                                                                                                                                 ש ו פ ט