Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 8135/12 Nantucket Ltd ואח' נגד עמיקם דורון ואח'
 
בבית המשפט העליון  
  רע"א 8135/12
לפני:   כבוד השופטת ע' ארבל  
  כבוד השופט נ' הנדל  
  כבוד השופט י' עמית  
         
 
 
המבקשות: 1. Nantucket Ltd.
  2. Ke Hotel & Resorts co. Ltd.
 
 
  נ ג ד
 
 
המשיבים: עמיקם דורון ואח'
 
 
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.10.12 בת"א 20794-03-11 שניתנה על ידי כבוד השופט ח' ברנר
 
 
תאריך הישיבה: כ"ח באלול התשע"ג (3.9.2013)
 
 
בשם המבקשות: עו"ד בעז בן-צור; עו"ד תומר שקרצי
בשם המשיבים: עו"ד רועי הלוי
 
 
פסק-דין
 
השופט י' עמית:
 
1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר) מיום 11.10.2012, בגדרה נדחתה בקשתם של מספר נתבעים, בכללם המבקשות דכאן, לעיכוב הליכים מחמת קיומה של תניית שיפוט זר.
 
           נציין כי על פי החלטתו של השופט הנדל מיום 2.4.2013 הועברה הבקשה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים, ובהתאם להחלטתו מיום 22.4.2013 נתקבלה בקשת המבקשות לסעד זמני, המעכב את ניהול ההליך העיקרי בבית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור דנן.
 
           כעת, לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ואף נענינו לבקשת המבקשות להגיש ראיות נוספות, הגיעה העת ליתן הכרעתנו.
 
רקע עובדתי
 
2.        ברקע לתביעה שהוגשה לבית משפט קמא ניצבת שורה של התקשרויות שנערכו בין מספר צדדים בנוגע לרכישת נכסי נדל"ן במדינות שונות בחו"ל.
 
           על פי המתואר בכתבי הטענות, מערכת ההסכמים בגדרה נכרתו ההסכמים מושא התביעה מערבת מספר צדדים: התובעים-המשקיעים (בחלקם המשיבים דכאן); חברת היזם המאוגדת בקנדה (להלן: אונטריו); מספר חברות נאמנות אשר הוקמו לצורך רכישת הנכסים השונים והחזקתם, המאוגדות במדינות שונות ואשר נמצאות בבעלותה של אונטריו; וחברת טי.ג'י.איי, שהיא חברה ישראלית באמצעותה פעלו הנתבעים, אשר פעלה כמשווקת העסקאות והיא זו שהחתימה את התובעים-המשקיעים על הסכמי הרכישה, גבתה מהם את התמורה והיוותה חוליה מקשרת בינם לבין יתר הנתבעים.
 
3.        לאחר שחתמו המשקיעים על הסכמי הרכישה מול טי.ג'י.איי (אשר נוּסחוּ בשפה העברית מבלי שנכללה בהם תניית שיפוט זר), התקשרו הצדדים בהסכמים נוספים הנוגעים לנכסים השונים. הסכמים אלו, אשר כונו הסכמי מיזם משותף ("Joint Venture"), נכרתו בין שלשה צדדים: המשקיעים – אונטריו – וחברות הנאמנות השונות. הסכם המיזם המשותף הרלוונטי לענייננו נכרת בין המשיבים לבין אונטריו והמבקשות דכאן, שהן חברות נאמנות אשר התאגדו בתאילנד ואשר הוקמו לצורך רכישת הנכסים בתאילנד והחזקתם עבור המשקיעים. הסכמים אלה נוסחו בשפה האנגלית, ונכללה בהם תניית שיפוט זר אשר שאלת תוקפה היא העומדת במוקד הבקשה שלפנינו.
 
           בתביעתם שהוגשה לבית משפט קמא, אשר הועמדה על סכום של כ-20 מיליון ₪, טענו המשיבים כי הנתבעים, בכללם המבקשות, גרמו להם להתקשר עמם בעסקאות בתרמית והונאה, תוך הצגת מצגי שווא בשלב הטרום חוזי ותוך הסתרת פרטים מהותיים בקשר לעסקאות ולנכסים. עוד טוענים המשיבים כי הנתבעים כולם פועלים כגוף אחד, וכי הפיצול ביניהם למספר תאגידים הוא מלאכותי ולא נועד אלא כדי לשרת את התרמית וכדי להקשות על התובעים לעמוד על זכויותיהם.
 
השתלשלות ההליכים והחלטת בית משפט קמא
 
4.        בתחילה, בקשת המבקשות-הנתבעות לעיכוב הליכים הוגשה לבית משפט קמא בשם כל הנתבעות הזרות שהיו צד להסכמי המיזם המשותף, הנוגעים לנכסים הנמצאים בקנדה, רומניה, קוסטה-ריקה ותאילנד. יתר הנתבעים, לרבות טי.ג'י.איי, לא הצטרפו לבקשה, מאחר שלא היו צד להסכם המיזם המשותף אשר בו עוגנה תניית השיפוט הזר.
 
5.        בית משפט קמא עיכב תחילה את הדיון בבקשה לעיכוב הליכים, נוכח הליך כמעט זהה אשר התנהל במקביל בבית המשפט המחוזי מרכז (ת.א. 14281-05-10 גולדשמיט נ' טי.ג'י.איי (להלן: עניין גולדשמיט)). בהליך המדובר הוגשה תביעה נגד אונטריו ונגד החברות הקנדיות והתאילנדיות, אשר מצדן הגישו בקשה לעיכוב הליכים עקב קיומה של תניית שיפוט זר. הצדדים שלפנינו נחלקו בנוגע לנפקות ההליך בעניין גולדשמיט לענייננו, ולפיכך אקדיש מספר מילים לתיאורו.
 
           בהחלטתו בעניין גולדשמיט מיום 13.4.2011 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שינמן) את בקשת הנתבעות לעיכוב ההליכים, וזאת משני טעמים: ראשית, התביעה הוגשה גם נגד טי.ג'י.איי ונגד אדם בשם יוסף טוביה, אשר אין חולק כי התביעה נגדם תתברר בישראל (שכן כלל לא הועלתה על ידם טענה בדבר קיומה של תניית שיפוט זר). אי לכך, קבלת הבקשה תוביל לפיצול הדיון ולטורח מיותר לתובעים; ושנית, הסכמי המיזם המשותף הם חוזים אחידים, ותניית השיפוט הזר הקבועה בהם היא בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד.
 
           לאור האמור, בחן בית המשפט האם מרב הזיקות הופכות את ישראל לפורום הטבעי לדון בתביעה, ולאחר שהשיב על כך בחיוב דחה את בקשת הנתבעות.
 
6.        על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין גולדשמיט הגישו הנתבעות בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 3898/11 Ontario Limited נ' גולדשמיט (25.6.2012)). בדיון שהתקיים (בפני הרכב כב' המשנה לנשיא השופטת נאור, השופטת חיות והח"מ), הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ניתן פסק דין הקובע כי התביעה לגבי הנכסים בקנדה תתנהל בישראל, וכי ניתן יהיה לחדש את התביעה לגבי הנכסים בתאילנד בתוך שנתיים מהיום בו פסק הדין בעניין הנכסים בקנדה יהיה חלוט.
 
7.        ובחזרה להליך מושא הבקשה שלפנינו. בבית משפט קמא טענו המבקשות כי יש להחיל את ההסדר הדיוני שהושג בעניין גולדשמיט גם לגבי התביעה דנן, קרי לעכב את הדיון בנוגע לנכסים בתאילנד עד לבירור התביעה בנוגע לנכסים בקנדה. בהתאם לכך, הודיעו המבקשות כי בכל האמור בתביעות הנוגעות לנכסים הקנדיים (להבדיל מיתר הנכסים, בכללם הנכסים בתאילנד), אין הן עומדות על הבקשה לעיכוב ההליכים.
 
           בית משפט קמא דחה טענה זו, בציינו כי ההסכמה הדיונית בעניין גולדשמיט הושגה אך בין בעלי הדין באותו הליך, ואילו התובעים-המשיבים דכאן לא היו בעלי דין בעניין גולדשמיט, כך שהסכמה זו אינה מחייבת אותם.
 
8.        משם פנה בית משפט קמא לדון בטענת המבקשות לעיכוב הליכים לגופה. אציין כבר עתה כי אף שהחלטתו של בית משפט קמא ניתנה ביחס לתניות השיפוט הנוגעות לנכסים בתאילנד, קוסטה-ריקה ורומניה, הבקשה שלפנינו הוגשה רק על ידי החברות התאילנדיות. זאת, לאחר שיתר החברות, לרבות אונטריו, השלימו, כך נראה, עם החלטתו של בית משפט קמא לפיה בחוזים לגבי הנכסים ביתר המדינות לא נקבעה תניית שיפוט ייחודית, ונמנעו מלהגיש עליה בקשת רשות ערעור. משכך, אתייחס להלן אך להכרעתו של בית משפט קמא בנוגע לתניית השיפוט הנוגעת למבקשות, קרי, אך לנכסים בתאילנד.
 
9.        תחילה נדרש בית המשפט לשאלה האם מדובר בתניית שיפוט זר ייחודית, או שמא בתניית שיפוט זר מקבילה. בית המשפט קבע כי תניית השיפוט מעוררת שאלה פרשנית, ובהתחשב בעובדה שהחוזים נוסחו על ידי המבקשות-הנתבעות, הרי שיש להעדיף את הפירוש נגדן, בהתאם להוראת סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). אי לכך, נקבע כי מדובר בתניית שיפוט מקבילה.
 
           למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט גם לטענת המשיבים-התובעים כי תניות השיפוט הן בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד. בתנייה בחוזה נקבע אמנם כי על החוזה יחול הדין הזר, אך המבקשות-הנתבעות לא הוכיחו את הדין הזר, ולכן בהתבסס על חזקת שוויון הדינים, יש לבחון שאלה זו על פי הדין הישראלי.
 
           אי לכך, נקבע כי מאחר שהחוזים המדוברים נוסחו על ידי המבקשות כדי שישמשו לחוזים רבים בינן לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם, הרי שמדובר בחוזים אחידים. עוד נקבע, כי בהתאם להוראת סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג 1982 (להלן: חוק החוזים האחידים), "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט" חזקה עליו שהוא מקפח, וחזקה זו לא נסתרה על ידי המבקשות. אי לכך, נקבע כי דין הבקשה להידחות גם מן הטעם שמדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, זאת בדומה לתוצאה אשר התקבלה בבית המשפט המחוזי בעניין גולדשמיט. עוד נקבע כי המבקשות תשאנה בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪.
 
           מכאן הבקשה שלפנינו.
 
עיקר טענות המבקשות
 
10.      המבקשות הפנו לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין גולדשמיט. לטענתן, עולה מהחלטה זו כי בית המשפט הביע דעתו כי ביחס להסכמי תאילנד מדובר בתניית שיפוט ייחודית. משכך, החלטת בית משפט קמא יוצרת חוסר איזון, שכן נוצר מצב בו בעניין גולדשמיט נקבע כי מדובר בתניית שיפוט זר ייחודית, בעוד שבתיק דנן – המושתת על נסיבות דומות הנוגעות לאותם הפרויקטים – נקבע ההיפך.
 
           לגופה של תניית השיפוט, המבקשות טוענות כי שגה בית משפא קמא בקבעו כי אין מדובר בתניית שיפוט זר ייחודית. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בקבעו שחוק החוזים האחידים חל בענייננו; כי אף אם חוק החוזים האחידים חל, הסכמי המיזם המשותף אינם מהווים חוזה אחיד; כי אף אם מדובר בחוזה אחיד, בחירה בפורום זר אינה מקימה חזקת קיפוח; ומכל מקום, בנסיבות המקרה תניית השיפוט אינה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד.
 
           לבסוף מלינות המבקשות על סכום ההוצאות שנפסק לחובתן בבית משפט קמא.
 
עיקר טענות המשיבים
 
11.      המשיבים מפנים לקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין גולדשמיט, ולפיה כל החברות הן בבעלות ובשליטה מלאה של ישראלים ומדובר בחברות שהן גוף אחד בעל זהות אינטרסים (שם, עמ' 10 להחלטה); כן מפנים המשיבים להחלטה נוספת המתייחסת לטי.ג'י.איי ואונטריו, בה נאמרו דברים דומים (ת"א (שלום חד') 9596-07-10 טי.ג'י.אי השקעות נדל"ן בע"מ נ' פאר (3.2.2013). לטענת המשיבים, המבקשות מנסות לעשות שימוש פסול בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת כדי למנוע הגשת תביעות נגדן. בהקשר זה הפנו המשיבים לעשרות תביעות נוספות אשר הוגשו נגד הנתבעים בגין עסקאות בקנדה, רומניה, קוסטה-ריקה ותאילנד, בסכום כולל של עשרות מיליוני ₪).
 
           באשר לפסק הדין בעניין גולדשמיט, המשיבים טוענים כי המדובר בהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים שם ואין באמור בו כדי להשליך על ענייננו; כי אין להסיק ממנו כי תניות השיפוט הזר בנוגע לעסקאות תאילנד הן ייחודיות; וכי מכל מקום לא נדונו בגדרו הטענות כי תניית השיפוט מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד ולא התבררה שאלת הפורום הנאות.
 
12.      לגבי תניית השיפוט גופא, המשיבים תומכים יתדותיהם בהחלטתו של בית משפט קמא. בתמצית, המשיבים טוענים כי אין מדובר בתניית שיפוט ייחודית ולמצער, ככל שקיים ספק לגבי היותה ייחודית או מקבילה, על הספק לפעול נגד המבקשות; וכי המשקיעים הוחתמו על "מערך" של הסכמים, ובנסיבות שכאלה על תניית השיפוט להיכלל במפורש בכל ההסכמים, ואילו בפועל התניה נכללה רק בהסכם המיזם המשותף בשפה האנגלית.
 
           המשיבים טוענים כי על פי הדין הישראלי מדובר בחוזה אחיד; כי תניית ברירת הדין המחילה את הדין התאילנדי היא תנאי מקפח בחוזה אחיד, ומכל מקום חלה חזקת שוויון הדינים, כך שהשאלה האם מדובר בחוזה אחיד צריכה לידון על פי הדין הישראלי.
 
           לבסוף, המשיבים מצביעים על הזיקות לישראל, אשר מובילות, לטענתם, למסקנה כי ישראל היא הפורום הנאות לבירור התובענה. כן טוענים המשיבים כי שיקולי יעילות מחייבים גם הם את ניהול התביעה בישראל, בין היתר בהתחשב בכך שרוב העדים הם מישראל, בהתחשב במספרם הרב של התובעים, ובהתחשב בעובדה שהתביעה נגד יתר הנתבעים תתנהל ממילא בישראל.
 
דיון והכרעה
 
13.      אקדים ואומר כי דין הבקשה להידחות, הגם שלא מטעמיו של בית משפט קמא.
 
           להלן פירוט הדברים, אך תחילה נסלק מדרכנו שתי "טענות סף" של הצדדים: האחת בנוגע לנפקותו של ההסדר הדיוני בעניין גולדשמיט להליך דנן, והשניה בנוגע לשאלת היות תניית השיפוט ייחודית או מקבילה.
 
עניין גולדשמיט
 
14.      ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בשלב הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין גולדשמיט, הסדר אשר קיבל תוקף של פסק דין, קבע כדלקמן:
 
"לאחר שיג ושיח עם הצדדים סוכם כדלקמן:
 
1.    תחילה תתנהל בישראל התביעה לגבי הנכסים הקנדיים וזאת לאחר שבית המשפט הבהיר עמדתו כי לגבי נכסים אלה אין תניית שיפוט זר ייחודית.
2.    בכל הנוגע לנכסים שבתאילנד, שמורות לצדדים כל טענותיהם. התובעים לגבי נכסים אלה, יוכלו לבקש לחדש את ההליך בדבר נכסים אלה תוך שנתיים מאז שפסק הדין לגבי הנכסים שבקנדה ייעשה חלוט. לא תיטען על ידי הנתבעים טענת התיישנות או שיהוי או נזק ראייתי לגבי נכסים בתאילנד.
3.    אין באמור כדי לגרוע מהאפשרות של מי מהתובעים להגיש תביעה בתאילנד אם יחפוץ בכך.
4.    בכך מסתיים הליך זה ללא צו להוצאות."
 
 
           כאמור, המבקשות טענו כי תוקפו של הסדר זה יפה גם לגבי המשיבים דכאן, ועל כן יש לעכב את תביעתם עד להכרעה בתביעות אשר הוגשו בנוגע לנכסים הנמצאים בקנדה.
 
           דין הטענה להידחות. פסק הדין בעניין גולדשמיט לא התיימר להכריע בנושא תניית השיפוט לגבי הנכסים בתאילנד, ובהתאם להסדר הדיוני בין הצדדים, כל צד שמר על טענותיו בנושא. לכך יש להוסיף כי המשיבים לא היו צד להסדר בעניין גולדשמיט, וכי התובעים בעניין גולדשמיט לא בהכרח היו בעלי אינטרסים זהים למשיבים דנן. זאת, שכן רוב התובעים בעניין גולדשמיט התקשרו בעסקאות בקשר לנכסים הנמצאים בקנדה בלבד, ומכאן הסכמתם לברר תחילה בישראל את התביעות בנוגע לקנדה ולהותיר את בירור התביעות הנוגעות לתאילנד להמשך הדרך. הבקשה דנן, לעומת זאת, נסבה אך על ההסכמים אשר נכרתו עם החברות התאילנדיות לגבי נכסים הנמצאים בתאילנד, וחלק מהמשיבים השקיעו אך ורק בנכסים בתאילנד. ההיגיון שהנחה את התובעים בעניין גולדשמיט לקבל על עצמם את ההסדר הדיוני, אינו תקף אפוא למשיבים דכאן.
 
           ומכאן לתוקפה של תניית השיפוט.
 
תניית השיפוט – ייחודית או מקבילה?
 
15.      תניית השיפוט מעוגנת בסעיף 9.6 להסכם המיזם המשותף וזו לשונה:
 
"This Agreement shall be governed by and construed in accordance with the laws of the Kingdom of Thailand. Any conflicts between the Parties shall be submitted before the respective courts in Thailand."
 
 
           לטעמי, תניה זו היא תניית שיפוט ייחודית, ושגה בית משפט קמא בקבעו כי מדובר בתניית שיפוט מקבילה.      
 
           כפי שניתן לראות, תניה זו עוסקת בשני מישורים. חלקה הראשון של התניה עוסק בשאלת ברירת הדין, שם נקבע כי הדין התאילנדי הוא הדין שיחול על ההסכם. הסיפא של התניה, שם נדונה סוגיית הפורום ואשר על פרשנותה חלוקים הצדדים, קובעת כי סכסוכים אשר יתגלעו בין הצדדים יתבררו בפני הערכאות בתאילנד.
 
           עיון מדוקדק בסיפא של התניה מעלה כי זו נוקטת לשון פעילה וגורפת: "כל סכסוך בין הצדדים יוגש לערכאות המתאימות בתאילנד", ולטעמי פשוטו של מקרא תומך במסקנה כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית. תימוכין לכך ניתן למצוא בפסק דינו של השופט ד' לוין בע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה., פ"ד מד(3) 600, 613 (1990) (להלן: עניין אדרת שומרון), שם נאמר כי ניסוח תניה באופן פעיל ("תביעות תוגשנה") תומך במסקנה כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית, זאת בשונה מניסוח סביל ("לבית משפט פלוני תהא סמכות") (וראו האסמכתאות שם). בנסיבות המקרה דנן, החלת הדין התאילנדי על החוזה והימצאות המקרקעין מושא ההסכם בתאילנד, תומכות גם הן במסקנה כי מדובר בתניית שיפוט ייחודית.
 
           שלא כבית משפט קמא, אשר היה ער להנמקות דלעיל (עמ' 5 להחלטתו), איני סבור כי העובדה שהתניה לא שללה במפורש סמכותם של בתי משפט אחרים, יש בה כדי לעורר ספק באשר לפרשנותה הנכונה. שאלה זו נדונה בעניין אדרת שומרון (אליו כאמור הפנה בית משפט קמא), שם נקבע כי גם בהיעדר שלילת סמכות מפורשת של בתי משפט אחרים, אין הכרח להסיק כי מדובר בתניית שיפוט מקבילה (שם, בעמ' 612; וראו גם אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 46 (מהדורה עשירית, תשס"ט) (להלן: גורן)).
 
16.      קיצורו של דבר, כי על פי לשון תניית השיפוט כפשוטה והנימוקים המנויים לעיל, ענייננו בתניית שיפוט ייחודית. עם זאת, כפי שציינתי בתחילת דבריי, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
 
פיצול הדיון
 
17.      בבואו לדון בבקשה לעיכוב הליכים עקב קיומה של תניית שיפוט זר, השאלה הניצבת בפני בית המשפט אינה קיומה או העדרה של סמכות לדון בתובענה, שהרי אין בעצם קיומה של תניית שיפוט זר כדי להפקיע את סמכותו של בית המשפט המקומי. עם זאת, בית המשפט יטה לכבד הסכמים שבין הצדדים, ועל בעל דין המבקש להשתחרר מהוראות ההסכם בו נקשר לשכנע את בית המשפט בקיומם של טעמים המצדיקים בירור התובענה בישראל (גורן, שם).
 
           אך לאחרונה נזדמן לי לדון בשאלה אימתי השיקול של פיצול הדיון מהווה הצדקה לבירור התובענה בבית משפט בישראל (רע"א 6574/12 סאמיט פאנד ניהול השקעות בע"מ נ' בן יעקב (7.3.2013) (להלן: עניין סאמיט)). כללו של דבר, שפיצול הליכים כשלעצמו אינו מצדיק התעלמות מתניית שיפוט זר (ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ'Bodstray Company Ltd. , פ''ד נח(2) 465, 478 והאסמכתאות שם (2004)). עם זאת, כוחו של הכלל משתנה בין מצבים בהם פיצול הדיון נובע מריבוי נתבעים, לבין מצבים בהם הפיצול נובע מריבוי תובעים. כך, כאשר תובע מצרף לכתב תביעתו נתבע נוסף אשר אינו כבול לתניית השיפוט, אין בעצם הצירוף כדי לעקוף את תניית השיפוט, "שאם לא כן, היה הדבר משמש תמריץ לתובעים לצרף לתביעתם נתבעים נוספים באופן מלאכותי, ונמצא עקרון כיבוד תניית השיפוט נעשה פלסתר" (עניין סאמיט, סעיף 11 להחלטה והאסמכתאות שם). עם זאת, חשוב לומר כי כאשר מדובר בצירוף שאינו תכסיסני, עשוי הדבר להוות שיקול ענייני, הגם שאין בעצם ההכבדה הנובעת מעצם הפיצול כדי להצדיק אי כיבוד התניה (שם).
 
           לעומת זאת, כאשר מדובר בפיצול הליכים הנובע מצירוף תובע (המצטרף מטעמים ענייניים), נחלש כוחו של הכלל ועמו הנטיה לכבד את תניית השיפוט, שהרי "מה עניינו של הנתבע בכך שיתנהלו נגדו שתי תביעות נפרדות? הרי הוא כבר נמצא בפני בית המשפט בארץ, ובעצם היה צריך להיות לו גם ענין בכך שהסכסוך כולו ייחתך בהליך אחד בין כל בעלי הדין, אלא אם כוונתו היא להכביד סתם על שני התובעים" (דברי השופט (כתוארו אז) לנדוי בע"א 588/68 ויזרה חברה ישראלית לרכב בע"מ (בפירוק) נ' פולקסוואגנוורק א.ג., פ"ד כג(1) 581, 583 (1969); עניין סאמיט, סעיף 19 והאסמכתאות שם).
 
18.      במקרה דנן, לו תכובד תניית השיפוט, על פיצולו הצפוי של הדיון עקב ריבוי נתבעים אין צורך להכביר מילים. זאת, שהרי לא זו בלבד שהתביעות הנוגעות לנכסים בקנדה, קוסטה ריקה ורומניה עתידות להתברר בישראל, אלא שגם התביעות נגד אונטריו ונגד הנתבעים הישראלים ביחס לעסקאות שנכרתו לגבי הפרויקט בתאילנד (מושא תביעת המשיבים) עתידות להתנהל בישראל. יוצא אפוא שמבין שלל התביעות והנתבעים בבית משפט קמא, התביעות היחידות אשר שאלת הפורום תלויה ועומדת לגביהן, הן תביעות בנוגע לנכסים בתאילנד אשר הוגשו נגד החברות התאילנדיות (המבקשות). כל היתר עתידות להתברר בישראל.
 
           אמנם, כפי שהזכרנו, פיצול הדיון עקב צירוף נתבעים לא יביא בדרך כלל להתעלמות מתניית שיפוט זר. ברם, כאשר מדובר בצירוף שאינו תכסיסני, עשוי הדבר להוות שיקול ענייני, ולטעמי זהו המצב במקרה דנן. כזכור, המשיבים חתמו על מערך של הסכמים מול שורה של גורמים הקשורים זה בזה, ותביעתם נגד יתר הנתבעים עתידה ממילא להתברר בישראל. אין המדובר אפוא במצב בו מלכתחילה תביעת המשיבים נגד כלל הנתבעים לא היתה אמורה להתברר בישראל, ואך באמצעות צירוף המבקשות כנתבעות נוספות ביקשו המשיבים להקנות לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתביעתם ולהעתיק את מקום בירור התביעה מתאילנד לישראל. אף לא נטען כי מדובר בניסיון מצד המשיבים "לגרור" נתבע להתדיין בישראל מסיבות טקטיות (כגון היותו כיס עמוק וכיו"ב). עולה מהאמור, כי צירוף המבקשות כנתבעות לכתב התביעה נבע משיקולים ענייניים, ואין הוא נחזה כתכסיסני כלל וכלל. בכך, כאמור, יש כדי להוות שיקול ענייני, גם אם לא בלעדי, לסוגיית כיבוד (או אי כיבוד) תניית השיפוט.
 
19.      שיקול רלוונטי נוסף לנסיבות המקרה שלפנינו נוגע לריבוי התובעים. היו אלו דווקא המבקשות אשר הגישו ראיות נוספות בשלב הערעור, מהן עולה כי לגבי חלק מהמשקיעים (אשר אינם נמנים על המשיבים), הוסכם כי יחולו הוראות הדין הישראלי וכי כל סכסוך בין הצדדים יתברר בפני הערכאות בישראל. נספחים אלה מלמדים כי בטרם כריתת חוזה המיזם המשותף, חלק מהמשקיעים עמדו על כך שתניית השיפוט הזר תבוטל, ובמקומה נקבעה תניית שיפוט ישראלית.
 
           המבקשות ביקשו ללמוד מכך כי אין מדובר בחוזה אחיד, שהרי חלק מן המשקיעים ניהלו לגביו משא ומתן לגבי תניית השיפוט והביאו לשינוי התנייה. אל טענה זו אתייחס בקצרה בהמשך, אולם לענייננו, ניתן ללמוד כי סכסוכים אשר יתגלעו בין חלק מן המשקיעים לבין החברות התאילנדיות צפויים ממילא להתברר בישראל, כפי שאישר בא כוח המבקשות במהלך הדיון בפנינו. בעובדה זו, כשלעצמה, יש כדי לאיין את טענות המבקשות לגבי קשיים בניהול ההליך בישראל, כגון הבאת עדים מתאילנד לגבי נכסים בתאילנד וכיו"ב.
 
           המבקשות ניצבות אפוא בפני מצב בו תביעות אשר תוגשנה נגדן בנוגע לפרויקט בתאילנד, עתידות להתברר ממילא בישראל. אמנם, אין מדובר בתובעים אשר הצטרפו לכתב התביעה של המשיבים, אלא ככל הנראה בתביעות נפרדות, אך דומה כי דברי השופט לנדוי בעניין ויזרה אשר הובאו לעיל יפים במידה לא מבוטלת גם לנסיבות שלפנינו. משעה שהמבקשות עתידות להימצא בפני בית המשפט בישראל בנוגע לתביעת משקיעים לגבי הפרויקט בתאילנד, מה עניינן בכך שדווקא תביעת המשיבים תוגש נגדן בתאילנד? שמא, כדברי השופט לנדוי, כוונתן היא "להכביד סתם" על התובעים?
 
20.      ודוק: אין להסיק מהאמור כי כל אימת שתביעתו של תובע א' עתידה להתברר בישראל, יש בכך כדי להביא להתעלמות מתניית שיפוט זר התקפה בין הנתבע לבין תובע ב'. אלא שלטעמי, בנסיבות המקרה דנן, כאשר על פני הדברים מדובר בתביעות דומות מצד משקיעים דומים נגד המבקשות בגין אותו פרויקט, כאשר התביעות בגין יתר הפרויקטים עתידות ממילא להתברר בישראל, הרי שהדבר מהווה שיקול רלוונטי נוסף בבואנו לשקול האם יש מקום להיעתר לבקשת המבקשות לכבד את תניית השיפוט, אם לאו.
 
אופן עיגון תניית השיפוט          
 
21.      אם לא די בטעמים דלעיל כדי להביא לדחיית הבקשה שלפנינו, חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן למצוא באופן בו הוצגה תניית השיפוט למשקיעים.
 
           כידוע, כתנאי לתוקפה, על תניית שיפוט זר להיות "חד-משמעית, מפורשת וברורה בנוסחו של ההסכם", ואין להסיק על קיומה מבין השיטין או על יסוד משמעות מכללא (ראו דברי השופטת נאור ברע"א 9368/11 WEST NEVADA MANAGEMENT INC‏ נ' הראל, סעיף 16 להחלטה (21.5.2012); דברי הנשיא שמגר בע"א 724/85 מנו קוי נוסעים בע"מ נ' דמרי, פ"ד מב(3) 324, 327 (1988) (להלן: עניין מנו)). דברים אלה נאמרו לגבי תניית השיפוט גופא, ובעניין סאמיט זכה כלל זה לחיזוק והוחל גם לגבי אופן ניסוח הפניה למסמך המאזכר את תניית השיפוט. דהיינו, "כשם שעל תניית השיפוט עצמה להיות ברורה ומפורשת, כך תנייה חוזית המפנה למסמך אחר בו מעוגנת תניית השיפוט צריכה להיות ברורה ומפורשת" (שם, סעיף 17 להחלטה). ההיגיון מאחורי הדברים ברור. על צד המבקש לשלול מן הצד שכנגד את הזכות להתדיין בפני פורום מוסמך, לבטא כוונתו "מפורשות וברורות בנוסחו של החוזה" (עניין מנו, שם), ועל כן אין להתיר לו לעשות כן באמצעות הפניה כללית למסמכים בלתי מסוימים (עניין סאמיט, שם).
 
22.      במקרה שלפנינו, תניית השיפוט הופיעה במפורש בחוזה המיזם המשותף שנחתם בין המשיבים לבין אונטריו והחברה התאילנדית (סעיף 9.6. לחוזה), ובכך שונים הדברים מנסיבותיו של עניין סאמיט, שם נכללה תניית השיפוט על דרך ההפניה. עם זאת, על פני הדברים, יש טעם בטענת המשיבים כי בפועל חוזה המיזם המשותף היווה אך חוליה אחת בשרשרת הסכמים, וכי יש לכך נפקות לעניין תוקפה של תניית השיפוט.
 
           כך, מטענות המשיבים עולה כי בתחילה הם חתמו על מסמך "הצטרפות כשותף" מול אונטריו (להלן: מסמך ההצטרפות). מסמך זה נוּסח בעברית ואורכו עמוד אחד בלבד, שבו נזכר הקמת בית המלון בקרקע המיועדת, עלותו הצפויה של הפרויקט, חלקו של המשקיע בפרויקט וסכום ההשקעה אשר ישולם על ידו לטי.ג'י.איי. בסעיף 5 למסמך זה אישרו החותמים כי בקרוב יחתמו "על הסכם שותפות מפורט (אשר עקרונותיו מפורטים בנספח המצורף להודעת הצטרפות זו)".
 
           "נספח עקרונות שיתוף" אשר צורף למסמך ההצטרפות הנ"ל נוּסח גם הוא בעברית, אף הוא על פני עמוד אחד בלבד. בנספח זה נדונו, בין היתר, בחירת הנהלה לשותפות וסמכויותיה. תניית השיפוט הזר אינה מופיעה במסמך ההצטרפות וגם לא בנספח עקרונות השיתוף, אשר שניהם מתוארכים ליום 4.2.2007.
 
           הסכם שלישי נחתם בין המשקיעים לבין טי.ג'י.איי (יצויין כי לטענת המשיבים הסכם זה נכרת לאחר שני ההסכמים דלעיל, אולם התאריך המופיע על גביו הוא 11.1.2007). בהסכם זה, המנוסח גם הוא בעברית וכולל שלשה עמודים, נאמר, בין היתר, כי טי.ג'י.איי קיבלה לידיה את הזכות הבלעדית לשיווק המיזם המשותף; כי בהמשך ייחתם בין המשקיעים ובין היזם והחברה התאילנדית חוזה מפורט; וכי המשקיע (המכונה "הלקוח") מעוניין כי טי.ג'י.איי תטפל עבורו בכל הקשור לרכישת יחידת ההשתתפות במיזם המשותף בתמורה לעמלת שיווק מוסכמת בין הצדדים. זכרה של תניית השיפוט לא בא גם בגדרו של הסכם זה.
 
           ההסכם האחרון הוא הסכם המיזם המשותף מושא דיוננו, אשר נכרת בין המשקיעים לבין אונטריו והחברה התאילנדית, והתאריך המופיע על גביו הוא 17.4.2007. ההסכם הוא בן 13 עמודים והוא מנוסח בשפה האנגלית. תניית השיפוט מופיעה בעמ' 11 להסכם בסעיף 9.6.
 
23.      הנה כי כן, תניית השיפוט אינה מופיעה בשלושת ההסכמים הראשונים אשר נחתמו מול אונטריו וטי.ג'י.איי, אלא רק בהסכם האחרון (הסכם המיזם המשותף). לכאורה, היה מקום לצפות, לכל הפחות מאונטריו – שהיתה צד הן להסכם ההצטרפות והן להסכם המיזם המשותף – כי תסב את תשומת לב המשקיעים לתנייה שנוספה ליחסים ביניהם, שהרי הסכם המיזם המשותף היה "הסכם המשך" להסכם ההצטרפות (כפי שצוין, בהסכם ההצטרפות נאמר כי בקרוב ייחתם "הסכם שיתוף מפורט", אשר עקרונותיו פורטו בנספח עקרונות השיתוף). לטענת המשיבים, אשר לא נסתרה, איש לא הסב את תשומת לבם לקיומה של תניית השיפוט, ועל פני הדברים, התנהלות זו עשויה היתה להיות בעלת חשיבות לעניין תוקפה של תניית השיפוט, לכל הפחות במישור היחסים שבין המשקיעים לאונטריו (וראו דברי השופט דנציגר ברע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל, סעיף 35 (18.1.2011)).
 
24.      במצב הדברים הרגיל, לו היה מדובר בהסכם בודד, או לחלופין במיזם משותף הבנוי ממערך של הסכמים הקושרים בין גופים עצמאיים נפרדים, קשה היה לקבל את טענת המשיבים כי המבקשות חטאו באופן בו הציגו את תניית השיפוט. התניה מופיעה בהסכם במפורש, ובהתחשב בעובדה שמדובר בחברה תאילנדית ובפרויקט העוסק בנכסים המצויים בתאילנד, תניית השיפוט אף אינה נטולת היגיון משפטי וכלכלי.
 
           דא עקא, שבמקרה דנן לא זו בלבד שמדובר במערך של הסכמים, אלא נראה כי "משולש היחסים" שבין טי.ג'.איי-אונטריו-המבקשות, אינו מורכב מצלעות נפרדות ועצמאיות. וכך ציין בית המשפט המחוזי בעניין גולדשמיט:
 
"החברות המבקשות הינן חברות שאמנם הוקמו בחו"ל, אך למעשה (כפי שהסתבר עד עתה) הן בבעלות ובשליטה מלאה ואף ניהול מלא של ישראלים תושבי ישראל. בין הנתבעת 1 - החברה הישראלית [טי.ג'י.איי – י.ע.] ובין שאר כל הנתבעות הזרות, זהות מוחלטת וכולן מנוהלות יחד ונשלטות יחד מישראל. המדובר בחברות שהנן למעשה גוף אחד בעל זהות אינטרסים ושליטה וניהול משותפים" (שם, עמ' 10 להחלטה).
 
 
           בית משפט קמא העיר גם הוא בהחלטתו כי לא נסתרה טענת המשיבים כי המבקשות מצויות בשליטה מלאה של תושבי ישראל ומנוהלות בפועל מישראל (סעיף 20 להחלטתו; וראו דברים דומים אשר נאמרו לגבי טי.ג'י.איי ואונטריו בת.א. (שלום חד') 9596-07-10 טי.ג'י.אי השקעות נדל"ן בע"מ נ' פאר (3.2.2013), שם כונתה אונטריו "כסות משפטית, לא ממשית", ונאמר כי טי.ג'י.איי היא שניהלה למעשה את המיזם אשר עסק בקרקעות המצויות בקנדה). המבקשות הן אמנם חברות תאילנדיות, אך כפי שאישר בא כוחן בדיון בפנינו, הן שווקו את יחידות ההשתתפות בפרוייקט אך ורק לישראלים.
 
           מבלי שנעלמה מעיניי טענת המבקשות כי לא הוכח שהן חברות הנמצאות "בשליטה מלאה מישראל", יש באמור לעיל כדי להצביע על כך שבין המבקשות לבין טי.ג'י.איי ואונטריו קיימת זיקה הדוקה. בנסיבות אלה, ככל שאכן קיימת "זהות מוחלטת" בין המבקשות לבין טי.ג'.איי ואונטריו והן כולן "מנוהלות יחד ונשלטות יחד מישראל", הרי שיש בכך כדי לעורר תהיות באשר לעמידתן העיקשת של המבקשות על כיבוד תניית השיפוט, ולמצער, יש בכך כדי להאיר באור שלילי את עיגון תניית השיפוט אך ורק בהסכם האחרון עליו חתמו המשקיעים (הסכם המיזם המשותף) מבלי שהוסבה תשומת לבם לכך.
 
           ודוק: הציטוט הנ"ל אמנם הובא מעניין גולדשמיט ולא מההחלטה מושא הבקשה דנן. ואולם, כזכור, המבקשות הן שביקשו להחיל את ההסדר הדיוני שהושג בעניין גולדשמיט גם כאן, בנימוק שמדובר ב"נסיבות דומות ובקשר לאותם פרויקטים" (סעיף 15 לבקשה). בנסיבות אלה, ולצורך דל"ת אמותיה של הבקשה שלפנינו – הנסבה כולה על שאלת תוקפה של תניית השיפוט – איני רואה מניעה להתייחס לדברים.
 
סיכום וסוף דבר
 
25.      בחינת לשון תניית השיפוט העלתה כי מדובר בתניית שיפוט יייחודית, אשר ככלל יטה בית המשפט לכבדה. עם זאת, במקרה דנן מצאנו כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא, אשר דחה את בקשת המבקשות לעיכוב הליכים עקב קיומה של תניית השיפוט, וזאת בשל הטעמים אשר הובאו לעיל, והם:
 
           (-)     פיצול הדיון הצפוי מכיבוד תניית השיפוט עקב ריבוי נתבעים, אשר נכללו בכתב התביעה מטעמים ענייניים;
 
           (-)     פיצול הדיון הצפוי מכיבוד תניית השיפוט עקב ריבוי תובעים (הגם שלא באותו כתב תביעה), לנוכח קיומן של תביעות נגד המבקשות בנוגע לנכסים בתאילנד הצפויות להתברר בישראל;
 
           (-)     אופן הצגת תניית השיפוט, אשר עוגנה רק בהסכם האחרון מתוך מערך ההסכמים עליו חתמו המשקיעים, למרות שנראה כי מאחורי כל ההסכמים ניצבים אותם גורמים המצויים בישראל, ונחזור ונזכיר כי המבקשות, למרות היותן חברות שהתאגדו בתאילנד, שווקו את המקרקעין אך ורק לישראלים.          
 
26.      בנסיבות אלה, איני רואה צורך להידרש לסוגיה האם תניית השיפוט המדוברת היא בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד – סוגיה עליה הכבירו הצדדים מילים.
 
           עם זאת, למעלה מן הצורך, אעיר בקצרה כי איני רואה לקבל את טענת המבקשות כי משנמצאו משקיעים אשר עמדו על ביטולה של תניית השיפוט (כפי שעולה מהראיות הנוספות שהוגשו על ידי המבקשות), הדבר מוכיח כי אין מדובר בחוזה אחיד. "חוזה אחיד" מוגדר בסעיף 2 לחוק חוזים אחידים כ"נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם". יכולתו של לקוח להכניס שינויים כאלה ואחרים בחוזה, אינה שוללת את היותו חוזה אחיד, ואיני מקבל את הטענה כי כל אימת שעלה בידי לקוח אחד מיני רבים להכניס שינוי באחת מתניותיו של חוזה, נשלל מעמדו של החוזה כחוזה אחיד (ראו: ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ חוזים אחידים 28 (1994); וראו גם ע"א 4602/97 רדאל (אשדוד 88) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ''ד נג(2) 577, 591 (1999), שם נאמר כי לקוח "אינו נדרש להוכיח כי לא ניתנה לו אפשרות לשאת ולתת על שינוי תנאים שהוא הראה כי הינם אחידים"). כך, נניח לדוגמה כי פלוני רוכש דירה מחברה בחוזה מכר בנוסח אחיד לכל הדירות בפרוייקט. העובדה שפלוני הצליח לשנות את תניית הפיצוי המוסכם בגין פיגור במסירת החזקה בדירה, כך שהפיצוי יעמוד על 5,000 ₪ לחודש בעוד שבחוזה האחיד עבור כלל הדירות בפרוייקט נכתב 3,000 ₪ לחודש, בוודאי שאין בה כדי לגרוע מסיווגו של חוזה המכר כחוזה אחיד לגבי דיירים אחרים שרכשו דירות בפרוייקט. כך גם במקרה שבפנינו, העובדה שחלק מהמשקיעים הצליחו לשנות את תניית השיפוט, אינה גורעת מסיווגו של הסכם המיזם המשותף כחוזה אחיד.
 
27.      סוף דבר, הבקשה נדחית.
 
           המבקשות תשאנה בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך 25,000 ₪.
 
 
ש ו פ ט
 
השופטת ע' ארבל:
           אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
 
 
השופט נ' הנדל:
           אני מסכים.
ש ו פ ט
 
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
 
           ניתן היום, כ"ד בחשון התשע"ד (28.10.2013).
 
 
ש ו פ ט ת                              ש ו פ ט                               ש ו פ ט
 
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב