Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> מ"ח 26/12 פלוני נגד מדינת ישראל
 
בבית המשפט העליון
 
מ"ח  26/12
 
 
לפני:   כבוד השופטת ע' ארבל
 
 
המבקש: פלוני
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: מדינת ישראל
 
                                          
בקשה למשפט חוזר
 
                                          
בשם המבקש:                        עו"ד ט' נדשי, עו"ד ת' אשש
בשם המשיבה:                       עו"ד ד' פינקלשטיין
 
                                                                                     החלטה
 
 
 לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקש הורשע בעבירות רבות של אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה בכפייה ותקיפה מינית, שביצע בבתו (להלן: המתלוננת), ואשר בגינן הושת עליו עונש של 14 שנות מאסר בפועל.
 
רקע
 
1.        ביום 11.9.06 הוגש נגד המבקש כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע עבירות מין רבות במתלוננת מאז היותה בת 9 ועד גיל 12. ברקע הדברים יש לציין כי המתלוננת לא זכרה בבגרותה את המעשים שבוצעו בה בהיותה ילדה, וזיכרונה החל להתעורר לגביהם בהדרגה לאחר שהוטרדה מינית באירוע בלתי תלוי על ידי מרצה באוניברסיטה, בהיותה סטודנטית בגיל 22. מאז אותו אירוע החלה המתלוננת לסבול מסיוטים, חוותה "פלאשבקים" והרגישה תחושות לא נעימות בגוף. בסיוטיה התחלפה דמותו של המרצה בדמותו של אביה, והזיכרונות החלו לצוף תוך שהמתלוננת סובלת ממצב נפשי קשה. בעקבות זאת המתלוננת פנתה לתהליך ארוך של טיפול שבמהלכו שבו אליה הזיכרונות בנוגע למעשי המבקש. בגיל 29 הגישה המתלוננת תלונה במשטרה נגד המבקש, שהובילה להגשת כתב האישום נגדו. עוד יצוין כי כתב האישום כולל הקדמה בדבר מעשים שביצע לכאורה המבקש במתלוננת כאשר הייתה בגיל 4 ועד גיל 9 ואשר חלה לגביהם התיישנות. מעשים אלה פורטו בהרחבה בכתב האישום, בהכרעת הדין ובערעור, ואיני רואה להרחיב בפרטים.
 
עובדות כתב האישום
 
2.        להלן עיקרי המעשים המתוארים בכתב האישום, שלא חלה לגביהם התיישנות: החל משנת 1986, עת הייתה המתלוננת בת 9, נהג המבקש בדרך שגרה ולאחר משחקים תמימים לכאורה דוגמת "סוס ורוכבו" ו"רופא וחולה", להורות למתלוננת לפשוט את בגדיה ולמרוח את פי הטבעת שלה ואת איבר מינו בווזלין. לאחר מכן היה מחדיר את איבר מינו אל פי הטבעת של המתלוננת עד שבא על סיפוקו. כדי להשתיק את זעקות הכאב שלה הניח לעיתים כרית על פיה ואף חנק אותה עד שהכרתה התערפלה מחוסר חמצן. בנוסף, המבקש נהג להורות למתלוננת לבצע בו מין אוראלי, כאשר לעיתים היה קושר את ידיה ורגליה בעת המעשה. לעיתים מזומנות נהג המבקש ללוות את המתלוננת לבית חברתה ובדרך היה עורך עימה סיור שבמהלכו היה נכנס עימה אל אחד המקלטים בשכונה ושם היה מבצע בה מעשים מיניים (להלן: חקירת מקלטים). עוד נטען כי היה מכנה את המתלוננת בשם "מהנדסת מין".
 
           אירוע אחד בלט בכתב האישום, וזאת משום שהמתלוננת זכרה את התאריך שבו אירע בבירור. בבוקר של יום ה-24.10.86 (יום הושענא רבה, ערב שמחת תורה) גרר המבקש את המתלוננת אל חדר השינה, פיסק את רגליה בכוח והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שבא על סיפוקו. כתוצאה מכך נקרעו בתוליה של המתלוננת והסדין והמזרון הוכתמו בדם (להלן: אירוע הושענא רבה). לאחר אותו מקרה נהג המבקש לאנוס את המתלוננת במספר רב של הזדמנויות, לקשור אותה לארון שבחדרה, לכפות עליה לבצע בו מין אוראלי, להחדיר אצבעות לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה וללקק אותם. כמו כן נהג המבקש להציג למתלוננת חוברות פורנוגראפיות ולבצע יחד איתה תנוחות שהופיעו בחוברות.
 
בכל התקופה הרלוונטית לכתב האישום איים המבקש על המתלוננת כי יפגע באמה, בסבה ובסבתה אם תספר על המעשים. בנוסף היה מאיים עליה באמצעות אקדח צעצוע שנחזה בעיניה לאקדח אמיתי. בתאריך שאינו ידוע, נטען כי לאחר שביצע במתלוננת מעשים מיניים לחש המבקש באוזנה שאם תספר למישהו על מעשיו "הוא יחתוך לה את מיתרי הקול בזמן שתישן, ואז לא תוכל לדבר לעולם".
 
בכתב האישום צוין כי ביום 21.2.89 קיבלה המתלוננת את הווסת הראשונה ומאז חדל המבקש ממעשי האונס וממעשי הסדום, אולם לפרק זמן מסוים המשיך לכפות עליה לבצע בו מין אוראלי.
 
בגין המעשים המתוארים יוחסו למבקש עבירות של אינוס, מעשה מגונה בכפייה ותקיפה מינית.
 
3.        המערער הכחיש את המעשים שיוחסו לו באומרו שוב ושוב "לא היה ולא נברא", כי מדובר בדמיון חולני והכול הבל הבלים. עם זאת, אישר שנהג לכנות את המתלוננת "שֵׁיינֶה פופה" (בובה יפה בגרמנית), "אמא קטנה" ו"מהנדסת מין". במהלך העימות שנערך ביניהם, הכחיש תחילה המבקש את המעשים שיוחסו לו, והעלה טענה כי המתלוננת רוצה לפגוע בו מאחר שהביע התנגדות למערכת היחסים שלה עם בת זוגה, וכן העלה גם את האפשרות שנפגעה מינית מאדם אחר. בחלק השני של העימות הודה המבקש בחלק מהדברים (למשל כי ישן עמה במיטה בזמן שאשתו ישנה עם בתם התינוקת). כשנשאל אם כפה על המתלוננת לבצע בו מין אוראלי או אם החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה אמר כי אינו זוכר, וכשנשאל לגבי אונס של ממש הכחיש המבקש במפורש. בעדותו בבית המשפט חזר בו המבקש מהדברים שהודה בהם בחלק השני של העימות, וטען כי הודה בהם משום שהחוקרים שיקרו לו, בכך שאמרו לו כי הם חוששים שהמתלוננת תשים קץ לחייה, ומאחר שמנעו ממנו להיפגש עם עורך דינו עובר לחידוש העימות. לדבריו, הודה בקטעים מסוימים מתוך כאב ומתוך רצון להגן על בתו, על מנת שלא תפגע בעצמה.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
4.        בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' גריל והשופטים א' רזי ומ' פינקלשטיין) הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הרשעתו התבססה על עדות המתלוננת, לה מצא חיזוקים חיצוניים, ועל שלילת גרסתו של המבקש. בית המשפט מצא את עדותה של המתלוננת עקבית וקוהרנטית ונתן אמון בגרסתה, לא לפני שהדגיש כי עדות המתלוננת הנסמכת על זיכרונות מודחקים צריכה להיבחן בזהירות ובקפידה. בית המשפט ציין מספר אינדיקציות המעידות על כך שהדברים שאותם מסרה הם אותנטיים: המתלוננת השתדלה לתאר באופן מדויק את העובדות לפרטי פרטים ואף התייחסה לעניינים פריפריאליים, לא התחמקה משאלות שנשאלה, לא הפריזה בתיאורים והסכימה כי במשפט ייחשפו כל הרישומים המתייחסים לטיפולים שעברה מבלי להסתיר דבר. לעדותה של המתלוננת מצא בית המשפט חיזוקים בעדותה של אחותה. האחות מסרה הודעה במשטרה וכן העידה בבית המשפט. בקצרה ייאמר כי גם היא זכרה שהמבקש היה נוהג להסתובב ערום בבית לאחר שיצא מהמקלחת, כי היה נוהג לחבק את הבנות כשהוא ערום למחצה וכי היה נוהג לערוך עימה מקלחות משותפות (בדומה למתלוננת). עוד סיפרה האחות כי ראתה שהמבקש משוטט באתרים פורנוגראפיים באינטרנט וראתה הרבה ווזלין בבית. בית המשפט מצא את עדותה של האחות מהימנה.
 
           לעומת זאת, התרשמותו של בית המשפט המחוזי מעדותו של המבקש לא הייתה חיובית. נקבע כי המבקש התחמק ממתן תשובות, הסתבך בתשובות מפותלות וכי עדותו הייתה רצופה בסתירות. בית המשפט ראה בדבריו של המבקש במהלך חקירתו במשטרה ובמהלך העימות אמירות התומכות בגרסתה של המתלוננת ואף ראשית הודיה. בקשר לטענתו של המבקש לפיה החוקרים הפעילו עליו לחץ והטיחו בפניו שהמתלוננת מאיימת להתאבד, העדיף בית המשפט את גרסתם של החוקרים, לפיה לא אמרו למבקש את הדברים שהוא מייחס להם. באשר להפרת זכות ההיוועצות עם עורך דין נקבע כי למרות שמלכתחילה ראוי היה לחדש את העימות בנוכחות עורך הדין, בנסיבות המקרה אין מדובר בהפרה שיש בה כדי לפסול את הראיה. עוד יצוין כי אמה של המתלוננת מסרה גם היא הודעה במשטרה והעידה בפני בית המשפט המחוזי. האם הכחישה את כל המיוחס למבקש, ובית המשפט מצא את עדותה בלתי מהימנה ומגמתית נוכח סתירות והפרזות מהותיות שנפלו בה. עוד העידו אחיה של המתלוננת, דודתה ובת דודתה, סבתה ועוד עדויות שאיני רואה לפרט במסגרת זו.
 
5.        לפני בית המשפט המחוזי הונחו שתי חוות דעת מומחים מטעם הצדדים. חוות הדעת מטעם התביעה נכתבה על ידי פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר (מומחה בתחום הדיסוציאציה הפוסט טראומטית), אשר טיפל במתלוננת במשך תקופה מסוימת בטרם פנתה למשטרה. הצדדים הסכימו כי חוות דעתו תהיה כללית ועיונית ולא תביע דעה לגבי המתלוננת עצמה. פרופ' זומר הסביר בחוות דעתו כי קיימת קבוצת מטופלים אשר תופעת השיכחון אופיינית לטראומות שעברו. האוכלוסייה המועדת ביותר לתופעה של שיכחון היא של ילדים שחוו טראומה של ניצול מיני חוזר ונשנה וצווּ לשמור את העניין בסוד. פרופ' זומר הסביר כי בהליך ההדחקה מתרחש פיצול של ההכרה לשניים: ההכרה המודעת – האחראית לתפקוד היומיומי שאין בה כל סימן לטראומות שחווה הילד, והכרה לא מודעת – המכילה בתוכה את החוויות הטראומטיות בצורה שאינה נגישה להכרה המודעת. הליך פיצול ההכרה מכונה "דיסוציאציה" והוא מתפתח כמנגנון הגנה של קורבנות טראומה ומסייע להם לעמעם את הזיכרונות ולהתמודד עם הכאב שהם חשים. פרופ' זומר נחקר ארוכות בבית המשפט המחוזי ועומת עם מסמכים ומאמרים שהוצגו לו על ידי ההגנה.
 
           מטעם ההגנה הוגשה חוות דעתו של ד"ר פיוטר מלב, רופא בכיר בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל. ד"ר מלב לא בדק את המתלוננת בעצמו וקבע על סמך המסמכים שהיו בפניו כי לדעתו קיים חשש כבד כי המתלוננת "בעלת אישיות מופרעת גבולית בלתי יציבה", כי ייתכן מאוד שהיא לוקה במחלת נפש ובשיפוט לא נכון של האירועים, שפורשו על ידה כאירועים מיניים נצלניים. לפיכך, לדעתו, צריך היה לערוך למתלוננת בירור פסיכיאטרי ופסיכודיאגנוסטי כדי לקבוע באופן ודאי את מצבה הנפשי. ד"ר מלב הסכים כי קיים מנגנון של הדחקה המתבטא בהרחקה של רעיון או של הרגשה מהמודע לבלתי מודע, אולם לסברתו תופעה של שכחה מוחלטת של האירוע הטראומטי – להבדיל מאספקטים וחלקים של הטראומה – לא מוכרת בספרות המקצועית.
 
           בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של פרופ' זומר על פני חוות דעתו של ד"ר מלב. זאת, מאחר שמומחיותו של הראשון היא בתחום הטראומה ובדיסוציאציה ועדותו גובתה במאמרים מדעיים רבים, וכן מכיוון שחוות דעתו עלתה בקנה אחד עם התרשמותן של שלוש המטפלות שטיפלו במתלוננת, אשר בית המשפט נתן את אמונו בעדותן. על רקע האמור נקבע כי אצל המתלוננת פעל מנגנון הדיסוציאציה שנועד להדחיק את החוויות הטראומטיות שעברו עליה בילדותה, כך שאלה לא יהיו נגישות להכרה המודעת.
 
6.        לסיכום, בית המשפט נתן אמון בגרסתה של המתלוננת וקבע שהיא לקתה בפוסט-טראומה ובהדחקת זיכרון, באופן שמסביר את השהיית תלונתה ואת התנהלותה כילדה "רגילה" למרות האירועים הקשים שחוותה. לעדותה של המתלוננת מצא כאמור בית המשפט חיזוקים בדברי בני המשפחה ובהודאות המבקש בחלקים מסוימים. לאלה נוספה התרשמותו השלילית מעדותו של המבקש. משכך, הרשיע בית המשפט פה אחד את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
 
 
 
הערעור
 
7.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בית משפט זה מפי השופט י' עמית דחה את הערעור על שני חלקיו. ראשית, בית המשפט לא מצא להתערב בהתרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מעדותה של המתלוננת ולא מצא כי התקיימו בה סתירות של ממש. שנית, לא מצא בית המשפט להתערב בהתרשמותו ובהעדפתו של בית המשפט המחוזי את עדות פרופ' זומר על פני חוות דעתו של ד"ר מלב. שלישית, בית המשפט דחה את הטענה כי המתלוננת עברה "השתלת זיכרון" על ידי המטפלות שלה, במהלך התנדבותה בקו המידע לנפגעות הטרדה מינית או כתוצאה משימוש בסמים (המתלוננת נהגה להשתמש במריחואנה ובקאנביס). לאחר כל אלה, פירט בית המשפט בהרחבה את הראיות החיצוניות המחזקות את גרסתה של המתלוננת, שעליהן עמד בית המשפט המחוזי, וזאת כדי לאיין את החשש כי זיכרונותיה בנוגע למעשים שהאמינה שאביה ביצע בה בילדותה הם זיכרונות כוזבים. בין היתר מנה בית המשפט את החיזוקים הבאים: התנהגות חריגה בילדות (תלישת שערות, אכילת אבק, דקירת האצבעות באמצעות סיכות, נשיכה מתמשכת של השפתיים והלחי הפנימית); תסמינים רפואיים במהלך הילדות (דלקות גרון, פטרייה בנרתיק, כאבי ברכיים, הפרעות אכילה); מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעקבות הצפת הזיכרונות (סיוטים, חרדות, קשיים בתחום המיני, תופעות של התנתקות); הודאותיו של המבקש בחלק מן העובדות (כי ישן עם המתלוננת לבדו, כי יצא מהמקלחת כשהוא עם חלוק פתוח באופן שילדיו ראו אותו ערום, כי חיבק את המתלוננת חזק במהלך "חקירת המקלטים" בשכונה, כי נהג לכנות את המתלוננת "מהנדסת מין"); ראשית הודאתו ביחס לכך שכפה על המתלוננת לבצע בו מין אוראלי ובכך שהחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה; עדותה של האחות בדבר ריבוי צנצנות הווזלין בבית ובדבר המקלחות המשותפות וביחס לכך שהמבקש היה יוצא מהמקלחת עם חלוק פתוח ומחבק את הבנות (בנושא זה העיד גם האח ואישר את הדברים); ותרשימים שציירה המתלוננת בגילאים 10-9 שחיזקו את גרסתה ביחס ל"חקירת המקלטים". בית המשפט עמד על כך שכוחם של חיזוקים אלה הוא בהצטברותם ולא כל אחד בפני עצמו. לאחר שמנה את כל החיזוקים החיצוניים לגרסתה של המתלוננת, פירט בית המשפט אחת לאחת את כל נקודות החולשה בתיק תוך שהוא בוחן ומתמודד עמן.
 
 
           על מנת לחוש את רוח פסק הדין שבערעור, אביא מקצת מהדברים שבהם חתם השופט עמית את פסק דינו:
 
"התמונה הכללית העולה מהדברים היא של אבא חסר גבולות: אבא שישן עם בתו; אבא היושב בשירותים עם דלת פתוחה; אבא המתקלח עם הבנות עד הגיען לגיל מתקדם; אבא המושיב את בתו (האחות) בגילאי 12-10 על האסלה להמתין עד שיסיים להתקלח ויוצא עירום מהמקלחת; אבא שעודנו עירום בחלוק פתוח מושיט ידיו לחיבוק לבנותיו ומתייבש בחלוק הפתוח בתנועות "תפילה" לעיני בני הבית; אבא שמכנה את בתו "מהנדסת מין". אבא עם התפרצויות זעם קשות שלאחריהן יש לנחמו. אבא ששלושת ילדיו סולדים ממנו ומתנתקים ממנו לחלוטין עד כדי שהמתלוננת והאח משנים את שמותיהם, והאחות אינה מזמינה אותו אפילו לחתונתה. דומה כי מאחורי הפסאדה הנורמטיבית של המשפחה הסתתר משך שנים בור תחתית רוחש סודות אפלים. לא ייפלא כי התגובה הראשונה של האם כאשר המתלוננת סיפרה לה כי נפלה קורבן בילדותה לפגיעה מינית הייתה בנוסח "רק אל תגידי לי שזה אבא", ובשיחה המשולשת אמרה למתלוננת שהיא מאמינה לה וכי אמרה זאת גם לבעלה-המערער.
 
גם אם נאמר כי בכל אלה לא סגי כדי להרשיע את המערער, הרי שהדברים המטים את כף המאזניים לחובתו הן האמירות התמוהות והמוזרות שלו, שחלקן מהוות הודאה או ראשית הודיה..." (פסקאות 146 - 147 לערעור).
 
           למען שלמות התמונה יצוין כי עתירה שהגיש המבקש לעריכת דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט בסוגיית הזיכרונות המודחקים נדחתה על ידי בית המשפט (כבוד השופט א' ריבלין, דנ"פ 8993/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 1.4.2012)).
 
 הבקשה למשפט חוזר
 
8.        ביום 1.1.12 הגיש המבקש בקשה לעריכת משפט חוזר מכוח העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, לפיה קיימות ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובת המבקש. הבקשה לוותה בתצהיר מטעם אשת המבקש (אמה של המתלוננת) שבו נטען כי ביום 5.12.11 מצאה באחת הקופסאות בביתה תעודה צבאית רפואית המתעדת בדיקה גניקולוגית והפנייה לצילום שעברה המתלוננת במהלך שירותה הצבאי. מהמסמך, שגם הוא צורף לבקשה, עולה כי המתלוננת הגיעה לרופא והתלוננה על מחזור בלתי סדיר תוך שהיא מצהירה בתשובה לשאלות הרופא על כך שהיא בתולה. בעקבות התלונה הופנתה המתלוננת לביצוע "אולטרסאונד אגן קטן" לבדיקת השחלות.
 
           במסגרת הבקשה עתר המבקש לקבל לידיו את תיקה הרפואי של המתלוננת מתקופת שירותה הצבאי, במטרה לבדוק אם מצויים בו מסמכים נוספים שיכולים לשפוך אור על השאלה אם אכן הייתה המתלוננת בתולה במהלך שירותה הצבאי. בעקבות כך, קיימתי שתי ישיבות במעמד הצדדים, במהלכן קיבלתי לידיי את תיקה האישי של המתלוננת משירותה הצבאי, אולם תיקה הרפואי הצבאי של המתלוננת לא הוגש, שכן המשיבה לא הצליחה לאתרו. לא מצאתי להיעתר לבקשת בא כוח המבקש לאפשר לו לעיון בתיקה האישי של המתלוננת, ובהסכמת הצדדים עיינתי בו בעצמי. אומר כבר עתה כי לא מצאתי שיש בו דבר כדי לסייע למבקש.
 
           בא כוח המבקש, שטען בלהט, סבור כי יש בכוחה של הראיה החדשה שהוצגה, קרי התעודה הצבאית האמורה, לשנות את תוצאת המשפט לטובת מרשו. ראשית, נטען כי הראיה החדשה מערערת את אמינות עדותה של המתלוננת בבית המשפט, שכן היא נשאלה במפורש במהלך חקירתה בבית המשפט המחוזי אם ביקרה במהלך שירותה הצבאי אצל רופא גניקולוג וענתה שאינה זוכרת. שנית, הראיה החדשה תומכת בגרסת ההגנה, לפיה במהלך שירותה הצבאי הייתה המתלוננת בתולה, וזאת בניגוד לקביעה עובדתית שקבע בית המשפט המחוזי ואושררה על ידי בית משפט זה, לפיו בתוליה של המתלוננת נקרעו כתוצאה ממעשי המבקש. המבקש סבור כי הראיה החדשה מתיישבת עם ראיות נוספות התומכות בטענת ההגנה, לפיה הייתה המתלוננת בתולה במהלך שירותה הצבאי. כך למשל צוין כי חברותיה של המתלוננת לצבא לגלגלו עליה שהיא "הבתולה האחרונה בצה"ל" וכי לקראת תום שירותה הצבאי קיימה ביוזמתה יחסי מין עם בחור, שבמהלכם דיממה, וכי לאחר אירוע זה סיפרה לבת דודתה שאיבדה את בתוליה. עוד צוין כי עובר לגיוסה של המתלוננת לצה"ל, היא עברה טיפול בן כשלוש שנים בהפרעות אכילה שבמהלכו שללה התעללות פיזית או נפשית בה. בנוסף, בילדותה הייתה המתלוננת כמאה וחמישים פעמים אצל רופאת הילדים, ובכל הבדיקות שעברה לא הבחינה הרופאה בפגיעה בקרום הבתולין של המתלוננת או בפי הטבעת שלה. לשיטת המבקש, קיימת סתירה מובנית בין קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי בעניין הבתולין ובין הראיה החדשה. עניין זה מוביל, לשיטת המבקש, למסקנה לפיה המעשים שיוחסו למבקש לא בוצעו מעולם ויש לערוך משפט חוזר בשל כך.
 
9.        המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. נטען כי אין בראיה החדשה כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו של המבקש, זאת מן הטעם שהמסמך המדובר הינו אנמנזה (ראיון רפואי) במסגרתה הצהירה המתלוננת על עצמה כי היא בתולה, ולא מדובר בדיאגנוזה רפואית כתוצאה מבדיקה הקובעת ממצא רפואי אובייקטיבי. שנית, אין בראיה החדשה כל הוראה לביצוע בדיקה וגינאלית, שעשויה היתה לאמת את הצהרת המתלוננת כי היא בתולה, ולפיכך אין בבדיקת ההמשך שהופנתה אליה (בדיקת אולטרסאונד לאגן) כדי להשליך על השאלה שבמחלוקת, וספק רב אם המתלוננת אכן פנתה לביצוע הבדיקה האמורה. מעבר לכך, לשיטת המשיבה, הצהרתה של המתלוננת מחזקת למעשה את גרסתה, לפיה במהלך שירותה הצבאי סברה שהיא בתולה, וזאת מאחר שזיכרונותיה באשר למעשים שעשה בה אביה טרם שבו אליה בעת הזו אלא בשלב יותר מאוחר של חייה כפי שפורט. על כן, אין בעובדה שסיפרה לחברותיה במהלך השירות הצבאי כי היא בתולה כדי לתמוך בגרסת ההגנה, לפיה לא היו דברים מעולם. כמו כן, נטען כי אין בעובדה כי המתלוננת דיממה בעת קיום יחסי המין לקראת תום שירותה הצבאי כדי לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי או לפגום בגרסתה, שכן בעדותה סיפרה כי דימום זה נשנה מספר פעמים במהלך קיום יחסי מין עם גברים במהלך חייה. מעבר לכך, נטען כי אין בראיה החדשה כדי לקעקע את אמינות עדותה של המתלוננת, משום שכאשר נשאלה אם ביקרה רופא גניקולוג במהלך שירותה הצבאי ענתה שאינה זוכרת וכי יכול להיות שאכן ביקרה. פרט לכך, ציינה המשיבה כי מרכז הכובד של הרשעת המבקש הוא בראיות החיצוניות לעדות המתלוננת ובהתבטאויותיו המפלילות של המבקש, ואין בראיה החדשה לפגום בכל אלה.
 
           באשר לתיקה האישי של המתלוננת משירותה הצבאי נטען כי אין בו כל רלוונטיות להגנתו של המבקש. בנוסף, ציינה המשיבה כי פנתה לרופא שחתום על הראיה החדשה והוא מסר כי אינו זוכר את הבדיקה, שאותה ביצע במסגרת שירות מילואים לפני כעשרים שנה, וכי אין בידו כל מסמך נוסף הקשור לבדיקה זו.
 
דיון והכרעה
          
10.     עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר, בתגובת המשיבה, בפסקי הדין של שתי הערכאות, בראיה החדשה ובתיקה האישי של המתלוננת, ושמעתי את טענות הצדדים בדיונים שקיימתי בעניין הבקשה למסירת התיק הרפואי, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למשפט חוזר להידחות. לא עלה בידי המבקש לשכנעני כי מתקיימת אחת העילות לקיומו של משפט חוזר.
 
          אפשרות עריכתו של משפט חוזר מעוגנת בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. סעיף זה מאזן בין שתי תכליות – האחת, גילוי האמת והבטחת מנגנון דיוני המאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, שכן, מעשה שפיטה הוא מעשה אנוש וגם שופט עשוי לטעות (ראו מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 356 (1997) (להלן: עניין עזריה)). השנייה – עקרון סופיות הדיון, לפיו מי שהיה לו את יומו בבית המשפט ודינו הוכרע בפסק דין חלוט צריך לראות בכך סוף פסוק (מ"ח 7929/96 קוזלי  נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999)). באיזון בית שתי התכליות הללו, יש ליתן לסעיף האמור פרשנות מצמצמת, שכן "משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל. משפט חוזר אינו ערעור נוסף" (שם, בעמ' 560 והאסמכתאות שם). מדובר אפוא במוסד מיוחד המאפשר להידרש פעם נוספת לפסק דין פלילי מקום שהאיזון הראוי בין השאיפה לאמת לבין השאיפה לסופיות הדיון מצדיק זאת.
 
11.     הבקשה שלפניי מבוססת כאמור על העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, לפיה "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". במסגרת עילה זו נקבע כי לא די בהצגת ראיות נוספות כלשהן כדי לבסס עילה לעריכת משפט חוזר. על בית המשפט הדן בבקשה לשקול את האמינות הלכאורית של הראיות הנוספות ואת משקלן ביחס למערכת הראיות שהוצגה בפני הערכאה שדנה במקרה. וכך נאמר בעניין זה:
 
"אין צורך שהעובדות או הראיות הנוספות, כשלעצמן, עשויות היו לשנות את תוצאות המשפט. יש לשלב את העובדות או הראיות הנוספות במכלול הראיות, ובמסגרת זו לבחון אם יש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. עם זאת, לא די בכך שנמצאו עובדות או ראיות נוספות שלא היו בפני בית-המשפט שהרשיע את המבקש. ראיות או עובדות נוספות אלה צריכות להיות בעלות אותו משקל סגולי _ אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות שעל-פיהן הורשע המבקש _ אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט." (עניין עזריה, בעמ' 356).
 
12.     בענייננו, בחינת הראיה החדשה כשלעצמה, ואף בחינתה לצד הראיות שעליהן התבססה הרשעתו של המבקש, מובילה למסקנה כי אין לה את המשקל הסגולי שעשוי להביא לשינוי תוצאת המשפט. אבחן את טענותיו של המבקש בדבר השפעתה של הראיה החדשה בשני מישורים: השפעתה על אמינות עדותה של המתלוננת והשפעתה על גרסת ההגנה לפיה המתלוננת הייתה בתולה במהלך שירותה הצבאי.
 
אמינות עדותה של המתלוננת
 
13.     במישור זה סבור המבקש כי הראיה החדשה מוכיחה שהמתלוננת שיקרה בעדותה, באשר היא נשאלה במפורש אם הייתה במהלך שירותה הצבאי אצל רופא גינקולוג וענתה שאינה זוכרת. והנה, לפי הראיה החדשה המתלוננת הייתה גם הייתה אצל רופא גינקולוג במהלך שירותה הצבאי. מכאן, מסיק המבקש כי משנתפסה המתלוננת בשקר לגבי עניין זה, היה לה מה להסתיר ולכן לא ניתן לסמוך כלל על עדותה, ובכלל זה לא ניתן לקבוע כי אכן נעשו בה המעשים הנטענים בילדותה. הסנגור מטעים כי עדות המתלוננת הייתה הנדבך המרכזי ששימש יסוד להרשעת המבקש.
 
          אין לקבל את הטענה כי הראיה החדשה מוכיחה שהמתלוננת שיקרה באשר לביקורה אצל רופא גינקולוג בצבא. אביא את חקירתה של המתלוננת בבית המשפט המחוזי בעניין זה כלשונה (עמוד 148 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי):
 
ש:         מתי היית פעם ראשונה אצל גניקולוג?
ת:         לא זוכרת.
ש:         את לא זוכרת? בצבא הלכת לגניקולוג?
ת:         יכול להיות.
ש:         היכול להיות הזה אני צריך להיות בטוח כי אני רוצה לשאול אותך שאלות על הביקור הזה. אז השאלה אם את?
ת:         אני לא זוכרת, יכול להיות שכן, אני לא זוכרת.
 
          עיננו הרואות כי המתלוננת לא זכרה את הביקור אצל הרופא הצבאי, וסייגה את דבריה כאשר ענתה "יכול להיות שכן". לאחר בחינת החומר כאמור לא מצאתי בסיס לקביעה כי המתלוננת "שיקרה בצורה בוטה בחקירתה הנגדית", כטענת המבקש. כמו כן איני סבורה שיש בראיה החדשה כדי להפריך את האמון שנתן בית המשפט בעדותה של המתלוננת. לכך יש להוסיף כי עיון בתעודה הצבאית אותה הציג הסנגור אינו מלמד על אירוע יוצא דופן או בדיקה דרמטית שלא סביר שלא תזכור אותה המתלוננת אחרי כל כך הרבה שנים, שהרי מאז שרותה הצבאי ועד יום מתן עדותה חלפו מעל עשר שנים.
 
 
 
 
הממצא העובדתי בדבר בתוליה של המתלוננת
 
14.     במישור זה טוען המבקש כי מאחר שבית המשפט המחוזי קבע עובדתית שכתוצאה ממעשיו של המבקש איבדה המתלוננת את בתוליה בילדותה ובית משפט זה אימץ קביעה זו, ומכיוון שהראיה החדשה מוכיחה שהמתלוננת הייתה בתולה בזמן שירותה הצבאי, המסקנה המתחייבת היא שהמעשים לא בוצעו בה מעולם. בנוסף, סבור המבקש כי הראיה החדשה מתיישבת היטב עם ראיות נוספות מטעם ההגנה בעניין הבתולין, ובכך מחזקת את המסקנה לפיה הייתה המתלוננת בתולה במהלך שירותה הצבאי. אין בידי לקבל את הטענה.
 
          ראשית, הפכתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק דינו של בית משפט זה, ולא מצאתי קביעה עובדתית לפיה בתוליה של המתלוננת נקרעו כתוצאה ממעשי המבקש. אמנם בכתב האישום צוין כי בעקבות האונס ביום הושענא רבה נקרעו בתוליה של המתלוננת. אולם, כאשר נדרש בית המשפט המחוזי לסוגיה זו התקבלה עמדת התביעה, לפיה ניסוח כתב האישום התבסס על פרשנות התביעה לאמרתה של המתלוננת כי באותו אירוע הוכתם הסדין והמזרון בדם בעקבות האונס. המתלוננת עצמה ציינה בעדותה כי אינה יודעת אם באותו אירוע קרע המבקש את קרום הבתולין שלה וכל שזכרה הוא כי ירד לה דם. לפיכך, כל שציין בית המשפט המחוזי לעניין קרום הבתולין הוא שהדעת נותנת שהמתלוננת איבדה את בתוליה בעקבות מעשי המבקש, אולם הדבר לא נקבע כעובדה.
 
          שנית, הראיה החדשה אינה מוכיחה שהמתלוננת הייתה בתולה בזמן שירותה הצבאי. כפי שציינה המשיבה, מדובר באנמנזה רפואית, כלומר מדובר בדברים שהרופא רשם מפיה של המתלוננת ולא באבחנה רפואית של הרופא לאחר בדיקה. לפיכך, כל שניתן ללמוד לגבי מסמך זה הוא שהמתלוננת הגיעה לגניקולוג להתלונן על מחזור בלתי סדיר, סיפרה לו כי היא בתולה, והוא הפנה אותה לביצוע בדיקת המשך (אולטרסאונד אגן קטן). לא ברור אם המתלוננת הלכה לבצע את בדיקת ההמשך ומה היו תוצאותיה. כמו כן, מאחר שהמתלוננת לא נשלחה לבדיקה וגינאלית אלא לביצוע צילום אולטרסאונד, הדעת נותנת כי גם לו הייתה לפניי תוצאת הבדיקה, לא ניתן היה ללמוד ממנה דבר ביחס לשאלה שבמחלוקת. על אף ספקות אלה לא הסתפקתי בראיה החדשה והוריתי למשיבה לאתר את תיקה הרפואי של המתלוננת מתקופת שירותה הצבאי. עם זאת, הסתבר כי לא עלה בידי המשיבה לאתר את התיק הרפואי, וכל שנמצא הוא תיקה האישי של המתלוננת. כאמור, בהסכמת הצדדים עיינתי בתיק זה ולא מצאתי בו רלוונטיות לענייננו או דבר העשוי לסייע להגנת המבקש.
 
          שלישית, בחינת הראיה החדשה מובילה אותי למסקנה שהיא דווקא מתיישבת עם חוות דעתו של פרופ' זומר בנוגע לזיכרונות המודחקים, ומכאן שאין בה כדי להועיל למבקש. אחד הנדבכים שעליהם התבססה הרשעתו של המבקש הוא חוות דעתו של פרופ' זומר ועדויותיהן של שלוש המטפלות שטיפלו במתלוננת. לפי נדבך זה, עד שהוטרדה מינית על ידי מרצה מהאוניברסיטה, לא זכרה המתלוננת את דבר ההתעללות המינית שעברה בילדותה על ידי אביה, וזאת כתוצאה ממנגנון פיצול ההכרה לשניים (המכונה דיסוציאציה), באופן שכל הזיכרונות באשר להתעללות המינית עברו לחלק בלתי מודע של ההכרה. בשים לב לכך שהבקשה שלפניי אינה כוללת כל טענה באשר לחוות דעתו של פרופ' זומר ואינה מתמודדת עימה, אזי המסקנה המתבקשת מכל המכלול היא שהראיה החדשה מתיישבת עם גרסת התביעה, לפיה במהלך שירותה הצבאי לא זכרה המתלוננת את המעשים שביצע בה המבקש והאמינה כי היא בתולה ולפיכך זה מה שמסרה לרופא שטיפל בה.
 
          בנוסף, אין בידי לקבל את טענת המבקש כי הראיה החדשה מתיישבת עם ראיות חיצוניות נוספות המלמדות, לטענתו, שהמתלוננת הייתה בתולה במהלך שירותה הצבאי. כך למשל ציין המבקש כי המתלוננת קיימה כשבועיים לאחר תום שירותה הצבאי יחסי מין עם גבר, אשר במהלכם היא דיממה, ובשל כך סברה (וכך גם סיפרה לבת דודתה) כי היא איבדה את בתוליה במהלך אותם יחסים. כאמור, בשלב זה של חייה ועובר לקיום היחסים האמורים סברה המתלוננת כי היא עודנה בתולה ועל כן אין להתפלא על דבריה. זאת ועוד, באשר לדימום העידה המתלוננת שגם כתוצאה מקיום יחסי מין עם גברים אחרים בהמשך חייה היא דיממה, ודבריה בעניין זה התקבלו על ידי בית המשפט המחוזי ובית משפט העליון בערעור.
 
סיכום
 
15.     בחינת הראיה החדשה כשלעצמה, כמו גם אל מול מכלול הראיות בתיק, מלמדת כי אין בה כדי להביא לשינוי תוצאת המשפט לטובת המבקש. הרשעתו של המבקש התבססה על מספר אדנים. הראשון והעיקרי הוא ההתרשמות ממהימנות גרסתה של המתלוננת, שכאמור נמצאה מהימנה, עקבית וקוהרנטית מול חוסר האמון שרחש בית המשפט המחוזי לעדויותיהם של המבקש ובני המשפחה שצידדו בגרסתו. השני הוא האמון שנתן בית המשפט בחוות הדעת של פרופ' זומר בעניין הזיכרון המודחק ומנגנון הדיסוציאציה ועדויותיהן של שלוש המטפלות. השלישי כולל את הודאותיו החלקיות של המבקש בנקודות מהותיות שבגרסת המתלוננת וכן שורה ארוכה של חיזוקים חיצוניים לגרסת המתלוננת. כאמור לעיל, לא מצאתי כי יש בראיה החדשה כדי להפריך את האמון שנתן בית המשפט בעדותה של המתלוננת. כמו כן, מצאתי כי הראיה החדשה מתיישבת עם גרסת המתלוננת, הנתמכת כאמור בעדותו של פרופ' זומר, ולא עם גרסת ההגנה. מעבר לכך, הראיה החדשה אינה מפריכה או מתמודדת עם שורה ארוכה של חיזוקים חיצוניים שנמצאו לגרסתה של המתלוננת, אשר בית המשפט מצא את כוחם בהצטברותם. בכל אלה יש כדי להוביל למסקנה שאין בראיה החדשה כדי לקיים אחר הדרישות שנקבעו בפסיקה ביחס לעילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.
 
           הבקשה, אפוא, נדחית.
 
           ניתנה היום, י' באלול תשע"ב (28.8.12).
 
                            ש ו פ ט ת