Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 8289/13 עלי גאנם נגד קצין התגמולים
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  8289/13
 
 
לפני:   כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המבקש: עלי גאנם
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב: קצין התגמולים
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.10.2013 בע"ו 51827-04-13, שניתן על ידי השופטת ר' למלשטריך-לטר
 
                                          
בשם המבקש: עו"ד סיגל יער
 
 
בשם המשיב: עו"ד שרון מן אורין
 
 
 
החלטה
 
 
 
1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.10.2013 (ע"ו 51827-04-13, השופטת ר' למלשטריך-לטר). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב על החלטת הוועדה הרפואית העליונה שהכירה במבקש כבעל נכות בשיעור של למעלה מ-100% (נכות מיוחדת).
 
רקע והליכים קודמים
 
2.        המבקש, יליד 1963, נפצע במספר תאונות במהלך שירות הקבע שלו בצה"ל כקצין. בתאונת דרכים שאירעה בשנת 2000 נפצע המבקש בראש, בצוואר ובעמוד השדרה, ובשל כך טופל בסטרואידים. בעקבות הטיפול בסטרואידים החל המבקש לסבול מכאבים במפרקי הירך ואובחנו אצלו נמק עצם (AVN) ואוסטיאופורוזיס. בשנת 2002 עבר המבקש ניתוחים להחלפת מפרקי הירכיים, אולם אלה כשלו עקב מחלת האוסטיאופורוזיס שבה לקה. בהמשך, חלה החמרה בכאבים מהם סבל המבקש במפרקי הירכיים וכיום הוא נעזר בקביים (למרחקים של עד כ-10 מטר בלבד) ובכסא גלגלים (לכל מרחק שמעבר לכך וכן לצורך ניוד מחוץ לבית). בשל כל אלה, הועמד שיעור נכותו של המבקש על 100%.
 
3.        ביום 15.11.2011 פנה המבקש למשיב על מנת שיכיר בו כנכה בדרגה של 100%+ (להלן: נכות מיוחדת) בשים לב לאופי המגבלות שמהן הוא סובל בשימוש בגפיים התחתונות, שמבחינה אפקטיבית מעמידות אותו לטענתו במצב דומה לזה של קטוע גפיים. ביום 20.3.2012 נערכה פגישה בעניין בין המבקש לבין גורמים באגף השיקום של משרד הביטחון (להלן: אגף השיקום) ובהם ראש האגף, מר צין, והממונה הארצי על הוועדות הרפואיות, ד"ר זנדבנק (להלן: ד"ר זנדבנק). במסגרת הפגישה ציין ד"ר זנדבנק כי הבקשה שהוצגה – הכרה במבקש כקטוע רגלים למרות שרגליו לא נקטעו – אינה בסמכות הוועדה הרפואית. יחד עם זאת, בסיום הפגישה הופנה המבקש על ידי ראש האגף לוועדה הרפואית תוך המלצה שיצטייד בחוות דעת התומכת בבקשתו. בהמשך לכך, העביר המבקש לד"ר זנדבנק חוות דעת של הרופאים המטפלים בו בבית חולים רמב"ם בדבר מצבו הרפואי. ביום 17.4.2012 השיב ד"ר זנדבנק למבקש כי חוות הדעת שהועברו מלמדות אמנם על נכותו הקשה, אך אינן תומכות במישרין בבקשה להכיר בו כנכה הסובל מנכות מיוחדת. ד"ר זנדבנק חתם את מכתבו כך: "איני יכול להציע לך יותר מאשר לבקש מד"ר לוין, מנהל שירות מפרק הירך בבית חולים רמב"ם, לכתוב חוות דעת תפקודית רחבה יותר, ובעקבותיה לבקש ועדה רפואית שתשקול מחדש ותקבע את דרגת נכותך". ביום 25.4.2012 כתב למבקש גם ראש אגף השיקום והציע לו לפנות לוועדה הרפואית שתדון בבקשתו, תוך התייחסות להמלצתו של ד"ר זנדבנק לפנות לד"ר לוין לקבלת חוות דעת רחבה.
 
4.        בשלב זה, פנה המבקש לבדיקה אצל ד"ר לוין, בהתאם לעצה שקיבל. בחוות דעתו מיום 29.7.2012 כתב ד"ר לוין כי בשל הניתוחים שכשלו ומחלת האוסטיאופורוזיס שממנה הוא סובל, המבקש אינו מסוגל לעשות שימוש כלשהו ברגליו ועל כן הפגיעה בעצמאותו זהה לזו שממנה סובל נכה קטוע רגליים שעושה שימוש בפרוטזות, ועל כן יש להכיר בו כנכה בעל נכות מיוחדת, בדומה לנכה קטוע רגליים.
 
5.        המבקש פנה אפוא לוועדה הרפואית בבקשה להכיר בו כנכה בעל נכות מיוחדת, כשהוא תומך את פנייתו בחוות הדעת של ד"ר לוין. הוועדה הרפואית המחוזית דנה בפנייה זו, ובהחלטתה מיום 22.10.2012 דחתה את בקשתו של המבקש בקובעה כי מצב הנכות הנוכחי שלו איננו מקביל למצבו של קטוע רגליים.
 
6.        המבקש ערער על החלטה זו לוועדה הרפואית העליונה. הוועדה הרפואית העליונה בדקה את המבקש, עיינה במסמכים ובחוות הדעת של ד"ר לוין, וביום 20.2.2013 קיבלה את ערעורו תוך הסתמכות על חוות הדעת האמורה והכירה בו כבעל נכות מיוחדת.
 
7.        המשיב ערער על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לדחות את הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו (החלטה שבקשת רשות הערעור עליה לבית משפט זה נדחתה ברע"א 5232/13). בהמשך, ולגופו של עניין, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור.
 
8.        בית המשפט המחוזי עמד על כך שתקנות הנכים (כללים לקביעת דרגת נכות מיוחדת) תשכ"ו – 1965 (להלן: תקנות הנכות המיוחדת) מגדירות רשימה סגורה של מצבים שבגינם מוסמכת הוועדה הרפואית לקבוע דרגת נכות מיוחדת המזכה בהטבות כספיות נוספות (לפי סעיף 10 חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים)). בית המשפט המחוזי הוסיף כי תקנה 5(א)(4ב) לתקנות הנכות המיוחדת נוקטת בלשון ברורה הדורשת לכל הפחות מצב של קטיעה בגפה אחת וגפה שנייה באובדן תפקוד מוחלט כתנאי לזכאות לדרגת נכות מיוחדת. בית המשפט המחוזי הדגיש כי תקנות הנכות המיוחדת אינן מסמיכות את הוועדה הרפואית "להתאים" מבחנים המופיעים בתקנות למצב נתון, וזאת בשונה מתקנה 11 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים) הכוללת סמכות כזו. בית המשפט המחוזי הוסיף והסביר כי פרשנות זו של תקנות הנכות המיוחדת נדרשת כדי שלא להרחיב יתר על המידה את הקבוצה הזכאית להטבות מיוחדות וגם כדי למנוע אי אחידות וחוסר שוויון בפעילות הוועדות הרפואיות ביחס למקרים דומים.
 
בקשת רשות הערעור
 
9.         בקשת רשות הערעור שלפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה עקרונית של פרשנות תקנות הנכות המיוחדת, וכן סבור כי נגרם לו עיוות דין חמור. המבקש מוסיף כי למעשה שאלת פרשנותן של תקנות הנכות המיוחדת במקרה דנן נדונה רק על-ידי בית המשפט המחוזי, ומבחינה זו – באופן מהותי – יש לומר שעניין זה טרם נשמע על-ידי שתי ערכאות ועל כן יש מקום להקל באמות המידה הנדרשות לקבלת רשות ערעור (בהפנייה לרע"א 6604/12 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 12 (26.11.2012) (להלן: עניין פלוני)). המבקש טוען עוד כי שאלת פרשנותן של תקנות הנכות המיוחדת טרם הוכרעה בבית משפט זה, וכי בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים ניתן ביטוי גם לגישה פרשנית נדיבה של תקנות הנכות המיוחדת (בהפנייה לע"ו 37492-05-13 פלוני נ' קצין התגמולים (27.10.2013) (להלן: ע"ו 37492-05-13)).
 
