Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 8121/13 יעל ליאור נגד עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  8121/13
 
 
לפני:   כבוד השופט א' רובינשטיין
 
 
המבקשת: יעל ליאור
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל והשופטות וילנר וטאובר) מיום 3.10.13 בע"א 1703-06-13
 
                                          
בשם המבקשת:                      עו"ד אסף צ'רני; עו"ד אבי גולדבליט
 
 
החלטה
 
          
א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל והשופטות וילנר וטאובר) מיום 3.10.13 בע"א 1703-06-13, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת לפין הראל) מיום 13.3.13 בת"א 14478-07. עניינה של הבקשה – תביעה לביטולו של פסק דין אשר הורה על פינויה של המבקשת מדירה השייכת לרשות הפיתוח, והמנוהלת על-ידי המשיבה.
 
רקע והליכים
 
ב.        כעולה מפסקי דינם של בתי המשפט הקודמים, המבקשת מתגוררת בדירה המצויה ברחוב עבאס 46 בחיפה, שייכת לרשות הפיתוח, ומנוהלת על-ידי המשיבה (להלן הדירה). בדירה אחרת, המצויה בקומת הקרקע של הבניין, מתחת לדירה, מתגוררת בִּתהּ  של המבקשת (להלן הבת).    
 
ג.        בשנת 2001 הגישה המשיבה בבית משפט השלום בחיפה תביעה לסילוק ידה של המבקשת מן הדירה בטענה כי פלשה אליה (ת"א 2224/01). בפסק דין מיום 24.2.05 נעתר בית המשפט (השופט גנון) לתביעה. בית המשפט דחה את טענותיה של המבקשת, כי התגוררה עם אמה בדירה וכי מרכז חייה היה בדירה. נאמר, כי מאז פטירתה של האם נערכו ביקורים בדירה, והנכס נמצא סגור. עוד נאמר, כי המבקשת החזיקה (בשכירות) דירה נוספת, בכרמיאל, החל מיום 28.11.89, ואף ביקשה לרכוש דירה זו. בית המשפט קבע, כי המבקשת פלשה לדירה לאחר מותה אמה, ככל הנראה בשנת 1997, והתגוררה בה לעתים, ורק בשנת 2000 הפכה אותה למקום מגוריה הקבוע. עוד נקבע בפסק הדין, כי "עצם העובדה שהיתה לנתבעת [המבקשת – א"ר] בתקופה מ-1989 עד 1996 או 1997 דירה אחרת, משמיטה, מניה וביה, את הבסיס לטענתה כי זכתה להגנה לפי חוק הגנת הדייר ... דירת הנתבעת בכרמיאל היתה דירת מגוריה הקבועים, במקום בו מרכז חייה ועבודתה וכל נסיונה להמעיט בחשיבות הדירה אינו משכנע את בית המשפט". על כן – כך נאמר – אין המבקשת עומדת בתנאיו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. בפסק הדין נאמר עוד, כי מהראיות עולה שזכות הדיירות המוגנת של אם המבקשת הועברו אליה מחמת היותה בת זוג של דייר שנפטר (אבי המבקשת), וכי עובדה זו מונעת מהמבקשת ליהנות ממעמד של דייר מוגן, וממילא לא הוכיחה את התנאים לכך. המבקשת חויבה גם בדמי שימוש ראויים בסך 900 ש"ח לחודש.
 
ד.        ערעור שהגישה המבקשת בבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 1399/05) – נדחה ביום 10.4.06 (הנשיאה גילאור והשופטים דר ושיף). בית המשפט ציין, כי אף אם נניח, לטובתה של המבקשת, שאמה היתה דיירת מקורית בדירה ולא דיירת נגזרת, אין המבקשת עומדת בתנאיו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, באשר היא לא התגוררה עם אמה בששת החודשים שקדמו לפטירתה, ובאשר היתה לה דירת מגורים נוספת. בפסק הדין נאמר, כי כעולה מממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, המבקשת החזיקה בדירה בכרמיאל כ-7 שנים ברציפות ונראה שאין המדובר במגורים זמניים אלא במגורי קבע, וכי המבקשת לא הוכיחה שאולצה על-ידי משרד החינוך לשהות בדירה בכרמיאל.
 
ה.        בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת (רע"א 5883/06) – נדחתה על-ידי ביום 19.3.07. פסק דין הפינוי היה איפוא לחלוט. עד כאן גלגולה הראשון (או שמא השלישי) של הפרשה. 
 
ו.        כעולה מפסקי דינן של הערכאות הקודמות, ביום 9.7.07 ניתן פסק דין בתביעת פינוי שהגישה המשיבה כנגד בתה של המבקשת (ת"א 18752/00). בפסק דין זה נאמר, כי החוקר מטעם המשיבה לא היה עקבי בעדותו ובלבל בין דירתה של הבת לדירתה של המבקשת. נוכח זאת הגישה המבקשת בבית משפט השלום תביעה לביטול פסק הדין שהורה על פינויה, יען כי נתגלו ראיות חדשות – בגדר התביעה כנגד הבת – המלמדות, לפי הטענה, שפסק דין הפינוי ניתן מתוך טעות (ת"א 14478/07). 
 
ז.        בפסק דין מיום 13.3.13 דחה בית המשפט (השופטת לפין הראל) את התביעה לביטול פסק דין הפינוי. בפסק הדין נאמר, כי ספק אם הראיות, שעליהן חפצה המבקשת להסתמך, הן ראיות חדשות. נאמר, כי אף מתוך הנחה שמדובר בראיות חדשות ושהללו מעידות על החלפת דירתה של המבקשת בדירת הבת, ושלעניין זה יתכן כי אילו התבררה הטעות שבהליך הראשון היה היחס אל אמינות המבקשת שונה, אין בכך להועיל לה. זאת, נוכח הקביעה העובדתית הפוזיטיבית שבפסק דין הפינוי, לפיה בזמנים הרלבנטיים לתביעה שכרה המבקשת דירה נוספת בכרמיאל. נוכח קביעה זו – כך נאמר – אין המבקשת חוסה תחת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. בית המשפט דחה את טענתה של המבקשת, כי הדירה בכרמיאל היתה דירת שירות, כמשמעותה בסעיף 8(א) לחוק הגנת הדייר.
 
ח.       המבקשת עירערה לבית המשפט המחוזי (ע"א 1703-06-13). בפסק דין מיום 3.10.13 (סגן הנשיא גריל והשופטות וילנר וטאובר) – נדחה הערעור. בפסק הדין נאמר, כי קביעתו העובדתית של בית משפט השלום בעניין הדירה בכרמיאל "אינה קשורה למצג המוטעה והבלבול בין המערערת [המבקשת – א"ר] לבין בתה ... ובין הדירה בה מתגוררת המערערת לבין דירת [הבת], הממוקמת מתחתיה, ולכן הקביעות בנוגע לטעות בזיהוי, והבלבול בין הדירות, אין בהן כדי לסייע בידי המערערת ..." (פסקה ל"ב).
 
הבקשה
 
ט.       מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען בין היתר כי טעמים של צדק ומניעת עיוות דין מחייבים את ביטולו של פסק הדין בתביעת הפינוי. המבקשת טוענת, כי הקביעות שבפסק דין הפינוי בעניין הדירה בכרמיאל אינן חיוניות לביסוסו של פסק דין זה, וממילא אין בכוחן להקים השתק. עוד נטען, כי הראיות החדשות מלמדות, שהדירה בכרמיאל לא היתה מקום מגוריה הקבוע של המבקשת, אלא מקום מגורים ארעי. המבקשת טוענת עוד, כי היה על הערכאות הקודמות לבטל את פסק דין הפינוי, ולוא גם לפנים משורת הדין.
 
הכרעה
 
י.        לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. בבקשה לא נטען – ובדין לא נטען – כי היא מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים, ועיון בה מלמד כי היא תחומה – במובהק – לנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. ככזו, אין היא באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. אכן, המבקשת עצמה טוענת כי "בבוא בית המשפט ליישם הנורמה החלה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון לפניהם, ועל פי עובדות היסוד שנקבעו בפסק דין השלום, טעו הם בהסקת המסקנה המתבקשת, שהיא קבלת תביעת המבקשת, וביטולו של פסק הדין הראשון" (סעיף 46 לבקשה). אלא, שכידוע, שאלת יישומה של הלכה במקרה קונקרטי אין בה כשלעצמה כדי להצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 8276/12 חברת רוון ביזנס נ' קולנשר (2012); רע"א 6563/13 מזרחי מעקות אלומיניום בע"מ נ' בירגנצוויג (2013)). ואם ברגיל משוכת בקשת רשות הערעור בגלגול שלישי גבוהה היא, על אחת כמה וכמה בנסיבותינו כאן: בפסק דין הפינוי, שניתן בשנת 2005, לפני כתשע שנים, קבע בית המשפט עובדתית כי למבקשת היתה דירת מגורים אחרת בזמנים הרלבנטיים לתביעה, ולפיכך אין המבקשת חוסה תחת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. קביעה זו אושרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בגלגולה הראשון של הפרשה (ע"א 1399/05), שבקשת רשות ערעור שהוגשה עליו (רע"א 5883/06) – נדחתה. גם שני בתי המשפט הקודמים, בגלגולה הנוכחי של הפרשה, נדרשו לקביעה עובדתית זו, ודחו את טענותיה של המבקשת בהקשר זה. מכאן, שהבקשה הנוכחית היא גלגולה השישי (!) במספר של הפרשה, ככל שהדברים אמורים בדירת המגורים הנוספת.
 
יא.      המבקשת טוענת, כי הקביעה לעניין הדירה הנוספת לא היתה חיונית לפסק הדין בתביעת הפינוי. חוששני, בכל הכבוד, כי קיים קושי רב להלום טענה זו. במסגרת תביעת הפינוי התעוררה השאלה, מי היה הדייר המוגן המקורי בנכס. המבקשת טענה, כי אמהּ היתה הדיירת המקורית, וכי לאחר פטירתה של האם הפכה היא לדיירת מוגנת. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, שכותרתו "דייר של דירה שנפטר", קובע – בסעיף קטן (ב) – כי "באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". אם כן, לצורך ההכרעה בזכות הדיירות המוגנת הנטענת של המבקשת היה על בית המשפט, שדן בתביעת הפינוי, לקבוע האם היתה לה דירה אחרת למגוריה בזמן פטירתה של אמהּ. כך אכן נעשה, ונקבע עובדתית – הן בבית משפט השלום, הן בבית המשפט המחוזי – כי המבקשת החזיקה בשכירות דירה נוספת בכרמיאל. חוששני, כי בגדר הבקשה הנוכחית אין ניתן להשיג על קביעות עובדתיות אלה. בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי לא נועדה להביא לבחינה ערעורית נוספת קביעות שבעובדה. 
 
יב.       אדרש, במבט החורג מענייננו והצופה פני מקרים אחרים, לתיבות "דירה אחרת למגוריהם" שבסיפת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. בע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 99 נאמר – מפי השופט (כתארו אז) שמגר – כי "המדובר איננו בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע" (עמ' 105), וכי "גם הדירה של הקרוב שהלך לעולמו שימשה למגוריו של מי שטוען לזכות בה ואין צורך להוכיח כי לדירה האחרת יש מעמד בכיר יותר או מועדף בעיני בן המשפחה או בעיני צד שלישי. יכול ששתי הדירות תהיינה מבחינה זאת במעמד שווה או כי הדירה של הדייר המנוח אף תהיה מועדפת בעיני הקרוב המבקש עתה להפוך לדייר לפי חוק. הקושיה היא אם יש דירה אחרת ותו לאו, היינו אם יש לבן-המשפחה חלופה למגורים בין מועדפת או לאו. אם יש לו קורת גג חלופית קבועה - להבדיל ממעון ארעי - אינו יכול להיכנס בנעלי הדייר המנוח, לדרוש לעצמו זכויות מכוח הדייר שנפטר ולכפות עצמו על בעלי הבית כדייר מוגן מכוח החוק. חוקי הגנת הדייר באו לסייע בידי חסרי מקום מגורים ולא בידי אלה הרשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים הדירה האחת שלרשותם על רעותה" (עמ' 106-105). לא אחת הזדמן לי לעמוד על כך שמוסד הדיירות המוגנת הוא בן זמנים עברו, ושהתכלית שביסודו חלפה מן העולם; זאת, בד בבד עם עליית קרנה של הזכות לקניין (ראו, למשל, רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (2004); רע"א 9064/11 קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (2013)). נוכח זאת סבורני, כי מדיניות משפטית ראויה מחייבת את בתי המשפט לבחון בשימת לב מיוחדת טענות הנוגעות להימצאותה (או אי-הימצאותה) של דירת מגורים אחרת (השוו רע"א 4015/08 כהן נ' מזרחי (2008)). הדברים, כך נראה, מקבלים משנה תוקף כשעסקינן בדיירות מוגנת בדיור ציבורי, שמשאביו מוגבלים. עם זאת ברי, כי אין באמור כדי לגרוע מהחובה לקיים בדיקה עובדתית, כל מקרה לעובדותיו ולנסיבותיו. בענייננו, כאמור, הקביעות העובדתיות בעניין הדירה הנוספת עומדות למבקשת לרועץ, ולא נסתרו לאמיתן.
 
יג.       המבקשת טוענת עוד, כי יש להיעתר לבקשתה לביטול פינויה לפנים משורת הדין. ברע"א 4458/06 משה הר בע"מ נ' בסול (2006) נדרשתי למושג זה; הנה מן הנאמר שם (פסקה ג(5)):
 
"המונח 'לפנים משורת הדין' מקורו במשפט העברי; ראו בבלי בבא מציעא ל', ע"ב; בבא קמא צ"ט ל"ב ועוד. השופט ד"ר משה זילברג – כך דרכו של תלמוד, תוחם את הפעולה לפנים משורת הדין במקרים שבהם מוותר אדם על חריג הפוטרו מחיוב ונותר בעיקר שלפיו התחייב (עמ' 132). במובן הרחב יותר, הכוונה היא למעשים הנעשים, מטעמי חסידות כאלה ואחרים, "חוץ מן הדין" (שם, עמ' 147). לימים נתפתחה במקרים מסוימים הנורמה שראשיתה סנקציה מוסרית-דתית לכלל חיוב משפטי מלא (ראו מ' אלון, המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו 180-176). בית משפט זה נדרש לא אחת לשיקולים של לפנים משורת הדין, גם בזיקה למשפט העברי, ובמקרים רבים היה זה מפי השופט (ולימים המשנה לנשיא) אלון (ראו בין השאר, ע"א 350/77 כיתן נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 811-809; בג"צ 702/81 מינצר נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לו(2) 1, 18 שם נאמר 'ואל יחשוש החושש שמא יש בה בריכוכה של מידת הדין במקרים מיוחדים הראויים לכך, משום פגיעה ביציבותה של הנורמה המשפטית, במידתה ובשיעורה. שהרי בעולמו של המשפט העברי הפעלת שיקול הדעת על-ידי הליכה לפנים משורת הדין אף היא הכרעה שיפוטית היא, וכמה וכמה כללים וסייגים נאמרו בה, ואין הדיין חופשי להפעיל שיקול דעתו אלא על-פיהם ובמסגרתם' (עמ' 18); כן ראו ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לז(2) 337, 352. עוד ראו ע"א 410/88 רותם נ' כוכב, פ"ד מג(4) 761 (השופט מלץ); בש"א 5914/95 יין נ' פנחס (טרם פורסם) (השופט טל). איני נכנס כאן לשאלות נכבדות, שאינן נוגעות לתיק שלפנינו, הקשורות בהתנהלותה של רשות ציבורית והאם זכאית היא לפעול לפנים משורת הדין. אוסיף ואומר, כי בעיני ראויה להליכים שיפוטיים המגמה של רוח שלום העולה מן הביטוי 'לפנים משורת הדין', שהריהי מרככת נוקשויות ומיישרת הדורים, ודומה היא למגמת הפשרה, כחלק מאתוס שיפוטי ראוי ... ועם זאת, על בית המשפט כמובן להזהיר עצמו תדיר שמא מתוך הליכה יתרה במידה של לפנים משורת הדין או הרחמים יהא ניזוק צד אחר, שהרי אין המדובר על פי רוב במצב שבו זה נהנה וזה אינו חסר".
 
אכן, כשעסקינן ברשויות ציבוריות, פשיטא כי אינטרס הציבור צריך שיבוא בין כלל השיקולים, בוודאי כשעסקינן במשאב שאינו מצוי בשפע; ראו עוד רון ש' קליינמן "כפיית נורמות של 'לפנים משורת הדין' על גופים ציבוריים" ספר שמגר – חלק א' (2003) 469 (הנזכר בפסק דינו של בית משפט השלום).
 
יד.       בנדון דידן, כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום (עמ' 14), המשיבה הסכימה לדחות את פינויה של המבקשת עד לסיום ההליך שם. בית משפט השלום הורה, כי עיכוב ביצוע הפינוי יימשך שנתיים נוספות, מיום פסק דינו, קרי, עד 13.3.15 – כמעט עשור ממועד נתינתו של פסק הדין הפינוי. זאת, על מנת למצוא הסדר מגורים למבקשת. נראה, אם כן, כי הן המשיבה הן בתי המשפט צעדו כברת דרך מסוימת לקראת המבקשת, וחוששני כי קיים קושי להיעתר למשאלתה לפסוע מעבר לכך, עדי ביטולו של פסק הפינוי. עם זאת, מצטרף אני לקריאתם של בתי המשפט הקודמים למציאת פתרון מגורים למבקשת, וחזקה על המשיבה כי תבחן את הדברים בכובד הראש המתחייב, בלא שאטע מסמרות. 
 
כללם של דברים
 
טו.      אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור.    
 
           ניתנה היום, ‏כ"ט באדר ב התשע"ד (‏31.3.2014).
 
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב