Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 7770/14 יוסף ספיר נגד עירית תל אביב
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  7770/14
 
 
לפני:   כבוד השופט נ' סולברג
 
 
המבקש: יוסף ספיר
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. עיריית תל אביב-יפו
  2. משטרת ישראל – מחוז תל אביב
 
המשיב הפורמלי: עו"ד משה קמר
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 21350-02-14 מיום 4.11.2014 שניתנה על- ידי השופטת א' כהן
 
                                          
בשם המבקש: עו"ד שקר נסים
 
 
החלטה
 
 
1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן) בה"פ 21350-04-14 מיום 4.11.2014, במסגרתה דחה בית המשפט בקשה לעיכוב פינוי המבקש מן המקרקעין הידועים כגוש 7015 חלקה 1, והמצויים ברח' נחום גולדמן בתל-אביב יפו, בקרבת מתחם הטיילת (להלן: "המקרקעין").
 
2.        עיון במסמכים שצורפו לבקשה ובתיק בית המשפט מעלה את התמונה הבאה: המבקש, יליד 1949, פלש למקרקעין לפני כ-30 שנה, בנה שם את ביתו ופתח מסעדה במקום. במרוצת השנים לא שילם המבקש תשלום כלשהו עבור השימוש לבעלי המקרקעין, רשות הפיתוח.
 
3.        בשנת 1989 מסרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה בתל אביב-יפו מתוקף סמכותה לפי סעיפים 189-190 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, הודעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, לפיה המקרקעין דרושים למשיבה 1 (להלן: "העירייה") לצרכי ציבור, כי על כל אדם המחזיק במקרקעין למסרם לידי העירייה וכי זו מוכנה לפתוח במשא ומתן לרכישתם ולחלופין למתן פיצוי בשל פינויים. ההודעה פורסמה ברשומות.
 
4.        בשנת 2011 הגישה העירייה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו המרצת פתיחה (ה"פ 10577-09-11) בגדרה נתבקש צו מסירת חזקה ופינוי המבקש מהמקרקעין בהתאם להודעה האמורה, בטענה שהשטח נצרך לשם פיתוח מתחם הטיילת מכוח תכנית מתאר יפו מס' 479. המבקש שכר את שירותיו של המשיב הפורמלי לשם יצוגו בהליכים מול העירייה. לאחר דין ודברים בין הצדדים, בהם הוברר, בין היתר, כי אין למבקש זכות רשומה במקרקעין, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישולמו לו דמי פינוי בסכום שבין 1,350,000 – 1,650,000 ₪, כפי שיקבע בית המשפט, בתמורה לפינויו מהמקרקעין ומסירת החזקה לעירייה. עוד הוסכם כי במידה ולא יפנה המבקש את המקרקעין עד ליום 14.4.2013, תהא העירייה רשאית לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לפינויו, והוא מצדו מוותר על זכותו לטעון כל טענה נגד הליכים אלו, לבד מחובת העירייה לשלם את דמי הפינוי כפי שנקבעו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' טובי) נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין ביום 5.11.2012, ולמחרת היום העמיד את שיעור דמי הפינוי על סך של 1,600,000 ₪.
 
5.        על אף שסכום הכסף נפסק על הצד הגבוה במסגרת המתחם שעליו הוסכם בין הצדדים, ביקש המבקש בכל מאודו לתקן את הסכום. בקשתו לקבוע מועד לשמיעת טענותיו ביחס לסכום הפיצוי שנקבע (כשהיה עדיין מיוצג על-ידי המשיב הפורמלי), נדחתה בהחלטה מיום 30.1.2013. מאוחר יותר הגיש המבקש בעצמו בקשות נוספות לביטול הסכם הפשרה, בטענה כי לא היה מודע לקיזוז בסך של כ-600,000 ₪ בגין חוב ארנונה ושכר הטרחה שישולם למשיב הפורמלי, וכי לאחר קיזוז זה ובשל חובותיו בשוק האפור וקטיעת מקור פרנסתו, לא הצליח לרכוש דירת מגורים חלף המקרקעין שאותם פינה. בקשות אלו נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, בנימוק כי הוא נעדר סמכות לשנות את פסק הדין שניתן בהסכמה (החלטות מיום 14.2.2013 ומיום 19.4.2013). על פסק הדין האמור לא הוגש ערעור והוא הפך חלוט. המבקש פונה מהמקרקעין בחודש אפריל 2013 ודמי הפיצוי שולמו לו, בהתאם לאמור בפסק הדין.
 
6.        לטענת המבקש, בחודש מרץ 2014 חזר ופלש למקרקעין בלית ברירה ובהעדר דירת מגורים חלופית. ביום 10.4.2014 הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לביטול הסכם הפשרה (ת"א 21350-04-14). במקביל הגישה העירייה תלונה למשטרת ישראל בטענה כי המבקש הוא פולש טרי במקרקעין ובבקשה לפנותו מכוח סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. בקשת המבקש לסעד זמני למניעת הפינוי נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' גינת) בהחלטה מיום 15.7.2014, ובה נקבע כי ההליך הקודם הסתיים בפשרה כשהמבקש היה מיוצג, וכי העובדות הנוגעות לבקשה ידועות למבקש מזה זמן רב.
 
7.        ביום 27.10.2014 הגישה העירייה בקשה למתן החלטה בתיק, בטענה כי פינוי המבקש מתעכב עקב המתנת המשטרה להחלטת בית המשפט. ביום 4.11.2014 ניתנה החלטת בית המשפט, היא ההחלטה מושא הבקשה דנן. בהחלטתו תאר בית המשפט את השתלשלות העניינים בפרשה, ובהמשך קבע כדלהלן:
 
"בתיק זה לא ניתנה החלטה בדבר סעד זמני או ארעי למרות שהתובע ביקש לבטל את פינויו מ"פלישתו החדשה" של התובע למקום (ראה החלטה מיום 15.7.14 ולפיה נדחתה הבקשה). ממילא אין הצדקה בשל התובענה דנן להורות על ביטול הליך פינוי בגין פלישה שנעשתה לאחר שכבר בוצע פסק הדין שמבוקש לבטלו (סעד הפינוי לא התבקש בבית משפט זה ואם סבור התובע כי אין לפנותו בגין הפלישה הטריה/החדשה, עליו לנקוט בהליך מתאים המיועד לכך ולא במסגרת תיק זה). לו היה מפקיד התובע את הסכום שקיבל מעיריית תל אביב בעקבות פסק הדין, אותו הוא מבקש לבטל, ניתן היה אולי לשקול בקשותיו בנוגע לפינוי, אך לא יעלה על הדעת שיותיר את הכסף אצלו – מחד, ויבקש להישאר בנכס – מאידך. לפיכך ומשלא התקבלה הבקשה למתן סעד זמני בתיק, אין צורך לקבל החלטה נוספת בעניין מבית המשפט".
 
           בהסכמת העירייה עוכב פינוי המבקש למשך זמן קצר על מנת לאפשר לו הגשת בקשה זו.
 
8.        בבקשתו טוען המבקש כי על בית המשפט המחוזי לא היה להפנותו להגשת הליך אחר, שכן בקשתו לעיכוב הפינוי הוגשה כבקשה לסעד זמני במסגרת התיק שבו הגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה, ולא במסגרת התיק שבו ניתן פסק הדין. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר שלל על הסף את שקילת בקשתו בנימוק שלא הפקיד את דמי הפינוי שקיבל מכוח הסכם הפשרה, חלף בדיקה האם בקשתו עומדת בכללים שנקבעו באשר למתן סעד זמני בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. המבקש מודה כי ידרש אמנם להשיב בבוא העת את דמי הפינוי, אך זאת לא כתנאי לשקילת בקשתו, ומכל מקום גם יהיה לו צורך בתקופה סבירה לארגן את הכספים תוך התחשבות בגילו, במצבו הבריאותי והכלכלי, ובעובדה כי חלק מדמי הפינוי נמצא ממילא בידי העירייה ואצל המשיב הפורמלי.
9.        לטענת המבקש, עומדות לרשותו ראיות טובות המקימות עילה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שניתן בגינו. כך למשל הוא מזכיר כתבה שפורסמה בעיתונות בה התראיין המשיב הפורמלי ולכאורה מסר כי העירייה ביקשה להגיע להסכם פשרה מחשש שבית המשפט יבטל את ההפקעה. דברים אלו, טוען המבקש, סותרים את המסרים שקיבל מהמשיב הפורמלי כאשר יצג אותו במשא ומתן מול העירייה, לפיהם עומדת העירייה על מימוש ההפקעה באופן מיידי, וכי קיים סיכון ממשי לפיו יפונה מהמקרקעין ללא דמי פינוי. המבקש אף חוזר על טענותיו כי לא ידע ולא הבין כי מסכום הכסף שייפסק ינוכו מאות אלפי שקלים בגין חובות ארנונה וחוב שכר טרחה – קיזוז שמשמעותו שלא יוותר בידו ממון מספיק לרכישת דיור חלוף. כמו כן מפנה המבקש לכך שהעירייה "התנכלה" אליו והפעילה עליו לחצים רבים לפינוי המקרקעין, בדמות סירוב למתן רישיון עסק, מתן דו"חות רבים וגביית מסים, במקביל לניהול הליכי הוצאה לפועל.
 
10.      לחלופין טוען המבקש כי אף אם קלושים סיכויי בקשתו להתקבל, הרי שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו באופן המאזן זאת. לטענת המבקש, אין לו כל מקום אחר להתגורר בו, והוא איבד את מקור פרנסתו עם מסירת הנכס. לפיכך יגרם לו נזק בלתי הפיך אם יפונה בטרם הכרעה בבקשתו. מנגד, העירייה עצמה השתהתה רבות בפינוי המקרקעין, כ-22 שנה לאחר פרסום הודעת הפינוי ברשומות. כמו כן, גם פינויים של דיירים סמוכים אחרים איננו מתבצע, ולפיכך אין כל דחיפות בפינויו של המבקש דווקא. המבקש מדגיש כי הגיש את בקשתו בתום לב, וכי הפנה את בית המשפט למצוקתו עוד במסגרת התיק המקורי, מיד כשעמד על חומרת הדברים ולפני שקיבל את דמי הפינוי. המבקש מסביר כיצד ניסה להשקיע את הכסף ברכישת דירה, ואולם מאחר והיה זקוק לכספים נוספים הסתבך כלכלית עם הלוואות בשוק האפור ומכר את הדירה שרכש, וכיום לא נותרו בידיו כספים כלשהם. לאור האמור, הוא מבקש כי תינתן לו רשות לערער על החלטת בית המשפט וכי אורה על עיכוב ביצוע הפינוי עד אשר תוכרע תביעתו לביטול הסכם הפשרה.
 
11.      דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי צורך בהגשת תגובה.
 
12.      ראשית יש להזכיר, כי בקשתו של המבקש לסעד זמני ומניעת הפינוי נדחתה עוד ביום 15.7.2014, כי על החלטה זו לא הוגשה כל בקשה למתן רשות ערעור, ואין עוד מקום להידרש לכך. בקשת רשות הערעור שהוגשה כעת מבקשת להיתלות בהחלטה מאוחרת יותר שניתנה לבקשת העירייה למתן החלטה בתיק כולו, ולא באשר לסעד זמני של מניעת הפינוי. בית המשפט עצמו הדגיש בהחלטתו כמצוטט לעיל כי איננו נדרש למתן החלטה נוספת בעניין הפינוי, והדברים ברורים.
 
13.      שנית, ענייננו איננו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שהוגש עליו ערעור, אלא כפי שהטעים בית משפט קמא, ב"פלישה חדשה וטרייה" אשר נעשתה על דעתו של המבקש עצמו ובאופן חד-צדדי, לאחר שפסק הדין הקודם שהתקבל בהסכמתו בוצע, ולאחר שקיבל את מלוא דמי הפינוי. לפיכך, מבלי לטעת מסמרות, דומה כי סיכויי הבקשה להתקבל אינם על הצד הגבוה. המבקש טוען לכשל בייצוגו על-ידי המשיב הפורמלי ולעשיית יד אחת נגדו בצוותא עם העירייה, וזאת בהתבסס על כתבה בעיתונות. יש לזכור כי המבקש עצמו פלש מלכתחילה למקרקעין והחזיק בהם במשך עשרות שנים ללא כל תשלום. על אף זאת, הוא קיבל פיצוי כספי משמעותי בגין פינויו מהמתחם, לאחר שניתנה לכך הסכמתו המפורשת. הטענות בדבר הקיזוז אליו לכאורה לא היה מודע נראות תמוהות, מקום בו מדובר בקיזוז שנעשה כנגד חובות ברי-גביה אשר היו ידועים וברורים למבקש, בגין שירותי העירייה ושירותי ייצוג משפטי אותם קיבל וצרך בפועל.
 
14.      לא זו אף זו, גם לאחר שקיבל את סכום הפיצוי שעליו הסכים, חזר המבקש ופלש בשנית למקרקעין, תוך שהוא טוען כי לא נשאר בידו דבר מסכום הכסף שקיבל. כעת הוא מבקש למנוע את פינויו ו"לפתוח מחדש" את ההסכם, כאילו לא ארע דבר. קשה לקבל התנהגות כזו של בעל דין כנקיית כפיים – תנאי נדרש שעה שמתבקש סעד זמני שהוא סעד מן היושר (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 914-915 והאסמכתאות שם (מהדורה אחת עשרה, 2013) (להלן: "גורן")).
 
15.      אשר למאזן הנוחות, אמנם כפי שציין המבקש קיימת נטייה בפסיקה לעכב ביצועם של פסקי דין שעניינם פינוי דירת מגורים, שכן מדובר בצעד קשה שעלול ליצור מצב בלתי הפיך (ע"א 254/07 לפיד נ' סמואל, פסקה 8 (16.11.2011); גורן, 1160-1161). עם זאת, לא בכל מצב עולה הדבר כדי טעם מיוחד המצדיק את עיכוב הביצוע, ומקום בו ימצא כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים המה, תידחה הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי (ע"א 2526/10 זילברמן נ' המנהל המיוחד, פסקה 22 (12.4.2010) והאסמכתאות שם; ע"א 6139/11 עזרן נ' בנק הפועלים, פסקה ט (1.9.2011)). בענייננו יש לזכור כי המבקש כבר פונה מהמקרקעין במסגרת ביצוע פסק הדין ולא שהה בהם במשך קרוב לשנה. המבקש הוא זה שלמעשה יצר את המצב שבו מתבקש פינויו בשנית, כאשר החליט לפלוש אליהם מחדש. המבקש אף לא הפקיד את הכספים שקיבל כדמי פינוי, ופרט לטענה שנטענה בעלמא בתצהירו לפיה לא נשארו בידיו כספים כלשהם וכי אין לו מקום מגורים חלופי, לא גיבה את תצהירו במסמכים או אסמכתאות כלשהן. מצב דברים זה מעמיד את הפגיעה במבקש באור אחר, באופן המפחית ממשקלה, על אחת כמה וכמה כאשר בוחנים אותו ביחס לסיכויי הבקשה.
 
16.      לאור האמור לעיל, סבורני שאין מנוס מדחיית הבקשה. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.
 
 
           ניתנה היום, ‏י' בכסלו התשע"ה (‏2.12.2014).
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב