Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 8797/08 אי.אס.אי.ייעוץ והכוונה בע"מ ואח' נגד שרון פאוור (יתח) ועוד 13 אח'
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
                                                                                                                                                                                    רע"א  8797/08
 
 
לפני:   כבוד השופטת ע' ארבל
  כבוד השופט ח' מלצר
  כבוד השופט י' עמית
 
 
המבקשים: 1. אי.אס.אי.ייעוץ והכוונה בע"מ
  2. משה אולשבסקי
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. שרון פאוור (יתח) ועוד 13 אח'
  15. NOVA SOUTHEASTERN UNIVERSITY
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מתאריך 02.09.2008 בתיק ע"א 1026/07, שניתן על ידי הרכב: כב' השופטת א' קובו (סג"נ), כב' השופטת מ' רובינשטיין (סג"נ), וכב' השופטת ע' צ'רניאק
 
                                                                                                                                                                                                                     
תאריך הישיבה: כ"ט בטבת התשע"א      (05.01.2011)
 
 
בשם המבקשים: עו"ד אייל בליזובסקי; עו"ד אביאל פלינט
 
 
בשם המשיבים 14-1: עו"ד אמיר סילש
בשם המשיבה 15: עו"ד רון ישעיהו
 
 
פסק-דין
 
 
השופט ח' מלצר:
 
  1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (בהרכב: כב' השופטת א' קובו (סג"נ), כב' השופטת מ' רובינשטיין (סג"נ), וכב' השופטת ע' צ'רניאק) ב-ע"א 1026/07, בגדרו התקבל ערעור המשיבים 14-1 על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' גרוסמן) ב-ת"א 28286/05, שסילק על הסף את תביעת המשיבים הנ"ל
 
להלן יובאו בקצרה העובדות הנדרשות להכרעה.
 
תמצית העובדות
 
  1. המבקשת 1 (להלן: החברה), שהמבקש 2 היה מנהלה בעת הרלבנטית, היתה בתקופה אליה מתייחסת הבקשה, חברה שעסקה, בין היתר, בהפעלת מכללות ללימודים אקדמיים במסגרת שלוחות ישראליות של אוניברסיטאות זרות. בשנת 1995 פירסמה החברה מודעות שונות המזמינות את תושבי ישראל להתקשר עימה לצורך לימודי תואר בקולג' מסוים, שהיווה, לכאורה, שלוחה של אוניברסיטת "נובה" ממדינת פלורידה שבארצות הברית (היא המשיבה 15, להלן: האוניברסיטה). בפירסומים אלה, ציינה החברה כי התואר מוכר על ידי משרד החינוך לצורך דירוג ושכר. המשיבים 14-1 (להלן: המשיבים) התקשרו עם החברה, השלימו את חובותיהם הלימודיות בשנת 1998, וקיבלו את התעודה המתאימה מהקולג' הנ"ל. יחד עם זאת פניית המשיבים למשרד החינוך כדי לקבל את ההכרה בתואר – נדחתה, ומשרד החינוך השיבם כי התואר איננו מוכר על ידו.
 
  1. נוכח דחייתם על ידי משרד החינוך, הגישו המשיבים בשנת 2000 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד המבקשים ונגד משרד החינוך (ה"פ 1277/00). בעקבות המלצת בית המשפט, הועברה התובענה נגד משרד החינוך לבית הדין האזורי לעבודה (ע"ב 2046/01), ואילו התובענה נגד החברה נמחקה בהסכמה, תוך שמירת זכויות המשיבים להגיש תביעה כספית נגד החברה בעתיד, היה וימצאו מקום לכך, ותוך שהחברה מתחייבת לסייע למשיבים בכל הליך מול משרד החינוך. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין בתאריך 19.03.2001.
 
  1. בתאריך 25.04.2004 דחה בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב את תביעת המשיבים נגד משרד החינוך. בית הדין האזורי הנכבד לעבודה קבע כי הקולג' לא קיבל אישור פעולה, או רשיון מהמועצה להשכלה גבוהה, ולכן על המשיבים לבוא בטרוניה בעניין זה לקולג' עצמו (שהופעל ע"י החברה), ולא למשרד החינוך. ערעור שהגישו המשיבים לבית הדין הארצי לעבודה – נדחה בתאריך 28.05.2006 (ע"ע 1269/04), ועתירה לבית משפט זה כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה – נדחתה אף היא, בתאריך 07.05.2007 (בג"ץ 5850/06).
 
  1. ביני לביני, במהלך שנת 2003 נקלעה החברה למשבר כספי, שהוביל לעריכתו של הסדר נושים, על דעת נושיה ובעלי מניותיה של החברה. בתאריך 11.01.2004 אושר הסדר הנושים על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ד' קרת), במסגרת תיק פש"ר 1407/03.
  2. נוכח דחיית תביעתם על ידי בית הדין האזורי לעבודה, שהתנהלה כאמור כנגד משרד החינוך בלבד – הגישו המשיבים בשנת 2005 תביעה כספית נגד המבקשים שבכאן (להלן: המבקשים) ונגד האוניברסיטה – בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת.א. 28286/05 ו-ת.א. 46830/05). בתגובה לתביעה, הגישו המבקשים עתירה לסילוק התביעה על הסף, תוך שהם טוענים כי המשיבים ניצבים בפני מחסום דיוני בדמות הסדר הנושים, שאושר, כאמור, אשר יש בו משום "מעשה בית דין" כנגדם. לטענה זו מטעם המבקשים – השיבו המשיבים בכך שעילת התביעה שלהם התגבשה רק בעת דחיית תביעתם על ידי בית הדין האזורי לעבודה, שכן רק לאחר מועד זה התגבש נזקם והתברר להם שהחברה איננה מכבדת את ההסכם לפיו תסייע להם במגעים מול משרד החינוך ויתר הרשויות בישראל, ולכן אין לראות בהסדר הנושים כחוסם את עילת תביעתם.
 
פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד
 
  1. בית משפט השלום פסק כי במסגרת הסדר הנושים הופטרה החברה מכל חוב, או חיוב שלא נתבע עד מועד עריכת ההסדר או במסגרתו, והמבקש 2 הופטר אף הוא שם מאחריות בגין כל פעולה שעשה בקשר לחברה עד אז. בהתאם נדרש בית משפט השלום הנכבד לשאלה מתי נוצרה עילת התביעה של המשיבים, ומצא כי זו התגבשה כבר בשנת 1998, עת סיימו המשיבים את לימודיהם, והתברר להם כי התואר שרכשו – איננו מוכר ע"י משרד החינוך לצורך דירוג ושכר. בית המשפט קבע איפוא כי טענת המשיבים לפיה עילת תביעתם נוצרה רק באפריל 2004 (עת נדחתה תביעתם על ידי בית הדין האזורי לעבודה) – הינה מלאכותית, וכי המשיבים ידעו, או למצער היה עליהם לדעת, במרוצת שלוש השנים בהם התבררה התביעה בפני בית הדין האזורי לעבודה, כי החברה איננה פועלת בהתאם לסיכום שנערך בינם לבינה עם מחיקת התובענה ב-ה"פ 277/00 הנ"ל. לפיכך בית משפט השלום פסק כי הסדר הנושים מהווה מעשה בית דין החוסם את תביעת המשיבים, ומכאן שעל אף "גודל האמפתיה" שהוא חש כלפי המשיבים – דין תביעתם להמחק על הסף.
 
  1. אשר לאוניברסיטה, הרי שבית משפט השלום הנכבד מצא שאין בינה לבין המשיבים יריבות – ולכן כתב התביעה כנגדה איננו מגלה עילה. בית המשפט פסק שהאוניברסיטה מילאה את כל התחייבויותיה כלפי המבקשים, וההתחייבות כי התואר שרכשו המשיבים יוכר בישראל ניתנה מטעם החברה, ולא מטעם האוניברסיטה.
 
נוכח כל אלה, סילק בית משפט השלום על הסף גם את התביעה כנגד האוניברסיטה.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד
 
  1. על פסק דינו של בית המשפט השלום הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור פה אחד וחייב את המבקשים לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים בסך של 30,000 בתוספת מע"מ.
 
בכל הנוגע למועד התגבשות עילת התביעה של המשיבים, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כדלקמן:
 
"רק לאחר שנדחתה תביעתם [של המשיבים – ח"מ] נולדו למעשה ראשי הנזק המפורטים בהרחבה בתביעתם. במילים אחרות: כל עוד לא קבע ביה"ד לעבודה שהתואר אינו מוכר על ידי משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה, לא נולדה עילת התביעה, ולא נולדה למערערים זכות הטיעון בדבר פיצוי כספי, קרי החוב" (שם בעמ' 7).
 
          עוד נקבע בהקשר זה כי החברה מנעה מהמשיבים מלמצות את זכויותיהם בפני משרד החינוך, ובכך יצרה למעשה עילה וראשי נזק חדשים, העומדים בפני עצמם, ואלה נוצרו לאחר אישור הסדר הנושים.
 
  1. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי לפי תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), התשס"ב-2002 (להלן: תקנות החברות בקשה לפשרה) – יש להגיש תביעת חוב רק בעבור סכום קצוב וידוע, ואילו עד למועד שבו אושר הסדר הנושים – לא יכלו המשיבים לדעת את גובה נזקם במדויק, ולכן הם לא היו יכולים להגיש תביעה לפי טופס 9 שבתוספת לתקנות החברות בקשה לפשרה.
 
לבסוף, בית המשפט המחוזי ראה לציין שאין ענייננו בהסדר נושים, שנעשה על רקע פירוק החברה, שכן החברה היא פעילה ואף נסחרת בבורסה. בית המשפט המחוזי הנכבד לא הרחיב בסוגיה זו, אך נראה שכוונתו היתה שיש מקום לאבחן בין שני סוגי הסדרי הנושים, כנגזרת של מצב החברה לאחר הסדר שכזה.
 
  1. כאן המקום לציין גם את מה שלא נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי לא קבע דבר באשר לחבותה של האוניברסיטה, אלא התמקד אך ורק במערכת היחסים שבין המשיבים לבין המבקשים.
 
  1. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו, אשר הועברה לדיון בפני הרכב – בהחלטת חברתי, השופטת ע' ארבל.
 
טענות הצדדים
 
  1. המבקשים גורסים, כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בקביעתו לפיה עילת התביעה של המשיבים התגבשה רק בשנת 2005, ולטענתם – זו נוצרה, כפי שקבע בית משפט השלום הנכבד, כבר בשנת 1998, כשהתברר למשיבים כי התעודה שקיבלו איננה מוכרת ע"י משרד החינוך. למעשה, ממשיכים המבקשים – המשיבים עצמם הודו בכך, בעת שהגישו את תביעתם הראשונה בשנת 2000 לסעד הצהרתי, וכן בעת שהגישו את תביעתם הכספית הנוכחית, מושא ההליך שבפנינו, בשנת 2005, עוד טרם שהוכרע ערעורם בבית הדין הארצי לעבודה (זאת הם עשו, לדבריהם, כדי להמנע מהתיישנות עילת תביעתם). לטענת המבקשים גם עילת ההפרה לכאורה של התחייבות החברה לסייע למשיבים מול משרד החינוך – נוצרה טרם מועד אישור הסדר הנושים. הדבר נובע מכך שהתחייבות זו ניתנה עוד בשנת 2001, דהיינו כשלוש שנים טרם שהסדר הנושים אושר בפסק דין. החברה אף טוענת, כי אפילו אם עילת התביעה כנגדה התגבשה רק ביום מתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, עדיין מדובר בתביעה בגין חבויות והתחייבויות של החברה שנוצרו לפני הסדר הנושים, ולכן ההסדר פוטר את החברה ואת המערער 2 מאחריות בגינם.
 
עוד טוענים המבקשים כי האבחנה שעשה בית המשפט המחוזי הנכבד בין הסדר נושים של חברה שנעשה במסגרת הליכי פירוק לבין הסדר נושים של חברה, שבעקבותיו ממשיכה החברה בפעילות – הינה אבחנה שגויה. לשיטתם, אין יסוד להפרדה בין הדין החל על הסדר נושים על רקע פירוקה של חברה, לבין הדין החל על הסדר נושים, שלאחריו ובזכותו החברה מצליחה לצאת מהמשבר ולשרוד. למעשה, ממשיכים המבקשים בטענתם – משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא שהסדר נושים שעושה חברה פעילה – לעולם איננו סופי, וכי הנושים שקיבלו כספים מן החברה במסגרת הסדר הנושים עלולים למצוא עצמם במצב שבו יאלצו להעביר את חלקם – לידי נושים שלא השתתפו בהסדר.
 
המבקשים אף מבקרים את פסיקתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בכל הנוגע לטופס 9 שבתוספת לתקנות החברות בקשה לפשרה. לשיטתם, משמעות פסק הדין היא שכל תביעה, שעד למועד אישור הסדר הנושים לא התברר במדויק הסכום המבוקש בגדרה, או שאיננה תביעה לסכום קצוב – איננה מופקעת מחמת הסדר הנושים, שכן לכאורה לא ניתן להגיש בגינה טופס תביעת חוב לנאמן (המופקד על ביצוע הסדר הנושים).
 
לבסוף, המבקשים מצביעים על מספר פסקי דין שבהם נדון הסדר הנושים של החברה, ואשר בכולם נדחו טענותיהם של בעלי דין שניסו לטעון לאי-תחולת ההסדר עליהם. לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי הנכבד נדרש היה, לכל הפחות, להבהיר מדוע החליט לסטות מפסקי דין אלה – וזאת הוא לא עשה.
 
  1. המשיבים טוענים מצידם כי בקשת החברה איננה מגלה עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". לגופם של דברים, המשיבים גורסים כי צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בקביעתו לפיה עילת תביעתם התגבשה רק לאחר הסדר הנושים וכן בקביעתו לפיה עומדת להם עילת תביעה שעניינה: הפרת התחייבות החברה לשתף עימם פעולה בהליכים מול משרד החינוך.
 
          המשיבים אף גורסים כי מוצדקת האבחנה שערך בית המשפט המחוזי הנכבד בין חברה העורכת הסדר נושים במסגרת הליכי פירוק, לבין חברה פעילה שלא נכנסת לפירוק בעקבות הסדר הנושים. כאשר מדובר בחברה פעילה (לא כל שכן כזו הנסחרת בבורסה לניירות ערך), כך לשיטת המשיבים – לא יגרם לה, או לבעלי מניותיה כל נזק מניהול התובענה, חרף קיומו של הסדר הנושים. עוד טוענים המשיבים כי לא היה מקום להחלטה קיצונית כדוגמת החלטתו של בית משפט השלום בדבר מחיקת התביעה שהגישו כנגד המבקשים על הסף, וודאי שלא היה מקום לכך כאשר עסקינן בסוגיה עובדתית, שדינה להתברר במסגרת הליך של שמיעת ראיות.
 
המשיבים גורסים בנוסף כי המבקשים נהגו בחוסר תום לב בכך שלא חשפו, במהלך גיבוש הסדר הנושים, את ההליך המשפטי שהתקיים בעבר בין הצדדים, ואף לא הודיעו להם על הסדר הנושים המתגבש. לשיטת המשיבים, היה על המבקשים גם ליידע את בית המשפט, אשר נדרש להסדר הנושים, בכך שבאותה עת היה הליך תלוי ועומד בפני בית הדין לעבודה (אף כי הוא התנהל כאמור כנגד משרד החינוך בלבד).
 
  1. האוניברסיטה מצידה הדגישה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד לא קבע דבר באשר לחבותה, ולכן בכל הקשור אליה – פסק דינו של בית משפט השלום עומד בעינו, קרי דין התביעה נגדה להמחק מחמת העדר יריבות. מעבר לכך האוניברסיטה ציינה כי הקולג', שבו למדו המשיבים – לא תיפקד כ"שלוחה" של האוניברסיטה.    עוד נטען מטעם האוניברסיטה, כי המשיבים ניהלו כל השנים – עד לכתב התביעה האחרון שהגישו – הליכים נגד המבקשים ונגד משרד החינוך בלבד, וכי גם מכתב התביעה האחרון שהגישו המשיבים לבית משפט השלום הנכבד עולה כי מעולם לא ראו המשיבים את האוניברסיטה כבעלת דינם. לפיכך, לגישתם, צדק בית משפט השלום הנכבד משהורה על מחיקת התובענה נגדה.
 
  1. בסיום פרק זה ראוי להזכיר כי הצדדים ניהלו בעבר מגעים שונים ביניהם להסדר ואף פנו לגישור, אך הדבר לא הסתייע. גם אנו המלצנו, בעת הדיון, כי הצדדים ינסו להגיע לעמק השווה ולו לפנים משורת הדין, אך באי-כוחם הודיעו לנו שניסיונות שעשו בכיוון זה לא צלחו. לפיכך עלינו ללבן הדברים בהתאם לדין, ולכך אפנה עתה.
 
דיון והכרעה
 
  1. אקדים תוצאה להנמקה, ואומר כי אם תשמע דעתי, דין בקשת רשות הערעור להתקבל, כך שהיא תידון לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בהתקיים תנאיה – כערעור. כמו כן אציע לחברתי ולחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ולהשיב על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד – ובהתאם למחוק את תביעת המשיבים כנגד המבקשים (שימשיכו להיקרא כך להלן על אף קבלת בקשת רשות הערעור) וזאת חרף ההבנה למצבם של המשיבים, והכל כאמור בפיסקה 42 שלהלן. הטעמים למסקנותיי אלו יפורטו להלן.
 
ההצדקה למתן רשות לערער ומבט על טיבם של הסדרי נושים
 
  1. הסוגיות שהועלו כאן – חורגות מגדר עניינם של הצדדים הישירים לתיק והן מעלות שאלות משפטיות חשובות. לפיכך ראוי לבררם על דרך של ערעור, שכן הדבר בא בגדר מבחני הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד ל"ו (3), 123 (1982). עיינו גם: חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי 233-211 (מהדורה שלישית 2012).
         
           אפתח איפוא בסקירת מהותם של הסדרי נושים.
  1. קורה, כידוע, לא אחת שחברה (או תאגיד כלכלי אחר) (להלן ביחד: התאגיד), נקלעים שלא בטובתם למשבר כספי, המביא אותם אל סף חדלות פרעון. במצב דברים זה, קיימות מספר דרכי פעולה אפשריות, שהעיקריות שבהן מכוונות להביא את התאגיד לפירוק, מחד גיסא, או לגיבוש תכנית שיקום לתאגיד, אשר תשמור עליו כ-"עסק חי", ותביא להבראתו בעתיד, מאידך גיסא (התיאור הנ"ל הוא כללי וסכמטי ובכל מסלול יש גווני-ביניים רבים ואף קיימים בנמצא נתיבים נוספים לטיפול במצבים הנ"ל).
 
  1. ברי כי קיים הבדל בין תכלית הפירוק לבין תכלית השיקום, בכל האמור ברציונל העומד בבסיס ההסדר שיגובש (ראו: דוד האן דיני חדלות פירעון 44-43 (2009) (להלן: האן); עיינו גם: יחיאל בהט הבראת חברות פרקים 4, 5 ו-23 (2013) (להלן: בהט הבראת חברות)). במקרה של פירוק, תכלית ההסדר תהיה, מטבע הדברים, להשיג חלוקה צודקת של נכסי התאגיד, בהתאם לסדרי הנשייה ולכללים שנקבעו בדין ובהלכה הפסוקה. לעומת זאת, כאשר הרצון הוא להביא לשיקום התאגיד – לא מחולקים מלוא נכסי התאגיד לנושים, אלא מתגבש הסדר בין כלל "השחקנים" (התאגיד, בעלי מניותיו ונושיו). במסגרת ההסדר, נשמרת מצבת נכסים מסוימת בידי התאגיד, כדי שהוא יוכל להמשיך ולפעול, מתוך תקווה להבראתו העתידית, בעוד החוב לנושים נפרע רק בחלקו ולאורך זמן (לרוב – אם התכנית מצליחה – בסכום כולל הגבוה מחלופת המימוש בפירוק) ומן החלק האחר מופטר התאגיד, בדרך כלל.
 
  1. לכאורה, ניתן לטעון שלנושה, המעוניין רק בפרעון חובו שלו ולאלתר – לא יהיה אינטרס של ממש למחול על חלק נכבד מחובו למען המשך פעילותו של התאגיד. במילים אחרות, לכאורה נושה ירצה תמיד בפירוק התאגיד שנקלע לקשיים, על מנת שמסת הנכסים שתעמוד לחלוקה מיידית תהיה גדולה ככל האפשר. כפי שהתברר מהנסיון – טענה זו איננה מבוססת: בחלק גדול של המקרים יעדיפו רוב הנושים לגבש הסדר שיש בו תקווה ממשית לשיקום התאגיד, מתוך הבנה כי הבאת התאגיד לפירוק מיידי עלולה להרע את מצבם של חלק נכבד מהנושים, בהתחשב בסדרי הנשיה ובמצבת הנכסים שתעמוד לחלוקה בעת מימוש מהיר, בהשוואה לסיכוי שלהם לקבל תמורה גבוהה יותר, היה וההסדר יצליח. דברים ברוח זו נאמרו, בין היתר, ב-בש"א (נצ') 1688/08 עמק פארם בע"מ נ' בנק מס"ד בע"מ (17.03.2009):
 
"הסדר הנושים אשר קיבל את אישורו של בית המשפט במקרה שלפני, ככל הסדר נושים אחר, הוא למעשה הסכם בין החברה לבין נושיה, כשכל צד נוטל על עצמו התחייבויות במסגרת ההסדר – החברה ובעלי מניותיה מזה והנושים מזה – ולכל צד מוענקות זכויות על פי הקבוע בהסכם. הסדר כזה... הוא הסדר המשרת את האינטרסים של כולם: החברה, הנושים, בעלי המניות לה והערבים, ומהווה נקודת שיווי המשקל והאיזון שאותם גורמים מצאוה כנכונה והולמת לבטא את האינטרסים שלהם, בעיקר משיקולי כדאיות כלכלית".
 
  1.  זאת ועוד: בעשורים האחרונים ניכרת בעולם המערבי מגמה לפיה כאשר ניתן להמנע מפירוק, ולפנות למסלול של שיקום – מסלול זה עדיף, שכן הוא מביא לשיפור הרווחה המצרפית הכללית, במיוחד בתקופות של משבר כלכלי. בהתאם קבע בית משפט זה ב-ע"א 4409/08 אלישיוב נ' כונס הנכסים הרשמי (14.11.2010) כדלקמן:
 
"עד לתחילת המאה העשרים שררה ההכרה כי חברה כושלת דינה פירוק, תוך חלוקת נכסיה בין נושיה על פי סדרי העדיפות שנקבעו בחוק. תפיסה זו השתלבה בפילוסופיה הליברלית ובגישת ה-laissez faire, על פיהן אין להתערב התערבות חיצונית בהתפתחותה הטבעית של החברה העיסקית, ואם נגזר עליה להיכשל, והיא הופכת חדלת פרעון, יש להחיל עליה הליכי פירוק, להפסיק את פעילותה, ולחסלה.
 
התפתחויות חברתיות וכלכליות במהלך המאה העשרים הביאו לתמורות בפילוסופיה הליברלית, ובכלל זה גם ביחס לחברה הכושלת. התפתחה הכרה כי פירוק חברה וחיסולה בכל מקרה, ובלא כל אבחנה, עלולים לפגוע לא רק בחברה עצמה, אלא גם בגורמים שונים המעורבים וקשורים בפעילותה, ולעיתים אף בציבור הרחב. בד בבד, גברה המודעות לכך שייתכן שוני בין סוגי חברות מבחינת הרקע שהביא לקריסתן. כך, עשוי לקרות כי חברה בעלת גרעין עיסקי בריא, ופוטנציאל להצלחה עיסקית ולהשאת רווחים, תידרדר לחדלות פרעון בשל טעמים אובייקטיביים שונים, הקשורים במהלכים מדיניים או כלכליים שאין לה שליטה עליהם; כן ייתכן, כי נפילתה של החברה תהא קשורה בכשל ניהולי נקודתי, שניתן לתקנו, ובכך לשקם את פעילות החברה. בנסיבות כגון אלה, הבראה ושיקום של החברה עשויים להועיל לא רק לבעלי המניות, אלא גם לנושים, לציבור העובדים, ופעמים אף לציבור כולו, ככל שפעילות החברה נושאת עימה תועלת לכלל.
 
על רקע שינויי התפיסה כאמור, התפתחה תודעה הולכת וגוברת ביחס לצורך לבחון את פוטנציאל שיקומה האפשרי של חברה שנקלעה לקשיים כלכליים. תודעה זו הצמיחה שינויים חשובים בחקיקת מדינות העולם המערבי, ובהן אנגליה וארה"ב, שתכליתם להעמיד לרשות בתי המשפט אמצעים בהם ניתן לנקוט כדי להביא לשיקומן של חברות. התפתחה ההכרה, כי יש למצות את דרכי ההבראה של החברה במקום לחסלה, כאשר יש סיכוי להעלותה על פסים יצרניים וכלכליים, ולמנוע בכך נזק למעורבים הישירים בפעילותה. לצורך הגשמת הליך זה, ניתן לבית המשפט, בין היתר, הכלי החשוב של הוצאת צו הקפאת הליכים כנגד חברה חדלת פרעון. צו זה מקפיא את כל הליכי הגבייה נגד החברה, בין אלה של נושים רגילים, ובין אלה של נושים מובטחים, ומקים לחברה מקלט זמני מפני כלל נושיה, המאפשר לה להגיע להסדרים שיאפשרו את שיקומה" (ההדגשה במקור – ח"מ).
 
          ב-ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 549 (2004) נאמרו בהקשרים אלה הדברים הבאים:
 
"מקובלת עליי המדיניות העקרונית שצריכה להנחות את בית-המשפט בהליכי פירוק ובאישור הסדר נושים, כפי שעמד על כך השופט ד' לוין בע"א 673/87 סאלח נ' מפרק פרץ את איסר חברה לבנין והשקעות בע"מ (בפירוק), בעמ' 68:
"ככל שניתן להציל עסק מהתמוטטות יש לחתור לכך בזהירות ובאחריות אך תוך תעוזה ותושייה..."
 
[...]
 
למרות שלא תמיד ניתן למנוע את חיסולה של חברה או של אגודה שיתופית שנקלעה לקשיים, יש במקרים מסוימים להסדר נושים יתרונות רבים על פני הפירוק, והוא עשוי לגרום לכך שהנושים יקבלו בסופו של דבר סכום גבוה יותר מן החברה או מהאגודה השיתופית וימנעו ממנה, מעובדיה ומצדדים שלישיים הפסד כספי והרס מקור הפרנסה. אין ספק שהדרך הקצרה, עת חדלות-פירעון, היא דווקא מתן צו לפירוקה של החברה... אולם קיצורי דרך שכאלו מחטיאים לעתים קרובות את המטרה. הליך שכזה אינו תמיד הדרך הנאותה לא מבחינה משפטית ולא מבחינה כלכלית. לא זו הייתה כוונת המחוקק, ולא זו הדרך שתניב תועלת למשק, בכלל, ולנושיה של החברה, בפרט...
ניתן לסכם את עדיפותו של הליך השיקום על פני הליך הפירוק תוך בחינתו משלוש נקודות מבט עיקריות:
(1) מזווית הראייה של המשק הלאומי: בכך שארגון מחדש מוצלח יניב ניצול מוצלח יותר של משאבים קיימים, בכך שתישמר רמת התעסוקה במשק ותישמר התחרות;
(2) מנקודת המבט של בעלי זכויות כלפי החברה: בכך שנמנעת מכירה כפויה של נכסי החברה אשר מורידה את ערכם באופן דרסטי, בכך שנמנעת ירידת ערכו של ציוד מיוחד, בכך שמנוצל המלאי הקיים, בכך שנמשכת באופן סדיר גביית החובות ושנשמר המוניטין;
(3) שיקולי הנהלת החברה כערך כלכלי וכערך רגשי".
 
וכך סיכמה את הדברים המלומדת ד"ר א' חביב-סגל ז"ל בספרה דיני חברות כרך ב' (2004) (להלן: חביב-סגל):
 
"... עם חלוף העיתים, הסתברו תוצאותיו ההרסניות של הליך הפירוק מבחינתם של חלק מנושי החברה, מבחינתם של עובדיה ומנהליה, ואף מבחינתו של השוק בכללותו. בהדרגה, עברו דיני הפירוק טרנספורמציה, אשר במהלכה נפתח פתח מתרחב והולך לאפשרות שגם חברה שכשלה לא תגיע לפירוק ולמחיקה. אלטרנטיבת השיקום הפכה, בהדרגה, לאלטרנטיבה שוות כוח וערך לאלטרנטיבת הפירוק. 
 
[...]
 
השיקום הוא רצוי, מאחר שזה תורם למיתונו של המשבר, בעוד שהפירוק הוא אינו רצוי, מאחר שזה מעודד את תופעת 'כדור השלג' של המשברים הכלכליים... הניסיון לשקם חברות שכשלו, לעומת זאת, תורם למיתונו של המשבר הכלכלי: עצם העיכוב, במימוש נכסיהן של החברות ובפליטת עובדיהן לשוק, כבר מספק מרווח זמן חיוני על מנת לצאת מן המשבר. כמו כן, במידה שניסיון השיקום מצליח, והחברה שבה לפעילות עסקית רווחית, נמנע מימוש הנכסים של החברות, והעובדים נותרים בתוך מעגל העבודה" (חביב-סגל, עמ' 205 ו-218).
 
          ראו גם: ע"א 6010/99 עו"ד ששון, כמנהל המיוחד של חברת תבור, תעשיות שיש בע"מ (בפירוק) נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נו(1) 385, 397 (2001); ע"א 10233/04 עיריית יהוד נ' י.ר.א.ב שירותי נוי 1985 בע"מ, פ"ד ס(4) 254 (2006); יוסי כהן "הערה לחקיקה – שיקום חברות והסדרים חלופיים לפירוק" המשפט ד' 369, 371-370 (תשנ"ט); האן, בעמ' 125-116; בהט הבראת חברות 64-59.
 
  1. חרף השוני בין מימוש אגב פירוק, לבין הסדר המכוון לשיקום – ישנם גם היבטים המשותפים לשני המצבים. לענייננו, החשוב הוא שבשני המהלכים, דהיינו הן כאשר התכלית הינה פירוק, והן כאשר התכלית הינה שיקום – הרי שלאחר הגשת תביעות החוב, אישורן ותשלומן (בחלק יחסי מהחוב שאושר) – יש בכך משום "סוף פסוק" (ראו: האן, בעמ' 740-734). ארחיב ואפרט מיד בסמוך.
 
 
 
במצב של פירוק, נפרעים הנושים, בהתאם לסדר הנשייה, עד שהחברה מתרוקנת מאחרון נכסיה (בכלל זה אני כולל גם תביעות-חוב, שניתן להגיש במסגרת הליכי הפירוק). מטבע הדברים, כאשר עסקינן בפירוק על רקע של חדלות פרעון, נותרים נושים רבים שאינם נפרעים עד מלוא חובם. בסופו של דבר, לאחר סיום הליכי הפירוק, החברה כאישיות משפטית חדלה מלהתקיים ועוברת מן העולם, והנושים שחובה של החברה כלפיהם לא נפרע במלואו – נותרים בלא כל דרך לתבוע את יתרת כספם.
 
במצב של הסדר שתכליתו שיקום, מתגבשת פשרה בין כלל הצדדים, כך שמחד גיסא החברה לא מתרוקנת מחלק מנכסיה, ומאידך גיסא הנושים מוחלים על חלק  מחובם. לאחר שההסדר מאושר (על פי הקבוע בסעיף 350(ט) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ובהתאם לפרשנות של הפסיקה ביחס לסעיף זה), והוא מוצא אל הפועל, נוצר מצב של "הפטר" – החברה הופכת לפטורה מכל חובותיה וחיוביה שלא הוכרו או נתבעו במסגרת הסדר הנושים, ככל שאלה מתייחסים לאירועים שקרו עובר לעריכת ההסדר, ויוצאת לדרך כלכלית חדשה (ויודגש, כי החברה ונושיה רשאים, כמובן, להסכים על חובות וחיובים שלא יהיו מופטרים במסגרת ההסדר, ואלה ימשיכו להתקיים גם לאחריו). כך סוכמו הדברים בספרות בנושא:
 
"(ב) הליך זה [של הקפאת הליכים והבראה של חברה שכשלה – ח"מ] מקפיא בית המשפט את הליכי הגבייה כנגד החברה, על מנת לאפשר לה 'מקלט זמני מפני נושיה'. במהלך הקפאת ההליכים, יתפוש הנאמן את השליטה על החברה, וינסה לפעול לתיקון מכלול הכשלים אשר הביאו לחדלות הפירעון של החברה. הנאמן ימכור נכסים לא מניבים, ייעל את פעילות החברה, יארגן מחדש את כוח העבודה של החברה, יחליף את ההנהלה (במידת הצורך), ישנה את מבנה ההון של החברה, ועוד. כמו כן, על הנאמן לדאוג לאישורה של תכנית פשרה בין הנושים, בהתאם לדרישות הרוב שקובע סעיף 350. על פי תוכנית הפשרה, יקבלו הנושים ובעלי המניות הקיימים תביעות/ניירות ערך בחברה המשוקמת. ניירות הערך החדשים יחליפו את ניירות הערך המקוריים, והם עשויים לכלול תנאים שונים מאלה שנקבעו בחוזי ההנפקה המקוריים. בסופו של ההליך, תצא החברה לחיים חדשים, נקיים מחובות העבר. היא תזכה למעין 'הפטר', דוגמת זה המוכר לנו מדיני פשיטת הרגל" (חביב-סגל, עמ' 248).
 
 וכן:
 
"כוחו של ההפטר מחובות העבר, כפי שהוא נקבע בהסדר, הוא מוחלט. כלומר, איש מנושי החברה אינו זכאי לדרוש מהישות המשפטית יותר מהמגיע לו בהסדר, או לחזור ולהעלות חובות וטענות מן התקופה שקדמה להליך הקולקטיבי" (ורדה אלשייך וגדעון אורבך הקפאת הליכים – הלכה למעשה 500 (2010) (להלן: אלשייך ואורבך)).
 
המסקנה החשובה לענייננו היא שנושה, אשר לא נטל חלק בהסדר שנערך, ולא פעל למימוש זכויותיו במסגרת ההסדר במועד – עלול לצאת וידיו על ראשו, בלא כל יכולת לתבוע את חובו, או את החיוב כלפיו, נוכח ההפטר שבו זכתה החברה (ראו גם: פר"ק (מרכז) 7290-05-11 גורביץ נ' אקסואקסו בע"מ (05.03.2012); בש"א (ת"א) 3627/06 המכון הארצי לתחבורה נ' אנג'ל (04.07.2006)).
 
  1. ודוק: הפטר החברה ביחס לחוב או לחיוב מן העבר איננו תלוי בהכרח בשאלה האם, מבחינה מהותית, אכן קיים חוב או חיוב שכזה. אפשר איפוא שאפילו תודה החברה עצמה בחוב שהיא חבה לנושה פלוני – אותו נושה יהיה מנוע מלתבוע את פרעון החוב מחמת הסדר הנושים, אם לא נקט בצעדים הנדרשים לצורך זה על פי ההסדר. בפסיקה ובספרות נשמעו לפיכך דעות לפיהן הסדר הנושים איננו רק בבחינת מחסום דיוני, אלא הוא מביא לאובדן הזכות המהותית עצמה, כך שלא מדובר במצב שבו פלוני מנוע פרוצדורלית מלתבוע את החוב, אלא שהחוב עצמו עובר במקרים שכאלה מן העולם, וכך באו הדברים לידי ביטוי:
 
"כפי שנקבע בפסיקה, מחדלו של הנושה באי הגשת תביעת חוב במועד הינו מהותי, ותוצאתו אובדנה המוחלט של זכות התביעה כנגד החברה - מוצדקת ככל שתהיה. (ר' פש"ר 237/97 בש"א (ת"א) 18584/01 לבידי זהב נ' מרדכי שדה, תק-מח 2001(3) 10878, 10880; בש"א (ת"א) 20208/02 אבי פורטוגז בע"מ ואח' נ' עו"ד פריצקי, תק-מח 2003(3) 7783, 7788 ור' גם ו' אלשיך, ג' אורבך, הקפאת הליכים – הלכה למעשה (2005), בעמ' 501-502)" (בש"א (ירושלים) 1676/06 א. ברקן ושות' בע"מ נ' ישראלי (29.10.2006); לעמדה שונה – עיינו: האן, בעמ' 735.
 
אציין כי מאחר שהחלטה בשאלה זו, דהיינו האם הסדר הנושים הינו בבחינת מחסום דיוני או מהותי – איננה חיונית לצורך ההכרעה בערעור שבפנינו, הרי שהנני מעדיף להימנע מלקבוע פה מסמרות בסוגיה זו.
 
  1. למעשה, כל האמור עד כה איננו אמור להיות שנוי במחלוקת, אלא הוא בבחינת תיאור יסודותיו של הסדר נושים – כל הסדר נושים – ואין צורך להרחיב היכן שניתן לקצר. אלא שבענייננו, בית המשפט המחוזי הנכבד מצא להפריד, כך נראה, בין מידת הסופיות של הסדר נושים הצופה פני הפסקת פעילות של החברה על דרך של פירוק, לבין מידת סופיותו של הסדר נושים, שתכליתו שיקום החברה והמשך פעילותה, בקובעו כך:
 
"אין מדובר בהסדר נושים על רקע פרוקה של חברה. המשיבה [החברה – ח"מ] הינה חברה פעילה הנסחרת בבורסה".
 
באבחנתו זו שגה, כמדומני, בית המשפט המחוזי הנכבד. אכן, וכפי שהובהר לעיל, היקפו ותוכנו של הסדר נושים, אשר תכליתו להביא לסיום פעילות החברה אגב פירוק עשוי להיות שונה לעומת הסדר שמבקש למצוא דרך לשקם ולהבריא את החברה. יחד עם זאת – בשני המקרים הוצאת ההסדר מן הכוח אל הפועל משמעותה "ניקוי" החברה ממלוא חובות וחיובי העבר שלה ו-"המרתם" בחיובים המוכרים, או המעוגנים בהסדר הנושים ואשר מימושם אמור להיעשות על פיו. נדמה איפוא כי האבחנה שערך בית המשפט המחוזי הנכבד נשענת על הטיעון הבא: כאשר מדובר בהסדר נושים של חברה שנשארת פעילה בסיומו של הסדר הנושים – אזי ניתן להקל עם נושה התובע חוב-עבר שלא במסגרת הסדר הנושים, אלא אחריו. זאת משום שלאותו נושה יש מהיכן להיפרע – כלומר מקופת החברה הפעילה – ולכן אין להעמידו בפני שוקת שבורה, שמולה היה ניצב נושה שהיה מבקש להפרע מקופת חברה שפורקה, או שהפסיקה פעילותה. אלא ככל שטיעון זה נראה לכאורה קוסם על פניו – קבלתו מכריתה למעשה את האפשרות לערוך הסדר נושים שיביא לשיקום החברה. הסיבה לכך היא פשוטה: אף נושה של חברה לא יסכים לוותר על חלק מחובו, ולאפשר לחברה להשתקם, אם ידע כי בעתיד – נושה, שלא הצטרף להסדר, או שלא מימש זכויותיו על פיו יוכל לתבוע את מלוא חובו מהחברה שהשתקמה. בניסוח אחר, נושה פלוני לא יסכים למחול על מקצת חובו כדי לאפשר לחברה להבריא, ביודעו כי נושה אלמוני רשאי יהיה להמתין להתאוששות החברה, ואז לבקש את פרעון חובו במלואו (ראו: פש"ר (ת"א) 1156/03 עליזי נ' טרנס מערכות בטחון וטכנולוגיות בע"מ, בפיסקה 6 להחלטת כב' השופטת (כתוארה אז) ו' אלשייך (07.01.2004); השוו: ע"א 8490/06 בדרה נ' מינהל מקרקעי ישראל (17.04.2010), וההפניות שם). וכך נשוב ונחזור אל נקודת ההתחלה, שבה חברה הנקלעת למשבר כלכלי תפורק, ולא תשוקם – על כל המשמעויות השליליות הנלוות לכך, כפי שאלה פורטו במובאות שבפיסקה 22 שלעיל. יפים כאן הדברים, אשר נאמרו ב-ת"א (ת"א) 1318/00 לוקדיאם בע"מ נ' יהלומי טאוב חנן ייצור ושיווק תשל"ח בע"מ (26.06.2006) (להלן: עניין לוקדיאם):
 
"הסדר הנושים, אשר אושר כפסק-דין, אמור לסגור את הדלת בפני תובעים עתידיים בצורה יעילה, אחרת אין תכלית וטעם להסדר הנושים. מטעם זה, הסדר נושים, המתקבל באספות הנושים ברוב הנדרש, שונה מהסכם 'רגיל' שאינו מחייב אלא את מי שהסכים לו. משהושג ההסדר ואושרו הוראותיו הן מחייבות את כל הנושים (ראו ע"א 327/88 שקד קצף, אדריכלים בע"מ נ' נופים, מפעלים כלכליים בע"מ (בהסדר פשרה), פ"ד מה(1) 76)".
 
גישה זו נתמכת גם בהוראת תקנה 36 לתקנות החברות בקשה לפשרה, הקובעת כדלקמן:
 
"פשרה או הסדר שאישר בית המשפט – דינם כדין פסק דין ואולם ניתן לשנותם או לבטלם באישור בית המשפט" (ההדגשה שלי – ח"מ).
 
לכן לא ניתן להכיר בתביעתו של נושה, שבגדרה הוא טוען לחוב או לחיוב שמקורו בתקופה שקדמה לאישור הסדר הנושים ולא נתבעו על פיו (ולחילופין – הוא לא נקט בהליכים לביטול ההסדר), וזאת גם אם בעת הגשת התביעה המאוחרת מצבה של החברה השתפר וביכולתה לפרוע את החוב, או את החיוב לאותו נושה (עיינו: רע"א 8129/02 ארגיל שירותי הובלה (1999) בע"מ נ' רו"ח טרבלסקי, פ"ד נ"ז (5) 481 (2003); ע"א 10286/08 ויקטוריה מפ רווד בע"מ נ' רז מהנדסים [1990] בע"מ, בפיסקה 7 לפסק דינו של חברי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (13.06.2010)).
 
  1. סיכום ביניים עד כאן מלמד שאין בסיס מוצק לאבחנה שערך בית המשפט המחוזי בהקשר זה. סופיותו של הסדר הנושים, בכל הנוגע לחובות וחיובי העבר של החברה (ככל שההסדר אכן קבע סופיות שכזו), היא דומה – בין אם מדובר בהסדר שהוביל לסיום פעילותה של החברה בפירוק, ובין אם עסקינן בהסדר שנועד לשקמה. בשני המקרים, נושה אשר לא הצטרף להסדר במועד (או אפילו התנגד לו והתנגדותו לא התקבלה), או לא תבע את חובו בדרך שנקבעה לכך מכוחו של ההסדר, או שחיוב זה לא הוכר במסגרת ההסדר – החמיץ את האפשרות לתבוע את חובו מן החברה (לדין בסוגיה זו במצב של פירוק החברה – השוו: בש"א (ת"א) 20875/07 רו"ח רוזנבלום נ' עיריית ראשון לציון (24.06.2008)). העובדה כי בדיעבד התברר שהחברה אכן הצליחה להשתקם, וכי לנושה שלא הצטרף להסדר, או שלא תבע מכוחו, יש מהיכן להפרע – אין בה כדי לשנות את מצבו של אותו נושה. בין כה ובין כה, דין חובה או חיובה של החברה כלפיו במצב שכזה – לעבור מן העולם, לנוכח ההפטר שבו זכתה החברה בעת שערכה את הסדר הנושים ובהתאם לתנאיו.
 
מן הכלל אל הפרט
 
  1. סעיף 33 להסדר הנושים שעשתה כאן החברה, ואשר אושר, כאמור, בפסק דין בבית המשפט המחוזי, קובע כדלקמן:
 
"מבלי לגרוע מהתחייבויות החברה על-פי הסדר זה, עם אישורו של ההסדר... לא תהיה זכות למי מנושי החברה ו/או למי מבעלי מניותיה להמשיך בנקיטת הליכים ו/או לנקוט בהליכים משפטיים נוספים ו/או חדשים כלשהם כנגד החברה... בכל הנוגע לפעילות החברה וחברות הבנות שלה ולאופן ניהול עסקיה עד ליום הגשת הבקשה, והחברה ו/או מנהלי ו/או כל בעלי מניותיה ו/או כל עובדיה ו/או כל נושאי משרה בה... יופטרו מחבות בגין כל פעולה ו/או מחדל שנעשו על ידם בחברה ו/או בקשר לפעילותה ו/או בקשר עם פעילות חברות הבנות שלה והכל עד ליום הגשת הבקשה. סעיף זה לא יחול כאמור על התובענה הייצוגית, על התביעות הידועות כיום, אשר ניהולך ימשך, ועל אגף מס הכנסה".
 
                   הנה כי כן, סעיף 33 הנ"ל קובע, ברחל בתך הקטנה ובניסוח גורף, את "עקרון ההפטר": לא תהיה במקרה שכזה לנושה של החברה כל זכות כנגדה או כנגד נושא משרה בה  בתוקף תפקידו ככזה (עיינו: רע"א 8392/07 אשכנזי נ' גורג'י (15.12.2009), וההפניות הנזכרות שם; יחד עם זאת אין אני נכנס פה להיקף השחרור מאחריות של נושאי המשרה. לדעות השונות בעניין זה – עיינו: בהט הבראת חברות פרק 22), ככל שהעילה שהולידה את הזכות התקיימה טרם אישור ההסדר – ולא הוגשה תביעת חוב בגינה מכוחו של ההסדר, או שמתנהלים לגבי החיוב הליכים משפטיים שהחברה צד להם ביום אישור ההסדר (אלה אמורים היו להימשך מכח ההסדר שבכאן). מההוראה האמורה, יחד עם ההנמקה שהובאה בפיסקה 26 שלעיל, עולה כי העובדה שמדובר פה  בחברה שהמשיכה לפעול כגוף כלכלי חי – אין בה כדי לפגוע, או לשנות מהפטר החברה ונושאי המשרה בה כאמור (ככל שההפטר לגביהם נכלל בהסדר הנושים ואושר).
 
         עתה עלינו לבחון איפוא את מועד גיבוש עילותיהם של המשיבים.
 
מועד התגבשות עילותיהם של המשיבים
 
  1. נוכח האמור לעיל, השאלה המכריעה לפיכך לענייננו היא מתי נוצר חיובה של החברה כלפי המשיבים (בהנחה שחיוב כזה אכן קיים). הסוגיה רלבנטית משום שההפטר, שבו זכתה החברה לאחר עריכת הסדר הנושים, העביר כאמור מן העולם את כל חובותיה וחיוביה המקוריים, ככל שאלה נצברו עד למועד זה "והמירם" בחיובים שמכח הסדר הנושים (ככל שאלה יתבעו ויוכחו במסגרת ההסדר, או שהליכים משפטיים לגביהם התנהלו כנגד החברה בזמן ההסדר). לפיכך, אם יתברר כי חיובה של החברה כלפי המשיבים נוצר טרם הסדר הנושים וזה לא נדרש מכוחו, או הוכר בהתאם לו – אזי ההפטר שבא בעקבות ההסדר יחסום את תביעת המשיבים (ולהיפך). אבחן איפוא עתה את עילות התביעה הרלבנטיות.
 
         תחילה אדון בעילה של הפרת התחייבות החברה לכך שהתואר יהיה מוכר על ידי משרד החינוך (להלן תכונה עילה זו: העילה הראשית). בעניין זה, סבורני כי שגגה נפלה מלפני בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קבע, כאמור, כי עילת תביעה זו התגבשה רק לאחר שבית הדין האזורי הנכבד לעבודה דחה את תביעת המשיבים נגד משרד החינוך. לכאורה לצורך הכרעה בסוגיה עלינו להידרש לדין העוסק בשאלת מועד הווצרותן של עילות תביעה, לאבחנה בין עילות חוזיות לבין עילות נזיקיות, ולאבחנה בין מועד התגבשותה של עילה לצרכים שונים (התיישנות, שיהוי, מעשה בית דין וכו'). אלא שבענייננו ניתן, גם מבלי להכנס לעומקם של דברים, להגיע למסקנה לפיה חיובם של המבקשים כלפי המשיבים (בהנחה שחיוב כזה קיים), נוצר טרם הסדר הנושים (ולא נובע מכוחו, או מוכר בהתאם לו) ולפיכך ככזה – חסומים איפוא המשיבים מלתבוע את חיובם זה מחמת הסדר הנושים, משלא עשו כן במסגרתו והוא אף לא הוכר בהתאם לו. מסקנתי זו מבוססת על שלושת הטעמים הבאים:
 
  1. עמדת המשיבים עצמם: כפי שתואר לעיל, המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המבקשים (ונגד משרד החינוך) כבר בשנת 2000. תביעה זו,  הסתיימה כאמור במחיקה בהסכמה (ככל שהיה מדובר במבקשים), אך ממנה עלה, באופן ברור, כי גם לשיטת המשיבים עמדה להם כבר בשנת 2000 עילת תביעה נגד המבקשים, שהיתה מבוססת על המצג שהציגו כלפיהם המשיבים בעניין הכרת משרד החינוך בתואר לגבי דירוג ושכר. זאת ועוד: המשיבים הגישו בשנית את תביעתם נגד המבקשים (ונגד האוניברסיטה) רק בשנת 2005, תוך שהם עצמם מציינים כי הגשת התביעה נועדה למנוע את התיישנות עילתם. הנה כי כן, נראה שגם המשיבים עצמם סברו כי עילתם "נולדה" עוד בשנת 1998, ולכן חששו מהתיישנותה בחלוף 7 שנים. מכאן, שלפחות בשני מקרים – המשיבים עצמם גילו דעתם כי עילתם הראשית התגבשה כבר בשנת 1998, עם סירוב משרד החינוך להכיר בתואר שרכשו – ולא בשנת 2004, עם דחיית תביעתם בבית הדין האזורי לעבודה.
 
  1. נסיבות העניין: התביעה שהגישו המשיבים לבית הדין לאזורי לעבודה כוונה, כזכור, נגד משרד החינוך, אשר סירב להכיר בתואר שרכשו. במצב דברים זה, ברור כי סירוב משרד החינוך "נוצר" טרם הגשת התביעה הנ"ל, ולא לאחריה. לפיכך, מסקנת בית המשפט המחוזי הנכבד כי עילת התביעה נגד המבקשים נוצרה רק לאחר שהערכאה השיפוטית הרלבנטית – קרי בית הדין האזורי לעבודה – קיבלה את עמדת משרד החינוך, נראית מוקשית. יתרה מזאת: הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו עשויה לאפשר "מתיחה" אינסופית של תביעות המכוונות כנגד מספר נתבעים, וזאת על ידי הגשת תביעה כנגד נתבע אחד, ורק לאחר דחייתה – הגשתה כנגד נתבע אחר, וחוזר חלילה. בהקשר זה אין לי אלא לצטט את המבקשים עצמם, שסיכמו טענה זאת היטב בסעיף 159 לבקשת רשות הערעור:
 
"לא ניתן לומר כי בגין אותם מעשים או אירועים נטענים, רשאי בעל דין להגיש תביעה נגד בעל דין אחד בעילה אחת, כאשר בעת הזו רואים עילה חלופית הקיימת לו כאילו טרם קמה לעולם, ורק במידה ותביעתו בסעד זה כנגד אותו בעל דין פלוני נדחית, מתעוררת לכאורה מתרדמתה עילת תביעה בגין אותם המעשים כנגד בעל דין אלמוני".
 
זאת ועוד: בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו, מושא ההליך שבפנינו, לא נימק מדוע התגבשה העילה הראשית דווקא בעת דחיית התביעה בבית הדין האזורי לעבודה. למעשה דחיית התביעה בבית הדין האזורי לעבודה – לא היתה בגדר פסק דין חלוט, במסגרתו נדחתה טענת המשיבים לפיה על משרד החינוך להכיר בתואר שרכשו לצורך דירוג ושכר. לפי ההגיון שעמד בבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, מושא ההליך שבפנינו, מן הראוי היה להמתין עד להכרעה בערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה, ואולי אף להכרעה בגורל העתירה שהגישו המשיבים לבג"ץ לאחר דחיית ערעורם בבית הדין הארצי לעבודה. הקושי לקבל מצב דברים שכזה, ממחיש את הגישה כי לנוכח נסיבות ענייננו – לא היה מקום לכרוך את מועד הווצרות העילה הראשית יחד עם מועד דחיית התביעה בבית הדין האזורי לעבודה.
 
  1. תוכנו של הסדר הנושים: סעיף 33 להסדר, שצוטט לעיל, פטר את המבקשים לא רק מתביעות כנגדם, ככל שאלה מתבססות על עילות שהתגבשו עובר להסדר, אלא גם מחבות בגין כל פעולה שהתרחשה טרם הסדר הנושים (ואדגיש, כי לא נשמעה בפנינו כל טענה כי בגדרי הסדר הנושים היה על החברה להגביל את ההפטר רק לעילות תביעה, ולא להרחיבו גם לפעילות עצמה). בענייננו אין מחלוקת כי כל הפעולות שעשו המבקשים בהקשר לעילה הראשית – קרי יצירת המצג ומתן ההתחייבות לפיה משרד החינוך יכיר בתואר שאותו משווקת החברה – נעשו בשנים 1998-1995 (בשנת 1998 כבר היה ברור לכל שמשרד החינוך איננו מכיר בתואר שרכשו המשיבים). מכאן שהחבות בגין פעולות אלה עברה לכאורה מן העולם עם אישור הסדר הנושים, אלא אם כן ביום אישור ההסדר היו בנמצא תביעות תלויות ועומדות לגביה כנגד המבקשים, או שהוגשו ביחס אליה תביעות חוב במסגרת ההסדר – שאז ממילא נכללת חבות זו בגדרי הסדר הנושים, על תנאיו.
 
  1. נוכח כל האמור לעיל – הנני סבור כי בענייננו ניתן לקבוע (מבלי להדרש לדין הסבוך לגבי מועד הווצרותן של עילות משפטיות בדרך כלל) שהסדר הנושים שערכה החברה, כפי שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, כולל בגדריו את העילה הראשית של המשיבים. לכן המשיבים אינם יכולים לתבוע בגין עילה זו, לאחר שהסדר הנושים גובש ויצא אל הפועל, והם לא הגישו תביעה כנגד המבקשים בהקשר זה (שהיתה תלויה ועומדת בערכאות ביום אישור ההסדר), או שלא מימשו זכותם להגיש תביעת חוב מכוח הסדר הנושים.
 
  1. כעת יש להדרש לעילת הפרת התחייבות החברה לסייע למשיבים בהליכים מול משרד החינוך, התחייבות עליה הוסכם, כאמור, בעת מחיקת התביעה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בשנת 2001 (להלן: העילה המשנית). אומר מיד, כי לטעמי ספק רב אם אכן יש ממש גם בעילה זו, באופן שתוארה על ידי המשיבים.
 
           מבלי לגרוע מעצם ההפרה, לכאורה, של ההתחייבות הנ"ל מצד החברה, כפי שזו נטענת ע"י המשיבים, קשה שלא להתרשם כי מדובר בעילה שהתווספה באופן מלאכותי לתביעת המשיבים, מושא ההליך שבפנינו, באופן שנועד לעקוף את המכשול שעמד בפניהם נוכח הסדר הנושים. כפי שציינתי לעיל, החברה התחייבה לסייע למשיבים בשנת 2001, בעוד הסדר הנושים אושר בשנת 2004, ותביעת המשיבים הנוכחית הוגשה לבית משפט השלום רק בשנת 2005. לפיכך דומני כי בצדק קבע בית משפט השלום הנכבד כי:
 
"טענת [המשיבים – ח"מ], כאילו רק מאפריל 2004 התגבשה עילת התובענה שלהם כנגד [המבקשים], מלאכותית במובהק. וכי רק אז נודע להם כי [המבקשים] אינם משתפים פעולה עם הליכי המשפט בבית הדין לעבודה, מול משרד החינוך? האם לא היו מודעים לכך במשך שלושת השנים של ניהול ההליכים שם? ואם לא היו מודעים לכך בכל אותה תקופה, האם אין בכך משום רשלנות מצידם או למצער עצימת עיניים?"
         כאן גם המקום לציין, כי המשיבים כלל לא טרחו לנסות "ולרתום" את החברה לעמוד בהתחייבותה, ועשו כן רק בשנת 2005 (באמצעות משלוח מכתבים ובהם דרישה מהמבקשים למלא אחר התחייבותם), קרי לאחר שהגישו את תביעתם לבית משפט השלום הנכבד. סבורני, כי משמעות  הדברים היא ברורה – ודי בכך.
 
  1. זאת ועוד – אחרת: גם בכל האמור בעילה זו, עלינו להפריד בין שני צדדיו של "קו פרשת המים", קרי מועד עריכת הסדר הנושים ואישורו. למעשה, לכל היותר יכולים המשיבים לתבוע את נזקם בגין אותו חלק שבהפרה הנטענת של ההתחייבות, אשר התרחשה לאחר הסדר הנושים. מרכיב זה, לדעתי, הינו זניח, אם בכלל הוא קיים (בהקשר זה ראוי אף לציין כי בעת הדיון, כאשר שאלנו את המשיבים אם הם מוכנים להסתפק בעילה המשנית בלבד – תשובתם היתה שלילית). ארחיב עוד מעט בנושא זה להלן.
 
         לוח הזמנים הרלבנטי הוא כזה: לימודי התואר של המשיבים התקיימו בשנים    1998-1995. סירוב משרד החינוך להכיר בו לצרכי דירוג ושכר היה בשנת 1998. ההסכמה על סיוע של החברה למשיבים מול משרד החינוך הושגה בשנת 2001. התביעה לבית הדין האזורי לעבודה הוגשה באותה שנה. התביעה נדחתה בשנת 2004, והתביעה לבית משפט השלום הוגשה רק בשנת 2005. נוכח השתלשלות האירועים הנ"ל, ברור הוא, שאם בכלל היתה לחברה יכולת לסייע למשיבים בהליכים מול משרד החינוך, הרי שהזמן לכך היה בתחילת הדרך, קרי בשנים הסמוכות לשנת 1998, ולא לאחר 11.01.2004, המועד שבו אושר הסדר הנושים בבית המשפט המחוזי. בשלב זה, יש להניח, כבר עמד מלוא החומר בפני בית הדין האזורי לעבודה, וגם התערבות החברה לטובת המשיבים, ככל שהיתה לה מסוגלות לסייע במועד כלשהו – לא היתה, כנראה, מועילה למשיבים בעת ההיא, מה גם שהיא לא התבקשה באותו שלב, ולכן אף עילה זו נחסמת מכוח הסדר הנושים.
 
         מכאן, שהעילה שאותה ציינו המשיבים, בדבר הפרת התחייבות החברה לסייע להם מול משרד החינוך, אכן איננה אלא ניסיון – שאין מקום לשעות לו – "להקים" למשיבים עילה שתנסה "להתגבר" על ההפטר שבו זכו המבקשים במסגרת הסדר הנושים.
 
  1. מסיכום הדברים עד כה עולה איפוא כדלקמן: המשיבים חסומים, מחמת הסדר הנושים, כפי שזה אושר על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, מלתבוע את המבקשים בגין עילתם הראשית. לכן, יש מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה עילתם הראשית של המשיבים התגבשה רק באפריל 2004, עת נדחתה תביעתם בבית הדין האזורי לעבודה. גם מהעילה המשנית לא יוכלו המשיבים להוושע; זוהי עילה שאכן נראית מלאכותית, ודומה שהיא הועלתה רק כדי לנסות ולעקוף את הסדר הנושים, ולכן אף אותה יש לדחות.
 
טופס 9 לתוספת שבתקנות החברות בקשה לפשרה
 
  1. מסקנותי הנ"ל עדיין אינן מייתרות את הצורך להתייחס לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למשמעות האמור בטופס 9 שבתוספת לתקנות החברות בקשה לפשרה, שנכתב בו כך:
 
"אני הח"מ ... ת"ז .... מטעם הנושה... מצהיר בזה כי בתאריך ... החברה היתה והיא עודה חייבת לנושה סך של ... ש"ח בגין...".
 
טופס זה מתייחס לקבוע בתקנה 17(א) לתקנות החברות בקשה לפשרה, שם נאמר כדלקמן:
 
"17. (א) תביעת חוב המוגשת בידי נושה שאינו מובטח, תוגש לפי טופס 9 שבתוספת, ויצורפו אליה הראיות והמסמכים שיש בהם כדי לבסס את החוב הנתבע; העובדות המפורטות בתביעת החוב ובמסמכים והראיות – יאומתו בתצהיר של הנושה או של מי שהוא הרשה".
 
בהתייחסו לסוגיה זו, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד את הדברים הבאים:
 
"גם אם היו פונים [המשיבים – ח"מ] במסגרת הסדר פשרה ומבקשים לקצוב להם פיצויים, הרי הדבר לא היה בר השגה, לאור התגבשות הנזק בשלב מאוחר יותר. לא זו אף זו. תביעת חוב על פי תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), תשס"ב-2002 הינה בעבור סכום קצוב וידוע ויש להגיש תביעה על פי טופס 9 לתוספות, דבר שלא היה בשלב ההוא בידי [המשיבים]".
 
  1. המבקשים משיגים על קביעתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד. גם בסוגיה זו, כמדומני, מסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד מרחיקות לכת יתר על המידה. למעשה, משמעות הדברים היא שכל עוד אין בידי הנושה תביעה לסכום קצוב, או לחילופין תביעה שסכומה "ידוע" (דהיינו, כאשר גורם מוסמך, בדרך כלל בית המשפט, קבע את גובה הנזק שנגרם לתובע) – הרי שאותו נושה כלל איננו יכול לתבוע את חובו במסגרת הסדר נושים, מחמת העדר טופס מתאים.
 
         מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אציין כי לטעמי מסקנה לפיה כל עוד לא מדובר בסכום כסף קצוב, או סכום "ידוע" – לא יכול נושה להגיש תביעת חוב לנאמן, ולכן הוא יכול לגבור על ההפטר שנוצר בהסדר הנושים היא קביעה מוקשית. משמעות מסקנה שכזו היא שרק משום שטופס 9 הנ"ל דורש מהנושה לנקוב, מספרית, בסכום שהחברה חייבת לו, הרי שכל עוד אין בידי הנושה אינדיקציה חד-משמעית באשר לגובה חובו – הוא איננו יכול להגיש תביעת-חוב לנאמן, והסדר הנושים, לרבות ההפטר, לא יחולו עליו. מצבים כמעין אלה, כך נדמה, הם בבחינת דבר שבשגרה, כגון: תביעת לאכיפת חוזה תביעות נזיקיות שונות, תביעה לפיצויי קיום חוזיים וכו'. לדעתי, קביעתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד עלולה לכרסם באופן משמעותי במוסד הסדרי הנושים, ולהביא לכך שחברות רבות יפורקו גם במקום שבו ניתן היה לשקמן. כפי שהובהר בהרחבה לעיל, תוצאה זו עלולה לגרום לנזקים רבים – הן לחברה עצמה, הן לנושיה, והן לכלכלת ישראל ולרווחה המצרפית.
 
  1. זאת ועוד: הקושי ליישב בין תביעתו של נושה שחיובו מותנה כאמור (כלומר נושה, אשר גובה החיוב כלפיו, במועד גיבוש ההסדר, איננו חד-משמעי), לבין הרצון להגיע להסדר נושים ולאפשר לחברה לצאת "לדרך לחדשה" – התברר כבר בספרות ובפסיקה, וזכה לפתרונות מגוונים (ראו: אלשייך ואורבך, עמ' 523-519, וההפניות שם; פש"ר (ת"א) 1361/02 AGICOA נ' רו"ח יוכמן (29.03.2004)). הנה כי כן לא מצאתי מקום, בגדרי הבקשה שבפנינו, לעסוק בשאלה העיונית כיצד היה על המשיבים להגיש את תביעתם לנאמן על ביצועו של הסדר הנושים המדובר, לו היו עושים כן במועד. לצורך ההכרעה כאן די לקבוע כי היתה למשיבים אפשרות לפנות לנאמן בשלב מימושו של הסדר הנושים שערכה החברה (ובמידה והחלטתו בנושא לא היתה מקובלת עליהם – לפנות בעניין לבית המשפט), ומשלא עשו כן – הם חסומים מלהגיש את תביעתם לאחר מכן.
 
תום ליבם של המבקשים במהלך גיבוש הסדר הנושים
 
  1. המשיבים טוענים עוד, כי המבקשים נהגו בחוסר תום לב בשני מישורים:
 
         ראשית, בכך שהסתירו מפני בית המשפט, אשר דן בהסדר הנושים, את ההליכים שניהלו המשיבים בעבר כנגד המבקשים;
         
         ושנית, בכך שלא ידעו את המשיבים על התגבשותו של הסדר הנושים.
 
  1. בכל הנוגע לטענת המשיבים ביחס לאי-ידועם על ידי המבקשים, קבע בית משפט השלום הנכבד כדלקמן:
 
"טענה זו אין לקבל. משפטית הוכח, כי נעשו פרסומים ראויים לפני שהסדר הנושים יצא לדרכו. כפי שקבעתי בבש"א 155610/05 מיום 22.6.05: הוכח. כי בטרם אושר הסדר הנושים פורסמו ההודעות כדין בעיתונות. הפרסום בעיתונות יוצר חזקה משפטית של ידיעה אודות קיומו של הליך הסדר הנושים, לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. החזקה אינה ברת סתירה ויש לקבוע, כי התובעים ידעו משפטית, או היה עליהם לדעת, אודות רקימת הסדר הנושים, בבית המשפט המחוזי. אם לא נאמר כן, לא ישים הסדר הנושים סוף לחובותיה של החברה. מכל עבר, יכול לצוץ נושה חדש ולטעון 'לא שמעתי, לא ידעתי', ובכך לעקר מתוכן את תוקפו של הפרסום" (ההדגשה במקור – ח"מ).
 
                   מדברים אלה עולה איפוא כי בית משפט השלום הנכבד קבע, כממצא שבעובדה, שהמבקשים עמדו בכל הוראות הדין באשר לפרסום בנוגע להסדר הנושים המתגבש, ולכן יש להחזיק את המשיבים כמי שהיו מודעים להסדר, ובהתאם ככפופים לו (בהקשר זה עיינו: בהט הבראת חברות, בעמ' 486; F.R. Kennedy, G.K. Smith, Postconfirmation Issues: The Effect of Confirmation and Postconfirmation Proceedings, 44 S.C.L.R. 621 (1993); בש"א (ת"א) 3077/05 אי.אס.אי. ייעוץ והכוונה בע"מ נ' מונבלט (31.10.2005), בו היתה מעורבת המבקשת). אדגיש עוד כי מעבר לכך שמסקנתו זו של בית משפט השלום הנכבד מקובלת עלי, יש לציין כי גם בית המשפט המחוזי הנכבד – אף שהתייחס לטענה זו – לא ראה לנכון להתערב בה, ועל כן אין מקום שבית משפט זה, כערכאה שלישית, ידרש לה.
 
  1. דין דחייה דומה חל גם בכל האמור בטענת המשיבים לפיה הסתירו המבקשים מידע מבית המשפט המחוזי, בעת שזה התבקש לאשר את הסדר הנושים. במועד שבו התגבש הסדר הנושים – לא עמדה כנגד המבקשים תביעה תלויה ועומדת מטעם המשיבים, שכן התביעה נגד החברה, אשר הגישו המשיבים לבית משפט השלום בשנת 2000 – נמחקה. המשיבים, אשר מוחזקים כאמור כמי שידעו על התגבשותו של הסדר הנושים מכח הפרסום שנעשה – היו צריכים לעקוב אחר הדברים, לאחר שתביעתם נמחקה, או ליזום הליכים משפטיים מתאימים (כגון: תביעה חדשה טרם ההסדר, בקשה להתיר להם להגיש תובענה כנגד החברה על אף הליך ההסדר, או במסגרתו), או להגיש תביעת-חוב לנאמן לאחר אישור ההסדר (כפי שעשו מספר סטודנטים אחרים, אשר נקלעו למצב דומה לזה של המשיבים). רק אם היו עושים כן והדברים היו מוסתרים מבית המשפט (כלומר תביעתם לא היתה נכללת ברשימה של ההליכים התלויים ועומדים בערכאות, אשר צורפה כנספח ה' להסדר הנושים, או שתביעת החוב שלהם, ככל שהיתה מוגשת – היתה מועלמת), ניתן היה לדון בטענת המשיבים בדבר הסתרתו של מידע מבית המשפט (ראו: פש"ר (ת"א) 2253/99 אבי פורטוגז בע"מ נ' עו"ד פריצקי (22.10.2003); עיינו: בהט, בעמ' 486, וכן: יחיאל בהט הסדרי הבראה מחוץ לבית המשפט פרק 8.6.4 (1999)). לכן יש לדחות את טענות המשיבים גם במישור זה.
 
פסקי הדין האחרים שעסקו בהסדר הנושים שערכה החברה
 
  1. גם בהקשר זה יתכן ויש ממש בטענות המבקשים, כי היה על בית המשפט המחוזי לאזכר – ואף לנסות ולאבחן – את עניינם של המשיבים, לעומת עניינם של נושים אחרים של החברה, אשר ניסו אף הם להגיש נגדה תביעות בגין חיובים, אשר התגבשו קודם להסדר הנושים, ובתי המשפט השונים דחו את תביעותיהם על הסף (כפי שעשה בית משפט השלום בענייננו). עם זאת, לנוכח מסקנותיי הנ"ל – אינני נדרש להכריע בטענות המבקשים בהקשר זה.
 
התביעה כנגד האוניברסיטה
 
  1. סוגיה אחרונה הדורשת הכרעה – או יותר נכון, הבהרה – היא מעמד התביעה שהגישו המשיבים כנגד האוניברסיטה. בעניין זה מקובלת עלי טענת האוניברסיטה לפיה בית המשפט המחוזי הנכבד לא קבע דבר באשר לחבותה כלפי המשיבים. במצב דברים זה, עומד בעניין האוניברסיטה רק פסק הדין של משפט השלום הנכבד, אשר מחק את התביעה נגדה מחמת חוסר יריבות, קביעה אשר בית המשפט המחוזי הנכבד לא מצא לנכון לסטות הימנה (וממילא לא הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם המשיבים בהקשר זה). לפיכך יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט השלום הנכבד על כנו גם בכל האמור לאוניברסיטה, ולקבוע כי דין התביעה כנגד האוניברסיטה – להמחק על הסף.
 
סיכום
 
  1. אף אני כמו בתי המשפט הנכבדים קמא, חש אמפתיה כלפי המשיבים, שכולם אנשים צעירים, אשר ביקשו לרכוש השכלה, ובהתנהלותם העניינית (בשונה מזו המשפטית) – לא דבק רבב. עם זאת, אני נאלץ, כמו בית המשפט השלום הנכבד, לקבוע
כי הבנה למצבם לחוד – והדין לחוד. הסדר הנושים – אשר אושר, קיבל תוקף של פסק דין ואף הוצא אל הפועל – חוסם את דרכם המשפטית של המשיבים והם החמיצו את האפשרות להתנגד לו, או לנהל הליכים משפטיים כנגד החברה בעת אישורו, או להגיש תביעת חוב מכוחו. אין באמור כדי לגרוע מהמלצתנו שראוי כי המבקשים והמשיבה 15 יאותו להשיב חלקית את שכר הלימוד ששילמו המבקשים ולו לפנים משורת הדין וכנגד אישור מצד המשיבים שלא ינהלו עוד כל הליכים משפטיים מסוג כלשהו כנגד מי מהמבקשים (נושא זה הוזכר ע"י המשיבים ואין אני מחווה דעתי פה לגבי היתכנותו).
 
  1. סוף דבר: אם תשמע דעתי, אציע לחברי לקבל את בקשת רשות הערעור, ואף לקבל את הערעור עצמו, כאמור לעיל. בנסיבות העניין אני אף סבור שעל כל צד לשאת בהוצאותיו בכל הערכאות, ואולם נוכח נכונות המבקשים, שהובעה בדיון, שלא להכביד ידם, בנסיבות, על המשיבים, הרי שלמצער הנני מציע כי נקבע שלא יוחזרו למבקשים ההוצאות שנפסקו נגדם, ככל שאלה שולמו על ידם.
 
                                                                                                   ש ו פ ט
 
השופט י' עמית:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                                                                ש ו פ ט
 
השופטת ע' ארבל:
 
            עם כל ההבנה למצוקה אליה נקלעו המשיבים, בשל חוסר יכולתם לממש תביעתם נוכח המשבר הכספי של החברה והסדר הנושים שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, איני רואה מנוס מלהצטרף לחוות דעתו המפורטת והממצה של חברי השופט ח' מלצר ולהסכים לקבלת הערעור.
 
 
                                                                                         ש ו פ ט ת
 
 
          
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
 
           ניתן היום, כ"ח בתשרי התשע"ד (‏02.10.2013).
 
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב