Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> פ 1081/06 מדינת ישראל - משרד התעשייה והמסחר נגד אופז עדי
 
בית משפט השלום תל אביב-יפו                                                                                          בתאריך: 12/11/2006



                                                                                                                                                    פ 1081/06

בפני:  1. כב' השופט/ת דורית רייך - שפירא

מאשימים:                                                1. מדינת ישראל - משרד התעשייה והמסחר


                                                                                         - נגד - 

             
נאשמים:                                                  1. אופז עדי - בעצמה

                                                                  ב"כ מאשימים:  1. עו"ד קינן טלי

                                                                  ב"כ נאשמים:  1. עו"ד זאב מאי



                                                                                ג ז ר  -  דין

הנאשמת עדי אופז, ילידת 1944, הורשעה לאחר ניהול הוכחות בעבירה על סעיף 12 לחוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו-1996 (להלן: "החוק"). הנסיבות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין שיצאה מלפני ב- 2.11.2006, ואין צורך לחזור. לשם הבהירות יאמר כאן בתכלית הקיצור, שבתאריך 3.11.2003 במהלך עבודתה כמתווכת דירות כתבה הנאשמת זיכרון דברים עבור לקוחותיה, וכך הם התקשרו בעסקת קניית דירה, שביצועה נתקל בקשיים.

קודם לשמיעת הטיעונים לעונש העיד לתביעה  מר אבי אבירם, חוקר במשרד התמ"ת, אשר טען, שבלשכתו תלונות רבות נגד מתווכים הנוקטים בשיטות שונות, כולל הפעלת לחץ, על מנת להחתים לקוחות על מסמכים משפטיים. הוא הסכים שנסיבות המקרה דנן לא דומות למקרים עליהם העיד.

התובעת ביקשה מבית המשפט לגזור על הנאשמת עונש כבד, שיהלום את העבירה החמורה שהנאשמת עברה, כדי להפיק רווח  תוך הפרת חובתה המקצועית. בנסיבות אלו ראוי לטענת התובעת להשית על הנאשמת קנס כספי כבד ולחייבה בחתימה על התחייבות להימנע מעבירה. בנוסף ביקשה התובעת שבית המשפט ישתמש בסמכות שבסעיף 16 לחוק, וישלול את רישיונה של הנאשמת לעסוק בתיווך לא רק על תנאי כי אם גם בפועל , ולו לתקופה קצרה, כדי לעשות לשרוש התופעה, ולהשיג הרתעה אישית וכללית.

הסנגור, שלא הביא ראיות לעונש, ביקש מטבע הדברים, להקל עם הנאשמת. שלא כמקובל, נדרש הסנגור גם בשלב זה של המשפט להרשעת הנאשמת, למרות שהעד העיקרי  מטעם התביעה לא היה אמין על בית המשפט. הסניגור מצא לחלוק על ממצאי הכרעת הדין בהקשר  לכוונת הנאשמת בעריכת המסמך המשפטי ובהקשר לתועלת הכלכלית שהתכוונה להפיק ממנו.

מעבר לכך ביקש  הסניגור לקבל שהנאשמת, העוסקת שנים רבות בתיווך, הבינה והפנימה את המסר העולה מהכרעת הדין המרשיעה. לדעתו אין להשוות את המקרה דנן למתווכים  הנוטלים חרות לעצמם, מכינים מסמכים משפטיים, ומשלימים "שלדי חוזים" הכתובים על טפסים סטנדרטיים. הסנגור הדגיש את נקמנותו של המתלונן, שלטענתו, הפיץ בכל משרדי התיווך את הכרעת הדין המרשיעה, יום לאחר שיצאה מלפני בית המשפט, על מנת לגרום לנאשמת נזק חמור ככל האפשר. הסנגור נדרש לנסיבות האישיות, ולמצב הכלכלי הקשה של הנאשמת, השקועה בהליך גירושין מסובך, וביקש לא לפגוע ברישיונה ולהסתפק בקנס מתון ככל האפשר.

הנאשמת פנתה לבית המשפט פנייה נרגשת ואמרה, שעצם הרשעתה בדין היא עונש חמור  מאוד מבחינתה. לאחר עשרים שנות עיסוק במקצוע ללא  תלונה ו/או הסתבכות מכל סוג שהוא שמה הטוב והמוניטין שצברה הוכפשו והוכתמו. המתלונן, שאיננו אדם אמין, כפי שעולה, לדעתה, מהכרעת הדין, פעל, לטענתה, בחוסר מצפון בכוונה מפורשת שלא לשלם את המגיע לה, תוך שהוא נעזר בבעלה בנפרד, והכל על מנת לפגוע בה ובעסק שלה.

אף אחד מבאי כח הצדדים לא הציג תקדימים לתמיכה בטיעוניו.

לאחר ששמעתי הטיעונים, הגעתי למסקנות כדלקמן:

1.  אינני נותנת משקל לעדותו של מר אבירם בשלב זה, בהיעדר תיעוד קביל ו/או אסמכתא משפטית.

2.  מאידך- מקובלת עלי טענת התובעת, שבבסיס העבירה שבדיון, כוונת המחוקק להגן על צרכנים מפני רצונם של מתווכים להפיק רווחים. לנוכח טיעוני הסנגור, מוצאת אני לציין, שבמקרה זה, בהיעדר חתימת המתלונן מראש על התחייבות בכתב כפי שדורש החוק, היה לנאשמת חשוב מאוד להביא את המתלונן והקונה להתקשרות במסמך משפטי, ובכך לבסס כלפי המתלונן את זכאותה לתשלום עמלת תיווך. הנאשמת הייתה מודעת, שכל עוד לא נכרתה בין הצדדים עיסקה, והמתלונן לא חתם על התחייבות לטובתה, היא לא זכאית לעמלה, והיה לה חשוב, שהמסמך ייחתם לשביעות רצון המתלונן, ועל מנת להניע המתלונן להסכים לחתום על התחייבות לטובתה חשוב שיהיה מסמך משפטי חתום המאשר עסקה לשביעות רצונו של המתלונן. עד עצם הרגע הזה סבורה הנאשמת, שמגיעה לה עמלה בזכות ולא בחסד.

3.  כפי שפורט בהכרעת הדין, המחוקק אוסר על מתווכים לערוך ולסייע לעריכת מסמכים משפטיים, כדי למנוע ככל האפשר קשירת עסקאות מקרקעין, שעלולות לגרור הצדדים לעיסקה, להסתבכויות כלכליות חמורות. בהקשר זה מוצאת אני להעיר, וגם זאת בעקבות טיעוני הסנגור לעונש, שהחזקת מלאי טפסי חוזים על ידי מתווכים, עלולה להוות הוכחה שמתווכים אלו מתכוונים להחתים הלקוחות על מסמך משפטי ולשמש התביעה כראיה אפשרית נגד אותם מתווכים. אך מבחינת הסתבכות משפטית אפשרית, אינני משוכנעת, שהחתמה על "חוזה מוכן" חמורה יותר מהכנת חוזה באופן ספורדי על ידי מי שאיננו עו"ד. שכן, חוזה על גבי טופס עשוי להיות מפורט ומושקע הרבה יותר ממסמך משפטי, הנכתב בהינף קולמוס ללא כל מיומנות משפטית.

4.  הצטברותן של הנסיבות לחומרה, מצדיק היענות לבקשת התובעת, והחמרה בעונשה של הנאשמת.

5.  יחד עם זאת, ולמרות החומרה, כמו בכל מקרה כך גם כאן, אתחשב בנאשמת  ובנסיבותיה האישיות. מוצאת אני ליתן משקל נכבד לקולא למשקלן המצטבר של הנסיבות כדלקמן:

א)   עברה הנקי של הנאשמת מכל עבירה שהיא בכלל ומעבירות על החוק בפרט.

ב) העובדה שלמרות שהחוק נכנס לתוקפו לפני למעלה מעשר שנים, למרות דברי העד באשר לנפיצותה של העבירה, ולמרות שבפועל מתווכים אינם מקפידים בשמירה על הוראות החוק כעולה ממספר לא מבוטל של פסקי דין, שהכריעו בסכסוכים אזרחיים שבין מתווכים ללקוחותיהם, מטיעוניי ב"כ הצדדים בפני (שכאמור לא הביאו שום אסמכתאות), וממיטב הבדיקה שאני בדקתי עולה, שזו פעם ראשונה שמתווך מורשע בפלילים בגין עבירה על סעיף 12 לחוק.

ג)מן המפורסמות, שבעת גזירת עונש, כשמדובר באכיפה תקדימית, לצד חובתו של בית המשפט לומר דברים ברורים, שכוונתם להשיג הרתעה, עליו ליתן משקל להיעדר אכיפה עד כה, בבחינת "אין עונשין בטרם מזהירים". ראו לעניין זה ת.פ. 3348/90 מ"י נ' משה קרן (לא פורסם):

            "אין ביהמ"ש נוהג להניף את שוט הענישה בבת אחת ובמלוא העוצמה בתחום המצוי עדיין בשלב התהוות, וגם כאשר המעשים הנדונים מחייבים ענישה חמורה, יש לנקוט בהדרגה."

ד)   בפועל, למרות פסק דין לטובת הנאשמת ופתיחה בהליכי הוצאה לפועל נגד המתלונן, עד היום הנאשמת לא הפיקה את הרווח המקווה. לעומת זאת ספגה נזק כלכלי ואישי כבד.

6.  שקילת הנסיבות לחומרה ולקולא ועריכת האיזונים ביניהם מביאים אותי למסקנה שאין למצות עם הנאשמת  את מלוא חומרת הדין.

7.     סוף דבר  -  אני גוזרת על הנאשמת כדלקמן:

א)      קנס בסך 5000 ש"ח, שישולם ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 01/01/07 ובכל 1 לחודש שאחריו. לא ישולם תשלום אחד במועדו תעמוד היתרה לפירעון ב-8 לאותו חודש.

ב)      חתימה על התחייבות בסך 15,000 ש"ח שבמשך שנתיים לא תעבור את העבירה שבה הורשעה.

ג)    לא ישולם הקנס ו/או לא תיחתם ההתחייבות תיאסר הנאשמת ל-45 יום.

ד)   חודשיים השעיה על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שנתיים מהיום לא תעבור את העבירה שבה הורשעה בתיק זה.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום כ"א בחשון, תשס"ז (12 בנובמבר 2006) במעמד הצדדים

                                                                                                                     דורית רייך שפירא, שופטת