Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 8204/16 סיגלית נאורי גלמור נגד אריה בר לב ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  8204/16
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופט צ' זילברטל
  כבוד השופט מ' מזוז
 
 
המבקשת: סיגלית נאורי גלמור
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. אריה בר לב (ארקדי גאידמק)
  2. נחום גלמור
  3. כונס הנכסים הרשמי
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפש"ר 13231-03-15, שניתנה ביום 25.9.2016 על-ידי השופטת ח' פלינר.
 
 
בשם המבקשת: עו"ד אסף פריאל; עו"ד מור רוזנבוים
 
 
בשם המשיב 1: עו"ד ישראל שלו; עו"ד אסף גורן
בשם המשיב 2: עו"ד נבות תל-צור; עו"ד שחר מילצ'ן
בשם המשיב 3: עו"ד מיכל דלומי
 
 
פסק דין
 
 
השופט י' דנציגר:
 
           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפש"ר 13231-03-15, שניתנה ביום 25.9.2016 על-ידי השופטת ח' פלינר.
 
רקע
 
1.        המבקשת (להלן: גב' גלמור) והמשיב 2 (להלן: מר גלמור) נשואים זה לזה, ומקום מושבם במדינת שוויץ.
 
2.        בשנת 2015 פנה המשיב 1 (להלן: מר גאידמק) בבקשה לבית המשפט בישראל להכריז על מר גלמור כפושט רגל. לצד זאת, הגיש מר גאידמק בקשות למתן סעדים זמניים נגד מר וגב' גלמור.
 
3.        כתבי בי-הדין הרלבנטיים לבקשות למתן סעדים זמניים הומצאו לידי באי-כוחו של מר גלמור, ברם לאחר שהאחרונים הודיעו כי הם מייצגים אך ורק את מר גלמור, הורה בית המשפט להמציאם במישרין גם לגב' גלמור. על הרקע הזה ניסו באי-כוחו של מר גאידמק להמציא את כתבי הטענות לגב' גלמור מספר פעמים ובדרכים שונות, ללא הצלחה.
 
4.        ביום 19.4.2016 הגיש מר גלמור בקשה במעמד צד אחד לבית המשפט, לאשר לו לבצע עסקת מכר של אחד מנכסי חברה שבבעלותו. אישור זה נדרש לנוכח קיומו של צו איסור דיספוזיציה שמנע ממנו לבצע פעולות בנכסיו. בית המשפט לא נעתר לבקשה במעמד צד אחד, וקבע את הבקשה לדיון לפניו במעמד שני הצדדים.
 
           ביום 9.6.2016 הופיעו מר גלמור ובאי-כוחו לדיון בבקשה במעמד שני הצדדים. בעודם ממתינים בכניסה לאולם בית המשפט, הגיח מתמחה ממשרד עורכי הדין המייצג את מר גאידמק ומסר לידי בא-כוחו של מר גלמור מעטפה ובה מסמכים וכתבי טענות המתייחסים לבקשות למתן סעדים זמניים שהוגשו נגד הגב' גלמור. מר גלמור סירב לקבל לידיו את המעטפה (האירוע יכונה להלן: המסירה בדיון).
 
5.        התקיים אפוא דיון לפני בית המשפט המחוזי בשאלה הבאה: האם המסירה בדיון היא "המצאה" כדין לגב' גלמור, על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות).
 
           באי-כוחו של מר גאידמק טענו כי התשובה לשאלה היא בחיוב. לדידם, ניתן להמציא לנתבע זר כתבי טענות באמצעות בן משפחתו המצוי בישראל, לפי תקנה 481 לתקנות, הקובעת כי "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו". לגישתם, בהינתן המצאה כאמור, אין צורך להגיש בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנה 500 לתקנות.
 
           באי-כוחה של גב' גלמור אחזו בעמדה הפוכה. לשיטתם, הדרך להמצאה במקרה הנדון חייבת לעבור בתקנה 500 לתקנות, ולא ניתן "לעקפה" על-ידי שימוש בתקנה 481. זאת ועוד, לטעמם במקרה הנדון ממילא לא מתקיים התנאי הקבוע בתקנה 481, לפיו "אין אפשרות למצוא את הנמען", שכן אין מניעה לאתר את גב' גלמור. טענה נוספת שהועלתה על-ידם, היא כי המסירה בדיון אינה "המצאה" כדין גם לנוכח תקנה 503א לתקנות. הוסבר, כי לפי תקנה זו, אין להמציא כתבי טענות במסירה אישית לתושב חוץ הכופר בסמכות הבינלאומית של הערכאות בישראל, אשר נמצא בישראל לצורך דיון בתובענה, עד להכרעה בטענותיו. נטען, כי תקנה זו חלה בענייננו, משום שמר גלמור עצמו כפר בסמכות הבינלאומית של בתי המשפט בישראל לדון בתביעתו-שלו, בכך שטען כי בהסכם שנכרת בינו לבין מר גאידמק מופיעה תניית בוררות חוץ.
 
6.        במחלוקת הנדונה הכריע בית המשפט המחוזי הנכבד לטובתו של מר גאידמק. בית המשפט קבע, כי במישור העקרוני ניתן לקנות סמכות בינלאומית מכוח סעיף 481 לתקנות, אף ללא צורך להידרש לתקנה 500 לתקנות. עוד נקבע, כי אף אם התנאי שלפיו "אין אפשרות למצוא את הנמען"הוא הכרחי לצורך הפעלת תקנה 481, הרי שהוא מתקיים במקרה דנן. הוטעם, כי גב' גלמור היא "צד נדרש" לצורך הדיון בבקשות בתיק פשיטת הרגל, וממילא ניתן להניח כי היא מודעת להליכים דרך בן-זוגה. לבסוף, נדחתה טענתה של גב' גלמור לפיה המסירה בדיון הייתה אסורה, בשל תקנה 503א לתקנות, כאשר נפסק כי טענתו של מר גלמור בעניין תניית הבוררות אינה מהווה כפירה בסמכות הבינלאומית של הערכאות בישראל, במובן אליו מכוונת התקנה.
 
7.         על רקע זה הגישה גב' גלמור את בקשת רשות הערעור דנא. הצדדים שבים על טענותיהם, מזה ומזה. יצוין כי מר גלמור צירף עמדתו לעמדת רעייתו, וכי כונס הנכסים הרשמי מחזיק בעמדה זהה לזו של מר גאידמק.
 
דיון והכרעה
 
8.        השתכנעתי כי קיים צורך להכריע בשאלת הסמכות הבינלאומית כבר בשלב דיוני זה, שאלמלא כן עלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה. אשר על כן ניתנת לגב' גלמור רשות לערער על ההחלטה, והדיון ייערך כאילו הוגש ערעור על-ידה [סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; כן ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 200 (מהדורה שלישית, 2012)]. לגופו של עניין, כפי שיפורט, דין הערעור להתקבל.
 
9.        כידוע, סמכותו הבינלאומית של בית המשפט בישראל נקנית באמצעות המצאת כתב הטענות לידי הנתבע. מקום בו כתב התביעה הומצא לנתבע בתוך גבולות הארץ "כוח השיפוט נתון בידי בית-המשפט, יהא אשר יהא מקום מושבו של הנתבע" [דברי הנשיא זוסמן בבר"ע 156/73 Uniroyalinc. נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(1) 229, 230 (1973)]. מנגד, כאשר הנתבע הזר אינו נמצא פיזית בארץ, הדרך להמצאת כתבי הטענות לידיו היא בקבלת היתר המצאה מבית המשפט בישראל אל מחוץ לתחום השיפוט, לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 76 (מהדורה שתים עשרה, 2015), (להלן: אורי גורן)]. הדרישה לקבל היתר המצאה כאשר הנתבע הזר נמצא מחוץ לשטח המדינה היא דרישה מהותית. היא נובעת מההבנה שקניית סמכות בינלאומית במצב דברים זה אינו מהלך מובן מאליו, שכן יש בו משום הרחבת "יריעת השיפוט" הריבונית אל מעבר לטריטוריה של המדינה [ראו והשוו: סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי כרך א 53-52 (2013)].
 
10.      על רקע זה נפנה אפוא לשאלתנו: האם בית המשפט בישראל עשוי לקנות סמכות בינלאומית כאשר בעל-הדין הנתבע נמצא מחוץ לגבולות ישראל, באמצעות המצאה לבן משפחתו הנמצא בישראל, מכוח תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי?
 
11.      תקנה 481 מופיעה תחת סימן א' ("הוראות כלליות") לפרק ל"ב ("המצאת כתבי בי-דין") לתקנות, ולשונה מורה כך:
 
המצאה לבן משפחה או למזכיר [445] 481. באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים [...]
 
 
 
 
12.      בר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485 (1983), קבע הנשיא מ' שמגר, כי ניתן להפעיל את תקנה 481, למשל במקרה שבעל הדין נעדר מביתו בישראל בו הוא חי בעבר עם בן משפחה, כאשר ניתן להניח כי הוא ימשיך להתגורר בו גם בעתיד. הנשיא שמגר הטעים, בהתייחס לפסיקה קודמת, כי גם "לו גם היה המבקש (בעל הדין - י.ד.) בעת המסירה בחו"ל... לא היה בכך בנסיבות מקרה זה כדי לשנות את התוצאה" [שם, בעמ' 487].
 
13.      בהליך שנדון שנים מאוחר יותר, רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK (תאגיד זר) (18.3.2010), (להלן: עניין קציב), קבע השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, באופן דומה, כי המצאה לאזרח ישראלי אשר שהה במדינת רוסיה, באמצעות בתו הבגירה בישראל, "הינה המצאה כדין, הממלאת את הוראות תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. זאת, שכן על-פי הנתונים היעדרותו של המבקש מביתו בארץ הינה היעדרות זמנית" [שם, פסקה 3].
 
14.      שני פסקי הדין דלעיל התייחסו למקרים שבה היעדרותו של הנמען מהארץ היא זמנית, בעוד שמקום מושבו הקבוע הוא במדינת ישראל. יחד עם זאת, עיון בפסיקה נוספת המתייחסת להמצאה לנמען זר באמצעות "ידו הארוכה", כגון מורשה או עורך דין, מלמד כי בית המשפט בישראל עשוי לקנות סמכות בינלאומית גם כאשר הנתבע הזר מתגורר מחוץ לארץ למשך תקופה ארוכה או דרך קבע. כך למשל, בע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309 (1984), נקבע כי בית המשפט בישראל עשוי לקנות סמכות בינלאומית גם כאשר בעל-הדין עבר להתגורר מחוץ לגבולות הארץ למשך שנים. נקבע, כי "כאשר ניתן להמציא את ההזמנה בישראל לנתבע היושב מחוץ לישראל על-פי הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, די בכך כדי להקנות את הסמכות לדון אותו. כך כאשר הוא מזדמן לישראל וניתן להזמין אותו באופן אישי, וכך כאשר ניתן להמציא את הזמנה בכל דרך אחרת שהתקנות מתירות, כגון מסירה למורשה או לעורך-דין" [שם, בעמ' 316] ובהמשך לכך נקבע, כי "רק אם לא ניתן לבצע את המסירה בארץ באחת הדרכים המותרות על-פי התקנות, נזקק התובע לרשות בית המשפט להמציא את ההזמנה מחוץ לישראל" [שם, שם].
 
15.      בדומה, קבע השופט ש' לוין ברע"א 39/89 General Electric Corp נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 762 (1989), כי:
 
"סימן א' של פרק ל"ב לתקנות דן בהמצאה בארץ למי שנמצא בה, בין בעצמו ובין באמצעות ידו הארוכה; כך, למשל, אפשר לבצע המצאה של כתבי ­בי-דין למי שמונה מורשה לקבלתם, כאמור בתקנה 478, אף אם אין כל זיקה בין העניין נושא התביעה לבין מדינת ישראל; והוא הדין בהמצאה לעורך-דין...; בהמצאה לאשת הנתבע, המתגוררת כרגיל עמו...; ובהמצאה ל"מורשה" הממונה על המקרקעין.... בכל המקרים הללו עשוי הנתבע, הוא עצמו, שלא להימצא בארץ, ואף-על-פי-כן, אם בוצעה ההמצאה למי שבעיני התקנות נחשב לידו הארוכה, היא תיחשב בת-פועל ללא צורך בהגשת בקשה לפי תקנה 500..."   
 
[שם, בעמ' 767, ההדגשות הוספו – י.ד.].
 
 
           [לפסיקה בה נפסקו דברים דומים, ראו והשוו: רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ (25.8.1994); רע"א 1607/16 inc. Amazon.com נ' פרימייר ים המלח מעבדות קוסמטיקה בע"מ, פסקאות 18-17 (10.4.2016); כן ראו בספרו של י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, 239 (מהדורה שביעית, 1995)].
 
16.      מן המקובץ לעיל עולה שבמישור המשפטי-העקרוני אין מניעה כי בית המשפט בישראל יקנה סמכות בינלאומית כאשר בעל הדין הזר נמצא מחוץ לגבולות ישראל, באמצעות המצאה לבן משפחתו בישראל, לפי תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי. לא מצאתי אפוא תימוכין לטענה ההפוכה, שלפיה תקנה 481 חלה רק כאשר מקום מושבו הקבוע של הנמען הוא בתוך גבולות מדינת ישראל. לטענה זו אין עיגון בלשון התקנה, או בפסיקה כלשהי. מסקנה זו אף אינה נובעת מתכליתה של התקנה, שרואה – בצדק – את בני משפחתו הקרובים ביותר של בעל-הדין כ"זרועו הארוכה" לצורך ההמצאה, בכפוף לכך שמתקיימים התנאים הקבועים בתקנה. לא למותר לציין כי גם אם נקנית סמכות בינלאומית מכוח תקנה 481 כאשר בעל הדין הזר מתגורר בחו"ל, עדיין פתוחה לפניו הדרך להעלות טענות בעניין פורום לא-נאות (Forum Non Convenience), ככל שלסברתו הפורום הטבעי לניהול ההליך אינו בית המשפט בישראל [ראו: עניין קציב, פסקה 4; אורי גורן, 82-81].
 
17.      הגב' גלמור גורסת כי גם אם במישור העקרוני עשוי בית המשפט בישראל לקנות סמכות בינלאומית מכוח תקנה 481 לתקנות, הרי שבנסיבות העניין לא ניתן להפעיל את התקנה, שכן תנאי להפעלה הוא ש"אין אפשרות למצוא את הנמען". בענייננו, כך נטען, מקום מושבה של הגב' גלמור בשוויץ גלוי וידוע, אין כל מניעה למצאה, ולכן התקנה ממילא לא חלה.
 
           בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, בקבעו כי בפסיקת בית משפט זה אושרה בעבר המצאה מכוח תקנה 481, בנסיבות המזכירות את המקרה דנן [רע"א 5765/14 פנינג נ' עו"ד קראוס (19.2.2015), (להלן: עניין קראוס)]. כן נקבע, כי בנסיבות העניין ממילא לא ניתן היה להשיג את גב' גלמור "שכן זו בחרה לתקוף גם את ההמצאה שבוצעה לכתובת מגוריה בשוויץ, בטענה כי ההמצאה לא תאמה את הוראות תקנה 500 לתקנות". לבסוף קבע בית המשפט, כי ממילא יש להניח כי מר גלמור העביר לידיעתה של גב' גלמור את דבר ההליכים נגדה, כך שהיא ידעה עליהם.
 
18.      לאחר התלבטות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענתה של גב' גלמור להתקבל. לשונה של תקנה 481 לתקנות היא ברורה ומפורשת. היא קובעת, כי תנאי להמצאת כתבי הטענות לבן משפחתו של הנמען הוא שאין אפשרות למצוא את הנמען גופו. בענייננו, לא הוכח כי לא ניתן למצוא את גב' גלמור. אדרבא, כתבי בי-דין שנשלחו לכתובתה זכו לתגובה מצדה, כך שעל-פניו ברי כי ניתן למצאה. בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, איני סבור כי משמעה של העובדה כי גב' גלמור סירבה לקבל לידיה את כתבי בי-דין שהומצאו לה, היא כי אין אפשרות למצוא אותה, במובן אליו מכוונת תקנה 481 לתקנות. סירוב זה נובע (למצער לכאורה) מעמידתה הלגיטימית לשיטתה על זכויותיה הדיוניות. גם שאלת ידיעתה או חוסר ידיעתה של גב' גלמור על ההליכים המתנהלים בישראל אינו ממין העניין ממש, שכן כידוע, "'כלל הידיעה' לבדו אינו יכול להקנות סמכות בינלאומית לבית המשפט הישראלי" [רע"א 415/13 Hecht נ' שפירא, פסקאות 17-15 (10.4.2013)]. יצוין כי הפסיקה בעניין קראוס, שעליה התבסס בית המשפט המחוזי, אינה יכולה לשנות אף היא מהתוצאה. אמנם, באותו המקרה אושרה המצאה לפי תקנה 481 באמצעות בן משפחה לנתבע זר ללא שנבחנה השאלה האם ניתן היה למצוא את האחרון. ואולם, שאלת התקיימותו של התנאי הקבוע בתקנה 481 לתקנות כלל לא עמדה לדיון ולא נדונה על-ידי בית משפט זה, וממילא לא נקבעו קביעות כלשהן אשר ניתן להתבסס עליהן בקשר עמה.
 
19.      יש להודות על האמת, כי התוצאה שלפיה ההמצאה במקרה הנדון תבוטל אינה פשוטה. במובן מסוים, קשה להלום את המצב שבו ההמצאה לגב' גלמור תוכל להיעשות אך ורק לפי תקנה 500 לתקנות, ולא באמצעות מר גלמור, בשעה שהאחרון מנהל את אותם ההליכים בארץ בשמו. הדברים יפים בייחוד בענייננו, בו ההליכים בהם מדובר עוסקים בבקשות למתן סעדים זמניים, שנועדו לכאורה למנוע מהזוג גלמור להבריח נכסים. קשה להתעלם גם מעמדת כונס הנכסים הרשמי לפיה ישנו צורך מהותי ועכשווי בקניית הסמכות הבינלאומית כלפי גב' גלמור, בשל החשש כי מר גלמור ינסה להבריח באמצעותה נכסים טרם תפיסתם בצווים הזמניים. משום כל אלה, התלבטתי רבות בשאלה האם לא ניתן "להתגבר" על התנאי הקבוע בתקנה 481 בדרך כלשהי, כדי שלא יווצר מצב שבו עמידתה הדווקנית של הגב' גלמור על לשון תקנה 481 והתנאים הקבועים בה, תשים אותה בעמדת יתרון שאינה לגיטימית בהליך. יחד עם זאת, בשלב זה אין בידי אינדיקציה התומכת בסברה כי גב' גלמור אמנם פועלת בניגוד להוראות הדין. בנסיבות אלה, איני מוצא כי ישנה דרך "להכשיר" את ההמצאה שבוצעה, שעה שהיא סוטה מלשונה המפורשת של תקנה 481 לתקנות. כשלשון התקנה מפורשת וברורה, אין לו לשופט אלא מה שמורהו התקנה.
 
20.      סיכומם של דברים: בית המשפט בישראל עשוי לקנות סמכות בינלאומית כאשר בעל-הדין הנתבע נמצא מחוץ לגבולות ישראל, באמצעות המצאה לבן משפחתו הנמצא בישראל, מכוח תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, בהינתן עמידה בתנאים המנויים בתקנה. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיים התנאי הקבוע בתקנה 481, שלפיו אין אפשרות למצוא את הנמען גופו, ועל כן לא ניתן להפעיל את התקנה. משזוהי מסקנתי הרי שיש להורות על בטלות ההמצאה, בלי צורך לדון בטענות נוספות שהעלתה גב' גלמור.
 
21.      אשר על כן אציע לחבריי כי נקבל את הערעור שהגישה הגב' גלמור, ונורה על ביטולה של החלטת בית המשפט המחוזי. כן אציע, כי מר גאידמק וכונס הנכסים הרשמי יישאו כל אחד מהם בהוצאות בסך של 7,500 ₪ לטובת הגב' גלמור.
 
           יצוין כי משניתן פסק דין זה, ממילא מתייתר הצורך לקיים דיון בבקשה לעיכוב הביצוע שהגישה הגב' גלמור.
 
 
ש ו פ ט        
 
 
 
השופט צ' זילברטל:
 
 
1.        אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט י' דנציגר, ולפיה יש ליתן למבקשת רשות ערעור ולקבל את ערעורה, באופן שייקבע כי לא עלה בידי המשיב 1 לבצע מסירה כדין של כתבי בי-הדין למבקשת; דהיינו - כי מסירת כתבי בי-הדין ביום 9.6.2016 לידי המשיב 2, הנשוי למבקשת, שעה שהגיע לדיון משפטי בארץ, אינה בגדר מסירה כדין למבקשת, הנמצאת מחוץ לישראל.
 
           עם זאת, דומני שנימוקי שונים מאלו של חברי, ולפיכך אפרטם.
 
2.        תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), היא התקנה שבמוקד הדיון, נועדה להסדיר מצב דברים שלא התקיים במקרה דנא: התקנה עוסקת בהמצאת כתבי בי-דין בדרך של הגעה למעונו של בעל הדין על-מנת למסור את הכתבים, קודם כל, לבעל הדין עצמו (כמצוות תקנה 477 לתקנות: "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו"). כאשר מתברר שבעל הדין ("הנמען") לא נמצא בכתובת בית מגוריו - כלומר: "באין אפשרות למצוא את הנמען" - קובעת תקנה 481 כי די במסירת הכתב לבן משפחתו המתגורר עימו ושלפי חזותו נראה כי מלאו לו שמונה עשר שנים (ואם מדובר בנמען שהוא תושב קיבוץ, קבוצה, מושב עובדים או מושב שיתופי - די בהמצאת הכתב לידי חבר ועד או מזכיר הישוב).
 
           במילים אחרות - הוראת תקנה 481 נועדה להסדיר את דרך ההמצאה לבעל דין כאשר שליח בית הדין, או פקיד המסירה, מגיע לביתו של בעל הדין, אך זה האחרון לא נמצא בו. העיקר הוא, להשקפתי, שהוראת תקנה 481 לא נועדה להסדיר מצב דברים שונה, ותנאי הכרחי לאפשרות להיעזר בהוראת התקנה הוא, שתחילה נעשה ניסיון למסור את הכתב לנמען בביתו. אגב, במצב בו הנמען לא נמצא בביתו - ניתן להמציא את הכתב לבן משפחתו הבגיר המתגורר עימו גם כאשר המסירה לבן המשפחה אינה מתבצעת בבית המגורים, אלא, למשל, במקום עבודתו של בן המשפחה. מכל מקום, להבנתי, את הרישא לתקנה 481, לפיה "באין אפשרות למצוא את הנמען ... ", יש לקרוא כאילו נאמר בה: "באין אפשרות למצוא את הנמען בביתו". דהיינו - יש תחילה לפקוד את הכתובת בה מתגורר בעל הדין, ורק אם הוא לא נמצא שם - ניתן להמציא את הכתב לבן משפחתו. ודוק – דומה כי פרשנות זו לתקנה עולה אף מלשונה, שכן, כאמור, ככל שאין אפשרות למציאת הנמען, תעשה ההמצאה לאחד מבני המשפחה המתגורר עמו, או, לחלופין, למזכיר הישוב, אם מדובר בקיבוץ או מושב. כלומר, לגורמים להם ניתן לבצע מסירה יש זיקה וקשר לסביבת המגורים הפרטית של הנמען, ועל כן יש היגיון בכך שהאפשרות למסור להם מותנית בניסיון למצוא את הנמען עצמו בבית מגוריו. חיזוק נוסף לכך שתנאי לאפשרות ההמצאה לבן משפחה הוא אי מציאת הנמען בביתו, מצוי בכותרת השוליים של התקנה הנדונה, בנוסחה המקורי בתקנות סדר הדין האזרחי המנדטוריות (Civil Procedure Rules, P.G. 1938). כותרת השוליים של תקנה 35 לתקנות הנ"ל היא: "Where service may be on … member of family"; כלומר - מתי ניתן לבצע מסירה לבן משפחה. דהיינו: התקנה מציבה את התנאי למסירה לבן משפחה.
 
           מסקנה זו מתיישבת גם עם האמור בספרו של יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 230 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן: זוסמן), כדלהלן:
 
"הלך שליח בי-דין למקום מגוריו של הנמען, ולא מצא אותו שם, אך מצא מי שהוא אחד מבני משפחתו ... רשאי שליח בי-דין למסור את כתב התביעה לאותו אדם מבני משפחתו של הנמען ... ".
 
           כלומר "התנעת" התקנה מותנית בהגעת שליח בי-הדין למקום מגורי הנמען. אגב, המצאה כאמור תהא כדין, אפילו אותה שעה שהה הנמען בחוץ לארץ. ודוק - התקנה אינה מטילה על מוסר הכתב חובה לתור אחר הנמען (במובחן מתקנה 489 לתקנות, המחייבת את השליח לנהוג "שקידה ראויה וסבירה" על מנת שהדבקת הכתב על דלת בית המגורים או העסק תיחשב כהמצאה כדין). די בהגעה למענו של הנמען ובעובדה שזה האחרון לא נמצא בו (זוסמן, 231, בהערת שוליים 20). הביטוי "באין אפשרות למצוא את הנמען", על-פי הקשרו ומטרת התקנה, אינו מחייב הוכחה שלא ניתן היה למצוא את הנמען בכל מקום שהוא, מה שהיה מחייב עריכת חיפוש כולל אחריו, אלא רק שהנמען לא נמצא בביתו בעת ששליח המסירה הגיע למקום.
 
3.        מהאמור לעיל עולה, כפי שכבר צוין, כי האפשרות למסירה לבן משפחה בגיר המתגורר עם הנמען קורמת עור וגידים רק לאחר שהשליח ובידו כתב בי-הדין ביקר במעונו של הנמען, שהרי עליו, תחילה, לנסות ולמסור את הכתב "לנמען גופו" בכתובת מקום מגוריו.
 
           מכאן נובע, להשקפתי, שכאשר מקום מגורי הנמען, כבמקרה דנא, אינו בישראל, הרי שלא ניתן להסתמך על ההוראה שבתקנה 481 מבלי שניתנה תחילה רשות להמצאת הכתב אל מחוץ לתחומי המדינה במסגרת הוראת תקנה 500 לתקנות. האפשרות לבצע מסירה לבן משפחה המתגורר עם הנמען קמה רק לאחר שהוברר שהנמען לא נמצא בביתו בעת שהשליח ובידו הכתב ביקר בבית הנמען. כאשר בית הנמען אינו בישראל - יש תחילה ליטול רשות להמציא את הכתב לביתו זה. שליח בית הדין אינו מוסמך לפנות לבית הנמען המצוי מחוץ לישראל אלא אם הצטייד ברשות מבית המשפט להמציא את הכתב אל מחוץ לגבולות סמכות השיפוט, ואילו המסירה לבן המשפחה מותנית ב"ביקור" השליח בבית הנמען. בכך שונה "מעמדו" של בן המשפחה, לצורך דיני ההמצאה, ממעמדם של מורשה לקבלת כתבי בי-דין או מורשה בהנהלת עסקים, שלאלו האחרונים ניתן להמציא כתב בי-דין מבלי לתור תחילה אחר שולחם בעל הדין. לא כך בן משפחתו של הנמען המתגורר עימו, שאליו ניתן לפנות לשם ביצוע המסירה רק לאחר שהתברר שלא ניתן היה למצוא את הנמען בביתו.
 
           מסקנה זו מתיישבת גם עם הזהירות בה מחויבים בתי המשפט בהרחבת סמכותם אל מחוץ לגבולות המדינה. כאשר אין עסקינן במי שמכוח הרשאה מיוחדת או מכוח קשריו העסקיים או המשפטיים עם הנמען הזר מוחזק כמוסמך לקבל עבור הנמען מסמכי בי-דין בישראל, אלא במי שניתן להמציא לו עבור הנמען רק מכוח היותו בן משפחתו הבגיר המתגורר עמו, ראוי תחילה למצות את האפשרות להמציא את הכתב לנמען עצמו. כשמדובר בבעל דין המצוי מחוץ לישראל, מהלך זה של המצאה מותנה בקבלת רשות מבית המשפט.
 
4.        נוכח האמור סבורני, כאמור, שדין הערעור להתקבל, ואני מסכים לתוצאה אליה הגיע השופט דנציגר.
 
ש ו פ ט        
 
 
 
השופט מ' מזוז:
 
 
 
גם אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו חבריי, מטעמיו של חברי השופט צ' זילברטל, וזאת תוך דגש על כך שהוראת תקנה 481 אינה "חוסכת" את הצורך בקבלת רשות לפי תקנה 500 להמצאה מחוץ לתחום השיפוט. רשות זו היא דרישה מהותית הנוגעת לקניית סמכות שיפוט בינלאומית לבית משפט בישראל, ואינה ענין פרוצדורלי גרידא הנוגע לאופן ההמצאה. משהגענו כולנו לתוצאה שהגענו, איני רואה מקום וצורך להאריך ולפרט במקרה זה. 
 
ש ו פ ט                 
 
 
 
           הוחלט לקבל את הערעור מהנימוקים המפורטים בחוות דעתו של השופט צ' זילברטל.
 
           ניתן היום, ‏ה' בכסלו התשע"ז (‏5.12.2016).
 
 
ש ו פ ט                                      ש ו פ ט                                          ש ו פ ט
 
 
_________________________
פסקי דין בחינם
 

 
+ שלח משוב