Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ת"א 34503-02-13 נגוה אבו אל הוא ואח' נגד מוחמד אבו לבן
 


בית משפט השלום בירושלים
   
 
 
 
בפני כב' השופט גד ארנברג, סגן הנשיאה
 
 
תובעים
 
1.נגוה אבו אל הוא
2.אחמד אבו אל הוא
3.הית'ם אבו אל הוא
4.מועתסם אבו אלהוא
5.אנס אבו אלהוא
6.מנאל אבו אלהוא
7.זהייה אבו אלהוא
8.פריד אבו אלהווא
9.סמיר אבו אלהוא
 
                                                            נ     ג    ד

 
 
נתבע
 
מוחמד אבו לבן
 
 
 
פסק דין
 
 
 
בפני תביעה לפינוי מושכר ולסילוק יד מנכס מקרקעין בטענה שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] , התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") אינו חל על הנתבע. 
 
טענות התובעים

התובעים מבקשים בתביעתם להורות על פינויו המיידי של הנתבע משתי חנויות וממחסן שבבעלותם, הנמצאים על חלקת קרקע הרשומה כגוש מספר 3004, חלקה 49 בשכונת א- טור, במזרח ירושלים (להלן: "המקרקעין, הנכסים") .
 
עסקינן בנכס מקרקעין, על הקרקע מושא התביעה הוקם מבנה בן שלוש קומות, כאשר בקומת הקרקע של המבנה קיים מתחם של 4 חנויות, כאשר מצדם המזרחי שטח מוגדר ששימש בעבר כחנייה. החנויות הרלוונטיות לעניינו הינן החנויות המזרחיות של קומת הקרקע (חנויות 3 ו- 4) והמחסן הצמוד להן.
הבעלים הרשום של המקרקעין הינו מר אחמד מוסא אבו אלהוה  המנוח (להלן: "מר אחמד מוסא, הבעלים, אב המשפחה"), התובעים הינם בניו ובני משפחתו.
 
מר אחמד מוסא, נפטר ביום 02.09.2002, והותיר אחריו צוואה, לפיו עזבונו יתחלק בין אשתו בין בניו –בנו הבכור מר מוסא אחמד מוסא אבו אלהווא (להלן: "מר מוסא אבו אלהווא"); זהייה אבו אלהוא (התובע 7), פריד אבו אלהוא (התובע 8) וסמיר אבו אלהוא (התובע 9). התובעים 1-6 הינם היורשים החוקים של מר מוסא אבו אלהווא.  צו לקיום צוואה ניתן ביום 07.09.02. לאחר פטירתו של  מר אחמד מוסא, מונה בנו- מוסא אבו אלהווא, לניהול העסק וחלוקת כספי השכירות ליורשים החוקיים. מוסא אבו אלהווא, נפטר ביום 17.09.11, צו לקיום צוואה ניתן ביום 21.11.11, בהתאם לצו נקבע כי היורשים החוקים של המנוח הינם התובעים 1-6.
לטענת התובעים, רק בשנת 1970 שכר הנתבע  ממר אחמד מוסא את חנות מספר 3, בשכירות בלתי מוגנת תמורת דמי שכירות חודשים בסך 120 דינר ירדני (להלן: "חנות מספר 3").
 
בשנת 1985, שכר הנתבע גם את חנות מספר 4, בשכירות בלתי מוגנת ותמורת תשלום דמי שכירות בסך 120 דינר  (להלן: "חנות מספר 4"). עוד טוענים התובעים, כי בשלב כלשהו ביצע הנתבע על דעת עצמו שינויים במושכר, וחיבר בין שתי החנויות 3 ו- 4 והפך אותן לחנות אחת שבהן עד היום הוא מפעיל חנות מכולת.
 
לא זו אף זו, לטענת התובעים, בשנות ה- 90 הפך הנתבע את שטח החנייה למחסן של המכולת, באמצעות יציקת תקרה. כך שלמעשה, כיום השטח שהיה פעם חנייה משמש כמחסן למכולת של הנתבע (להלן: "המחסן"). יצוין כי הנתבע משלם עבור המחסן דמי שכירות חודשים בסך 300 ₪.
 
לטענת התובעים, החל מראשית משנת 2012, הפסיק הנתבע לשלם את דמי השכירות החודשים. אי לכך, ואף קודם לדרישת תשלום דמי השכירות, דרשו התובעים מהנתבע לפנות את המושכר, אך דרישתם סורבה.
 
עוד טענו התובעים לפניי ובסיכומיהם את הדברים הבאים:
 
בנוגע לחנות מספר 3-  חוזה השכירות מיום 1.10.1956, שהוצג על ידי הנתבע, שעליו לכאורה חתום אביהם המנוח מר אחמד מוסא לפיו הוא משכיר את הנכס לאביו המנוח של הנתבע מר מוסטפא מוחמד אבו לבן (להלן: " מר מוסטפא מוחמד"), הינו מזויף ועל כן אין לקבלו (להלן: "החוזה הראשון, החוזה מיום  1.10.1956"). נוסף לכך טוענים, כי גם החוזה השני שהציג הנתבע מיום 26.09.1979  שלכאורה אביהם חתם עם הנתבע לארבע שנים נוספות. וזאת לכאורה לאחר כניסתו לתקוף של חוק הגנת הדייר, בשנת 1972, הינו מזויף (להלן: "החוזה השני, החוזה מיום 26.09.1979").
 
בנוגע לחנות מספר 4- התובעים טוענים כי גם לגבי חנות זו לא הוכיח הנתבע כי הוא דייר מוגן. לטענתם אין לקבל את גרסתו של הנתבע לפיה שילם לשוכר הקודם שהיה בחנות – מר סאלח נאג'ם (להלן: "מר נאג'ם, השוכר הקודם")- דמי מפתח בתמורה לדיירות המוגנת. לגרסת התובעים, הנתבע שילם למר נאג'ם רק עבור תיקון שעון החשמל ודלת הברזל שהיו בחנות מספר 4. כך שאין לראות בתיקונים הללו כדמי מפתח או כמשהו דומה לכך. כמו כן, טוענים כי הנתבע עצמו הודה כי לא נכרת חוזה של דירות מוגנת, בינו לבין אביהם או מי מטעמם.
 
בנוגע למחסן- טוענים שאין לקבל את טענות של הנתבע כי הקים ובנה את המחסן ובתמורה קיבל זכות של דיירות מוגנת, שכן, מדובר ביציקת תקרה לשטח קטן בלבד, ולא ממש בבנייה מהיסוד.
התובעים מדגישים לאורך תביעתם כי הם אינם מעוניינים להאריך את חוזה השכירות עם הנתבע ומבקשים לפנות את המושכרים ולחייבו בהוצאות. לטענתם עסקינן בפולש ובמסיג גבול המשתמש במקרקעין ללא רשות. 
 
מטעם התובעים העיד מר סמיר אבו אלהווא (תובע מספר 9) ומר עלי יוסף חוסיין אבו לבן יליד שנת 1940, דודו של הנתבע (אח אם הנתבע) (להלן: "מר עלי יוסף"). 
מר עלי יוסף סיפר בעדותו ובתצהירו כי אביו המנוח של הנתבע (להלן: "אבי הנתבע") שכר את חנות מספר 3 מהבעלים מר אחמד מוסא. וכי בזמנו במקום פעלה מגהצה, וכי הוא עצמו עבד במגהצה כשכיר אצל אבי הנתבע. כן סיפר כי אבי הנתבע עבד בחנות עד לפרוץ מלחמת ששת הימים, ובמהלך המלחמה האב עזב את הארץ ועבר לירדן, ושם נפטר. כמו כן, סיפר העד כי במהלך המלחמה ולאחריה, הוא עצמו המשיך לעבוד בחנות ולהפעיל את המגהצה, וזאת למרות שכמעט לא היו קליינטים, כיוון שלא רצה שהעסק יפגע. העד הדגיש כי היה לו חשוב לשמור על החנות משום שאחינו (הנתבע) היה קטין.  (פרו' עמ' 11, ש' 33, עמ' 12, 1).
 
נוסף לכך סיפר העד, כי עבד בחנות במשך כשישה חודשים, שבעה חודשים, עד שהנתבע החל לעבוד שם. ולאחר מכן, עזב את המגהצה ועבר לעבוד בענף שיפוצי הבנייה. כן סיפר העד, כי בתקופה שעבד בגפו בחנות, הוא לא שילם דמי שכירות. כמו גם, לא חתם על חוזה שכירות חדש עם הבעלים (פרו' עמ' 12, ש' 24).
 
טענות הנתבע
טענתו העיקרית של הנתבע הינה שהוא מחזיק בכל החנויות כדין שכן הינו דייר מוגן.
 
באשר לחנות מספר 3, לטענתו, חנות זו הושכרה לאביו המנוח עוד בשנת 1956, וזאת עד פרוץ מלחמת ששת ימים, אז עזב אביו את הארץ ועבר לירדן ושם התגורר עד יום מותו.  לטענתו, מאז עזב אביו המנוח את הארץ והעסק, הוא המשיך לעבוד בחנות. לדבריו, אביהם המנוח של התובעים ראה בו כדייר מוגן בהיותו "בן ממשיך" של אביו המנוח.  הנתבע הדגיש כי שני החוזים משנת 1956 ומשנת 1979 הינם חוזים אמתיים. ההוכחה לכך הינה העובדה שאביהם המנוח של התובעים, חתמו עמו על חוזה נוסף בשנת 1979, לאחר כניסתו לתוקף של חוק הגנת הדייר, שבהתאם לחוק זה הועלו תעריף השכירות.
 
באשר לחנות מספר 4, לטענת הנתבע, עוד קודם לפרוץ מלחמת ששת הימים ועד שנת 1985, החנות הייתה מושכרת לסאלח נאג'ם, שהיה דייר מוגן, והלה העביר את החזקה אליו. וזאת לאחר ששילם דמי מפתח כדין, וכל זאת בהסכמת המשכיר. מכאן, משנכס במקום "דייר יוצא" שהיה דייר מוגן, ומששילם לדייר היוצא סכומים שונים שנחשבו כדמי מפתח, הרי שהחוק חל עליו. לדבריו, החנות עברה ישירות אליו ומאז החנות לא חזרה לבעליה. לטענתו, מאז שנת 1985, שילם דמי שכירות מוגנים עבור שתי החנויות.
 
באשר למחסן, טוען הנתבע כי ביוזמתו ובעידוד של המשכיר בנה על חשבונו את המחסן בצמוד לחנות מספר 3 בין השנים 1988-1990. וכל זאת בתמורה להפיכתו לדייר מוגן. לטענתו, משערך שיפוץ מקיף במקום, ולמעשה הקים אותו בהשקעה כספית עצומה ומשהבעלים לא התנגד לכך לאורך השנים, הרי שדי בכך כדי להפכו לדייר מוגן. לדבריו, העובדה ששילם רק 300 ₪ עבור המחסן, שלכל הדעות הינו סכום מופחת, מוכיחה כי עסקינן בשכירות של דיירות מוגנת.
 
באשר לטענת הפינוי מכוח אי תשלום דמי השכירות, טוען הנתבע כי הוא מעולם לא הפסיק לשלם את דמי השכירות, וכי למעשה אלו הם התובעים שמנסיבות לא ברורות התעקשו על עזיבתו, וממאנים בתוקף לקבל את כספי השכירות. לדידו, לאורך ה- 48 שנים שהוא שוכר מעולם לא עלתה טענה כנגדו של אי תשלום דמי השכירות.
 
 
דיון
 
לאחר ששמעתי את הצדדים, ולאחר ששמעתי את עדותו הצדדים , ואת עדותו של עד התובעים, ועיינתי במסמכים ובסיכומי הצדדים שהוגשו, החלטתי לדחות את התובענה בנוגע לכל אחד ואחד מהמושכרים, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן:
 
אציין כי למען הנוחות והסדר, אדון בנפרד בכל אחת ואחת מהמושכרים שאת פינויים מבקשים התובעים מהנתבע.  כבר בראשית הדברים נציין כי בהתאם להלכה הפסוקה, נטל ההוכחה בנוגע לתחולתו של חוק הגנת הדייר, מוטלת על האדם המבקש לחסות תחת כנפי שכינתו והגנתו של החוק. ההלכה הפסוק הינה כי בעל המקרקעין העותר לפינוי ולסילוק יד יוצא ידי חובתו על ידי ההוכחה כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין מושא הפלוגתא. קרי, בעניינו הנטל מוטל על הנתבע.  (ראו ע"א 127/77 קפה נגד לוי, פ"ד לא (3) 455; תא (33737/04 לנטון נ' ישראל, מיום 21.08.07; תא (מרכז) 1928-08-07 הופמן ואח' נ' יפה ואח' (מיום, 31.01.12)).
 
משכך, נבדוק האם הנתבע עמד בנטלי ההוכחה לגבי תחולתו של חוק הגנת הדייר עליו בכל אחד מהמושכרים:
 
האם הנתבע דייר מוגן בחנות מספר 3
 
סעיף 1 לחוק הגנת הדייר מגדיר מיהו דייר מוגן וקובע כך :
 
"דייר", לגבי בעל בית - מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה, ולגבי דייר משנה - מי שהשכיר נכס בשכירות משנה, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור;
 
סעיף 9 לחוק קובע:
 
"נכס שביום כ"ו באב תשכ"ח (20 באוגוסט 1968) (להלן - תשכ"ח) לא
היה דייר הזכאי להחזיק בו - לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא
הושכר בדמי מפתח".
 
בטרם כניסתו לתקוף של סעיף 9 (ביום 20.08.1968) המסגרת החוקית שהייתה שכל שוכר שבחוזה שלגביו לא צוין מפורשות כי השכירות אינה מוגנת, נהנה מזכויות של דייר מוגן.
 
בעניינו, כאמור טוענים התובעים, כי החוזה שהציג הנתבע משנת 1956, שעליו לכאורה חתום אביהם המנוח של התובעים, ואביו המנוח של הנתבע, הינו מזויף ועל כן, אין לו כל תוקף משפטי. משכך הרי שאין לראות באביו המנוח או בנתבע כדיירים מוגנים.  עוד טוענים התובעים כי גם החוזה הנוסף שהוצג על ידי הנתבע שלכאורה נחתם לאחר חקיקתו של חוק הגנת הדייר בשנת 1979, הינו מזויף. אני דוחה את טענות הזיוף כנגד שני החוזים שהוצגו בפני. 
 
אין חילוקי דעות בין הצדדים כי אביו של הנתבע שכר את חנות מספר 3, מאביהם המנוח עוד בשנת 1956, וזאת עד לשנת 1967, אז  בעקבות מלחמת ששת הימים, עזב את הארץ וברח לירדן. נתונים אלה לא נסתרו על ידי התובעים. ודברים אלה אף מתיישבים היטב עם עדותו של עד התובעים מר עלי יוסף שעבד כשכיר בחנות שניהל אביו המנוח של הנתבע, הרבה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ועד לרגע עזיבתו של האב את הארץ בשלהי שנת 1967. נציין כי מהתרגום לעברית של החוזה שצירף הנתבע עולה כי אביהם המנוח של התובעים ואביו המנוח של הנתבע חתמו על החוזה ביום 1.10.56. בחוזה נקבע כי תחילתה של תקופת השכירות הינה מיום 1.10.1956.  עוד נקבע כי השוכר ישלם דמי שכירות שנתיים בסך שלושים דינר, וכי תקופת השכירות הינה שנה מלאה אחת החל מיום 1.10.1956. 
 
התובעים, בניגוד לנתבע, לא הציגו כל חוזה או מסמך כלשהו שיש בו לסתור את האמור בחוזה שהציג הנתבע או שיש בו לאשש את טענותיהם. נציין כי מעדותו של התובע מר סמיר אבו אלהווא ומכתבי התביעה, עולה כי התביעה מבוססת רובה ככולה על חילופי דברים ששמעו חלק מהתובעים בשיחות שניהל אביהם המנוח עם הנתבע, ולא על ראיות ממשיות. ככלל אציין, כי אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה כלל לא חתם אביהם המנוח על חוזה עם אביו של הנתבע או הנתבע עצמו, משום שהתרשמתי כי טענה זו נטענה בעלמא ללא כל נימוק או כל הסבר אחר שיש בו להניח את הדעת.  יתרה מזאת, נציין כי מעיון בחוזה הראשון עולה כי החוזה ברובו הגדול הינו לטובת המשכיר ובעיקר מסדיר את חובותיו של השוכר כלפי המשכיר.  נציין כי לו החוזה היה מזויף ניתן לצפות כי היו בו סעיפים שלמים הדואגים לזכויות השוכר, ולא ההיפך. אי לכך, ומשאין מחלוקת כי החנות הושכרה לאביו המנוח של הנתבע עוד הרבה קודם לשנת 1968, ומשהתובעים לא הוכיחו את טענת הזיוף שנטענה בעלמא, ומשלא הייתה החרגה בחוזה לפיה חוק הגנת הדייר לא יחול על המנוח, הרי שחוק הגנת הדייר חל. 
 
הדברים האמורים לעיל תקפים גם לגבי החוזה השני מיום 26.09.1979. גם בעניין זה התובעים לא הוכיחו ולו במקצת כי עסקינן בחוזה מזויף. נהפוך הוא,  החוזה השני מיום 1979 שעליו חתום הנתבע ואביהם המנוח של התובעים מהווה הוכחה נוספת להיות של הנתבע דייר מוגן. החוזה נכתב בשנת 1979, כמה שנים לאחר שחוק הגנת הדייר נכנס לתוקף.
 
כידוע, חוק הגנת הדייר הינו חוק סוציאלי שמטרתו העיקרית הייתה למנוע עלייה דרסטית בדמי השכירות בשל גלי העלייה הרבים שפקדו אז את הארץ ומצוקת הדיור. מטרתו העיקרית של החוק הייתה לדאוג, לדיור הולם בהסדרי תשלומים נוחים, על מנת למנוע מחירי שכירות מופקעים.
בהתאם לכך, בחוזה מיום 1979 עולה כי הצדדים העלו את תעריף דמי השכירות בשיעור קבוע. וזאת למשך תקופה של ארבע שנים נוספות החל מיום 1.4.1979 ועד ליום 1.4.1982. כל זאת על מנת לדאוג לשני הצדדים. 
 
וכך נכתב בחוזה:
 
"היות והצד השני שוכר מאת הצד הראשון החנות הנמצאת בכפר
אלטור בנכסו הפרטי במרכז הכפר בדמי שכירות שנתיים של 1140 ל"י.
     ועפ"י חוק ההעלאה של דמי השכירות לבתי עסק לשנת 1979, הוסכם בין
שני הצדדים כי דמי השכירות יועלו החל מתאריך 1.4.1971, בשיעור
של 38%, וכי יהיה מספיק בתוספת זו לתקופת 4 שנים החל מתאריך
הנ"ל, דהיינו בשיעור של 15% לשנה ודמי השכירות יהיו כלהלן:
 
1. מתאריך 1.4.1979 ועד תאריך 31.3.1980 בסך 3198 ל"י.
2. מתאריך 1.4.1980 ועד תאריך 31.3.1981 בסך 4756 ל"י.
1. מתאריך 1.4.1981 ועד תאריך 31.3.1982 בסך 6314 ל"י.
2. מתאריך 1.4.1982 ועד תאריך 31.3.1983 בסך 7873 ל"י.
 
ושני הצדדים הסכימו ביניהם על ביצוע הסכם זה במלואו מבלי לפנות
לבתי משפט או אמצעיים משפטיים אחרים וללא כל אגרות או הוצאות
או שכ"ט עורכי דין.
נערך ביום 26.9.1979."
 
אציין כי השתלשלות העניינים מאז שנת 1956, ועד לכתיבתו החוזה הנוסף מיום 1979, תאמה את המציאות דאז.
 
באשר לטענת התובעים כי יש לראות בעובדה שנפלה טעות בשם החוק כשנכתב "עפ"י חוק ההעלאה של דמי השכירות לבתי עסק לשנת 1979", במקום חוק הגנת הדייר 1979. אין באפשרותי לקבל טענה זו. הרי ברור לכל בר דעת מתוכן הדברים, ומהשנה בנה נכתב ונחתם החוזה,  כי הכוונה הינה לחוק הגנת הדייר ולא לחוק אחר. בכל מקרה משלא עמדו התובעים בנטל הרובץ עליהם להוכחת טענת הזיוף, ולא הביאו כל ראיה אחרת שיכלה לשפוך אור על סברתם, ומשהכלל במשפט הישראלי הינו "המוציא מחברו- עליו הראיה", הרי שיש לקבל חוזים אלה כחוזיים מקוריים. 
 
לאור האמור, ומשקבעתי כי החוזיים שהוצגו בפניי הינם חוזיים אמיתיים, ומשהחוזה הראשון נכתב קודם ליום 20.08.1968, משאביו של הנתבע היה דייר מוגן, הרי שחוק הגנת הדייר חל על הנתבע. וזאת בהתאם לקבוע בסעיף 9 לעיל.
התובעים, כאמור עוד טענו בתביעתם כי אין תחולה לחוק הגנת הדייר על אביו של הנתבע שכן נטש את הנכס לפני 20.08.1968, ומאז לא חזר לעסק, ויש בעובדה שניהול העסק נעשתה לאחר הנטישה במשך פרק מסוים, על ידי דודו של הנתבע מר עלי יוסף, ולא על ידי הנתבע עצמו, כדי להוכיח את אי תחולתו של חוק הגנת הדייר על הנתבע. גם טענה זו אין באפשרותי לקבל.
נסיבות נטישת העסק על ידי אביו המנוח של הנתבע היה בשל מצב מלחמתי ששרר על הארץ שהינו בבחינת "כוח עליון", ואין מדובר על עזיבה או נטישה מרצון. יתר על כן, כאמור הנכס לא היה נטוש ועזוב לגמרי כפי שטוענים התובעים. כאמור, עד התובעים -ודודו של הנתבע מר עלי יוסף, מסר בעדותו כי חרף המצב הקשה שהיה אז, וחרף כך שכמעט לא היו לקוחות המשיך להגיע לעסק מדי יום ביומו גם אם זה לשעה, שעתיים על מנת לשמור על הנכס שהיה שייך לגיסו, וזאת עשה עד שהעסק עבר לנתבע (פרו' עמ' 11, ש' 32- 33, עמ' 12, ש' 1). כך יוצא שמעולם המושכר לא היה נטוש כטענת הנתבעים. האמור עולה בקנה מידה אחד עם הקבוע בסעיף 26 לחוק הגנת הדייר שעניינו "המשכת העסק" והקובע כדלקמן:
"לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו".
 
מן הראוי להעיר, כי בניגוד לדירה שעליה חל חוק הגנת הדייר, וננטשת על ידי דייריה, שבה אדם אחר אינו יכול לגור בה ולנהל אותה במקום בעליה, הרי שבכל הנוגע לעסק, עסק יכול להמשיך להיות מנוהל על- ידי שלוח של בעל העסק. ואין דרישה ספציפית לתחולת חוק הגנת הדייר, בכך שהעסק ינוהל על ידי בעל העסק בכבוד ובעצמו.
 
בעניין זה מן הראוי להביא את דבריו  של כב' השו' מ"מ הנשיא י כהן כפי שנאמרו בע"א 554/79 איתן קוטלר נ' ישר מיכקשוילי, פ"ד לו(1) 810, עמ' 814- 815:
     "מבחינה אחרת יש הבדל בין נטישת דירה לבין נטישת עסק, והוא - בדרך
     כלל הקשר האישי בין הדייר לבין דירת מגורים הוא הדוק בהרבה מאשר
     קשר אישי בין בעל עסק למקום העסק שלו. באופן רגיל אין אדם יכול לגור
     בדירה על-ידי שלוחו, אך הוא יכול לנהל עסק על-ידי שלוח. על-כן, במרבית
     המקרים, העובדה, שבעל עסק אינו נמצא באופן פיסי במקום העסק אינה
     בהכרח מצביעה על כך, שהוא נטש את המושכר. בסופו של דבר, המסקנה,
     אם הייתה נטישת בית עסק או לא, צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל
     עניין ועניין, כגון טיבו של העסק, הקשר האישי, שהיה קיים בין השוכר
     לבין מקום העסק, לפני שנוצרו העובדות, המצביעות, לכאורה, על נטישה,
     ומה הם הקשרים, שנותרו בין העסק לבין השוכר בתקופה הרלוואנטית,
     ובכללה התקופה, שבה מתבררת התביעה".
 
(ראו עוד תא (ת"א) 23249-12-09 משולם נ' עזבון המנוח ישי פנס (מיום, 06.01.13) ; תא (חי') 37594-03-12 בנין פנת כרמל בע"מ נ' גינצבורג (מיום, 09.01.14)).
 
בעניינו, על אחת כמה וכמה, כאשר מי שנכס בנעלי אביו המנוח של הנתבע, היה דודו של הנתבע שעבד לאורך כל השנים לצד אביו כשכיר, ואין מדובר באדם זר המתפרץ לנכס עזוב שכל רצונו זה לקחת את זכויות של השוכר וליהנות מפירותיו. נהפוך הוא, העד הדגיש לאורך עדותו כי כל מטרתו הייתה לשמור על הנכס לנתבע. כלשונו:
"ש. מי הרשה לך להמשיך לבוא לחנות?
ת. כשהאבא נפטר לא היה מישהו במקומו, והבן שלו היה קטן ואני
     המשכתי     לבוא.
ש. את המשכת לבוא ע"מ לשמור את רכושו של הנתבע, בן אחותך?
ת. כן".  (פרו' עמ' 11, ש' 31-33, עמ' 12, ש' 1).
 
 
עוד נוסיף כי מדובר בתקופה מאוד קצרה שבה עבד העד בנכס לבדו. כלשונו "7, 6, חודשים עד שנה לאחר המלחמה המשכתי לבוא לחנות" (פרו' עמ' 11, ש' 30). 
 
למעלה מן הצורך נוסיף, כי העד לא עשה כל שינוי חיצוני או פנימי בנכס ושמר על הנכס כפי שהוא עד לרגע מסירתו לנתבע.
 
לאור האמור, נשאלת השאלה האם חוק הגנת הדייר חל על הנתבע מכח זכויות אביו המנוח בנכס?
 
סעיפים 23 ו- 26 (לעיל) קובעים כי עם מותו של דייר המוגן, בעל העסק עוברת זכות הדיירות המוגנת לבן/ת הזוג או לילדיו, וזאת בהתמלא התנאים המצוינים בסעיפים.   וכך קובע סעיף 23 לחוק הגנת הדייר שענינו "דייר של בית עסק שנפטר": 
 
           "23 (א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
           (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו".
 
 
בעניינו אין ספק כי אמו של הנתבע לא הייתה מעורבת בעסק מראשיתו (ראו עדותו של העד מר עלי יוסף עמ' 11, ש' 25). וכל ענייני העסק נוהל על ידי אביו של הנתבע. ולאחר מכן נוהל העסק לתקופה קצרה על ידי עובד החנות, וזאת עד להעברתו לנתבע, אשר עובד בחנות עד עצם היום הזה. 
 
בנסיבות האמורות הרי, שהנתבע הינו ממשיך של אביו בעסק ומשום שכך הוא חוסה תחת כנפי חוק הגנת הדייר.
 
באשר לניסיון התובעים לטעון, כי מששינה הנתבע את בית העסק המקורי והפך אותו ממגהצה לחנות למכולת, הרי שאין עוד מקום לתחולת החוק. גם טענה זו דינה להידחות.
 
דבר ידוע הוא כי אדם רשאי לשנות את השימוש בנכס המשמש לעסק, בהתאם להלך המציאות ורוח הזמן, בהתאם לרווחיותו, וכל זאת בתנאי שאין כל התנגדות מצד המשכיר. זאת ועוד, מעיון בחוזה השכירות משנת 1956, עולה כי כלל אין התייחסות למטרת השכירות. ומשאין הגבלה כזו ומשלא הייתה כל התנגדות מצד המשכיר, הרי שהנתבע רשאי לשנות את אופי השימוש במושכרים.

למעלה מן הצורך נציין כי גם אם נניח כי הייתה החרגה בחוזה לגבי מטרות הייעוד של החנות, הרי שבהתאם לקבוע בסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר שאין די בעילה זו לבדה להוות עילת פינוי. המלומד ד' בר- אופיר בספרו  "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מהדורה שניה, עדכון מס' 6, מרץ 2014 בעמ' 15, מציין כך:
 
"בסעיף 131(2) לחוק נקבע כי עילת פינוי תקום לבעל בית אם הדייר לא
קיים תנאי מתנאי השכירות. כלומר: רק אם הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר שאי קיומו של תנאי  מסוים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, יכול בעל הבית לבסס את תביעתו על עילה זו".
 
 (ראו גם ת"א (נצ') 3921/98 ח'ורי נ' קנאזע, (מיום 03.08.04) ; ראו עוד ת"א (ראשל"צ) 2594/03 מדני נעמי נ' מסיקה מזל, מיום 29.06.04)).
 
לנוכח האמור אני קובע כי חוק הגנת הדייר חל על חנות מספר 3.
 
האם הנתבע דייר מוגן בחנות מספר 4
 
כאמור, טוענים התובעים כי חוק הגנת הדייר לא חל על הנתבע, שכן לא הביא כל ראיה לכך. לא זו אף זו טוענים הנתבעים כי אין לראות ברכישת הסחורה ומהשוכר הקודם נאג'ם ותיקונים שבוצעו על ידו, כתשלום דמי מפתח. גם בעניין זה אין באפשרותי לקבל את טענת התובעים.
 
התובעים לא חלקו על כך שלשוכר הקודם מר נאג'ם, היו זכויות של דייר מוגן, שכן גם מדבריהם עולה כי שכר את החנות עובר למלחמת ששת הימים. וכך אישר בעדותו התובע סמיר:
 
"ש. הוא (הכוונה לשוכר נאג'ם- תוספת שלי ג' ארנברג) היה בנכס
לפני מלחמת ששת הימים?
ת. כן. " (פרו' עמ' 13, ש' 26- 27).
מכאן שהרי ניתן להיווכח כי בהתאם לאמור בסעיף 9 לחוק הגנת הדייר, משהתובעים לא הציגו חוזה או מסמך אחר רלוונטי המוכיח כי נאג'ם לא היה דייר מוגן, הרי שחוק הגנת הדייר חל עליו. מכאן נשאלת השאלה האם הנתבע הוכיח כי שכר את המושכר בדמי מפתח?
 
גם בעניין זה עדיפה עלי גרסת הנתבע שמסר בעדותו לפני כי הוא ונאג'ם אומנם לא חתמו על הסכם, אבל שכר את החנות מנאג'ם בדמי מפתח. לטענתו, בתמורה להעברת החנות בדמי מפתח שילם לנאג'ם עבור שעון החשמל של 3 פאזה, דלת הברזל ושילם גם בעד כל הסחורה שהייתה בחנות. לדבריו, הבעלים- אביהם המנוח של התובעים לא התנגד. אלא אדרבה, לאחר שהדיירות המוגנת עבר אליו מנאג'ם, אביהם המנוח העלאה לו את דמי השכירות מ- 7 דינר ל- 20 דינר ולאחר מכן ל- 120 דינר (פרו' עמ' 24, ש' 4- 8).
 
גרסתו זו של הנתבע לא נסתרה ואף מתיישבת עם גרסת התובעים כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו על ידם ומעדותו של התובע מר סמיר אבו אלהווא.
 
התובע מר סמיר אבו אלהווא מסר בעדותו כי השכירות בחנות הועברה ישירות לנתבע על ידי השוכר נאג'ם, וכי השוכר נאג'ם צירף את הנתבע לחנות. (פרו' עמ' 13, ש' 28- 30).
 
עוד העיד מר סמיר אבו אלהווא כי הנתבע קנה את כל הסחורה שהייתה בחנות מנאג'ם, וכי הם עצמם לא התערבו ולא התנגדו לכך שהנתבע ימשיך את השכירות ויכנס בנעליו של "הדייר הקודם". וכלשונו:
 
"ש. לפי תיאור שלך כשמוסא נג'ם באותו יום שיצא נכנס הנתבע.
 ת. כן. כך היה מוסכם ביניהם והנתבע רכש את כל הסחורה של נג'ם".
 (פרו' עמ' 14, ש' 4-5).
עוד העיד מר סמיר אבו אלהווא כי אביהם או איש מבני משפחות לא היו מעורבים בהסכמים או בהלך הדברים שהיו בין השוכר נאג'ם לבין הנתבע. אם כך הם פני הדברים, משהתובעים לא היו עדים לאירועים הנטענים, ולא התערבו במהלך העברת הזכויות בין נאג'ם לנתבע, לא ברור לי כיצד הגיעו למסקנה כי הנתבע לא שילם את דמי המפתח לנאג'ם.
 
נציין כי התובע מר סמיר אבו אלהווא העיד בעדותו כי הוא עצמו לא היה במעמד חתימת חוזה השכירות בין הנתבע לאביהם המנוח, וכי רק שמע מאחיו המנוח מוסא לגבי אופן הדברים (פרו' עמ' 16, ש' 21- 22).
 
התובעים לאורך כל תביעתם לא הוכיחו בבדל של ראיה את טענותיהם כי הנתבע לא שילם את דמי המפתח לנתבע.
 
יתרה מזאת, נציין כי ניתן ללמוד משיעור דמי השכירות הזהה  שגבהו אביהם המנוח של התובעים ואחיהם המנוח עבור החנויות מספר 3 ו- 4 (בסך 120 דינר במשך שנים לכל אחת מהחנויות)  ניתן להסיק כי עסקינן באותן זכויות.
 
לא זו אף זו, הגם שהתובעים טוענים כי נחתם חוזה בין אחיהם המנוח מוסא אבו אלהווא לבין הנתבע, חוזה אשר יכל להאיר את עינינו ולשפוך אור על הסוגיה, ולפתור בנקל את הבעיה, אך חוזה לא הוצג בפני. ודבר ידוע הוא במשפט הישראלי אי הבאתה של ראיה רלוונטית פועלת לחובת הנמנע מהבאתה של אותה ראיה.
 
למעלה מן הדרוש נציין, כי משמסכימים התובעים כי לא הייתה כל התנגדות מצד אביהם המנוח או מי מהם, כי הנתבע ישכור את המבנה וקיבלו את כספי השכירות למעלה מארבעה עשורים ויותר ללא כל בעיה, הרי שניתן לראות בהסכמה זו שבשתיקתם להחזקתו של הנתבע במושכר 4, כדייר מוגן, זכות שנגזרת מזו של הדייר המקורי מר סאלח נאג'ם.
 
אם לא די באמור נציין , כי אם נקבל את הסברה של התובעים כי הנתבע לא היה מעולם דייר מוגן, וכי לא נחתם עמו כל חוזה, הרי שפירושו של דבר הוא שהנתבע ישב במושכרים במשך שנים רבות מכח כלום. דבר שאינו מתיישב עם ההיגיון והשכל הישר.
 
לנוכח האמור, אני קובע כי חוק הגנת הדייר חל על חנות מספר 4.
 
באשר לטענת התובעים, כי הנתבע חיבר את חנות מס' 3 וחנות מספר 4, והפך אותן לאחת מבלי לקבל אישור. גם לגבי טענה זו, התובעים לא הציגו בפני כל הוכחה לכך כי הייתה התנגדות מצד המשכיר בעניין. משכך פני הדברים הרי  שעדיפה עליה גרסת הנתבע כי עשה זאת באישורו בהסכמתו של אביהם של התובעים. אך לא די בזה, כי  מאומד דעת הצדדים ומהתנהלותם במהלך 45 שנים (עד שנת 2011) , ניתן ללמוד כי היו הסכמות ברורות ביניהם, ובין ההסכמות הנ"ל עובדת היותו של הנתבע לדייר מוגן. לא התרשמתי כי הנתבע פעל על דעת עצמו במי מהדברים.
 
האם הנתבע דייר מוגן במחסן?
 
התובעים טוענים כי הנתבע לא רכש זכויות במחסן, מאחר שלא עשה כל שיפוץ להוציא הוספת התקרה בלבד ו/ או לא שילם דמי מפתח כמתחייב בדין. גם דין טענה זו להידחות.  הנתבע הצהיר בתצהירו והעיד בעדותו לפניי, כי קיבל בעל פה את הסכמתו של הבעלים  כי בתמורה לשיפוץ מקיף של מתחם החנייה שעמד ריק והפיכתו למחסן, יהא דייר מוגן, בנה את המחסן תמורת השקעה כספית גדולה. וזאת על מנת שיכל לאחסן את הסחורה שם. בהתאם לכך, ומאחר שהיה לדייר מוגן גם בשטח זה, שילם למשכיר במשך כל השנים שכירות נמוכה של 300 ₪ . הנתבע הדגיש לאורך עדותו, כי הכל נעשה בהסכמתו ובאישורו של המשכיר ושום דבר לא נעשה על דעת עצמו.
 
אציין כי עדותו זו של הנתבע הייתה מהימנה ואמינה עליי, ולא מצאתי כל סיבה שלא לקבלה.  וזאת בניגוד לסתירות שעלו מגרסת התובעים, ובפרט מעדותו של התובע סמיר אבו אלהווא. שמעדותו זו ניתן ללמוד ללא כל צל של ספק כי הנתבע הוא זה שבנה את המחסן בהסכמת האב, בתמורה להבטחת זכויותיו.  כך למרות שהתובעים בכל המסמכים שהוגשו על ידם, ציינו במפורש בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הנתבע הוא זה ששיפץ ובנה את המחסן. ודברים אלה עולים גם מסעיף 15 לתצהירו של סמיר אבו אלהווא.  לראשונה בעדותו לפניי מר סמיר אבו אלהווא העלה גרסה חדשה, על פי גרסה זו, הלה טען בפניי כי הוא זה ולא אחר שבנה את המחסן. לטענתו, הנתבע בנה רק את התקרה.
וכך העיד:
 
"ש. אתה יודע איך נוצר המחסן?
ת. אני בניתי אותו
....
אני זה שבניתי אוו ושמתי את הבלוקים"  (פרו' עמ' 18, ש' 4- 7).
 
 
כשנשאל התובע, האם יציקת התקרה הייתה על חשבונו של הנתבע, ענה "אני לא יודע מה ההסכם בינו לבין אבי" (פרו' עמ' 18, ש' 20).
ובהמשך כשנשאל האם יודע מי הזמין את יציקת הבטון, ענה "אני לא ידוע" (פרו' עמ' 18, ש' 27-28).
כשנשאל העד מדוע לא ציין בכתב התביעה או בתצהיר שהוגש על ידו כי הוא זה שבנה את המחסן ולא הנתבע, ענה "אני לא יודע למה זה לא כתוב, העו"ד לא שאל אותי" (פרו' עמ' 18, ש' 31).
 
אין ספק כי הסתירות ואי הדיוקים בעדותו של התובע , ואי מתן תשובות ענייניות על ידו לשאלות שנשאל וחוסר העקביות בעדותו, מחזקת את העובדה שהנתבע הוא זה ולא אחר שבנה את המחסן על חשבונו. אין ספק כי עדותו של התובע סמיר אבו אלהווא, הינה בבחינת מקרה בלעם שבא לקלל ויצא מברך.
 
משקבעתי כי אני מאמין לתובע כי עשה עבודת שיפוץ מקיפה במושכר שנועד להשביח ולייקר את שטח המושכר על חשבונו, עבודה שבדרך כלל אינה מתבצעת וולונטרית על ידי שוכר רגיל, הרי שזו הוכחה כי הנתבע עשה כן בתמורה להבטחה כי ייהנה מזכויות של דיירות מוגנת כפי שנעשה עמו בחנויות מס' 3 ו- 4. אין ספק כי לו הנתבע לא היה דייר מוגן, בוודאי שלא היה משקיע כספים בשיפוצה המאסיבי של החנייה והפיכתה למחסן.
 
ככלל אציין כי הרושם הברור העולה מהתיק הוא שאביהם המנוח של התובעים, ויותר מאוחר אחיהם המנוח, בטחו והאמינו בנתבע עוד מראשית הדרך, על כן אפשרו לו ליהנות מזכויות הדיירות המוגנת במושכרים. הראיה לכך נעוצה בעובדה שלאורך כל השנים היה שיתוף פעולה בין הצדדים ומעולם לא נטענה טענה כנגד הנתבע כי חוק הגנת הדייר לא חל עליו. 
 
לאור האמור, אני קובע כי חוק הגנת הדייר חל גם על המחסן.
לבסוף נשאלת השאלה, האם קיימת לתובעים עילת פינוי מכח טענת
אי תשלום דמי השכירות על ידי הנתבע?
סעיף 131 (1)  לחוק הגנת הדייר שעניינו "עילות פינוי" קובע כדלקמן:
 
"(1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו".
 
נטל השכנוע לסעד פינוי מכח עילה זו מוטל על בעל הבית המבקש את הפינוי (ראו ד' בר- אופיר בספרו  "סוגיות בדיני הגנת הדייר", לעיל עמ' 4). התובעים ביקשו לטעון כי גם אם נקבל את טענת הנתבע כי עסקינן לגבי כל אחד מהמושכרים בשכירות מוגנת, הרי שיש להורות על פינוי הנתבע מהמושכרים. משום שלטענתם הנתבע לא עמד בתשלומים החודשים של דמי השכירות. לדבריהם, מאז ראשית שנת 2012, הנתבע לא שילם את דמי השכירות.
 
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, נחה דעתי כי לא קמה לתובעים עילת פינוי מכח עילת אי תשלום דמי השכירות. וזאת מהנימוקים הבאים: 
 
בראשית הדברים ייאמר כי גם מכתב תביעתם של התובעים ומעדותו של סמיר אבו אלהווא לפני עולה כי העילה העיקרית של התביעה דנא, אינה אי תשלום דמי השכירות על יד הנתבע, אלא פינוי של הנתבע מהמקום. 
 
התובעים לאורך תביעתם ציינו כי הם אינם מעוניינים עוד בתשלומי דמי השכירות, אלא בפינוי המושכרים. מעדותו של התובע סמיר אבו אלהווא עולה מאז שניהול העסק עבר לידיו, כל רצונם הינו לפנות את הנתבע מהמושכרים ולפתוח מכבסה על ידם.
 
וכלשונו של התובע מר סמיר אבו  אלהווא "ביקשתי את החנות קודם כל וביקשתי את השכירות." (פרו' עמ' 14, ש' 28).
ובהמשך כך נשאל, וכך השיב:
"ש. אם הנתבע היה משלם לך מה שביקשת היית מגיש נגדו תביעת פינוי?
ת. אני תבעתי את החנות ממנו לאחר שאחי נפטר, כדי שאני אפתח בה מכבסה..". (פרו' עמ' 17, ש' 13 -14).
 
אציין כי הנתבע אף ציין בעדותו כי התובע סמיר אבו אלהווא  הודיע לו בחודש אוקטובר 2011, ללא כל התראה או הודעה מוקדמת, כי עליו לפנות את החנות תוך חודשיים. לדבריו, כשהלך  לתובעים, בראשית שנת 2012, לשלם את דמי השכירות עבור תקופת השכירות של החודשים נובמבר דצמבר, התובע סמיר אבו אלהווא הודיעו כי הם אינם עוד מעוניינים בדמי השכירות אלא את הפינוי המידי של החנות. לדברי הנתבע, בסופו של דבר סירבו לקבל את כספי השכירות. לדבריו, אף שהציע לשלם דמי שכירות יותר גבוהים משביקשו התובעים, גם אז נענה בשלילה.  (ראו פרו' עמ' 21, ש' 12- 22).
 
עוד יצוין כי התובעים עצמם לא הכחישו במסמכיהם את העובדה שהנתבע שילם את דמי השכירות לאורך כל השנים ללא כל בעיות, הגם שגובה דמי השכירות השתנה מעת לעת. לאמור נוסיף כי הנתבע הפקיד את כספי השכירות בגין תקופה של שנתיים בקופת ביהמ"ש. כאן המקום לציין , כי כבר נקבע בחוק ובפסיקה כי למרות המגמה הקיימת לצמצם את תחולתו של חוק הגנת הדייר בעידן שלנו, עדיין אין בעילת אי התשלום דמי השכירות לבדה, להביא לכדי פינוי של השוכר בדיירות המוגנת מהמושכר, וכי על המבקש את הפינוי הנטל להוכיח כי עסקינן בניתוק קבוע בתשלומי השכירות. דבר שכלל וכלל אינו מתקיים במקרה שבפנינו. וכך מציין ד' בר- אופיר בספרו  "סוגיות בדיני הגנת הדייר", לעיל בעמ' 2:
 
 
 
"לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי
נגד דיירו החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין
של קבע. מצב דברים זה, של ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, הוא
תנאי    בל יעבור להעמדתה של עילה לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת
הדייר, תשל"ב – 1972 (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טו 1320)
ואין די בכך שיחול איחור קל ופעוט בתשלום דמי השכירות (ע"א 106/52
נקה בע"מ נ' אלואלשווילי, פ"ד ט 490)".
 
 (ראו עוד תא(י-ם) 3233-02-12 רחמים איצר נגד אליאסיאן (מיום, 22.07.14))
 
למעלה מן הצורך נציין,  כי משהוכח מעדותו של מר סמיר אבו אלהווא כי הם אלה שמיוזמתם סירבו לקבל את דמי השכירות והתעקשו רק על פינוי המיידי של הנתבע, הרי שרק מטעם זה אין מקום לקבל את טענתם התובעים לפינוי מכח אי תשלום דמי השכירות. כפי שכבר נקבע בפסיקה חזור ושנה כי לא קיימת עילת פינוי כאשר בעל הבית מסרב לקבל את דמי השכירות. וכך מציין ד' בר- אופיר בספרו  "סוגיות בדיני הגנת הדייר", לעיל בעמ' 7:
 
"כאשר בעל בית מסרב אפילו פעם אחת לקבל דמי- שכירות, וברור
שלא שינה את עמדתו, אין הדייר חייב לחזור על הפעולה ריקה מתוכן
ולהציע אותם כל פעם מחדש. ...כאשר בעל בית מסרב לקבל דמי שכירות,
במשך תקופה ארוכה, אין הוא יכול לבוא לדייר בטענה על שאיננו משלם
את שכר הדירה... בעל הבית איננו רשאי לאחוז בתחבולות ובתכסיסים
בכדי להכשיל את הדייר ולמנוע ממנו לשלם את דמי- השכירות כסדרם,
ואם אמנם ילך הבית בדרך של הכשלה מכוונת מראש- הוא לא יכול ליצור
 על פיה עילת פינוי".  
 
כאן המקום לציין,  כי הנתבע הפקיד בקופת בית המשפט את דמי השכירות שלא שולמו בסך 34,600 ₪, ואף הסכום נמשך ע"י ב"כ התובעים ביום 03.03.14.
 
סוף דבר
 
לנוכח האמור לעיל אני התביעה נידחת.
 
הנתבע ישלם את יתרת דמי השכירות שנותרה, בהתאם לתעריף של 375 דינר וזאת בהתאם לסיכום בין הצדדים. הסכום ישולם  תוך  60 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
 
התובעים ישלמו לנתבע סך של 20,000 ₪ בגין הוצאות שכ"ט. הסכום ישולם תוך 60 יום שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
 
 
 
 
 
 
 
המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
 
 
ניתן היום,  ט"ז אייר תשע"ה, 05 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
 
                                                                                                                                                 
 
 ____________________
פינוי מושכר
 
 
 
 

 
+ שלח משוב