10.       לגופו של עניין, טוען המבקש כי את תקנות הנכות המיוחדת, החלות על הנכים שפגיעתם היא הקשה ביותר, יש לפרש דווקא בהרחבה ולא בדווקנות. המבקש מוסיף וטוען כי את הסמכות המוקנה לוועדה הרפואית בתקנות הנכים יש לפרש כחלה גם על פעולתה של הוועדה הרפואית בגדרן של תקנות הנכות המיוחדת.
 
11.       המבקש מצביע עוד על התנהלותו הלקויה של המשיב העולה, כך נטען, אף כדי חוסר תום לב ואי-ניקיון כפיים. המבקש טוען כי הן ד"ר זנדבנק והן ראש אגף השיקום בעקבותיו הפנו אותו לד"ר לוין לקבלת חוות דעת באשר לבקשתו, ובכך יצרו אצלו ציפייה לגיטימית לכך שהבקשה תישקל לגופה ולא תידחה מטעמים של חוסר סמכות.
 
12.      המשיב מצידו טוען כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור, שכן מדובר אך ביישום הדין על נסיבות המקרה הקונקרטי כאשר השאלה היא האם מצבו של המבקש נכנס לגדרה של תקנה ספציפית (במקרה זה, תקנה 5(א)(4ב) לתקנות הנכות המיוחדת) אם לאו. המשיב מוסיף וטוען כי המבקש אינו זכאי לכך שעניינו ייבחן על ידי שתי ערכאות, בשים לב לכך שהמחוקק קבע כי ערעור נוסף על פסק דין של בית המשפט המחוזי, שניתן בערעור על קביעה של הוועדה הרפואית העליונה, יכול להיות מוגש ברשות בלבד.
 
13.      לגופו של עניין, המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב טוען כי תקנות הנכות המיוחדת מגדירות רשימה סגורה של מצבים ספציפיים שבהתקיימם יינתנו תגמולים מוגדלים. המשיב טוען כי אין בתקנות הנכות המיוחדת הוראה המקנה לוועדה הרפואית סמכות להכרה בנכות מיוחדת מחוץ לרשימה הסגורה והספציפית הכלולה בתקנות הנכות המיוחדת, ובכך הן שונות מתקנות הנכים. עוד מצביע המשיב על כך שתקנות הנכות המיוחדת הותקנו כדבר חקיקה נפרד ולא במסגרת תקנות הנכים, עובדה המצביעה על כך שהסמכות המוקנה לוועדה הרפואית לבצע התאמה במסגרת תקנות הנכים, אינה חלה על תקנות הנכות המיוחדת.
 
14.      המשיב מוסיף ומסביר כי הפרשנות הראויה לתקנות הנכות המיוחדת צריכה להיות דווקנית ומצמצמת, גישה הנתמכת הן בנוסחן (לנוכח הבחירה במילה קטיעה על פני המילה פגיעה) והן בתכליתן (הקניית מעמד מיוחד לפגיעות הקשות ביותר), וכי לכל הרחבה החורגת מעבר לכך יש משמעות תקציבית ניכרת. לבסוף טוען המשיב שאף ההיסטוריה החקיקתית של תקנות הנכות המיוחדת, אשר תוקנו מעת לעת על דרך הוספת מקרים ספציפיים, מעידה כי הן חלות על רשימה סגורה של מקרי נכות.
 
15.      המשיב סבור עוד כי לא ניתן להבין את ההתכתבות בין המבקש לבין ד"ר זנדבנק כמבססת ציפייה המקנה זכות, אך מדגיש כי ככל שנעשתה טעות בהבנת תקנות הנכות המיוחדות, הרי שאין היא יכולה לשמש טיעון להענקת זכות שאינה מוקנית על-פי תקנות אלה.
 
דיון והכרעה
 
16.      לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.
 
17.      כלל נקוט במשפטנו הוא שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים שמהם עולה עיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור בשים לב לאמת המידה המצמצמת הזו.
 
18.      לשיטת המבקש, הוא מציג "שאלה עקרונית" בדבר פרשנותן הנכונה של תקנות הנכות המיוחדת. אולם, אלה אינם פני הדברים. ההסדר הסטטוטורי בעניין הנכות המיוחדת הוא מפורט ודקדקני, ועולה ממנו באופן חד משמעי כי פניהן של התקנות להסדיר באופן פרטיקולרי את המצבים הנופלים לגדרן של תקנות הנכות המיוחדת, ולא לקבוע מבחנים גמישים. התבוננות בתקנות הנכות המיוחדת מעלה כי הן מתייחסות באופן מפורש גם למצבים שבהם קיימת פגיעה בגפיים, שלא על דרך קטיעה: תקנה 5(א)(1) מתייחסת למצב של "שיתוק מלא בשתי הגפיים התחתונות" ובכך מבהירה כי מצב של שיתוק משמעותי, אך לא מלא, אינו נופל לגדרן. לפיכך, איני סבורה כי עניינו של המבקש מעורר שאלה פרשנית עקרונית המחייבת הכרעה.
 
19.      למעלה מן הצורך, ניתן לומר כי הפרשנות לפיה תקנות הנכות המיוחדת מכסות רק את המקרים הנופלים לגדרן באופן מפורש מתיישבת עם הבנת התפקיד המיוחדת של תקנות אלה. תקנות אלה נועדו להוסיף "קומה נוספת" של זכויות מעבר לאלה שניתנות לכלל נכי צה"ל. ממילא ברור, שהן נועדו לחול רק במקרים הקשים ביותר של נכות, להבדיל ממקרים אחרים של נכויות, אף הן מכאיבות ומכבידות.
 
20.      המבקש אף לא ביסס את טענתו בדבר פסיקה סותרת בבתי המשפט המחוזיים. פסק הדין המחוזי שאליו הפנה בעניין זה – ע"ו 37492-05-13 – אמנם נסב אף הוא על מקרה של פגיעה קשה בגפיים התחתונות, ללא קטיעה. אולם, באותו מקרה, נדרש בית המשפט המחוזי בהחלטתו אף לתקנה 5(א)(8) שעניינה פגיעת ראש המובילה לאי-תפקוד מלא של שתי הגפיים. יתר על כן, שאלת פרשנותן של תקנות הנכות המיוחדת לא נדונה באותו מקרה לגופם של דברים, מאחר שבית המשפט המחוזי סבר כי העניין צריך לחזור לוועדה הרפואית בשל כך שלא נימקה את החלטתה באופן מספק.
 
21.      בסופו של דבר, הטרוניה הנותרת כנגד הטיפול בעניינו של המבקש נוגעת לכך שהוא הופנה לדרך של הצגת חוות דעת רפואית למרות שלכאורה לא היה בסיס לכך שאף חוות דעת המתעדת את מצבו תסייע לו, כל עוד מצבו אינו כולל "קטיעת גפה תחתונה" אחת לפחות, כפי שמורה תקנה 5(א)(4ב) לתקנות הנכות המיוחדת. אולם, בכך בלבד, אין כדי להקנות לו זכאות שהדין אינו מעניק לו, אם כי התנהלות נציגי המשיב בעניין זה מעוררת תהיות, עובדה שלה יינתן ביטוי בפסיקת ההוצאות.
 
22.      אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך 5,000 שקל.
 
           ניתנה היום, ‏י"ז באדר א התשע"ד (‏17.2.2014).
 
    ש ו פ ט ת
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב