Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 779/76 שוחט נ' שוחט
 
 
(פ"ד לב (1) 580)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 779/76


השופטים: כבוד השופט ויתקון,
כבוד השופט שמגר,
כבוד השופט אשר


המערער: יעקב שוחט
המערער טען לעצמו

נ ג ד

המשיבה: איוט כרמלה שוחט



ערעור  ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטים ש' לוין, מ' בן-דרור, ע' זמיר), מיום 20.9.1976, ב-ע"א 23/76, שלפיו נתקבל ערעורה של המשיבה ונדחה ערעורו של המערער על החלטתו של יושב-ראש ההוצאה-לפועל, תל-אביב-יפו, מיום 29.12.75, ב-המ' 55/75, תיק הוצל"פ – מזונות מס' 78/75.

פ ס ק  -  ד י ן

השופט שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שבו נתקבל ערעור המשיבה על החלטתו של יושב-ראש ההוצאה-לפועל בתל-אביב והוחלט לקבל את ערעור המשיבה, לדחות את הערעור שכנגד של המערער ולחייב את המערער בתשלום חוב של דמי-מזונות בסכום כולל של 8,300 ל"י.

2. אלו עיקרי העובדות הצריכות לענין:

המערער והמשיבה היו נשואים זה לזה ולהם ילד כבן שמונה. נתגלעו סכסוכים בין בני-הזוג ובשלב מסויים עזבה המשיבה את הבית ונטלה עמה את בנה הקטין. אותה עת הגישה תביעת מזונות וביום 17.10.1972 נפסקו לה מזונות זמניים בסך 400 ל"י, עבורה ועבור הקטין. הצו הזמני אושר בפסק-דינו הסופי של בית-המשפט המחוזי וניתן לו תוקף עד לסוף אוגוסט 1975. בתקופה בין דצמבר 1972 עד דצמבר 1974 או בחלק ממנה, עשו הצדדים נסיון להשלים ביניהם וגרו תקופה מסויימת יחדיו ואף נסעו יחד לחוץ-לארץ.

ביום 14.10.1975 נפסקו למשיבה מזונות בסכום של 500 ל"י ולקטין מזונות בסכום של 1,000 ל"י לחודש; אולם המשיבה ויתרה לבסוף על המזונות שנפסקו לה במסגרת הסכם גירושין שנערך בין הצדדים ביום 4.12.1975 ובעקבותיו גם ניתן הגט.

3. הערעור שבפנינו נסב על כספים שהיו צריכים להשתלם על-ידי המערער, לטענת המשיבה, בתקופה שבין דצמבר 1972 לבין דצמבר 1974. הבקשה לנקיטת הליכים בקשר לסכומים אלה הוגשה על-ידי המשיבה ליושב-ראש ההוצאה-לפועל רק ביוני 1975, היינו לפני הגט ואף לפני ההסכם שקדם לו והתייחסה לתקופה של שמונה-עשר חודש. המערער הגיש מצדו בקשה שנשענה על הוראותיו של סעיף 19 לחוק ההוצאה-לפועל, תשכ"ז-1967, שלפיה אינו חייב עוד דבר מאחר ופרע את דמי-המזונות בתקופה האמורה, הואיל והמשיבה ובנם הקטין התגוררו עמו באותו זמן, בדירתו והוא כיסה צרכי מחייתם. לשם תמיכה בטענתו הביא עדותו של בעל מכולת שממנו רכשו בני-הזוג מצרכי מזון בתקופה הרלוונטית; גם מתצהירה של המשיבה עלה, כי התגוררה חלק מאותה עת יחד עם המערער ואף נסעה עמו לחוץ-לארץ. זאת ועוד, המערער הגיש קבלות על תשלום המזונות במשך שלושה חדשים וכן קבלה על תשלום סכום של 560 ל"י, החופפת בחלקה את התקופה שעליה נסבה הבקשה של המשיבה. על-כן קבע יושב-ראש ההוצאה-לפועל, כי -

"מתוך חומר הראיות שהובא בפני על-ידי שני הצדדים הוברר כי המבקש אכן נשא בפועל במזונות המשיבה ובנם המשותף בחלקה הגדול לפחות של התקופה נשוא הבקשה הזו אשר בה התגוררו המשיבה והבן בדירתו של המבקש. אין גם ספק כי שעור ההוצאות  לאותה תקופה יחסית כפי שנקבע להלן עלה מעבר לסך של 400 ל"י לחודש בהתחשב ביוקר המחיה ובהוצאות המינימליות הכרוכות בהחזקת הדירה....."

אשר לאורך התקופה, שבה התגוררו בני-הזוג יחד, קבע יושב-ראש ההוצאה-לפועל על-פי אומדן כי תקופה זו עמדה לפחות על שני שליש מן התקופה נשוא הדיון, דהיינו על שנים-עשר חודש לפחות מתוך שמונה-עשר חודש. מכאן החלטתו כי המערער חייב עדיין בתשלום מזונות עבור ששה חדשים בלבד, היינו 2,400 ל"י.

בית-המשפט המחוזי, אשר בפניו נדונו ערעורה של המשיבה על ההחלטה, שלפיה מצטמצמת זכותה לתשלום מזונות לתקופה של ששה חדשים בלבד וערעורו שכנגד של המערער אשר חלק גם על החיוב בתשלום עבור ששה חדשים כנ"ל, קבע לאור החשבונות והחישובים שהובאו בפני יושב-ראש ההוצאה-לפועל, כי המחלוקת נסבה על סכום של 8,300 ל"י.

אשר למזונות קבע בית-המשפט, כי מדובר על החלטה ברורה של ערכאה שיפוטית אשר שומה היה על יושב-ראש ההוצאה-לפועל לבצעה ככתבה וכלשונה. הטוען כי פרע את החוב עליו עול הראיה, אולם כל מה שהצליח המערער להוכיח, לדעת בית-המשפט המחוזי, היה כי פרע את המזונות עבור שלושה חדשים בלבד. אומר בית-המשפט בפסק-הדין העיקרי, מפיו של כב' השופט זמיר:

"המונח 'מזונות' הינו בעל משמעות מיוחדת, והוא טומן בחובו את הרעיון העקרי של מתן אפשרות  לקיום כלכלי של הזכאי לקבל את דמי המזונות. אין מקום לומר, כי כספים ששלם חייב במזונות לזכאי בהם, ואשר במהותם אינם מהווים כספים לשם קיומו היום-יומי של הזכאי למזונות – יוכלו להיחשב כדמי מזונות לענין זיכויו של החייב לגבי חיוב  בפסק-דין לתשלום דמי מזונות כאלו.

ההחלטה למזונות זמניים אינה קובעת כל תנאים שלפיהם תהיה המערערת זכאית למזונות שנקבעו בהחלטה, או שזכאותה זו תוגבל. ההחלטה קובעת את חיובו של המשיב בדמי המזונות, ללא כל תנאים והגבלות, ורק תשלום בפועל לכיסוי דמי המזונות החדשיים יהווה את טענת 'פרעתי' לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ."

בית-המשפט סבר, כי מאחר והמערער לא הרים את הנטל שהיה מוטל עליו לפי סעיף 19 הנ"ל, עומד החיוב בעינו. כל עוד ובית-משפט מסומך לא פסק אחרת, יש לראות את ההחלטה הראשונה המכילה את החיוב בתשלום מזונות כשרירה וקיימת. יתירה מזאת, ביום 14.10.1975 ניתן פסק-דין סופי בתיק מ"א 1805/72, הוא התיק אשר בו נפסקו תחילה המזונות הזמניים שעליהם נסב הערעור שבפנינו, ובפסק-הדין נאמר כי הצו הזמני שניתן בבקשה 2613/72 מתאשר ויהיה בתוקף עד סוף אוגוסט 1975. במילים אחרות, ניתן היה לצפות לכך כי לו היה יסוד לצמצומה של התקופה שלגביה חלה חובת תשלום המזונות הזמניים, היה מקום להעלאתה של טענה כגון זו לפחות עובר למתן פסק-הדין ביום 14.10.1975 וממילא גם היתה באה התייחסות של בית-המשפט לכך ומה גם שפסק-הדין ניתן אחרי הסכם הפשרה בין הצדדים.

אגב, בהסכם הגירושין הובאה התייחסות לחוב הנ"ל וצוין כי החוב עד ליום 1.9.1975 מסתכם בסכום של 8,800 ל"י.

בית-המשפט הזכיר כי סעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, קובע, כי מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית-המשפט, אולם לדעת בית-המשפט המחוזי הוראה זו אינה חלה במקרה שבפנינו לאור האמור בסעיפים 2 (א) ו-3 (א) לחוק הנ"ל המפנים להוראותיו של הדין האישי. בהקשר זה קבע כב' השופט לוין, שהצטרף לדברים הנ"ל שהובאו בפסק-הדין העיקרי, כי אפילו חל במקרה דנן סעיף 11 (ב) הנ"ל, הרי לא יכול היה המערער להיוושע ממנו, מאחר ויש לראות בפסק-הפשרה הנ"ל רשות להוציא-לפועל את החלטת-הביניים שניתנה בתוך תקופת השנתיים אשר אליה מתייחס סעיף 11 (ב).

על-כן דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המערער, קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע, כי ניתן לבצע את ההחלטה לתשלום דמי-מזונות בסך כולל של 8,300 ל"י.

4. בערעורו בפנינו חוזר וטוען המערער את כל שטען בשתי הערכאות שקדמו לנו, היינו כי מאחר ונשא בפועל במזונותיהם של האשה והבן, אין לגבות ממנו את החוב על-פי פסק-הדין. כן השיג נגד יתר מסקנותיו של בית-המשפט המחוזי שעליהן התבסס החיוב שהוטל עליו.

5. אינני סבור כי יש ממש בטענתו המרכזית של המערער, שלפיה יש לראותו כמי שפרע את התשלומים שהוטלו עליו על-פי החלטתו של בית-המשפט המחוזי כאשר הערכאה האמורה הורתה על תשלום המזונות הזמניים, כפי שאושרו לאחר מכן מחדש בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

השאלה שניצבת בפנינו איננה הקושיה הכללית אם רשאי חייב להוכיח כי פרע חוב פלוני שלא על דרך התשלום במזומנים, נושא שלגביו כבר פסק בית-משפט זה בעבר (ע"א 492/60 מוראל חברה להשקעות ולמימון בע"מ, ואח' נ' יעקב קרבצוב, פ"ד טו 1776, בע' 1784, 1786) ואף לא השאלה אם משתרעת הלכה זו גם על חוב פסוק של מזונות אשר לידתו כמובן בהכרעה שיפוטית. השאלה שבפנינו מצומצמת יותר והיא אם אכן יצא המערער, כטענתו, פטור בלא כלום, למרות שבית-המשפט חייב אותו בתשלומו של סכום קצוב במזומנים מדי חודש, אם הוכיח באופן כללי כי האשה והבן אשר במזונותיהם חוייב, שהו בביתו חלק מן התקופה וכי הוא כיסה הוצאותיהם למחיה ולמדור מבלי שהוכח מה שיעור ההוצאות שבהם נשא.

 כאשר מדובר על הכרעה שיפוטית ברורה בדבר קביעת סכום קצוב אשר בתשלומו חייב פלוני בראשיתו של כל חודש, אין הוא יוצא ידי חובתו, לאור נטל הראיה המוטל עליו לפי סעיף 19 (א) הנ"ל, אם כל שהוא טוען הוא כי חיובו על-פי הפסק קויים עד מיצויו, מאחר והדאגה למזונותיהם של הזכאים חלפה ונעלמה עקב כיסוי צרכיהם על-ידי החייב בדרך אחרת. בית-המשפט פסק על זכותה של המשיבה ובנה למזונותיהם בשיעור מוגדר וקצוב על-פי מערכת נתונים עובדתית שהוכחה בפניו. אם חל שינוי בנסיבות, יכול היה המערער ליזום הליכים משפטיים, כדי לשנות את ההחלטה בדבר מזונות זמניים כפי שנתקבלה או לפחות לנסות ולהוכיח בצורה חד-משמעית וברורה בהתדיינות שהיא נשוא ערעור זה, כי הסכום אשר בתשלומו חוייב לידי הזכאים, בהסכמתם, בשינוי צורה, היינו בלבוש טובין ומצרכים או בדרך דומה אחרת, וכל זאת בשיעור זהה למה שנקבע על-ידי בית-המשפט. אולם כל עוד עומדת ההחלטה של בית-המשפט המוסמך בעינה, לא יצא המערער ידי חובתו כאשר הביא עדות על כך שהאשה שהתה חלק מן הזמן במחיצתו ואף נסעה עמו לחוץ-לארץ וכי רכש מזונות במכולת, בסכום שלא הוגדר ולא הוכח באופן מלא ובמועדים שלא תוארו במדוייק. במילים אחרות, תקפה של החלטה שיפוטית מחייבת, בדבר תשלום קצוב, אינה בטלה מן העולם ללא הוכחה ברורה, כי לפחות ניתנה, בהסכמה, הספקת מצרכים וטובין אחרים בסכום זהה לזה שנפסק בבית-המשפט. סיכומו של דבר, המערער רשאי היה לחזור ולפנות לערכאות בעוד מועד ולבקש שינוי ההחלטה בדבר מזונות זמניים ואזי היה בית-המשפט שומע גם דברי הצד השני, או לחלופין יכול היה המערער להביא ראיות המוכיחות – כדי שכנועו של בית-המשפט – חפיפה מלאה בין החוב, כפי שהוגדר על-ידי בית-המשפט בהחלטה בדבר מזונות זמניים, לבין מה שפרע בדרך כלשהי, הלכה למעשה, משלא נקט באף אחת משתי החלופות – נשארת חובת תשלום המזונות בעינה.

6. בשולי דברים אלה אוסיף, כי לא ראיתי בהסכם-הפשרה שבין הצדדים מקור להסקת מסקנות לצורך הסוגיה שבפנינו, כפי שסבר בית-משפט קמא. סעיף 4 להסכם הגירושין קובע, כי האשה מצהירה שכל החובות בתיקי ההוצאה-לפועל מסתכמים בסך 8,800 ל"י, שהיא מוותרת על כל סכום העולה על כך ועיקרו של דבר -

"הצדדים מסכימים בזה כי גורל הסך 8,300 ל"י יוכרע על-ידי פסק-דין סופי שיינתן לגביו."

אין בדברים אלה כדי לבטא ויתור מצד המשיבים על הזכות למזונות או כדי להוות הודאה מצד הבעל כי הוא חייב את הסכום. הדברים נכתבו כאשר ההליכים, שהגיעו עתה אלינו, כבר החלו וכל שניתן ללמוד לגבי הבעל מהנוסח הוא כי ציפה להכרעה השיפוטית בדבר קביעת חבותו והיקפה ותו לא.

7. בבית-המשפט המחוזי עלתה בין היתר גם השאלה אם יש ליישם למקרה שבפנינו את הוראותיו של סעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, הקובע לאמור:

"מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט."

הטענה של המערער היתה, כי מאחר ולא נתבקשה וממילא לא התקבלה רשותו של בית-המשפט, הרי אין מקום להעלאתה של דרישה לגבי חוב אשר נוצר לפני תחילה התקופה שנקצבה בסעיף 11 (ב) הנ"ל. סברתו של בית-המשפט היתה כי סעיף 11 (ב) הנ"ל כלל אינו חל על עניננו, כי חזקה עלינו מצוותם של סעיפים 2 (א) ו-3 (א) לחוק הנ"ל שלפיהם, אם חייב פלוני במזונות בן-זוגו או ילדו הקטין, לפי הוראותיו של הדין האישי החל עליו, אין הוראותיו של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, חלות על מזונות אלה.

8. הפירוש המתואר בדבר היקף תחולתו של החוק הנ"ל איננו מקובל עלי. המחוקק קבע בסעיפים 2 (א) ו-3 (א) הנ"ל לאמור:

"2 (א) אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.
3 (א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה." (ההדגשות שלי – מ'ש')

מן הכתוב ניתן ללמוד כי אי-תחולתו של החוק הנ"ל מתייחסת לחיוב במזונות, היינו לשאלה המהותית בדבר קיום חובתו של פלוני – שחל עליו דין אישי – לשאת במזונותיו של בן-זוגו או של ילדו הקטין, וכן בקשר למהותה של החובה, אם היא קיימת, והיקפה. בקשר לאלה פונים אל הוראותיו של הדין האישי החל על פלוני ואין נזקקים להוראותיו של החוק הנ"ל המגדירות בסעיפים 4 עד 7 שבו את מהות החובה ואת היקפה.

לא כן מי שאיננו חל עליו דין אישי מסויים או מי שהדין האישי שלו אינו מחייבו במזונות ילדיו הקטינים או ילדיו הקטינים של בן-זוגו, אשר לגבי מהות חובותיו והיקפן מפנה המחוקק אל סעיפי החוק הרלוונטיים.

השאלה הניצבת בפנינו בתיק זה איננה אם המערער חייב במזונות אשתו ובנו הקטין אלא אם חלים כאן הסייגים הפרוצידורליים שנקבעו בסעיף 11 (ב) ובהוראות אחרות של החוק או, במילים אחרות, אם חלות ההוראות של סעיף 11 (ב) או, למשל, של סעיף 12 (א) לחוק, רק לגבי מי שאין דין אישי החל עליו או לגבי מי שהדין האישי אינו מחייבו במזונות, כאמור לעיל. במידה ושאלה זו נתעוררה בבית-משפט זה בעבר (ע"א 183/59 שריה שחר נ' זהבה שחר, פ"ד יד 613; פ"ע מה 163, בע' 615; ע"א 174/69 חיים כהן נ' רבקה כהן (אביאני) וערעור שכנגד, פ"ד כג (1) 189 ו-המ' 22/72 עמוס נדב נ' לילי נדב, פ"ד כו (1) 603), נפסק כי כל הוראותיו של החוק הנ"ל, מתחילתן ועד סופן, אינן חלות על מי שחייב במזונות לפי הוראותיו של הדין האישי החל עליו (ב-ע"א 174/69, אמנם הועלתה השקפה זו בגדר הבעת ספק בלבד, אך שני פסקי-הדין האחרים החלטיים יותר בקביעתם).

אין ספק כי לו היה נוסחם של סעיפים 2 (א) ו-3 (א) הנ"ל חד-משמעי, היה עלינו לכפוף עצמנו למסקנה כי כל ההוראות, חשובות ככל שתהיינה, הבאות להבטיח, בין היתר, זכויותיו של קטין (סעיף 12 (א)), זכויותיו של חייב (סעיף11), החלת כללי המשפט הבינלאומי הפרטי (סעיף 17) ועוד, אינן חלות על רוב רובה של האוכלוסיה בארץ, כי הרי יש לה דין אישי החל עליה לענין חובת המזונות. הווה אומר, הטענה היא כי מאחר ורוב תושבי הארץ הם מושלמים, דרוזים, בני העדות הנוצריות המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה או יהודים (ראה סעיף 2 (ב) לחוק), הרי לא תחול עליהם, לדוגמה הוראה בת-חשיבות ומשמעות רבה, כגון זו הכלולה בסעיף 12 (א) שלפיה:

"הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על-ידי בית המשפט."

אלא אם אינם חייבים לפי הדין האישי שלהם במזונות ילדם הקטין (ראה סעיף 3 (ב)). למותר להזכיר, כי בית-משפט זה פסק באורח עקבי על תחולתו של סעיף 12 (א) האמור על כל ההסכמים בדבר מזונותיו של קטין, היינו גם אם חל דין אישי על הקטין ועל הצד השני להסכם.

סבורני כי נוסחו של החוק אינו מחייב פירוש מצמצם, שיש בו כדי לשלול מן הרוב המכריע של הקטינים הזכאים למזונות הגנה כה חשובה כגון זו שהובאה בסעיף 12 (א) ושיש בו כדי לייחד תחולתן של חלק הארי מהוראות סעיפים 8 ואילך למספר המועט של מתדיינים שאינו חל עליהם דין אישי או שהדין האישי שלהם אינו מטיל עליהם חובת מזונות לגבי ילדיהם הקטינים. כאמור לעיל, מקובלת עלי יותר ההשקפה כי כל שביקשו סעיפים 2 (א) ו-3 (א) לקבוע, הוא כי יש לפנות לדין האישי באשר לחובת המזונות וכי לגבי כל יתר הוראות החוק, מסעיף 8 ואילך, אין נפקא מינה אם חובת המזונות עולה מן הדין האישי או מכוח הקבוע בסעיפים 4 עד 7 (ראה לענין זה רשימתו של ד"ר מנשה שאוה בעיוני משפט, כרך ג', ע' 337 והדברים אותם הביא המלומד הנ"ל בספרו על הדין האישי בישראל, ע' 199-205. השווה דברי מר אריאל רוזן-צבי, עיוני משפט, כרך ה', ע' 113, 116).

אך מובן כי אזכורו של סעיף 12 (א) הובא בגדר דוגמה בלבד וכל האמור לגבי סעיף זה חל גם על הוראותיו של סעיף 11 לחוק.

מן האמור לעיל עולה מסקנתי כי סעיף 11 יחול גם על מקרה כגון זה שבפנינו, שבו היה המערער חייב במזונות אשתו ובנו הקטין לפי הוראותיו של הדין האישי אשר חל עליו; אולם גם אם ניישם כאן הוראותיו של סעיף 11 (ב), אין בכך כדי לפטור את המערער מכל וכל. כל שסעיף 11 (ב) ביקש לקבוע הוא, כי לצורך פניה אל ההוצאה-לפועל, לשם גביית חוב מזונות שנתגבש במועד כלשהו שקדם בשנתיים או יותר למועד תחילת ההליכים המשפטיים, יש להצטייד תחילה ברשות מאת בית-המשפט. מזונות משלמים מדי חודש בחדשו ומי שמאחר בגבייתם, אף במשך תקופה של שנתיים ויותר אינו מפסיד באופן כללי את זכותו למזונות, שלגביהם פסק בית-משפט מוסמך את אשר פסק, אלא רק זקוק לרשותו של בית-המשפט כדי לגבות אותו חלק מחוב המזונות שלגביו כבר חלפה התקופה של שנתיים ויותר, היינו חלוף התקופה של שנתיים איננו משפיע על סכומי המזונות שלהם זכאית אשה פלונית או בנה עבור התקופה שהיא קרובה יותר משנתיים למועד תחילתם של ההליכים המשפטיים.

במקרה שבפנינו פנתה המשיבה הראשונה למשרד ההוצאה-לפועל ביום 16.6.1975 ומכאן, כי לא יכלה לתבוע בעת ההיא כל סכום אשר המערער היה חייב בתשלומו ביום 16.6.1973 או במועד הקודם לכך, אלא אם קיבלה רשותו של בית-המשפט. מאחר ולא ביקשה רשות כאמור וממילא גם לא קיבלה אותה, אין היא יכולה לתבוע את הסכום המגיע לו, עבור התקופה החל מיום 1.1.1973 עד ליום 16.6.1973 ועד בכלל.

9. אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור נגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בכפיפות לשינוי אחד והוא, כי מן הסכום של 8,300 ל"י יופחת הסכום של 2,200 ל"י (400 ל"י X 5.5. חדשים), אשר מתייחס לתקופה שחלפה עד יום 17.6.1973, היינו המערער חייב עדיין בתשלום סכום של 6,100 ל"י.

השופט ויתקון: שותף אני לכל דברי הבקורת שהשמיע חברי הנכבד, השופט שמגר, על הסעיפים 2 (א) ו-3 (א) של חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, כאשר מפרשים אותם, כמקובל אצלנו, כשוללים את תחולת החוק בכל מקרה שבו חייב הנתבע במזונות בן-זוגו או ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי החל עליו; אך אין אני רואה את עצמי בן-חורין להוציא מקרא מפשוטו ולפרש את המילים הברורות שבסיפא של הסעיפים הללו כמתכוונות אך ורק להוראות המהותיות שבחוק זה, להבדיל מהוראותיו הפרוצידורליות. גם את דברי ד"ר שאוה בספרו על הדין האישי בישראל, ע' 199-205, יכול אני לקבל רק de lege ferenda ולא de lege lata כמו-כן נוטה אני לקבל – אם כי בדוחק – את דברי השופט ש' לוין שכאן ניתנה בדיעבד ובמשתמע הרשות הדרושה לפי סעיף 11 (ב) שלחוק.

הייתי דוחה את הערעור לגבי הסכום כולו.

השופט אשר: אני מצטרף בכל הכבוד לדברי חברי הנכבד, השופט ויתקון, ואני מסכים להצעתו כי יש לדחות את הערעור לגבי הסכום כולו.

הוחלט, ברוב דעות, לדחות את הערעור.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' באייר תשל"ח (8.5.1978).

ויתקון, שמגר, אשר

 
                                                                           __________________________
                                                                                          חגי טרסי, שופט