Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 8521/09 ע"א 8522/09 עו"ד שרגא פ. בירן ואח' נגד עו"ד צדקיהו הרמולין פסק דין
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  8521/09
ע"א  8522/09
 
 
לפני:   כבוד הנשיא א' גרוניס
  כבוד השופט ח' מלצר
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המבקשים ב-רע"א 8521/09: והמערערים ב-ע"א 8522/09: 1. עו"ד שרגא פ. בירן
2. עו"ד בעז בירן
  3. עו"ד דיויד אמיד
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                     
המשיב: עו"ד צדקיהו הרמולין
 
                                          
בקשת רשות ערעור וערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט מ' אלטוביה) מתאריך 17.09.2009 ב-ת"א 1083/06
 
                                          
בשם המבקשים ב-רע"א 8521/09, המערערים ב-ע"א 8522/09 והמשיבים בערעור שכנגד:  
 
עו"ד רם כספי; עו"ד ניר כהן;
עו"ד תמיר ברנשטיין, עו"ד רוני לפן
 
 
בשם המשיב ב-רע"א 8521/09 וב-ע"א 8522/09 והמערער בערעור שכנגד: עו"ד ד"ר יוסף שגב; עו"ד סיני אליאס;
 
עו"ד אורי אדלשטיין; עו"ד בעז שגב
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופט ח' מלצר:
 
  1. עו"ד שרגא בירן, המבקש 1 ב-רע"א 8521/09 והמערער 1 ב-ע"א 8522/09 (להלן: עו"ד ש. בירן) ועו"ד צדקיהו הרמולין, המשיב ב-ע"א 8521/09 והמערער-שכנגד ב-ע"א 8522/09 (להלן: עו"ד הרמולין), עבדו ביחד במשך שנים ארוכות במשרד עורכי הדין: "שרגא פ. בירן ושות'" (להלן: המשרד). במהלך התקופה הנ"ל עו"ד ש. בירן (שהיה מייסד המשרד) ועו"ד הרמולין תיפקדו בפועל בתור שותפים במשרד (בשיעורי יחס שונים ביניהם).
 
  1. בתאריך 28.2.2005 הודיע עו"ד הרמולין לעו"ד ש. בירן ולשותפים הנוספים במשרד, בכתב, כי הוא מבקש להביא לפירוק השותפות, שעמדה בבסיס המשרד, וזאת החל מתאריך 15.3.2005. עו"ד ש. בירן ושותפים אחרים במשרד (אלה יכונו להלן, בהתאמה לסדר שבו הם מופיעים ב-רע"א 8521/09: עו"ד ב. בירן (בנו של עו"ד ש. בירן) ו-עו"ד אמיד) – הודיעו בתגובה למכתבו הנ"ל של עו"ד הרמולין כי בין עו"ד הרמולין לבינם לא התקיימה, לשיטתם, "שותפות", במשמעותו של מונח זה בפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: הפקודה), ועל כן לא עומדת לעו"ד הרמולין הזכות להביא לפירוק המשרד.
 
  1. בעקבות התגובה הנ"ל – עו"ד הרמולין הגיש לבית המשפט המחוזי הנכבד בתל-אביב-יפו בקשה לפירוק המשרד ולמינוי כונס נכסים עליו לצורך מימוש הפירוק. בית המשפט הנכבד קבע, במה שהוכתר כפסק הדין, כי אכן התקיימה שותפות, במשמעות הפקודה, בין עו"ד ש. בירן לבין עו"ד הרמולין, ואולם הוא סירב לבקשתו של עו"ד הרמולין להכריז על פירוק השותפות ולמינוי כונס, וקבע כי יש לאפשר למשרד להמשיך ולתפקד, וזאת במקביל למינוי של שני מומחים (להלן: המומחים), שיקבעו את חלקו של עו"ד הרמולין בשותפות וישוּמוּ את שווי החלק האמור. בהמשך נקבעו גם סדרי דין וראיות מיוחדים לעבודת המומחים, במתווה שיתואר בפירוט בהמשך ויכונה להלן: מתווה בית המשפט המחוזי (או בקיצור: המתווה).
 
  1. מכאן ההליכים שלפנינו, המכוונים בעיקרם כנגד פרטיו של מתווה בית המשפט המחוזי, וכן כנגד קביעות אחרות בפסק הדין, שאליהן אדרש בהמשך הדברים. עו"ד ש. בירן, עו"ד ב. בירן ועו"ד אמיד (להלן, ביחד: המערערים( הגישו הן ערעור (ע"א 8522/09) והן בקשה לרשות ערעור על פסק הדין (רע"א 8521/09), שכן לגישתם לא ברור האם קביעותיו של בית המשפט המחוזי מהוות "פסק דין", או "החלטה אחרת".
עו"ד הרמולין הגיש מצידו ערעור-שכנגד ביחס לערעורם של המערערים.
          
           לאחר מבוא קצר זה – אציג את הנתונים הצריכים להכרעה.
 
 
 
העובדות הרלבנטיות
 
  1. המשרד נוסד על ידי עו"ד שמואל תמיר ז"ל ועל ידי עו"ד שרגא בירן יבדל"א. עו"ד צדקיהו הרמולין יבדל"א החל את דרכו במשרד כמתמחה בשנת 1973, ולאחר הסמכתו כעורך-דין הוא המשיך לעבוד במשרד כשכיר. בחודש מאי 1979 סוכם בין עו"ד ש. בירן לבין עו"ד הרמולין על הצטרפותו של עו"ד הרמולין למשרד במעמד של "שותף בכיר". בשנת 1981 נערך בכתב יד "הסכם שותפות" לקוני ביותר בין עו"ד ש. בירן לבין עו"ד הרמולין (להלן: הסכם השותפות), שבגדרו נכתב בסעיף 5 (הסעיף האחרון בהסכם) כדלקמן: "הכרעה לגבי סכסוכים וניהול בירן" (ראו: מוצג 2 לבקשת רשות הערעור). הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע למשמעותו של משפט זה, שאליו אחזור עוד בהמשך.
 
           לאחר מכן ערכו עו"ד ש. בירן ועו"ד הרמולין עוד מספר הסכמים ונספחים לאותו הסכם שותפות, שנועדו לעיתים לשנות ולעיתים להבהיר את מערכת היחסים שבין הצדדים. למסמכים אלה נדרש בית המשפט המחוזי בהרחבה, ואולם אני לא אדון בהם בפירוט כאן, שכן הם אינם משליכים על ההכרעה בהליכים שלפנינו. על פי ההסכמה האחרונה שבין הצדדים, חלקו של עו"ד הרמולין בשותפות, היה אמור להיות החל משנת 1999 ואילך, בשיעור של עשרים אחוזים, אולם מהמסמכים שהוגשו לנו, עולה כי עו"ד הרמולין ויתר על אחוז אחד מחלקו זה – לטובת עו"ד ב. בירן, והוא מכיר בכך שחלקו בשותפות, טרם עזיבתו אותה, עמד על 19%.
 
  1. בתאריך 28.2.2005 הודיע כאמור עו"ד הרמולין בכתב למערערים על: "פירוק שותפות שרגא פ. בירן ושות', משרד עורכי דין ונוטריונים", וזאת החל מתאריך 15.3.2005. עו"ד ש. בירן ויתר המערערים סברו, כאמור, כי לעו"ד הרמולין אין זכות לפרק את השותפות, שכן לטענתם הם לא ראו בו שותף במשמעות הפקודה.
 
           נוכח עמדה זו – הגיש עו"ד הרמולין את התביעה, מושא ההליכים שלפנינו, שבגדרה הוא ביקש את פירוק השותפות.
 
תמצית הכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד
 
  1. בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט מ' אלטוביה) – בפסק דין ארוך ומנומק – נדרש בתחילה לשאלה, האם עו"ד הרמולין ועו"ד ש. בירן אכן היו שותפים, במשמעות הפקודה. לאחר בחינה מפורטת של כלל הנתונים והנסיבות (וביניהם: המסמכים השונים שנחתמו על ידי הצדדים; התנהלות המשרד בפועל; העובדה כי עו"ד הרמולין התחייב לשאת בהפסדי המשרד, ועוד), נקבע כי עו"ד הרמולין אכן היה במשרד במעמד של "שותף", כמשמעות מונח זה בפקודה. הכרעה זו היוותה את לב פסק הדין, מושא הערעור, ואולם מאחר שהמערערים אינם משיגים עליה עוד – אין צורך לתאר את הנמקתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנקודה זו בהרחבה.
 
  1. בשלב הבא דן בית המשפט המחוזי הנכבד בשאלה, האם יש לקבל את בקשתו של עו"ד הרמולין לפירוק השותפות. בנושא זה נטען על ידי עו"ד ש. בירן כי יש להרחיק את עו"ד הרמולין מן השותפות, מבלי לפרקה. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה טענה זו, נוכח הוראת סעיף 35 לפקודה שקובעת כדלקמן:
 
"שום רוב של השותפים לא יוכל להרחיק שותף מן השותפות, אלא אם ניתנה סמכות לעשות כן בהסכם מפורש שבין השותפים".
 
 
           עו"ד ש. בירן טען כי סעיף 5 בהסכם השותפות, אשר קובע, כזכור, כי: ה"הכרעה לגבי סכסוכים וניהול" מסורה לו, מהווה "הסכם מפורש" במשמעות סעיף 35 לפקודה הנ"ל. על כן הוא גרס כי על פי רצונו – הוא יכול להרחיק את עו"ד הרמולין מן השותפות. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה טענה זו, בקובעו כי: "הסכמה זו [הסכם השותפות – ח"מ] חולשת על ניהולו של המשרד, ואיננה חותרת תחת זכותו של השותף שלא להיות מורחק מהשותפות" (ראו: פיסקה 82 לפסק הדין).
 
           יחד עם זאת בית המשפט המחוזי הנכבד לא הכריע בטענה אחרת, והיא כי הסכם השותפות שולל את זכותו של עו"ד הרמולין לפרק את השותפות (במובחן מהזכות להרחיק את עו"ד הרמולין מהשותפות). טענה זו נטענה בהקשר לסעיף 41(א)(3) לפקודה, שקורא כך:
 
"41. (א)     שותפות תפורק –
[...]
(3)   אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת – כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות;
והכל בכפוף להסכם שבין השותפים".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
 
           עו"ד ש. בירן טען בנושא זה כי חלה פה הסיפא לסעיף 41(א)(3) הנ"ל, שכן לשיטתו על פי  הסכם השותפות – עו"ד הרמולין איננו יכול לפרק את השותפות בצורה חד צדדית. בית המשפט המחוזי הנכבד נמנע מלהכריע בטענה האמורה נוכח מסקנתו כי ממילא ניתן להעניק בפועל לעו"ד הרמולין את חלקו בשותפות, מבלי לפרק אותה.
 
  1. בית המשפט המחוזי הנכבד הגיע למסקנה הנ"ל בקובעו כי סמכותו להורות על פירוק השותפות ולמנות בעלי תפקידים לצורך כך – היא סמכות שבשיקול דעת, אשר מכוחה אין להורות כאמור במקרה זה, בעיקר נוכח העובדה שמדובר במשרד עורכי דין שהמשיך לתפקד כסדר גם לאחר עזיבתו של עו"ד הרמולין, ופירוק המשרד יגרום לנזק רב לכל המעורבים (הן הישירים והן צדדים שלישיים).
          
           זה המקום לציין כי המשרד ניהל את פעילותו משני "סניפים" – בתל-אביב ובירושלים. ה"סניף" של המשרד בתל-אביב פעל החל משנות השבעים כמשרד נפרד (הנהלת חשבונות נפרדת וכו'), אך בשנת 2002 נפתח "סניף" נוסף וחדש בתל-אביב, שפעל בצורה משותפת עם ה"סניף" בירושלים (כך שלמעשה היה מדובר במשרד אחד לכל דבר ועניין). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי עו"ד הרמולין היה "שותף", במשמעות הפקודה ביחס לעסקאות ולתיקים המשותפים ב"סניף הישן" בתל-אביב רק החל משנת 1993, בהתאם לאישורו של עו"ד ש. בירן בנושא זה (מתאריך 11.1.1993), וביחס ל"סניף החדש" בתל-אביב – הוא היה שותף בו מלכתחילה מעת תחילת פעילותו (וכל זאת בנוסף, כמובן, להיותו גם שותף מלא ביחס ל"סניף" ירושלים) – ראו: פיסקה 63 לפסק הדין.
 
  1. בשים לב לכל האמור לעיל נקבע כי יש לכמת את שווי חלקו של עו"ד הרמולין בשותפות, ולהעביר את התמורה אליו, מבלי שהשותפות תפורק. על מנת להביא לתוצאה זו נקבע מתווה בית המשפט המחוזי, שעומד בליבם של ההליכים שלפנינו. בשל מרכזיותה של ההוראה בנושא זה – אביא את האמור בפסק הדין ביחס למתווה הנ"ל בשלמותו:
 
"90. מכח תקנה זו (תקנה 123 לתקסד"א – ח"מ), מכוחו של סעיף 47 לפקודה ומכח סמכותו של בית המשפט, לרבות מכח תקנה 123 לתקסד"א אני מורה על מינויים של רואה חשבון יוני קפלן ועורך דין אלכס הרטמן, אשר ישמשו מומחים בודקים ומכריעים ("המומחים").
 
המומחים ממונים לצורך קביעת היקף והגדרת נכסי שותפות משרד עורכי הדין שרגא פ. בירן ושות', קביעת חלקו של התובע בהם וקביעת שוויו. לאחר זיהוי כלל נכסי השותפות יעריכו המומחים את שוויים של הנכסים לרבות זכויות לקבל וזאת במטרה לקבוע את שווי חלקו של התובע בשותפות לצורך הסתלקותו מן השותפות בתמורה לקבלת תמורה לשווי חלקו. התובע יהא זכאי לקבל את שווי חלקו בכסף או בשווה כסף במועד שיקבעו המומחים וכנגד הסתלקותו מן השותפות. המומחים הם שיכריעו באופן הוצאתה לפועל של הסתלקות התובע כנגד קבלת שווי חלקו כאמור. קביעת המומחים תהא מפורטת ובכתב הגם שאם יבחרו בכך  לא יהיו הם כבולים לסדרי הדין והראיות. לצדדים רשות לערר רק על קביעה  סופית של המומחים, באישור בית המשפט, אם יוכח כי הכרעת המומחים לוקה בפגם מהותי היוצר עיוות דין קיצוני. הערעור, אם יאושר, יתברר בפני מומחה או פאנל מומחים שיקבע על ידי בית המשפט.
 
למומחים תהא סמכות של מעין כונסי נכסים לצורך הוצאתו לפועל של פסק דין זה. למומחים תהא הסמכות המלאה לצורך ביצוע תפקידם, לרבות הסמכות לדרוש ולקבל כל חשבון ומסמך וכל מידע שהוא לשם ביצוע תפקידם מהצדדים או מצדדים שלישיים. המומחים יחובו בחובות חיסיון כלפי הצדדים ויהיו חבים בחובת חיסיון כלפי לקוחות המשרד. המומחים יוכלו להיעזר במומחים, או בצוותי עבודה מטעמם, לפי שקול דעתם. 
 
למען הבהר, סמכות המומחים כמעין כונסי נכסים, היא אך לשם קביעת זכויות התובע ושווים. השותפות תמשיך ותנוהל בידי הנתבעים אולם אלו ידווחו למומחים על כל עסקה מטריאלית שנערכה מיום מתן הודעת הפרוק ועד היום וידווחו למומחים דבר כל עסקה כנ"ל  עד למועד הפרוק הרעיוני, כפי שיקבע על ידם, זאת מבלי לגרוע משאר סמכויות המומחים. המומחים יוכלו לקבוע כל הסדר בנוגע להסדרת קבלת שווי זכויות התובע לרבות הסדרים חלקיים. המומחים יוכלו, מבלי לגרוע מסמכותם, לפעול כמגשרים. שכר המומחים והוצאותיהם ולרבות מקדמות על חשבון אלו, ישולמו מעת לעת על פי דרישתם על ידי הצדדים בחלקים שווים לעת הזו. המומחים הם שיכריעו עם סיום תפקידם בשאלת הנשיאה בהוצאות ושכר המומחים.
 
באשר למועד החיתוך - המועד הקובע, כל עוד לא פורקה השותפות, יש מקום לאפשר למומחים לכנס את נכסיה עד למועד בו יקבעו שחל הנתק, מה שכונה הפירוק הרעיוני, קרי המועד שבו יקבל התובע את שווי זכויותיו בשותפות בכסף או שווה כסף בגין חלקו. יש מקום להשוות הפרדה זו לפרוק השותפות הגם שהיא אינה מתפרקת.  אמנם מועד מתן ההודעה בדבר הפרוק הוא בעל משקל בקשר עם המשך פעילותו של התובע במסגרת השותפות, מה גם שלא ניתן היה בנסיבות אלו לשותפים להמשיך ולפעול ביחד. יחד עם זאת, אין להתעלם מזכויותיו של התובע לנכסי השותפות שנותרו לעת הזו בשותפות. יש מקום להסמיך את המומחים לבחון את פעילות השותפות גם לאחר מועד זה ועד כאמור למועד הפירוק 'הרעיוני', לרבות בקשר עם הוצאות השותפות, שימוש בנכסי השותפות, עסקאות שנערכו וכיוצא באילו.
מבלי לגרוע מן האמור לעיל, למומחים נתונה הסמכות לערוך תחשיב המביא בחשבון תשלומים או רווחים וכיוצא בזה ששולמו לתובע שניתן לראות בהם תשלום על חשבון שווי חלקו בשותפות.
 
היה ומי מהמומחים סבור כי הוא מנוע לשמש כמומחה ממונה מטעם בית המשפט, מתבקש הוא להודיע זאת בכתב בתוך 7 ימים. הצדדים יודיעו מיד בסמוך לאחר קבלת פסק הדין למומחים דבר מינויים.
 
אני מוצא כי קביעת שווי חלקו הכולל של התובע בשותפות מהווה סעד חלופי ראוי וצודק בנסיבות העניין, אשר מייתר כאמור את הצורך בפירוקה של השותפות. למותר לציין כי על הצדדים לסייע ככל הנדרש למומחים במלאכתם ולשם כך עליהם לפעול בתום לב בהגינות ובחריצות. על הצדדים להיענות לכל דרישה מאת המומחים בתוך 7 ימי עסקים או בתוך מועד אחר שיקבע על ידי המומחים.
 
91. התביעה מתקבלת בחלקה כאמור. הנתבעים ישאו בהוצאות התובע בסך 38,000 ₪. כן ישאו הנתבעים בשכר טרחת עורך דין התובע בסך 230,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אילו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום אלא אם יוסדרו בתוך 35 יום מהיום".
 
  1. על פסק הדין הנ"ל, ועל המתווה, שפורט לעיל – הוגשו בקשת רשות הערעור והערעור שלפנינו וכנגדם הוגש הערעור-שכנגד. אפרט עתה בקצרה את טענותיהם של הצדדים במכלול.
 
טענות הצדדים
 
  1. המערערים בחרו כאמור שלא לערער על עצם הקביעה כי עו"ד הרמולין היה שותף במשרד, במשמעות הפקודה, ובמקום זאת הם מכוונים את חיציהם רק כנגד פרטי מתווה בית המשפט המחוזי הנכבד.
 
  1. טענתם הראשונה של המערערים היא כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד, עת קבע שאין מקום להכריע בטענותיהם בנוגע ליחס שבין הסכם השותפות לבין סעיף 41 לפקודה הנ"ל. לשיטתם של המערערים, הכרעה בהתאם לעמדתם בנושא זה היתה מייתרת את קביעת מתווה בית המשפט המחוזי.
 
  1. מעבר לכך העלו המערערים מספר רב של טענות ביחס למתווה בית המשפט המחוזי עצמו, וביניהן אלה: המתווה הנ"ל לא התבקש כלל על ידי עו"ד הרמולין ולכן הוא ניתן בחוסר סמכות; במסגרת מתווה בית המשפט המחוזי, בית המשפט המחוזי הנכבד העביר את סמכויותיו הלכה למעשה למומחים שמונו על ידו, שלא כדין; נשללה מן המערערים זכות הערעור שלהם על החלטות המומחים; לא היה מקום להעביר למומחים את הסמכות לזהות את נכסי השותפות, אלא לכל היותר ניתן היה להפקיד בידיהם את הקביעה בדבר שווי הנכסים; בית המשפט הוא שאמור היה לפסוק בדבר הדרך שבה ישולם לעו"ד הרמולין חלקו בשותפות, וכן לקבוע את "מועד החיתוך", שלאחריו לא מגיעות לעו"ד הרמולין זכויות בשותפות, ולא להשאיר ענין זה למומחים.
 
  1. בערעור-שכנגד, הצהיר עו"ד הרמולין כי הוא מקבל באופן עקרוני את מתווה בית המשפט המחוזי, ואף מבחינה מעשית הוא עדיין נכון להשלים עם האמור בפסק הדין במלואו (ראו: פיסקה 10 לערעור-שכנגד). יחד עם זאת, הוא ראה לנכון להגיש ערעור-שכנגד. בגדרו של הליך זה עו"ד הרמולין גרס כי במידה שתתקבל טענת המערערים, כי יש לבטל את מתווה בית המשפט המחוזי כולו, ראוי שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד כדי שיורה לקבל את הסעד הראשי שהתבקש בערכאה המבררת, קרי פירוק השותפות ומינוי כונס נכסים.
 
           עוד מוסיף וטוען עו"ד הרמולין כי היה מקום לקבוע שאת שכרם של המומחים ישלמו הצדדים בשיעור היחסי של חלקם בשותפות עובר להודעת הפירוק, דהיינו שמונים ואחד אחוזים מההוצאות האמורות צריכות להיות מושתות על המערערים, ותשעה עשר אחוזים מהן על עו"ד הרמולין (ולא בצורה שווה, כפי שנקבע). לבסוף גורס עו"ד הרמולין כי היה מקום להטיל על המערערים הוצאות משפט גבוהות יותר.
 
 
 
 
 
התפתחויות נוספות
 
  1. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים – העלינו בפני הצדדים הצעות שונות להסדרים מגוונים משום דרכי שלום. ניסיונות חוזרים ונשנים אלה – לא נסתייעו, ולפיכך עלינו לפסוק במכלול. לכך אעבור עתה.
 
דיון והכרעה
 
  1. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב והעצום שהוגש על ידם – הגעתי למסקנה כי יש לקבל בצורה חלקית את עמדתם של המערערים במכלול, כאמור בפיסקאות 35-33 שלהלן, בכפוף לאמור בפיסקאות 40-36 ו-42 שלהלן, וכן את השגת עו"ד הרמולין בערעור-שכנגד שלו, לגבי הנשיאה בנטל שכר המומחים, כאמור בפיסקה 41 שלהלן, וכך אציע לחבריי שנעשה. את הטעמים למסקנותי האמורות אפרט עתה.
 
  1. בפתח הדברים אציין כי לא ראיתי צורך להכריע כאן בשאלת ההליך הערעורי הראוי להשיג על הכרעת בית המשפט המחוזי הנכבד (בין אם בדרך של ערעור, או בדרך של בקשה לרשות ערעור). הסיבה לכך כפולה היא:
 
(א)      יש מורכבות לפסוק בסוגיה זו במקרה דנן, נוכח העובדה שהכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנויה מחד גיסא ממרכיבים "קלאסיים" של "החלטה אחרת" (מינוי המומחים), ומאידך גיסא יש בה מרכיבים אחרים הנושאים אופי של פסק דין (למשל אלה הנוגעים למעמדו של עו"ד הרמולין בשותפות). 
                                                                  
(ב)      המערערים הגישו ממילא גם בקשה לרשות ערעור וגם ערעור. הבקשה למתן רשות ערעור כאן – עונה לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך העתרות לה. השוו: רע"א 6418/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ישראל גפני, עו"ד, כונס נכסים, פ"ד מט(2) 685, 689 (1995). לפיכך ברי כי לא יהיה בסיווג שייקבע – כך, או כך – כדי לשלול את הצורך לבחון את המכלול גם לגופו של עניין, מה גם שאף הוגש כאמור ערעור-שכנגד. זאת ועוד – אחרת. לכל הדעות אין מדובר בנסיבות שלפנינו במצב שבו הוגש ערעור בלבד, כאשר היתה אמורה להיות מוגשת בקשה לרשות ערעור. במצב שכזה אכן היתה עלולה להיווצר בעייתיות ב"המרת הערעור" ל-בר"ע, או ביחס לבירור הערעור לגופו (עיינו והשוו: ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי, פ"ד נט(4) 467 (2005)), ואולם כאמור הנסיבות הללו – אינן מתקיימות פה.
 
           על כן יש טעם בהשארת שאלת הסיווג העקרונית ב"מקרי שעטנז" מעין אלה  בצריך עיון, שכן ההכרעה בה איננה נדרשת כאן. מנקודה זו ואילך אתייחס איפוא לבקשת רשות הערעור ולערעור בצורה מצרפית, בשם: הערעור, ואמשיך בבחינת טענותיהם של המערערים במכלול.
 
דחיית טענת המערערים בדבר שלילת הזכות של עו"ד הרמולין לסיום השותפות בהסכם השותפות
 
  1. לשיטתי אין לקבל את טענתם של המערערים, כי האמור בהסכם השותפות משמעותו כי נשללה מעו"ד הרמולין הזכות לסיים את השותפות. הטעם המרכזי לכך הוא שלשיטתי כל מה שעו"ד ש. בירן ועו"ד הרמולין הסכימו בהסכם השותפות לעניין זה הוא רק כי: "הכרעה לגבי סכסוכים וניהול בירן" ובכך אין כדי לשלול מעו"ד הרמולין את זכותו לסיים את השותפות, כאמור בפקודה. יש לציין כי המסמכים הרבים שנחתמו לאחר שנת 1981 לא עסקו בסעיף זה, סעיף 5 להסכם השותפות, ולא ביארו אותו (אלא התמקדו בעיקר בסעיף 2 שבהסכם השותפות, שנגע לאחוז היחסי של עו"ד הרמולין בשותפות), וזאת לבד מטיוטא אחת, שממילא לא הבשילה לכדי הסכמה בפועל.
 
           זה המקום להעיר כי בניגוד לעצה שוודאי כל אחד מהצדדים שבפנינו נתן פעמים רבות ללקוחותיו הנכנסים ליחסי שותפות – כי שומה עליהם להסדיר את הדברים שביניהם בחוזה שותפות כתוב ומפורט – הם לא נהגו כך, והעדיפו למסד את יחסיהם על דרך של "טלאי על טלאי". פרקטיקה זו, שעו"ד לוקים בה לרוב ביחס לעצמם, איננה ייחודית לישראל. ראו דבריו של פרופ' Robert W. Hillman שקבע:
 
"In practice, however, law firm partnership agreements often are ill-conceived, poorly drafted, and hopelessly out of date".
 
           (ראו מאמרו:Law Firm Risk Management in an Era of Breakups and Lawyer Mobility Limitations and Opportunities, 43 Tex. Tech L. Rev. 449 (2011) ).
 
  1. הנה כי כן, כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד (בדונו בסוגיה מעט אחרת, של אפשרות הרחקת עו"ד הרמולין מהשותפות) – ההסכמה הנ"ל שבסעיף 5 להסכם השותפות "חולשת על ניהולו של המשרד" (ראו: עמוד 52 לפסק הדין), וכי: "זכות זו כוללת, בין היתר, את ההכרעה בעניין: קבלת שותפים; הרחבת השותפות; הכרעה בכל עניין הקשור בקבלת לקוחות והסכמים איתם; ניהול חשבונות; קביעת הכנסות והוצאות או מחלוקת בקשר אליהן; השקעת ההכנסות העודפות ועוד" (ראו: פיסקה 33 לפסק הדין). אוסיף כי אף הכרעה בסכסוכים שוטפים שמתעוררים במהלך ניהול השותפות נראה שבאים הם במסגרת סעיף 5 הנ"ל, אך הסעיף האמור איננו חובק עניינים שמעבר לכך.
 
           הדבר עולה מפורשות מלשון ההסכמה, שכן סעיף 5 להסכם השותפות מדבר רק ב: "הכרעה לגבי סכסוכים וניהול" (המופקדים כאמור בידי עו"ד שרגא בירן), אך אין הוא עוסק בהכרעה לגבי אפשרות היציאה מהשותפות, שהיא נושא שונה בתכלית. הדעת נותנת שכדי להתנות על נקודת המוצא, שמוסדרת בסעיף 41(א)(3) לפקודה (המצוטט בפיסקה 8 שלעיל), יש צורך בלשון מפורשת יותר מהסכמה באשר למי שנתונה לו ההכרעה לגבי "סכסוכים וניהול" של השותפות. ההסכמה הנ"ל בין הצדדים, בצורתה הנוכחית, איננה דנה לפיכך ביציאה מן השותפות, ועל כן אין בה כדי להתנות על לשון הפקודה. ודוק: המערערים גם לא טענו כי הצדדים התנו על סעיף 41(א)(3) לפקודה בדרך של התנהגות ברבות השנים, וממילא נראה שאפשרות זו אף נסתרה על ידי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד בנושא התנהלות השותפים (ראו: פיסקאות 26, 33 לפסק הדין). על כן אין צורך להידרש גם לאפשרות אחרונה זו.
 
  1. ניתן עתה לעבור לבחינת טענותיהם של הצדדים בנוגע למתווה בית המשפט המחוזי עצמו. הדיון בנושא זה יתמקד בשתי סוגיות מרכזיות:
 
(א)      ההשגות שנוגעות לעצם קביעת מתווה בית המשפט המחוזי. הווה אומר: טענותיהם של המערערים לפיהן לא היה מקום למינוי המומחים, שעה שבית המשפט לא הורה על פירוק השותפות בפועל, וטענות-הנגד של עו"ד הרמולין על כך שלשיטתו אכן נוצר הצורך לפרק כאן את השותפות, היה והמתווה לא יתקבל.
 
(ב)      במידה שההשגות הנוגעות לעצם קביעת המתווה תידחנה – יש לבחון את פרטי המתווה שנקבע ואת ההשגות לגביו.
 
           אדון איפוא בנושאים הנ"ל על פי סדרם.
 
מתווה בית המשפט המחוזי – חלוקת נכסי השותפות ללא פירוק בפועל
 
  1.  כזכור, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי יש להעניק לעו"ד הרמולין את מבוקשו בתביעה: "שלא באמצעות נקיטת הליך של פירוק" (ראו: פיסקה 86 לפסק הדין). המערערים טוענים כנגד קביעה זו כי אין מקום לאפשר מינוי מומחים וחלוקת נכסים של השותפות ללא פירוק השותפות בפועל. לדבריהם, עו"ד הרמולין ביקש את פירוקה של השותפות, וכאשר בקשתו זו נדחתה – לא היה מקום להעניק לו סעד כלשהו שניתן לתתו רק אם מתקבלת תביעת הפירוק. עו"ד הרמולין, מצידו, מקבל כאמור את מתווה בית המשפט המחוזי, אך גורס כי במידה שתוכר טענתם של המערערים כנגד המתווה, הוא עומד על הסעד המקורי שהתבקש על ידו בערכאה הדיונית, קרי פירוק השותפות וכינוס כל נכסיה.
 
  1. כדי שהדיון בטענות אלה יתקיים בהקשרו הנכון, אזכיר כי קיים הבדל בין פירוקה של השותפות, במשמעות האמור בנוסח החדש של הפקודה (מה שמכונה באנגלית: Dissolution) לבין חיסול עסקיה הסופי של השותפות (פעולה שמכונה באנגלית: Winding Up).
הערה: בפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 – לא נשמרה אחידות בתרגום הביטויים הנ"ל והם קיבלו שם משמעות שונה, ואולם ההגדרות הללו יפות רק לדיני חברות.
 
           על ההבדל בין המושגים הנ"ל ניתן ללמוד, בדרך השוואתית, מנוסח סעיף 15029 של חוק השותפות האחיד האמריקאי (Uniform Partnership Act), בנוסחו המקורי, שהוראותיו קרובות לאלו המופיעות בחוק השותפות האנגלי ובפקודה אצלנו. הסעיף האמריקאי האמור מגדיר את הפירוק של השותפות, בזו הלשון:
 
"The dissolution of a partnership is the change in the relation of the partners caused by any partner ceasing to be associated in the carrying on as distinguished from the winding up of the business".
 
 
קרי: פירוק השותפות (Dissolution) משמעו השינוי במעמדם של השותפים, שנגרם (או ניזום) על ידי כל שותף בחדלו להיות קשור בניהול עסקי השותפות – להבדיל מחיסול סופי (Winding up) של עסקי השותפות (לנוסח ההוראות האמריקאיות – ראו: זלמן יהודאי דיני שותפויות בישראל, 255, 260 (1988) (להלן: יהודאי); לניתוח המושגים הישראליים הנ"ל – עיינו: דוד א' פרנקל וצבי פרנקל דיני השותפות בישראל 237-234 (2013) (להלן: פרנקל) וכן לאחרונה אצלנו: ע"א 1135/12 שרעבי נ' אזכוריה (12.12.2013), שם בפיסקאות 14-13 (להלן: עניין שרעבי)).
 
           לפי הסעיף האמריקאי הנ"ל – התנהגותו של שותף, שאיננה עולה בקנה אחד עם המשכת השותפות, כמוה כפירוקה, למרות העובדה שחיסולה לא הושלם והיא ממשיכה עדיין להתקיים בתצורה שונה (עיינו: יהודאי בעמ' 260, וכן: Fooshe v. Sunshine (1950) 215 p. 2d 66, 69 C.A).
 
  1. נוכח האמור לעיל – בישראל, השלב הראשון בהליך סיום השותפות – הפירוק עצמו – מוסדר אצלנו בסעיפים 45-41 לפקודה, שמהם רלבנטי לענייננו במיוחד סעיף 41(א)(3) לפקודה, שנזכר כבר בפיסקה 8 שלעיל.
 
           הנה כי כן, משנדחתה טענתם של המערערים בדבר משמעותו של סעיף 5 להסכם השותפות (ראו פיסקה 20 לעיל), הרי שהסיפא של סעיף 41(א)(3) לפקודה ("והכל בכפוף להסכם שבין השותפים") איננה חלה כאן, ועל כן לעו"ד הרמולין היתה הזכות ליזום את פירוק השותפות. בהקשר זה יוער עוד כי פרשנות דומה ניתנה בשעתו גם להוראת סעיף 36 לפקודה, שעניינו פרישה משותפות והמורה כך: "לא הוסכם על תקופה קצובה לקיום השותפות, יוכל כל שותף לסיימה בכל עת במתן הודעה על כוונתו זו לכל שאר השותפים...". יהודאי, בספרו, עומד על כך שבהתאם להוראת סעיף זה, "הכוח בידי כל שותף לסיים את השותפות בכל עת במתן הודעה על כוונתו זו לכל שאר השותפים, אלא אם כן ניתן להוכיח קיומו של הסכם הקובע אחרת" (שם, בעמ' 233); ראו גם: ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן פ"ד ל"ו (2), 307, 314 (1982); עניין שרעבי; פרנקל בעמ' 243-237.
 
           עוד יוער בהקשר זה כי פקודת השותפויות, כמו האקט האנגלי, מבחינה בין עילות לפירוק מכוח הדין, שבהסתמך עליהן יכול כל שותף להביא לפירוק השותפות, (כגון העילות המנויות בסעיפים: 44-41 לפקודה), לבין עילות, אשר בהסתמך עליהן רשאי בית המשפט, על פי בקשת שותף, לצוות על פירוק השותפות. בעוד שבעילות מהסוג הראשון – אופיו של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בעקבות תביעה המונחת לפתחו הוא הצהרתי גרידא, הרי שפסק דין שניתן על ידי בית המשפט, על פי שיקול דעתו, מכוח עילות מן הסוג השני – הוא קונסטיטוטיבי והוא שיוצר את פירוק השותפות (ראו: יהודאי, בעמ' 244; פרנקל, 248). בכך נבדל גם הסעד של מתן פסק דין בדבר פירוקה של שותפות (שאיננו גורר בהכרח את "חיסול עסקיה"), מסעד של פירוק חברה (השוו: רע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נז(1) 149, 155 (2002)). לאבחנה בין פירוק השותפות לבין חיסול ענייניה – עיינו עוד: ע"א 79/50 א. שחור ושות' נ' ויטה, שותפות רשומה, פ"ד ו 430 (1952); ע"א 190/55 רוזנהיים נ' רוזנהיים, פ"ד י 903, 905 (1956); ע"א 213/57 דוידוף נ' אגודת "בצרון", פ"ד יב 693, 699 (1958); עניין שרעבי).
 
           צדק, איפוא, בית המשפט קמא הנכבד כשקבע כי: "בניגוד להיותו של הפירוק "סעד דראסטי" בעולם של דיני החברות, הרי שזוהי ברירת המחדל בעולם של דיני השותפויות" (עמ' 54 לפסק-הדין).
 
  1. כיצד יחוסלו, איפוא, עסקיה של השותפות, קרי: פיטורי כל עובדיה, מכירת כל נכסיה, תשלום החובות וחלוקת הון הנכסים בין הנושים והשותפים? בנוגע לכך קובע סעיף 47 לפקודה כהאי לישנא:
 
"מקום ששותף זכאי לבקש פירוק השותפות, או שנסתיימה השותפות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת שותף או בא כוחו – אם אין הסכם על היפוכו של דבר – לפרק את עסקיה, להורות בדבר סילוק חובותיה ולחלק את העודף בין האנשים הנוגעים בדבר, לפי זכויותיהם; ורשאי בית המשפט, אם ראה שצודק ומתאים הוא לעשות כן, למנות כונס לנכסי השותפות או מנהל לעסקיה או שניהם כאחד" (ההדגשות שלי – ח"מ).
 
           הנה כי כן, עינינו הרואות כי בעוד שלשותף יש ברגיל זכות לפרק את השותפות – חיסול עסקיה בפועל היא אפשרות שנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. על כן בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי פירוק השותפות איננו מביא בהכרח לחיסול עסקיה בצורה אוטומטית (אף שזו, כמובן, ככלל, "דרך המלך"). הערות אלה מובילות אותנו לדיון בשאלה – מהו הדין מקום בו שותף מחזיק בזכות לפרק את השותפות, אך בית המשפט השתכנע כי לא יהיה זה ראוי לחסל את עסקיה, ודי יהיה להורות על עריכת חשבונות בין הצדדים ופדיון חלקו של השותף היוצא.
 
  1. הערכאה הדיונית קבעה בעניין זה כי השותפות תמשיך להתקיים ללא עו"ד הרמולין, ובמקביל יתקיים תהליך שבגדרו מומחים יבדקו את נכסי השותפות ואת חיוביה, ויישבו את החשבונות בין הצדדים לשם פדיון חלקו של עו"ד הרמולין. המערערים סבורים שלא ניתן להעביר לעו"ד הרמולין את חלקו בנכסי השותפות בדרך זו, מקום בו בקשתו לפירוק השותפות נדחתה למעשה. ברם אני סבור שאין צורך לדון לגופה בטענתם זו של המערערים, משני טעמים:
 
(א)      עמדה זו סותרת בצורה מפורשת את מה שנטען על ידי המערערים בערכאה הדיונית, שם הם גרסו כי: "אין כל יסוד, צורך או צידוק לסעד הדרסטי של "פירוק" עסקי ה"שותפות" הנטענת (והמוכחשת)... ניתן להשיג את התוצאה אליה [עו"ד הרמולין] חותר... בדרכים אחרות" (ראו: פיסקה 16 לתשובת המערערים להמרצת הפתיחה; ההדגשה והתוספת בסוגריים המרובעים שלי – ח"מ).
 
           בנסיבות אלה יש יותר מקושי באימוץ עמדתם הנוכחית של המערערים, שהרי הם מושתקים מלהעלות אותה (ראו לאחרונה לגבי השתק שכזה: ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים (4.8.2012) והאסמכתאות הנזכרות שם בפיסקה 11).
 
(ב)      מעבר לכך, ולגופו של עניין, ממילא ניתן היה להגיע לאותה התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד – מימוש חלקו של עו"ד הרמולין בנכסי השותפות והעברת התמורה אליו, מבלי לחסל סופית את עסקיה של השותפות – גם בדרך של קבלת בקשתו של עו"ד הרמולין לפירוק השותפות ללא חיסול של עסקיה ומינוי כונס נכסים לצורך זה, או בדרך של מתן הוראות לעריכת חשבונות בין השותפים הנשארים לבין עו"ד הרמולין. מסקנתי זו מייתרת את הדיון בטענותיהם של המערערים בנושא זה, כמו גם בערעור-שכנגד שהגיש עו"ד הרמולין, שכן הצדדים התמקדו בעובדה שהבקשה לפירוק נדחתה, ואילו בחלופה שאציג להלן – רואים את הבקשה לפירוק כאילו היא התקבלה (גם אם מבחינה פרקטית השותפות ממשיכה להתקיים בלא עו"ד הרמולין).
 
           מסקנה זו טעונה הסבר, שאותו אפרט מיד בסמוך.
 
  1. כידוע, מקורה של פקודת השותפויות הישראלית בחוק השותפויות האנגלי (עיינו: יהודאי 15 (בהקדמתו של הנשיא מאיר שמגר לספר הנ"ל); אהרן ברק "שיטת המשפט בישראל – מסורתה ותרבותה" הפרקליט מ 197, 203 (1992)). בעניין זה נאמר גם בפקודה עצמה כי: "דיני היושר והמשפט המקובל האנגליים החלים על שותפויות יחולו בישראל, ככל שאין בהם סתירה להוראה מפורשת של פקודה זו" (ראו: סעיף 1(ב) לפקודה; ההדגשה שלי – ח"מ). על כן יש טעם בבחינת הנושא מנקודת המבט של הדין האנגלי, ולכך אפנה מיד.
 
  1. דיני השותפויות האנגליים מכירים בכך שחיסול עסקיה של שותפות מקצועית בעקבות פירוקה, יכול להיות בעייתי ביותר, בין השאר, מאחר שהשותפות עוסקת לעתים קרובות בפרויקטים, או בהליכים בעלי אופי נמשך, שעלולים להיפגע מחיסול העסקים המלא. המדובר בעיקר בשותפויות של: עורכי-דין, אדריכלים, או רואי-חשבון, או בעלי מקצועות חופשיים אחרים (להבדיל משותפויות בעסקים אחרים). על כן, כאשר שותף בשותפות מקצועית שכזו מבקש לפרק את השותפות ובית המשפט משתכנע כי לא יהיה זה ראוי לחסל את עסקיה של השותפות (או כאשר השותפים ערכו ביניהם הסכם המסדיר אחרת את סיום השותפות) – ניתן, במקרים המתאימים, לערוך לשותפות מעין "פירוק טכני" (Technical Dissolution), שמשמעו כי השותפות אכן מתפרקת להלכה, ואולם למעשה היא ממשיכה להתקיים כמו שותפות חדשה, וזו כוללת את כל השותפים הקודמים חוץ מהשותף שפרש (דין דומה חל במשפט האמריקאי במקרה של קבלת שותף חדש לשותפות קיימת. כתוצאה מקבלת השותף החדש – מתפרקת, להלכה, השותפות הקיימת ומתכוננת למעשה שותפות חדשה, המורכבת מהשותפים הקודמים ומהשותף החדש – ראו: יהודאי בעמ' 262).
 
           במקרים מסוג זה – המסגרת החדשה באה בנעליה של השותפות הישנה לכל דבר ועניין, כך שהשותף הישן הופך לנושה של המסגרת החדשה (אם כי לנוכח מעמדו המיוחד – אין הוא נושה רגיל של השותפות; השוו: ע"א 553,554/78 לסרי נ' ויטל, תקציר סביר פ"ד טו (18), שמובא גם אצל יהודאי, בעמ' 271-270).
 
           וכך מוסבר הסדר הפירוק המיוחד הנ"ל בספרם שלLindley & Banks on Partnership (19th ed., 2010) (להלן: Lindley), שהוא המוביל בתחום זה בבריטניה:
 
"It does not necessarily follow from the fact that a partnership has been dissolved that its affairs will fall to be wound up in the manner proscribed by the Partnership Act 1890. It has already been seen that, as a matter of law, a change in the composition of a partnership results in a dissolution of the existing firm, and the creation of a new firm; in such a case, the new firm will usually take on the assets and liabilities of the old, without any break in the continuity of the business"
(ראו: שם, עמ' 791).
 
           ואכן, המנגנון של "פירוק טכני" מופעל לעתים קרובות באנגליה בהקשרים של שותפויות עורכי-דין, אדריכלים ורואי-חשבון. ראו, לדוגמה: Sobell v. Boston [1975] 2 All ER 282 [1975] 1 WLR 1587; Hudgell Yeats & Co. v. Watson [1978] QB 45l; Rose v. Dodd [2005] EWCA Civ 957; HLB Kidsons v. Lloyd’s Underwriters [2008] EWHC 2415.
 
           אפשרות זו חשובה לענייננו מכיוון שהיא מאפשרת לקבוע את חלקו של עו"ד הרמולין בשותפות והעברתו אליו, מבלי לחסל בפועל את: משרד עו"ד ש. בירן ושות'.
 
  1. יש לציין שגם במדינת ניו-יורק בארצות-הברית, שדיני השותפויות שלה דומים, בעיקרם, לאלה הנהוגים במשפט האנגלי (ראו כיום: סעיפים 75-60 ל-New York Partnership Law), מקובל המנגנון של "פירוק טכני" במקרים של שותפויות מקצועיות, ובהן שותפויות של עורכי דין. ראו, לדוגמה: Burger, Kurzman, Kaplan & Stuchin v. Kurzman 139 A.D.2d 422 (1988); Peirez v. Queens P.E.P Associates Corp 148 A.D.2d 596 (1989); Dawson v. White & Case 88 N.Y.2d 666 (1996); Bitetto v. F. Chau & Associates, LLP 10 Misc. 3d 595 (2005) (להלן: פרשת Bitetto). ועיינו: Mark I. Weinstein “The Revised Uniform Partnership Act: An Analysis of Its Impact on the Relationship of Law Firm Dissolution, Contingent Fee Cases and the No Compensation Rule” 33 Duq. L. Rev. 857 (1995).
 
  1. בסיום תת-פרק זה יש לציין כי גם לשון הפקודה עצמה מכירה למעשה בחלופה של ה"פירוק הטכני" ומסדירה היבטים מסוימים שלו. לדוגמה, סעיף 54(א) לפקודה מציין כך:
 
"מת אחד השותפים, או חדל להיות שותף מסיבה אחרת, ושאר השותפים ממשיכים בעסקי השותפות על הונה ונכסיה, בלי יישוב סופי של החשבונות שביניהם לבין השותף היוצא או עזבונו, הברירה בידי השותף או בידי באי כוחו, באין הסכם אחר לענין זה, לקבל מן הרווחים שהגיעו מאז הפירוק את מה שניתן לזקוף, לפי דעת בית המשפט, לשימוש בחלקו שבנכסי השותפות, או לקבל ריבית על סכום חלקו בנכסי השותפות בשיעור הקיים לענין זה לפי החוק" (ההדגשה שלי – ח"מ).
 
           (להוראת סעיף זה אחזור גם בהמשך הדברים, במסגרת הדיון בפרטי מתווה בית המשפט המחוזי).
 
           עם זאת, כנגד הפרופוזיציה של "הפירוק הטכני" יכול מאן-דהוא לטעון כי: "בהעדר הסכם מפורש בין השותפים, אין לחלק את נכסי השותפות על ידי כך שחלק מהשותפים ימשיכו בעסק השותפות וחלק יוצא תמורת תשלום חלקו, לפי הערך הכספי" וכי: "בפירוק שותפות רשאי כל שותף לעמוד על כך שנכסי השותפות יימכרו כחוק" (עיינו: ה"מ (מחוזי חיפה) 146/51 כהן נ' זימן, פ"מ, כרך ג 393, 401-400); יהודאי, בעמ' 270-269 וכן האסמכתאות הנזכרות שם). תפיסה זו שלטה בכיפה עד שנות ה-70 של המאה הקודמת ואולם טענה מעין זו, על פיה אין לערוך חשבונות בין השותפים, אלא אם כן נתבקש וניתן צו פירוק פורמאלי נדחתה עוד ב-ע"א 760/76 יעקבזון נ' בוטובסקי, פ"ד לא(3) 621, 623 (1977) (להלן: הלכת יעקבזון) מפי הנשיא זוסמן, בין היתר, בהסתמך על ע"א 218/65 פרידמן נ' רובין, פ"ד יט(4) 64 (1965). שם אף נפסק, בעקבות התפתחויות שחלו במקביל גם בדין האנגלי – כי התנאים הדווקניים שהיו קיימים קודם לכן בהקשרים אלה "הומתקו", כך שבעניינים מסויימים רשאי בית המשפט לצוות על מסירת חשבונות בלא לפרק את העסק (שם, בעמ' 624). עיינו והשוו אצלנו גם לאמור ב-ע"א 1746/11 עו"ד (רו"ח) גרא נ' עו"ד ד"ר רוזנצוויג (14.6.2012).
 
           הנה כי כן, אין ספק שראוי להחריג מהכלל הדווקני, שיתכן ולעיתים הוא ישים עדיין לגבי שותפות מסחרית "רגילה", שעיקר נכסיה הם מקרקעין, או מיטלטלין מוחשיים (שאותם ניתן למכור למרבה במחיר) – מקרים שבהם מדובר בשותפות מקצועית, כגון: שותפויות של עורכי דין, אדריכלים או רואי חשבון, או בעלי מקצועות חופשים אחרים, באשר "עסקיה של שותפות" כזו כוללים, בין היתר: מתן שירותיים אישיים ללקוחות.
 
  1. יחד עם זאת – להלכה אין צורך לקבוע פה מסמרות בסוגיה הכללית הנ"ל, שכן בענייננו "השותף היוצא", עו"ד הרמולין, לא עמד בעבר ואף היום איננו דורש בהכרח כי השותפות תחוסל, או שנכסיה של השותפות יימכרו. הדבר צוין כבר בפסק-דינו של בית המשפט קמא הנכבד, שם נאמר כדלקמן: "כך, למשל, ניתן ללמוד מדבריו של ב"כ התובע אשר נאמרו בהזדמנויות שונות כי כלל איננו חפץ בפירוקה של השותפות והוא חפץ בה רק לשם מימוש זכויותיו: "'אני רוצה לפרק? מעניין אותי לפרק? אני רוצה לקבל את הסכום שמגיע לי. זה הכל. אני לא רוצה לפרק, אני לא רוצה שהשותפות הזו תלך לאיבוד'" (עמ' 875 לפרטיכל, שורות 20-18; ההדגשות נוספו, ראו גם בעמ' 538 לפרטיכל, שורות 16-14)".
(עיינו: עמ' 55 לפסק-הדין, שורות 20-15).
 
  1. לסיכום נקודה זו – במקרה שלפנינו אין מניעה לדבוק במתווה העקרוני, שאותו קבע בית-המשפט המחוזי הנכבד, וזאת על דרך של "פירוק טכני" של השותפות, או הסדרת החשבונות בין השותפים כאילו השותפות פורקה. בכך מתייתר דיון נוסף בטענותיהם של המערערים בסוגיה, שכן המערערים סברו שאין אפשרות להעניק לעו"ד הרמולין את הסעד שביקש מבלי לקבל את בקשתו לפירוק השותפות, וטענה זו, כפי שהתברר, איננה מדויקת די צורכה, למצער מאז שנפסקה אצלנו הלכת יעקבזון.
 
           אעבור איפוא עתה לבחון את פרטי מתווה בית המשפט המחוזי.
 
בחינה פרטנית של מתווה בית המשפט המחוזי
 
  1. המערערים טוענים, כזכור, כי לא היה מקום להעביר למומחים את הסמכות להכריע במחלוקות שבין הצדדים, לא כל שכן במתווה שלא מאפשר ערעור על החלטותיהם של המומחים. דומני כי יש לקבל טענה זו בחלקה בלבד. כידוע, בודק מטעם בית המשפט תפקידו לסייע לבית המשפט, אשר שומר את הסמכות להכריע במחלוקות גם לאחר המינוי והגשת חוות הדעת המקצועית. ראו: תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (לעיל ולהלן: תקסד"א); ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) (להלן: ענין אורות); ע"א 7346/00 מנשה נ' אהרוני (27.12.2004); רע"א 633/06 מוריס אגבבה קבלן בניין בע"מ נ' אוחיון (26.6.2006). עיינו גם: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 325-323 (מהדורה אחת עשרה – 2013) (להלן: גורן).
 
           הדברים נכונים ביתר-שאת כשעסקינן במחלוקות הקשורות בענייני פירוק של שותפות וביישובם של החשבונות בין השותפים במסגרת פירוקה של השותפות – עניינים, אשר הסמכות להסדירם, בהעדר הסכם בין השותפים הקובע אחרת – מוקנית לבית המשפט המחוזי של המחוז שבו רשומה השותפות (ראו: סעיף 46 לפקודה). סמכות זו כוללת ממילא גם את הכוח לצוות על עריכת חשבונות בין השותפים כאשר מובאת בפניו תביעה לפירוק שותפות – וזאת אף מבלי להורות על פירוקו של העסק, דהיינו: "חיסול עסקיה" של השותפות (ראו: הלכת יעקבזון 623 והאסמכתאות הנזכרות שם; עיינו גם: יהודאי, בעמ' 268; פרנקל 288-284).
 
           ודוק: בעוד שבחוקים העוסקים בתאגידים אחרים (כמו: חברות, אגודות שיתופיות ועמותות) – מעוגנת בחוק הסמכות למנות מפרק או מפרקים – פקודת השותפויות איננה מכירה במוסד של: מפרקי שותפות. מהוראת סעיף 47 לפקודה עולה כי בהעדר הסכמה בין השותפים בדבר פירוק השותפות ובאשר ל"תנאי הפרישה" של השותף מהשותפות – מלאכת הפירוק נעשית בפועל על ידי בית המשפט המחוזי עצמו. הנה כי כן, הסמכות לפקח על תוצאותיו המעשיות של הפירוק ולתת את כל הסעדים, הצווים, ההוראות וההנחיות הנדרשות כדי להביא לכך שהפירוק של השותפות ייעשה בצורה עניינית, יעילה וצודקת (לרבות, אך לא רק, חיסול ענייניה – במידת הצורך) – מסורה בידי בית המשפט המחוזי והוא איננו רשאי, בהיעדר הסכמה בין הצדדים, "להתפרק" מסמכותו זו, או להעבירה לאחרים (ראו: יהודאי, בעמ' 269, 272-271).
 
           אשר על כן, יש לשנות פה מקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שהעביר את סמכות ההכרעה למומחים וכן מהוראתו שלפיה: "לצדדים רשות לערור רק על קביעה סופית של המומחים, באישור בית המשפט, אם יוכח כי הכרעת המומחים לוקה בפגם מהותי היוצר עיוות דין קיצוני. הערעור, אם יאושר, יתברר בפני מומחה או פאנל מומחים שיקבע על ידי בית המשפט" (פיסקה 90 לפסק הדין), ולהשאיר כל מחלוקת שתתעורר – לסמכותו של בית המשפט, שיכריע בדבר לאחר שתופנה אליו בקשה מתאימה למתן הוראות.
 
  1. הנה כי כן במקום ההוראה שיש לבטלה כאמור – אני מציע – ברוח מה שנפסק ע"י חברי, השופט א' א' לוי ז"ל, בהחלטתו מתאריך 25.3.2010 (בבקשת המערערים בתיק זה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט קמא הנכבד), כי "נחלק" לשניים את הסעד שנקבע בפסק הדין, מושא הערעור, ונערוך בגוף שמונה ע"י בית המשפט המחוזי הנכבד, כאמור בלשונו הציורית של השופט לוי ז"ל: "פירוק לגורמיו – מומחים מחד, מכריעים מאידך" (הערה: במסגרת ההחלטה האמורה, קבע השופט א' א' לוי ז"ל עוד כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יבוצע ככל שהוא נוגע להגדרת נכסי השותפות וחלקו של עו"ד הרמולין בהם, ואולם "ככל שיגיעו המומחים להחלטות שיש בהן כדי לשנות את מצבם של הצדדים, הרי שביצועם ימתין לבירור הערעור").
 
           משמעות הדבר היא כי המומחים, שמונו על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, והחלו בביצוע החלטתו כאמור לעיל (ולימים, בהסכמת הצדדים לפנינו, אף אושררה הסמכתם לפעול כמגשרים (מבלי שיהא בהסמכתם לפעול ככאלה כדי למנוע את המשך פעילותם כמומחים – ראו: החלטתנו מתאריך 3.3.2011, תוקנה בתאריך 6.3.2011)) – יופעלו מחדש. מקור סמכותם ישען, בין היתר, על הוראת בית המשפט שניתנה מכח סעיפים 47 ו-54(א) לפקודת השותפויות וגם על תקנה 123 לתקסד"א (שצוינה בפסק הדין), הקובעת כך:
 
"(א) בית המשפט רשאי, בכל עת לאחר הגשת התובענה, להורות על עריכת חקירה או חשבון, אף אם נראה שמבוקש סעד מיוחד או סעד נוסף, או שיש לדון בפלוגתה מיוחדת, ולגביהם ראוי היה להמשיך בענין בדרך הרגילה; נתן בית המשפט צו כאמור, רשאי הוא להורות הוראות ולמנות אנשים לעריכת החקירה או החשבון, ככל שייראה לו.
 
(ב)   בהוראה על עריכת חשבון, או בכל צו שיבוא אחריה, רשאי בית המשפט להורות הוראות מיוחדות בדבר אופן עריכת החשבון או ביקורתו, ובמיוחד רשאי הוא להורות שבעריכת החשבון ישמשו הפנקסים, שבהם יתנהלו החשבונות הנדונים, ראיה לכאורה לאמיתות הענינים הכלולים בהם, אגב מתן אפשרות לבעלי הדין המעונינים להתנגד להם ככל אשר יראו לנכון".
 
  1. המומחים שיפעלו כאמור, שאני מציע לקרוא להם: הבודקים-המומחים, ידרשו איפוא למסור את חוות דעתם לבית המשפט הדיוני, וזה יכריע, כטוב בעיניו, במחלוקות שיתגלעו בין הצדדים בעקבות חוות הדעת שיגישו לו הבודקים-המומחים (כגון אי-הסכמות בנוגע לזיהוי הנכסים ולהערכת שווים), והכל בכפוף להערותי המובאות להלן ביחס ל"מועד החיתוך" ולדרך קביעת נכסי השותפות. למותר לציין כי סדרי ההגשה של חוות דעת הבודקים-המומחים וחקירתם, במידת הצורך, כמו גם השגות על קביעותיהם יעשו בהתאם למה שנקבע בהלכת ענין אורות (שם, בעמ' 265 ו-272). אף סדרי הערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהקשרים אלו, ועל פסק דינו הסופי, ככל שיהיה כזה, יעשו בהתאם להוראות הדין, ולא כפי שנקבע בגדרי פסק הדין, מושא הערעור. המתווה – לאחר תיקונו המוצע יקרא להלן – המתווה החדש.
 
           בכך מתקבל, למעשה, חלקית, ערעורם של המערערים בכל הקשור לפרטי מתווה בית המשפט המחוזי הנכבד. שני נושאים אחרונים, שיש עדיין להתייחס אליהם בהקשר לערעור הם: "מועד החיתוך", דהיינו – המועד שנכסים, או זכויות שנוצרו אחריו – אינם נכללים במאגר שבו היה שותף עו"ד הרמולין, והדרך לקביעת נכסי השותפות עובר ל"מועד החיתוך", לרבות זכויות שנוצרו קודם ל"מועד החיתוך" והתממשו לאחריו. נושאים אלה ילובנו מיד בסמוך.
 
 
 
הערות לעניין "מועד החיתוך" וקביעת נכסי השותפות
 
  1. בנושא "מועד החיתוך" נקבע בבית המשפט המחוזי כדלקמן:
 
"באשר למועד החיתוך – המועד הקובע, כל עוד לא פורקה השותפות, יש מקום לאפשר למומחים לכנס את נכסיה עד למועד בו יקבעו שחל הנתק, מה שכונה הפירוק הרעיוני, קרי המועד שבו יקבל התובע את שווי זכויותיו בשותפות בכסף או שווה כסף בגין חלקו. [...] אמנם מועד מתן ההודעה בדבר הפירוק הוא בעל משקל בקשר עם המשך פעילותו של התובע במסגרת השותפות ...יחד עם זאת, אין להתעלם מזכויותיו של התובע לנכסי השותפות שנותרו לעת הזו בשותפות. יש מקום להסמיך את המומחים לבחון את פעילות השותפות גם לאחר מועד זה ועד כאמור למועד הפירוק 'הרעיוני', לרבות בקשר עם הוצאות השותפות, שימוש בנכסי השותפות, עסקאות שנערכו וכיוצא באלו".
(ראו: פיסקה 90 לפסק הדין).
 
           דומני כי יש לחדד קביעה זו, במיוחד נוכח מסקנתי כי המנגנון להעברת חלקו של עו"ד הרמולין אליו – יעשה על דרך של "פירוק טכני". נושא זה ילובן מיד בסמוך.
 
  1. סעיף 41(ב) לפקודה קובע בעניין תאריך הפירוק כי: "פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך – בתאריך שבו נמסרה ההודעה". בענייננו נקב עו"ד הרמולין בתאריך 15.3.2005 כתאריך שממנו והלאה תפורק השותפות. מאחר שקבעתי כי יש לראות את השותפות בין עו"ד הרמולין לעו"ד ש. בירן (ולאחרים) כאילו פורקה "פירוק טכני", באמצעות הודעתו של עו"ד הרמולין הנ"ל, ברור ש"מועד החיתוך" במקרה זה הוא תאריך 15.3.2005, וזהו המועד שיחייב גם את הבודקים-המומחים בעבודתם. ראו והשוו בהקשר זה גם את דבריו של יהודאי, ביחס להוראת סעיף 36 לפקודה, שלפיהם: "גם אם לא נמסרה הודעה על כוונתו של שותף לפרק את השותפות מרצון, דבר הפירוק ניתן להסקה, כמו, למשל, במקרה של ריב בין השותפים, או כאשר אחד השותפים מגיש תביעה לפירוק, מבלי שקדמה לכך הודעה על רצונו לפרק את השותפות, ובמקרה כזה תחשב תחילתו של הפירוק מהתאריך שבו נמסר העתק מכתב התביעה לשאר השותפים, ואם נמסרה הודעה על הפירוק לשאר השותפים, תחשב תחילתו מהתאריך הנקוב בהודעה, או מתאריך ההודעה, לפי המקרה" (שם, בעמ' 234-233). כך אף נפסק בעניין שרעבי.
          
           עוד יש להזכיר פה בהקשרים האמורים כי בית המשפט המחוזי הנכבד הגיע למסקנות עובדתיות מסוימות ביחס לזיקה שבין עו"ד הרמולין לבין נכסי השותפות הקשורים ל"סניפי" המשרד בתל-אביב ובירושלים, וגם קביעות אלה יחייבו את הבודקים-המומחים.
 
  1. באשר לנכסי השותפות עצמם, יש לחלק את הנכסים האמורים לשתי קבוצות:
 
(א)      ראשית, יש לקבוע את היקף הנכסים והזכויות שהיו קיימים, או שנוצרו לפני "מועד החיתוך" ושיש להם זיקה לשותפות. ביחס לנכסים אלה קובע סעיף 31(א) לפקודה כך:
 
"הנכסים, הזכויות וטובות ההנאה, בנכסים שהוכנסו בראשונה להון השותפות, או שנרכשו במהלך עסקיה, בקניה או בדרך אחרת על חשבון השותפות או למטרותיה, הם נכסי שותפות לענין פקודה זו".
          
           בשים לב להוראה הנ"ל, על הבודקים-המומחים לקבוע אילו הם הנכסים, לרבות תיקי לקוחות וחוזים עם לקוחות, אשר "הוכנסו לראשונה להון השותפות", או "נרכשו במהלך עסקיה... על חשבון השותפות או למטרותיה", וכל זאת ביחס ל"מועד החיתוך" שנקבע כאמור לעיל וביחס לחלקו של עו"ד הרמולין במשרדים בתל-אביב ובירושלים. אלו הם הנכסים או הזכויות שהיו קיימים, או שנוצרו לפני "מועד החיתוך".
 
(ב)      בנוסף לכך יש להתייחס גם לנכסים ולזכויות שהתממשו אחרי "מועד החיתוך", ואשר מקיימים זיקה מספיקה לתקופה שלפני "מועד החיתוך", כך שניתן לייחס אותם גם לעו"ד הרמולין (על פי חלקו), שכן: "בהתפרק שותפות של פרקליטים, כל שותף זכאי לחלקו בשכר טרחה שנגבה [גם] בקשר עם העניינים הבלתי גמורים של הפירמה" (ראו: יהודאי, בעמ' 291). כלל זה ידוע בארה"ב גם בשם: "The Unfinished Business Doctrine" (ועליו ארחיב את הדיבור בפיסקה 39 שלהלן). אצלנו הוא מעוגן בסעיף 54(א) לפקודה, שכבר הובא, לעיל, ומדבר, אם נחילם על ענייננו, ב: "רווחים שהגיעו מאז הפירוק... [ו]שניתן לזקוף, לפי דעת בית המשפט, לשימוש בחלקו [של עו"ד הרמולין] בנכסי השותפות" (ההוספות בסוגריים המרובעים וההדגשה שלי – ח"מ).
 
           את הנכסים והזכויות הללו יש לכמת בזהירות רבה בענייננו, נוכח העובדה שמשרדו של עו"ד שרגא בירן המשיך (וממשיך עד היום) לפעול ולהעניק שירותים משפטיים ללקוחות ("ישנים" ו-"חדשים") גם לאחר מועד הפירוק שננקב בהודעתו של עו"ד הרמולין (שלאחריו חדל עו"ד הרמולין מליטול חלק בפעילותה השוטפת של השותפות). מטבע הדברים נכסים וזכויות מסוימים של המשרד (וביניהם: חלק מן הכספים שהתקבלו, או יתקבלו, מ"תיקים בתהליך" (לרבות במסגרת של הליכים משפטיים), או מפרוייקטים מסוימים שהחלו בתקופה שבה היה עו"ד הרמולין שותף ב"שותפות הישנה", ושהסתיימו (או יסתיימו) לאחר פרישתו – עשויים להיות קשורים לפעילותה של "השותפות הישנה". על כן קביעת המסקנות בנושא זה צריכה להיות פרי בירור קפדני של כל עסקה, הליך, זכות או נכס כזה לגופם (אשר גם הזמן שחלף תרם לגיבושם), ובשים לב לכלל הנסיבות הרלבנטיות (לרבות: מועד ההתקשרות ונסיבותיה, כוונת הצדדים, כפי שהיא נלמדת מחוזה ההתקשרות בין השותפות לבין הלקוח, מידת המעורבות של עו"ד הרמולין בעבודה על התיק, או על הפרוייקט וכיוצא באלה). ראו: Lindley, עמודים 856-855; פרשת Bitetto; להתייחסות מסוימת לשאלת זכאותו של שותף "שפרש" ברווחים מ"תיקים בתהליך" – ראו אצלנו גם: רע"א 8078/10 אלרום נ' קונפורטי (13.1.2011).
 
           כדי להדריך עוד את כל הנוגעים בדבר בטיפול בסוגיה מורכבת זו אציג בתמציתיות להלן את הדוקטרינה שפותחה בנושא האמור בארה"ב.
 
  1. הדוקטרינה של: "The Unfinished Business" ביחס למשרד עורכי דין הוצגה בצורתה זו לראשונה בארה"ב בפסק-דינו של בית המשפט לערעורים בקליפורניה בפרשת Jewel v. Boxer 156 Cal. App. 3rd (7) (1984). מאז היא קנתה לה שביתה (וגם ביקורת) בארה"ב כולה (ראו החלטה מפורטת מחודש מאי 2012 בנוגע לדרך חלוקת נכסיו של משרד עורכי-דין בניו-יורק שפורק: Development Specialists, Inc. v. Akin Gump Strauss Hauer & Feld LLP, U.S. District Court for the Southern District of New York, Nos. 11-5994. כן עיינו: Douglas R. Richmond, Migratory Law Partners and the Glue of Unfinished Business, 39 N. Ky. L Rev. 359 (2012); Peter W. Rogers, Who Gets the Jewels When a Law Firm Dissolves? The Unfinished Business Doctrine and Hourly Matters, 108 Nw. U. L. Rev. 311 (2014)).
 
           על פי דוקטרינה זו גם הכנסות מתיקים שלא הסתיימו ב"מועד הקובע" של הפרישה, אלא רק לאחר מכן – נזקפים לטובת השותף היוצא, על פי חלקו. יחד עם זאת ברבות השנים ולנוכח הביקורת – חלו, או הוצעו בשנים האחרונות "ריכוכים" מסוימים בדוקטרינה הנ"ל ועל פיה הוצאו מגדר ההכנסות שמובאים בחשבון:
 
  1. פרוייקטים, או הליכים משפטיים שחושבו לפי שעות עבודה, כאשר שעות עבודה שחויבו לאחר הפרישה לא נכללים בכלל הנכסים בני החלוקה.
 
  1. הכנסות שבאו בעקבות הסדרים מחודשים שנעשו עם הלקוחות, ובלבד שאלה נעשו bona fide.
 
           מעבר לכך היתה גם התחשבות – על דרך של ניכוי מההכנסות-לחלוקה – במידת הפעילות והמעורבות של השותפים הנשארים (ועוד אחרים שהצטרפו לפירמה) בהצלחת הפרויקטים, או ההליכים המשפטיים, אל מול מידת המעורבות של השותף היוצא בהם טרם עזיבתו, אם בכלל.
 
           גישה זו תואמת את המקובל אצלנו (באין הסדר אחר בהסכמי השותפות) – לגבי משפחות של שותפים שנפטרו, וכן במידה מסוימת ובשינויים המחויבים בדרך שבה מתוגמלים עו"ד שמודחים מפרויקט שהיה תלוי תוצאות (עיינו והשוו: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פד מז(5) 114 (1993); ע"א 8854/06 עו"ד חיים קורפו נ' משה סורוצקין (20.03.2008); ע"א 9784/05 עירית תל אביב-יפו נ' עו"ד ידידיה גורן (12.08.2009)), או שסוכם עמם שכר גלובלי מירבי תלוי תוצאות (עיינו: רע"א 7204/06 ארליך נ' עו"ד ברטל (22.08.2012)). השוו: Lindley, בעמ' 852.
 
           אינני מפרט מעבר לכך כדי שלא לקבוע מסמרות בנושא מורכב זה וביישומו על הצדדים שבכאן, שכן ההכרעה במכלול היא כאמור  תלוית נסיבות – ובעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי מקובל עלי שבירור העניין יופקד בתחילה בידי הבודקים-המומחים (שיהיו רשאים גם להציע סכום כולל לפדיון חלקו של עו"ד הרמולין בשותפות על פי אומד), ואחר כך יבוקר (במידת הצורך) על ידי בית המשפט המחוזי (וכל זאת אם הצדדים לא יגיעו, בינם לבין עצמם, להסדר משום דרכי שלום, אשר כפי שהערנו במהלך הדיונים – הוא המתכונת הטובה ביותר לפתרון מחלוקות מעין אלה).
 
  1. למותר לציין כי על פי מצוות סעיפים 47 ו-54(א) לפקודה ותקנה 123 לתקסד"א – המומחים ימסרו את חוות דעתם בנושא זה לצדדים ולבית המשפט, וההכרעה בנושא, לרבות באשר לדרכי הדיון בחוות הדעת – תהיה מסורה לבית המשפט המחוזי הנכבד.
 
  1. באשר ליתר טענותיו של עו"ד הרמולין בערעור-שכנגד שלו – את רובן לא ניתן להעלות במסגרת ערעור-שכנגד. הסיבה לכך היא שערעור-שכנגד אמור לעמוד בזיקה ישירה לעניינים שנזכרו בהודעת הערעור העיקרית (ראו: גורן 1074 והאסמכתאות הנזכרות שם). עם זאת השגתו של עו"ד הרמולין באשר לשיעור השתתפותו בשכר הבודקים-המומחים עונה לאמת המידה הנ"ל והיא מוצדקת. לפיכך יש לחייבו בכך, בשלב זה, רק כדי שיעור חלקו הנטען בשותפות (19%).
 
  1. בטרם סיום אני מוצא לנכון להתייחס לארבע סוגיות נוספת שהתעוררו אגב הדיון בערעור זה, ולהעיר כדלקמן:
 
  1. במסגרת בקשה לסעדים זמניים שהגיש עו"ד הרמולין, הוא עתר לקבלת סעד ביניים שיאפשר לו המשך תשלום המשיכות החודשיות אותן הוא היה נוהג למשוך מהשותפות, בסך השקול בשקלים ל-5,000 דולר מדי חודש (משיכות אלו הופסקו מעת שפרץ הסכסוך בין הצדדים). הוא ביקש כי משיכות אלה תימשכנה ותחושבנה ממועד תחילת הסכסוך ועד להשלמת ההליכים, זאת בניכוי סכום השקול בשקלים ל-60,000 דולרים, השווה ל-12 משיכות חודשיות, אשר שולם לו לפי החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי הנכבד מתאריך 25.2.2007. חברי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, דחה את הבקשה מהטעם ש"המשיב לא הצליח להראות כי קיימת לו זכות לכאורה לקבלת סעד זה" כאן (ראו: החלטה מתאריך 1.9.2010). לגישתי, בהתחשב בכך שמלאכת הפירוק ויישוב החשבונות בין הצדדים צפויה להימשך עוד תקופה לא קצרה ובינתיים מעבר לנ"ל – לא קיבל עו"ד הרמולין כספים כלשהם מכספי השותפות, אף שנראה לכאורה שצפויים לעמוד לזכותו סכומים משמעותיים – ראוי כי בית המשפט המחוזי ישוב ויידרש לסוגיה זו, מיד כשתובא בפניו בקשה מתאימה.
 
  1. נמסר לנו במהלך הדיונים כי הבודקים-המומחים שנתמנו, או מי מהם – שוקלים בדעתם אם להמשיך לשאת במטלה שהושתה עליהם. אם כך יקרה – בית המשפט המחוזי הנכבד, יהיה רשאי, כמובן, למנות אחרים תחתם.
 
  1. כל מחלוקת שתיווצר בין הצדדים תובא ראשית בפני הבודקים-המומחים ואלה יהיו רשאים לבקש בכל עת הוראות מבית המשפט המחוזי הנכבד. גם לצדדים תישמר, כמובן, הזכות לפנות במקרים המתאימים בבקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי הנכבד, ככל שעניין כלשהו לא הוסדר בפסק דין זה והוא נדרש לשם השלמת ההתחשבנות שבין הצדדים על פי האמור בפסק דין זה, בכפוף להנחיות הכלולות בו. לבית המשפט המחוזי הנכבד תהיה אף נתונה הסמכות להעניק למומחים סמכויות נוספות, היה ויתעורר הצורך בכך, וכן להורות כי מי שימנע ממסירת מידע נדרש – יחשב כמי שהאינפורמציה הנדרשת פועלת לרעתו (השוו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)).
 
  1. הצווים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, והוחלו בהחלטתו של חברי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, גם על ההליכים בבית משפט זה – האוסרים על פרסומו של מידע כלשהו העולה מכתבי הטענות, הנוגע לצדדים שלישיים שהם לקוחות המשרד, וכן על פרסום דו"חות המשרד, או מי מיחידיו, דיווחים לרשויות המס, הצהרות הון וכל מידע החושף את פרטי הכנסות הצדדים והונם – ימשיכו לעמוד על כנם עד ובכפוף להחלטה אחרת, ככל שתינתן (גם על העיון בתיקים יחולו הגבלות – בסייגים המפורטים בהחלטת הנשיא מתאריך 29.11.2012).
 
  1. סוף דבר: אציע לחבריי לקבל חלקית את ערעור המערערים ולשנות במקצת את מתווה בית המשפט המחוזי הנכבד. המתווה החדש החילופי, אותו הצגתי לעיל, מתבסס אף הוא על פעולה מתבקשת של המומחים (שעדיף בעיני שיקראו, כאמור, בודקים-מומחים), תוך שסמכותם תוגבל להגשת חוות דעת לבית המשפט המחוזי הנכבד בנושא זיהוי וכימות נכסי השותפות וזכויותיה, והכל בכפוף להנחיות שנקבעו לעיל. ההכרעה הסופית במכלול תישאר בידי בית המשפט המחוזי הנכבד, על כל המשתמע מכך, בכפוף לערעור לבית משפט זה. עוד מוצע כי הצדדים ישאו בשכר הבודקים-המומחים על פי חלקם בשותפות, כמבוקש בערעור-שכנגד.
 
  1. נוכח תוצאות הערעור והערעור-שכנגד אציע עוד כי בנסיבות העניין לא נקבע צו להוצאות בהליך שבפנינו.
 
                                                                                                     ש ו פ ט
 
הנשיא א' גרוניס:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                                   ה נ ש י א
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
           אני מסכימה.
 
                                                                                                  ש ו פ ט ת
 
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
 
 
           ניתן היום, ‏ח' בתשרי התשע"ה (‏2.10.2014).
 
 
 
 
ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב