Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 7361/14 פלונית נגד פלוני
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  7361/14
 
 
לפני:   כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המבקשת: פלונית
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב: פלוני
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 10150-02-14 שניתן ביום 29.9.2014 על ידי כב' השופטים י' גריל; י' וילנר וב' טאובר
 
                                          
בשם המבקשת:
בשם המשיב:
עו"ד עמוס גבעון
עו"ד דלית סוקול
 
 
 
החלטה
 
 
 
1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 29.9.2014 של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 10150-02-14, שניתן על-ידי כב' השופט הבכיר י' גריל וכב' השופטות י' וילנר ו-ב' טאובר. בגדר פסק הדין נדחו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו מיום 31.12.2013 של בית משפט השלום בחיפה בת"א 2800-10-09, שניתן על-ידי כב' השופטת ח' לפין הראל.
 
רקע
 
2.        המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה נגד המשיב, פסיכיאטר אשר טיפל בה במשך תשע שנים, בטענה כי הוא התרשל בטיפול בה. טענותיה התמקדו בכך שבמשך זמן רב המשיב לא התאים את התרופה והמינונים המתאימים למצבה הרפואי, ומשכך נגרמו לה נזקים שונים. בית משפט השלום קיבל באופן חלקי את תביעת המבקשת. נקבע, כי המשיב חב בחובת זהירות כלפיה, וכי הוא התרשל בטיפול בה. בהקשר ליסוד ההתרשלות הודגש, כי המשיב לא ניהל רישום או תיעוד ובכך יצר נזק ראייתי בעקבותיו לא ניתן לקבוע אם מערך הטיפול על-ידו היה רשלני, ואם הוא עמד בחובות הגילוי ומתן זכות הבחירה למבקשת. בנסיבות אלו, נטל ההוכחה עבר לכתפי המשיב לסתור את טענות המבקשת, אך הוא לא עמד בו. כן הובהר, כי התנהלות המשיב היוותה הפרה של חובות חקוקות, בין היתר לפי סעיפים 18-17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, המטילים חובות תיעוד ורישום על המטפל. אשר לשאלת הנזק, קבע בית משפט השלום, כי המבקשת לא הוכיחה כי הטיפול הרשלני גרם למצבה הרפואי הנוכחי (מדובר בנכות בשיעור 20 אחוזים, נתון לגביו לא הייתה מחלוקת), ובנוסף לא הוכיחה את הסכומים שנתבעו על-ידיה. עוד נקבע, כי אין לפצות את המבקשת בגין הוצאות הטיפול ששילמה לאורך השנים, חרף הקביעה שהטיפול היה רשלני, מאחר ולמבקשת עצמה לא  נגרם נזק "היות ומי ששילם עבור הטיפולים והתרופות היו הוריה". על כן נפסק, כי ראש הנזק היחיד בגינו תפוצה המבקשת הוא "עוגמת נפש, אשר כוללת בתוכה גם פיצוי בגין הפסד הנאה מהחיים ופגיעה באוטונומיה", זאת מתוך הכרה בנזק הנפשי שנגרם לה עקב תחושתה כי "אבדו לה 9 שנים" במהלכן היא קיבלה טיפול רשלני. על-כן נפסק, כי המשיב יפצה את המבקשת בסך של 350,000 ש"ח, בצד סכום נוסף של 55,000 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין.
 
3.        על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי ערעור וערעור שכנגד. בערעור  המבקשת נטען, כי סכום הפיצוי שנפסק לזכותה מקפח ואינו מגלם פיצוי עבור ראשי נזק נוספים שראוי היה להתחשב בהם. בערעור שכנגד טען המשיב, כי כלל לא היה מקום לחייבו בפיצוי ובוודאי לא בסכום שנפסק. אשר לערעור המבקשת קבע בית המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, בפרט כאשר המבקשת לא הוכיחה את הסכומים שנתבעו בגין ראשי הנזק להם היא טוענת. מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי: "הסכום הכולל שנפסק ל[מבקשת] בסכום של 350,000 ש"ח, נראה לנו הוגן וסביר בנסיבות הענין ויש בו משום מתן מענה למכלול נזקיה של [המבקשת]". ערעורו הנגדי של המשיב נדחה אף הוא, לאחר שהלה החליט לחזור בו מערעורו במהלך הדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי ובהמלצתו.
 
4.        כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור דנא, בטענה כי תוצאתו מקפחת אותה באופן קיצוני. המבקשת שבה על טענותיה כי היא זכאית לפיצויים לא רק עבור ראש הנזק בגינו פוצתה על-פי פסק דינו של בית משפט השלום, אלא גם בגין ראשי נזק נוספים, כגון עלות התרופות והטיפולים לאורך תשע שנות הטיפול בה, אבדן כושר השתכרות ועוד. בהקשר להחזרים עבור הוצאות הטיפול מדגישה המבקשת, כי נפלה טעות בקביעת בית משפט השלום לפיה העובדה כי הוריה מימנו את הוצאות הטיפול חוסמת בפניה את האפשרות לתבוע פיצוי בגין אותן הוצאות. זאת, משום שההוריה הם במעמד של "מיטיבים" באופן שבו המבקשת זכאית להחזר מלא של הוצאות הטיפולים שמומנו על-ידם בלי קשר לעילת התביעה שלהם.
 
5.        בהחלטה מיום 10.12.2014 התבקש המשיב להשיב לבקשה. בתשובתו טען, כי הבקשה דנא אינה מגלה עילה לדיון "בגלגול שלישי", שכן כל עניינה הוא בסכום הפיצוי שנפסק בנסיבות המקרה הקונקרטי, סוגיה שאינה חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך. אף לגופו של עניין טען המשיב כי אין ממש בבקשה. אשר לטענות בדבר הפסד השתכרות בעבר ופגיעה בכושר השתכרות בעתיד, הדגיש המשיב כי המבקשת כלל לא הוכיחה את הנזקים הנטענים. אשר לנזקים שנתבעו בגין הוצאות הטיפולים והתרופות, שב המשיב על כך שהוריה של המבקשת הם ששילמו למשיב עבור הטיפול הפסיכיאטרי ולא היא. המשיב אינו חולק כי המבקשת טופלה על-ידו, אך חוזר וטוען כי היא-עצמה לא שילמה על הטיפול – כפי שיפורט להלן. לבסוף גורס המשיב כי על-כל-פנים, בית המשפט המחוזי קבע כי סכום הפיצוי הכולל שנפסק נותן מענה למכלול הנזקים שנגרמו למבקשת, ולפיכך אין עילה להתערב בו.
 
דיון והכרעה
 
6.        לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה, החלטתי כי אין מקום ליתן למבקשת רשות לערער. ביסוד החלטה זו עומד, בראש ובראשונה, הכלל שלפיו לא תינתן רשות לערער "בגלגול שלישי" כאשר הבקשה אינה מעלה שאלה שיש לה היבט כללי המשתרע אל מעבר לעניינם של בעלי הדין עצמם. במקרה דנא, גם אם נפלה טעות מסוימת בפסיקת בית משפט השלום, שסברתי כי ראוי להתייחס אליה כפי שיפורט להלן, אין בנתון זה, כשלעצמו, משום הצדקה למתן רשות ערעור, שכן מדובר בטעות ביישום ההלכה הפסוקה, ואין ההליך דנא נועד לתיקון טעויות מסוג זה: " ... טעות כשלעצמה אינה מקימה עילה לרשות ערעור ב"'גלגול שלישי'" (רע"א 7706/13 מעונות שטנד בע"מ נ' ויטס, פס' 6 (4.12.2013), וההפניה שם). יפים לעניין זה דברי הנשיא י' זוסמן:
 
" ... אין צריך לומר שבדוני בבקשת רשות ערעור, שאלה זו, היינו קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבית משפט זה, היא המבחן היחיד, ואין אני עוסק בשאלה אם צדק בית המשפט המחוזי אם לאו. ואם תאמר כי בית המשפט המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם, ואף בית משפט זה טעה. לאמור, ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק" (המ' 648/78 – כמצוטט ברע"א 97/87 ענתבי נ' בקר, פ"ד מא(2) 697, 700 (1987)).
 
           יתרה מכך, ככלל, השגות לגבי סכום הפיצוי שנפסק בערכאות הקודמות אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 2803/14 אליאס נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 (28.9.2014); רע"א 4051/08 דויטש נ' עיריית פתח תקווה, פסקה י' (8.7.2008)). ועוד – במקרה דנא בחן בית המשפט המחוזי את סכום הפיצוי הכולל והגיע למסקנה כי יש בו כדי להוות פיצוי הולם למכלול נזקי המבקשת. לכל זאת מצטרפת הקביעה לפיה המבקשת לא הוכיחה את סכומי הנזק שנתבעו על-ידה. התוצאה היא שאין מקום ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
 
7.        כאמור, ראיתי לנכון להתייחס, מעבר לדרוש ורק כדי להעמיד הלכה על מכונה, לקביעת בית משפט השלום הקונקרטית בעניין פסיקת הפיצוי בראש הנזק של החזר עלות הטיפולים והתרופות בה נשאו הוריה של המבקשת.
 
           כפי שפורט, עמדת המשיב לגבי ראש נזק זה היא כי המבקשת אינה רשאית לתבוע פיצוי בגין הוצאות הטיפולים והתרופות, מאחר שהוריה הם ששילמו עבורן. בתגובתו לבקשה ציין המשיב כי: "[המבקשת] לא נשאה בעלות הטיפול הפסיכיאטרי והתרופות, ולא נגרם לה חסרון כיס של שקל אחד בגין עלויות אלה. ההורים לא הצטרפו לתביעה כמיטיבים, לא התייצבו כעדים מטעם ה[מבקשת], ולא טענו בשום דרך, כי הם עומדים על קבלת השבה, ו/או פיצוי בגין עלות הטיפול הפסיכיאטרי והתרופות, ו/או כי הם ממחים את זכות תביעתם ל[מבקשת]". עמדת המשיב אומצה על-ידי בית משפט השלום (פסקה 442 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון להתייחס לטיעון בסוגיה דנן, בקבעו כי נפסק פיצוי הולם למכלול נזקי המבקשת.
 
8.        מדובר ביחסי מזיק-ניזוק-מיטיב, והשאלה היא, האם העובדה כי הניזוקה (המבקשת) זכתה להטבה ממיטיב (הוריה), משפיעה על היקף הפיצוי אותו היא תוכל לתבוע מהמזיק (המשיב) – כך שמסכום הפיצוי יופחת שווי ההטבה. על שאלה זו, בניגוד לקביעת בית משפט השלום, השיבה הפסיקה בשלילה, בקבעה מפורשות כי כאשר מיטיב מעניק לניזוק טובת הנאה, שלא על יסוד חובה שבדין, אין בכך כדי להקנות למזיק זכות להפחית מהנזק שנגרם על-ידו את שווי ההטבה. כך ציין השופט א' ברק, בע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס פ"ד לד(3) 551, 554-553 (1980):
 
"בכל הנוגע לטובות הנאה שניזוק קיבל מצד שלישי, הפועל ללא כל חובה חוקית, אלא מתוך מניע מוסרי, מקובל על הכל כי טובת הנאה זו אינה מפחיתה את סכום הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק לולא ההטבה       ( ... ). טעמו העיקרי של הלכה זו הוא כי המיטיב ביקש להיטיב עם הניזוק ולא עם המזיק. עומד על כך השופט ריד (Lord reid) בפרשת Parry v. Cleaver (1970) A.C. 1, 14; (1969) 1 All E.R. 555; (1969) 2 W.L.R. 821; 113 Sol. Jo. 147 (H.L.) באומרו:'It would be revolting to the ordinary man's sense of justice, and therefore contrary policy, that the sufferer should have his damages reduced so that he would gain nothing from the benevolence of his friends or relations or of the public at large, and that the only gainer would be the 'wrongdoer. ואם תישאל השאלה, אם אין בפיתרון זה כדי להיטיב את מצבו של הניזוק לאחר התאונה לעומת מצבו לפניה, הרי התשובה לכך היא כי יש להניח כי הניזוק יבקש להשיב את ההטבה לנותנה מתוך רגש של חובה מוסרית לעשות כן, ובמקרים מתאימים רשאי אף בית-המשפט להורות כי המוטב-הניזוק יעשה כן [...]". 
 
 
           ברוח זו, נזדמן לי לציין לאחרונה ברע"א 3388/14 קרמיטל אי.אל בע"מ נ' וילאר נכסים (1985) בע"מ, פס' 6 (14.8.2014), (להלן: עניין קרמיטל), כי:


"השאלה, מתי הטבה שניתנה לניזוק על-ידי צד שלישי מביאה לכך שהמזיק רשאי להפחית מהפיצוי אותו הוא חייב לניזוק את סכום ההטבה, אינה שאלה קלה וניתנו לה תשובות שונות בהתחשב, בין היתר, בהסדר החקיקתי הקיים בתחום הספציפי בו עסקינן (אם קיים, כמו למשל בקשר להטבת נזקי גוף). במצב הדברים בו מדובר בהטבה שאינה ניתנת על יסוד חובה שבדין (לרבות מכוח חוזה), נראה כי הדבר אינו מקנה למזיק את הזכות שסכום ההטבה יופחת מהנזק שנגרם".
 
 
9.        הפסיקה קבעה, אפוא, כי עובדת ההטבה אינה משפיעה על היקף הפיצוי אותו יוכל הניזוק לתבוע מהמזיק. זאת, מן הטעם שהמיטיב ביקש להיטיב עם הניזוק ולא עם המזיק, ומפאת ההנחה כי הניזוק ממילא יבקש להחזיר למיטיב את שווי ההטבה מתוך רגש חובה מוסרי לעשות כן. ודוק, במקרים אלו לניזוק עצמו עומדת זכות לתבוע את שווי ההטבה מהמזיק ואין הכרח כי המיטיב יתבע את שווי ההטבה, או שיצטרף לתביעה וייטול חלק בהליך (כן ראו בפסק דיני בת"א (מחוזי-י-ם) 6474/04 חמוי נ' סרסור, פס' 39 (26.11.2008); לעיון מעמיק במכלול הסוגיות בנדון, ולאסמכתאות נוספות, ראו בספרו של דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף פרקים 149, 313-306 (2003), (להלן: קציר); בתוך כך יובהר, כי המקרים בהם ההטבה ניתנת מכוח חובה שבדין, נבדלים מענייננו, ובהקשר זה השוו: ע"א 7547/99 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ, פס' 50-39 (13.7.2011); קציר, שם; עניין קרמיטל, פס' 6).
 
10.      במאמר מוסגר יוער, כי על-פי אותו ההיגיון, נקבע בפסיקה פעמים רבות כי כאשר בן משפחה מעניק שירותים לניזוק (למשל, בדרך של טיפול וסיעוד) ומשקיע בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו. כך ציין השופט א' גרוניס בע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני, פס' 11 (4.8.2005):
 
"השאלה העולה לפנינו היא האם בעת קביעת הפיצויים בגין עזרת הזולת, יש להביא בחשבון את העזרה שתוענק לנפגע על ידי בני משפחתו. יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם נכה דוגמת המשיב יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולוּ בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, ברי כי אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה [...]. הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע 'מאמץ יוצא דופן וחריג' מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה".
 
           כן ראו: ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, פס' 12 (19.11.1997); ע"א 121/85 ליאור נ' פרי, פס' 9 (8.4.1998); ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762, 792-791 (1982); קציר, פרק 149, בו מצוין כי: "נראה שבתי המשפט נמנו וגמרו שאף עזרת בן משפחה, שהנפגע לא שילם עבורה, ראויה לפיצוי שייפסק לנפגע עצמו ... " (ההדגשה הוספה - צ.ז.). ואף שבענייננו אין מדובר במתן שירותים, מובן כי הלכה זו משתלבת עם האמור לעיל, ומשקפת את המדיניות המשפטית, לפיה אין לאפשר למזיק "להרוויח" מטובת ההנאה שניתנה על-ידי המיטיב לניזוק, זאת בדומה לענייננו.
 
11.      הנה כי כן, היות שבענייננו מדובר ביחסי מזיק-ניזוק-מיטיב, וההטבה ניתנה שלא מכוח חובה שבדין, אלא מתוך מניע מוסרי, עובדת ההטבה אינה משפיעה על היקף הפיצוי אותו יכולה המבקשת (הניזוקה) לתבוע מהמשיב (המזיק). כך היה על בית המשפט השלום לקבוע וכיוון שנקבע אחרת סברתי כי יש צורך להבהיר את הסוגיה.  
           על כל פנים, כאמור, דיון זה הוא בבחינת למעלה מן הצורך, שכן אף שנפלה טעות מסוימת בפסק דינו של בית משפט השלום, מדובר בטעות אשר בנסיבות ענייננו אין בה כשעצמה כדי לגלות עילה לקבל את הבקשה "בגלגול שלישי", מה גם שבית המשפט המחוזי בחן את סכום הפיצוי הכולל ומצאו ראוי.     
 
12.      סוף דבר, אין בידי לקבל את הבקשה ליתן רשות ערעור והיא נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין המשיב בסך 2,500 ש"ח.
 
           ניתנה היום, ‏ט"ו בטבת התשע"ה (‏6.1.2015).
 
 
 
    ש ו פ ט
 
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב