Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 7204/06 ישראלה ארליך נגד עו"ד יהושע ברטל
 

בבית המשפט העליון

רע"א 7204/06

לפני:

כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין

 

כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

כבוד השופט ח' מלצר

המבקשת:

ישראלה ארליך

 

נ ג ד

 

המשיב:

עו"ד יהושע ברטל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 01.08.2006 ב-ע"א -2969/04

 

בשם המבקשת:

עו"ד מלכית ברק

המשיב:

בעצמו

                                              פסק-דין

השופט ח' מלצר:

 

 

 

1. סעיף 16(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפלת"ד) קובע כי שכר הטרחה המקסימלי שרשאי עורך דין לגבות בעד טיפול בתביעות לפי אותו חוק, אשר במסגרתן התנהלו הליכים משפטיים, המותנה בתוצאות הטיפול –לא יעלה על שיעור של 13% מהסכום שנפסק לטובת הנפגע בתאונת הדרכים. האם"תקרה" זו חלה גם מקום בו נדרש עורך הדין לטפל בערעור שהוגש לאחר פסק הדין בתביעה המקורית? אם התשובה לשאלה זו היא בשלילה – מהו שיעור שכר הטרחה המירבי,או הראוי עבור הטיפול בהליך הערעור?

אלו הן הסוגיות העולות בפנינו במסגרת בקשת רשות ערעור זו.

בפתיח אדגיש כי ראיתי להציע לחברי כי נדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לגוף הדברים, לדעתי, דין הערעור להתקבל.

טרם שאכבד ואכנס לגוף המחלוקת – אביא מספר נתוני רקע הצריכים לענין.

העובדות הרלבנטיות

2. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה (ת.א. 4525/85) לפי חוק הפלת"ד כנגד "הסנה – חברה לביטוח בע"מ", שאת מקומה כנתבעת תפסה לאחר מכן "קרנית" – קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים(להלן – קרנית), וזאת בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים. בסופה של תביעה זו נפסקו לטובת המבקשת פיצויים בסך של 621,122 ש"ח, ובנוסף שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 13% מהסכום שנפסק, בצירוף מע"מ. לפי החלטת בית המשפט המחוזי עוכב תשלום מחצית סכום הפיצויים, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור, שהגישה קרנית לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובערעור-שכנגד שהוגש על-ידי המבקשת. בפני בית משפט זה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין בגדר ע"א 4973/96, במסגרתו נקבע כי קרנית תעביר למבקשת סכום בסך של 224,073 ש"ח,בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתוך הסכום שעוכב בידה, וזאת בנוסף לסכום שלא עוכב והועבר כבר למבקשת. עם סיומם של ההליכים המשפטיים הנ"ל, גבה המשיב, ששימש כבא-כוחה של המבקשת במהלך ההליכים המשפטיים, מן המבקשת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23% מהסכום הסופי שנפסק לטובתה לאור הסכם הפשרה, בצירוף מע"מ. שיעור זה הורכב, לטענתו של המשיב, משכר טרחה בשיעור של 13% בעבור הטיפול בתביעה המקורית שהוגשה על-ידי המבקשת, ומשכר טרחה בשיעור של 10% בעבור הטיפול בערעור ובערעור שכנגד.

3. כחמש שנים לאחר האירועים המתוארים בפיסקה 2 שלעיל – הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.א. 34614/08), שבמסגרתה תבעה סעד של השבה חלקית של שכר הטרחה ששולם על-ידה למשיב. לטענת המבקשת, שיעור שכר הטרחה שגבה ממנה המשיב, בגין הטיפול בהליכים המשפטיים שניהלה, חרג מהמותר, ככל ששיעור זה עלה על13% מסכום הפיצויים הסופי, שנקבע בהסכם הפשרה שנחתם ואושר בפסק הדין ב-ע"א4973/01 הנ"ל. בתביעתה זו התבססה המבקשת על הוראת סעיף 16 לחוק הפלת"ד, המורה כדלקמן:

"

שכר

16. (א) המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין תקבע,באישור שר המשפטים, תעריף מקסימלי לשכר טרחה של עורך דין בעד הטיפול בתביעות לפי חוק זה, ובלבד ששכר טרחה שנקבע לפי תוצאות הטיפול לא יעלה על 8% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע, ואם היו הליכים משפטיים - על 13% מהסכום שנפסק; מי ששילם שכר טרחה העולה על התעריף המקסימלי, זכאי להחזר העודף.

(ב) הרשות הנתונה לועד מחוזי של לשכת עורכי הדין לפי הסיפה של סעיף 82 לחוק לשכת עורכי הדין,תשכ"א-1961, לא תהא נתונה לו לגבי תעריף שנקבע לפי סעיף זה".

כן ביססה המבקשת טענותיה על האמור בסעיפים 4-2 לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים),התשל"ז-1977, שהותקנו מכח סעיף 16 לחוק הפלת"ד (להלן – כללי לשכת עורכי הדין), ומורים כדלקמן:

1. בכללים אלה-

"החוק" – חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה -1975;

"שכר טרחה" – שכר טרחה שנקבע לפי תוצאות הטיפול.

 

 

פסק דין

2. שכר טרחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית המשפט, לא יעלה על 13% מהסכום שנפסק.

 

 
3. על אף האמור בסעיף 2, שכר טרחה בעד טיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית המשפט שהסתיים בפשרה לא יעלה על 11% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על פי הפשרה.

 

 
4. שכר טרחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהסתיים ללא הגשת תביעה לבית המשפט לא יעלה על 8% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע.

5. השיעורים בכללים אלה אינם כוללים מס ערך מוסף שבו נתחייב עורך הדין לפי חוק מס ערך מוסף,תשל"ו-1976.

6. לכללים אלה ייקרא "כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה לטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977".

פסק דינו של בית משפט השלום

4. במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית משפט השלום הנכבד,טען המשיב כי הוראות סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד (להלן: סעיף 16(א)) וסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין, שעניינן הגבלת שיעור שכר הטרחה שאותו רשאי עורך דין לגבות לפי חוק הפלת"ד בעד הטיפול בתביעות לפי החוק האמור, המותנה בתוצאות, יפות רק מקום בו נסתיימו ההליכים המשפטיים לאחר הדיון בערכאה הראשונה,וכי הן אינן מגבילות את עורך הדין המייצג מלגבות שכר טרחה נוסף בעבור הטיפול בהליך המתקיים בפני ערכאת הערעור.

בית משפט השלום הנכבד (כב' השופטת ש' אלמגור) קיבל את תביעתה של המבקשת, וקבע כי על המשיב להשיב למבקשת את שכר הטרחה העודף שגבה ממנה – שהסתכם, על-פי פסק הדין, לכדי 80,272 ש"ח, וזאת בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מתאריך 11.07.1996 (הוא המועד שבו גבה המשיב את שכר טרחתו) ועד לתשלום בפועל. כן נפסקו למבקשת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך השווה ל-20% מהסכום הפסוק בתביעת ההחזר, בצירוף מע"מ.

5. בית משפט השלום ביסס את קביעתו על מספר אדנים,ובהם: לשון הרבים הנזכרת בהוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד (זו נוקבת בדיבור: "הליכים משפטיים", שממנו עולה, להשקפת בית המשפט, כי המחוקק התכוון להגביל את שיעור שכר הטרחה גם במקרה של הליכים המתנהלים בפני מספר ערכאות); כוונת המחוקק, כפי שהיא משתקפת מעיון בדברי הכנסת (מהם ניתן להסיק, לשיטתו של בית המשפט הנכבד, כי יש להחיל את ההגבלה הקבועה בסעיף 16(א) גם על הליכים משפטיים בערעור) ותכלית החקיקה. עוד דחה בית המשפט את טענתו של המשיב לפיה הגבלת שיעור שכר טרחת עורך דין בתביעות כנ"ל מהווה פגיעה שאינה מידתית בחופש העיסוק של עורכי הדין המטפלים בענייני תאונות דרכים. לטעמו של בית המשפט, ההגבלה נובעת מפשטותם היחסית של הליכים המתנהלים לפי הוראות חוק הפלת"ד, ולפיכך "תקרת" שכר הטרחה שנקבעה היא מידתית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6. המשיב ערער על פסק הדין הנ"ל – לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בפסק הדין, שניתן על-ידי כב' סגנית-הנשיא (כתוארה אז) השופטת ה' גרסטל, והשופטים: ע' פוגלמן (כתוארו אז) ו-א' שילה נהפך פסק דינו של בית משפט השלום. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את הפרשנות הלשונית שהעניק בית משפט השלום להוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד. בית המשפט המחוזי הנכבד הסביר כי לשיטתו יש להתמקד בדיבור: "תביעות" המופיע בסעיף16(א) לחוק הפלת"ד, להבדיל מהשמת הדגש על הדיבור: "הליכים משפטיים", וגישה זו עשויה להוביל לפרשנות של סעיף זה, שלפיה תחולתו היא רק על שכר הטרחה הנגבה בעבור הטיפול בתביעה המתנהלת בפני הערכאה הראשונה. בהקשר זה סבר בית המשפט המחוזי הנכבד עוד כי יש להתחשב אף באמור בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין, שנקבע מכוח ההסמכה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, ואשר חל,לפי לשונו, על "שכר טרחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית המשפט..." (הדגשה שלי – ח"מ).

7. מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד מהניתוח הלשוני הנ"ל היתה כי לא ניתן לפרש את הוראת החוק מתוך עצמה בלבד, ולפיכך הוא נפנה למלאכת הפרשנות התכליתית. לתפיסתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, מפרשנותה התכליתית של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד עולה כי תחולתו של סעיף זה מוגבלת רק לשכר הטרחה הנגבה בגין הטיפול בהליך המשפטי המתנהל בפני הערכאה הדיונית, וזאת ממספר טעמים:

(א) תכליתו העיקרית של חוק הפלת"ד היא ייעול וקיצור ההליכים המשפטיים הכרוכים בתביעות בגין נזקי גוף שנגרמו עקב תאונות דרכים. עקב פישוט ההליכים, מצא המחוקק לנכון להגביל את שכר הטרחה מותנה-התוצאה,שרשאי לגבות עורך דין המטפל בתביעה לפי חוק הפלת"ד. ניתן להניח שבקביעת "תקרת" שיעור שכר הטרחה שרשאי לגבות עורך דין כנ"ל,התחשב המחוקק בשיעורי שכר הטרחה הנהוגים בתביעות נזיקין רגילות (שלפי האמור בפסק הדין, עומדים ברגיל על שיעור של 17.5% מהפיצוי שנפסק לניזוק במקרה שהתביעה הסתיימה בפשרה, ועל 20% מסכום זה, במקרה שהתביעה הסתיימה בפסק דין שניתן על-ידי הערכאה הדיונית) – תוך שהוא מפחית משיעורים אלו, נוכח פישוט מלאכתו של עורך הדין. ואולם, בית המשפט הדגיש כי לפי שיעורים נהוגים אלו, הטיפול המשפטי שמעניק עורך הדין בהליך הערעור, כרוך, בדרך-כלל, בהגדלת שיעור שכר הטרחה (כפי שעולה, בין היתר, מסעיף 4(א) לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 (להלן: כללי התעריף המינימלי). מעיון בשיעורי שכר הטרחה הנוהגים בעניין תביעות נזיקין רגילות, ובהנחה שנוהג זה אכן היה לנגד עיניו של המחוקק בעת חקיקת סעיף 16(א), ניתן איפוא להסיק, לשיטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי לא היה בכוונת המחוקק להציב תקרה במסגרת הוראת סעיף 16(א)לחוק הפלת"ד – לשכר הטרחה שניתן לדרוש בעבור הטיפול המשפטי המוענק בערכאת הערעור.

(ב) פרשנות הגורסת כי הוראת סעיף16(א) הנ"ל חלה גם על שכר הטרחה הנגבה בגין טיפול בהליך הערעור תוביל לתוצאה בלתי ראויה, לפיה עורך דין שייצג תובע בתביעה לפי חוק הפלת"ד, וזכה בשכר טרחה בשיעור של 13% מסכום הפיצויים שנפסק, יחויב לייצג כביכול בחינם את התובע בהליך הערעור, שכן אין באפשרותו לגבות סכום נוסף כשכר טרחה עבור הטיפול בהליך הערעור. חיוב שכזה הפוגע בזכות היסודית של חופש העיסוק – אינו יכול להיות מוסק מכללא על יסוד פרשנות של הוראת חוק העוסקת בשיעור שכר טרחה מירבי, שכן אילו סבר המחוקק כך היה אומר דבריו במפורש.

 

(ג) פרשנותו של בית משפט השלום תוביל לפגיעה בנפגעי תאונות הדרכים, בין אם בשל כך שעורכי דין יירתעו מטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד, ובין אם בשל כך שבהסכמי שכר הטרחה יקבע שכר שאינו מותנה בתוצאה – דבר שצפוי להרתיע את נפגעי התאונות מפני הגשת תביעות.

 

(ד) פרשנות המגבילה את שיעור שכר הטרחה גם מקום בו טיפל עורך הדין בהליך הערעור, תוביל לקושי במקרים בהם הוחלף עורך הדין לאחר ההליך בערכאה הדיונית. פרשנות זו אף אינה הולמת את מנהגם של בתי המשפט לפסוק הוצאות משפט נוספות לטובת תובעים שזכו בערעור.

 

8. לאור הטעמים שפורטו לעיל, החליט בית המשפט המחוזי הנכבד, בסופו של יום, לקבל את ערעורו של המשיב ולבטל את פסק דינו של בית משפט השלום, תוך שהוא קובע כי השכר הראוי לו זכאי המשיב בגין הטיפול בהליך הערעור עומד על שיעור של 4% מסכום הפיצויים שנפסק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת הפיצוי אצל המבקשת. השיעור האמור נקבע, בין היתר, בהתחשב בכך שהליך הערעור בא לידי סיום בהסכם פשרה, שאושר בבית משפט זה. כן השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המבקשת תשלום הוצאות המשיב שבכאן וכן שכר טרחת עו"ד של המשיב בשתי הערכאות בסכום של15,000 ש"ח.

הבקשה למתן רשות ערעור – וטענות הצדדים בגדרה

9. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שבפנינו. בקשת רשות הערעור נסמכת בעיקרה על הטעמים הבאים:

(א) סוגית שיעור שכר הטרחה המירבי שמותר לגבותו בהליכים משפטיים לפי חוק הפלת"ד, שהגיעו לשלב הערעור – זכתה לפסיקות נוגדות בערכאות השיפוטיות הנמוכות;

 

(ב) לליבון השאלה המשפטית, מושא הבקשה, נודעת חשיבות ציבורית מרובה;

(ג) מן הסוגיה עולים אף היבטים חוקתיים, וזאת לאור הטענה שהועלתה, ולפיה הגבלת שכר הטרחה כמוה כפגיעה בחופש העיסוק של עורכי דין המטפלים בתביעות לפי חוק הפלת"ד.

10. לגופו של עניין, סומכת המבקשת את ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום. כך היא סבורה כי מלשון הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, העושה שימוש בדיבור "הליכים משפטיים" (כפי שפורט לעיל), וכן מפרשנות תכליתית של ההוראה, עולה כי התקרה המוצבת על שיעור שכר הטרחה (המותנה בתוצאה) בתביעות לפי חוק הפלת"ד, חלה גם מקום בו ההליכים המשפטיים הגיעו לשלב של ערעור. עוד היא טוענת כי את נוקשות המגבלה המוטלת על שיעור שכר הטרחה המוסדר בסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד ניתן להסיק גם מהוראת סעיף 16(ב) לחוק הפלת"ד, הקובעת שבנושאים אלה – אין תחולה לסמכותו של הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (המעוגנת בסעיף 82 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1981) להתיר לעורך דין לסטות מתעריף שכר הטרחה המקסימלי שנקבע על-ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין. בנוסף טוענת המבקשת כי מאחר ששינוי בהיקף הפיצויים, שנעשה בשלב הערעור, מהווה, למעשה, תיקון של טעות שנפלה בפסק דינה של הערכאה הדיונית, הרי שהפניה לערכאת הערעור פותחת מחדש את שאלת שכר טרחתו של עורך הדין המייצג, ולמעשה מבטלת את שכר הטרחה שנקבע לו עבור הטיפול בהליך שנערך בפני הערכאה הדיונית.

11. לגבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט שעה שלצורך פרשנותו של סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד – הוא פנה לעשות שימוש בדיבור: "תביעה" הכלול בהוראת סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין, וזאת נוכח עליונותו הנורמטיבית של חוק הפלת"ד, שהכללים המדוברים הותקנו מכוחו.עוד היא גורסת כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד נוגדות את תכלית החקיקה,באשר הן מסירות לכאורה כל מגבלה מעל שיעור שכר הטרחה המותר לפי סעיף 16(א), במידה שההליכים המשפטיים כללו גם הליך של ערעור. בנוסף המבקשת גורסת כי טעה בית המשפט הנכבד, כאשר קבע שהחלת המגבלה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד גם על שכר הטרחה הנגבה עבור הטיפול בהליך הערעור איננה חוקתית – באשר לדעתה הגבלה זו עונה לדרישות פיסקת ההגבלה והיא מידתית לאור אופי ההליכים המשפטיים המתנהלים לפי חוק הפלת"ד.

12. המשיב, מצידו, הביע התנגדות למתן רשות הערעור.לחילופין, הוא ביקש, כי במידה ותינתן רשות הערעור, יוּתר לו להגיש ערעור-שכנגד,שבמסגרתו יטען כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שקבע כי שיעור שכר הטרחה הנוסף, לו הוא זכאי בעבור הטיפול בהליך הערעור הוא בשיעור של 4% בלבד. כן מבקש המשיב להעלות,במסגרת הערעור שכנגד, טענה כי עצם קביעת תקרה לשיעור שכר הטרחה מהווה פגיעה בזכות לחופש העיסוק, שאיננה צולחת את פיסקת ההגבלה החוקתית.

13. לגופו של עניין, טוען המשיב כי גם בהעדר פסיקה מנחה בסוגית תחולתה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד על שכר הטרחה המשתלם לאחר הטיפול בהליך הערעור, הרי שניתן לעמוד על גישתו של בית משפט זה בהקשר האמור מתוך מנהגו של בית המשפט לפסוק שכר טרחה והוצאות נוספות לטובת ניזוק שזכה בהליך הערעור, וזאת גם אם כבר פסקה לטובתו הערכאה הדיונית שכר טרחה בשיעור המקסימלי הקבוע בסעיף 16(א).עוד הוא טוען, כי מהעדר הגבלה מפורשת על שיעור שכר הטרחה שניתן לגבותו בהליך הערעור, נובע כי על שיעור שכר הטרחה להיקבע במקרה כזה – בהסכם שבין עורך הדין המייצג לבין לקוחו.

14. עתה משהוצגה השתלשלות הענינים ובוארו גדרי המחלוקות ניתן לעבור לליבון השאלות המשפטיות המתעוררות במכלול.

דיון והכרעה

15. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שהוגש על ידם באתי לכלל מסקנה כי אם תתקבל דעתי, הרי שלאחר מתן רשות הערעור, כאמור בפיסקה 1 שלעיל – דין הערעור להתקבל. להלן אבהיר את הנימוקים שהובילו אותי לתוצאה זו.

16. מתן רשות הערעור מתחייב נוכח הגישות הסותרות שהובעו בעניין זה בפסקי דין שונים של בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים (שחלקם יאוזכרו בהמשך),ונוכח ריבוי בעלי הדין, שהקביעות בשאלות אלו עשויות להשליך על עניינם – בין אם מדובר בעורכי דין העוסקים בתחום תאונות הדרכים, ובין בלקוחותיהם, הפונים לבתי המשפט בתביעות ובערעורים לפי חוק הפלת"ד. אכן, בבירור הסוגיה שרשות הערעור נתבקשה בעניינה,יש משום חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה ומגוון טעמים זה מצדיק את מתן רשות הערעור (ראו: ר"ע 103/2 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)).

17. לעניין בקשתו של המערער להגיש ערעור-שכנגד, במידה שבקשת רשות הערעור של המבקשת תתקבל, אומר כי אף אם רשאי בעל דין בדרך כלל להגיש ערעור-שכנגד, כאשר לבעל הדין השני ניתנת רשות ערעור, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה (עיינו:ע"א 257/64 עליס נ' בורנובסקי, פ"ד יט(1) 253, 255 (1965); ע"א594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לו(3) 543, 547-546 (1982) – הרי שבמקרה זה לא עולה הצורך לדון בטענת השכר הראוי שביקש המשיב להעלות במסגרת הערעור-שכנגד. הטעם לדבר נעוץ בכך שההכרעה לגופה של הסוגיה (שלגביה ניתנה רשות הערעור) – מייתרת ממילא את ההידרשות לטענה הנוגדת (השוו: רע"א 566/89 טרייס טריידינג קומפני ס.א. נ' פינטו, פ"ד מד(1) 493, 496-495 (1990) להלן: עניין טרייס). זאת ועוד –אחרת. המשיב יכול היה גם הוא להגיש בקשת רשות ערעור ואולם הוא בחר שלא לעשות כן מטעמיו הוא, ואף לנתון זה חשיבות בהקשר שלפנינו (עיינו: עניין טרייס, שם). דין דומה חל אף על הנושא הנוסף אותו ביקש,המשיב, לדבריו, להרחיב בגדר הערעור-שכנגד, בדבר פגיעתו העקרונית של סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, על פי תפיסתו – בזכות לחופש העיסוק, המעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק (עם זאת,לענין אחרון זה אקדיש מספר מילים בפיסקה 39שלהלן).

אעבור איפוא עתה מהפרוזדור לטרקלין ומכאן ואילך תקרא המבקשת –המערערת.

חוק הפלת"ד – רקע ותכלית

18. חוק הפלת"ד, אשר נכנס לתוקפו בתאריך 25.9.1976, החליף את משטר הרשלנות שהיה חל עד כניסתו של החוק לתוקף,על תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו עקב תאונות דרכים – במשטר של פיצוי ללא הוכחת אשם.נהוג לומר כי תכליתו העיקרית של חוק הפלת"ד היא סוציאלית - להקל על אלו שספגו נזקי גוף עקב תאונות דרכים לקבל סעד מהיר והולם בגין נזקיהם וסבלם (ראו: יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 9-6 (מהדורה שלישית, התשס"ה) (להלן: אנגלרד, פיצויים); אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 16-3 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: ריבלין – תאונת הדרכים); רונן פרי "מהפך או מפח? סיפורו של חוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים" עיוני משפט כח(1) 147 (2004) (להלן: פרי, מהפך או מפח)).

במנגנונים שקבע המחוקק בחוק הפלת"ד, כמו גם בתיקונים שנעשו בפקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – פקודת ביטוח רכב מנועי) ערב כניסתו של חוק הפלת"ד לתוקפו, ביקש המחוקק לחתור לקראת פישוטו וקיצורו של ההליך המשפטי שניהולו נדרש מניזוק בתאונת דרכים, המעוניין לקבל סעדים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב אותה תאונה. ניתן להדגיש בתוך הסדרים אלה שלוש מטרות(ראו: ע"א 8535/01 ליפשיץ נ' משרד הבריאות, פ"ד נ"ז (5) 656, 662 (2003); ריבלין, תאונת הדרכים, שם, שם; אנגלרד, פיצויים, בעמ' 7-6; פרי, מהפך או מפח, בעמ' 152-151):

 

(א) זניחת הדרישה להוכיח את רשלנותו של גורם הנזק, ומעבר למשטר משפטי של פיצוי ללא הוכחת אשם (ראו: סעיף 2(ג) לחוק הפלת"ד);

(ב) הרחבת חובת הביטוח הקבועה בפקודת ביטוח רכב מנועי, כך שתחול על כל חבות שעשויה להתעורר עקב נזק שנגרם בתאונת דרכים;

(ג) הקמתה של "קרנית" - קרן סטטוטורית שתפקידה לפצות נפגעי תאונות דרכים המתקשים לזכות בסעד בגין נזקיהם (ראו: פרק ג' לחוק הפלת"ד).

נוכח האמור לעיל הרי שבעת שבית משפט זה בא לפרש את ההוראות הקבועות בחוק הפלת"ד –פרשנותו יונקת, בדרך כלל, ממגמתו הסוציאלית של החוק (עיינו למשל: רע"א 9121/00 לוי נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337, 348 (2003). התוצאה אושרה ב-דנ"א 10017/02 קרנית וגרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5), 639 (2004); ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' נאה, פ"ד נג(2) 193, 200 (1999); ד"נ 30/83 כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543, 547 (1984); ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(3) 505, 519 (1984)).

מתוך הבנה זו, ניגש עכשיו למלאכת פרשנותו של סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד.

סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד

19. סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד מסמיך, כאמור, את המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע, באישור שר המשפטים, תעריף מירבי לשכר הטרחה שרשאי לגבות עורך דין המטפל בתביעות המתנהלות לפי הוראות חוק הפלת"ד. הסעיף מגביל את המועצה הארצית בקביעת שכר הטרחה, אשר נקבע לפי תוצאות הטיפול, כדלקמן:

(א)לגבי קבוצת המקרים בהם לא נדרשו הליכים משפטיים לצורך קבלת הפיצוי – אין בסמכותה של המועצה הארצית לקבוע שיעור שכר טרחה תלוי-תוצאה, העולה על 8% מהיקף הפיצוי שהוסכם לשלמו לנפגע;

(ב)לגבי קבוצת המקרים בהם נדרשו הליכים משפטיים - אין בסמכותה של המועצה הארצית לקבוע שיעור שכר טרחה תלוי-תוצאה, העולה על 13% מהיקף הפיצוי שנפסק.

20. מכוח ההסמכה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, גיבשה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין את כללי לשכת עורכי הדין, שעניינם הגבלת שיעורי שכר הטרחה המדוברים. סעיפים 4-2 לכללי לשכת עורכי הדין קובעים תקרות שיעורי שכר טרחה מותני-תוצאה כדלקמן:

(א) מקום בו הוגשה תביעה לפי חוק הפלת"ד לבית המשפט – יוגבל שיעור שכר הטרחה מותנה-התוצאה לשיעור של 13%;

(ב) מקום בו הוגשה תביעה כנ"ל לבית המשפט,אך זו נסתיימה בפשרה – יוגבל שיעור שכר הטרחה מותנה-התוצאה לשיעור של 11%;

(ג) מקום בו נסתיים הטיפול בתביעה ללא הגשת תביעה לבית המשפט – יוגבל שיעור שכר הטרחה מותנה-התוצאה לשיעור של 8%.

זה המקום לציין כי סעיף 5 לכללי לשכת עורכי הדין קובע כי: "השיעורים בכללים אלה אינם כוללים מס ערך מוסף שבו נתחייב עורך הדין לפי חוק מס ערך מוסף,התשל"ו-1976". מכאן שבמישור היחסים שבין עורך הדין ללקוחו – עורך הדין רשאי לכאורה לגבות מהלקוח גם את סכום המע"מ שעורך הדין מחוייב לשלמו לרשויות מע"מ. להשלכות תיקון תשע"א לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א) על מכלול המע"מ (תיקון שנכנס לתוקף בתאריך 18/10/2012) – עיינו: ע"א 3099/11 בוקאעי בלאל נ' חדוה אביטל (טרם פורסם, 11.10.2011) (להלן: ענין בוקאעי) וכן בפיסקה 41 שלהלן.

21. ההצעה להגביל את שיעורי שכר הטרחה שניתן לגבותו בעד טיפול בתביעה לפי חוק הפלת"ד, הופיעה כבר בהצעת חוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ג-1973, ה"ח 407, אם כי בנוסח מעט שונה ותוך קביעת שיעורי שכר טרחה מקסימליים נמוכים יותר. וכך הוצע שם:

"17. על אף האמור בהסכם, לא יעלה שיעור שכר טרחה לעורך הדין של הנפגע בעד הטיפול בתביעה לפי חוק זה על 7% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע, ואם היו הליכים בבית המשפט לא יעלה שכר הטרחה על 10% מהסכום שנפסק; מי ששילם שכר טרחה העולה על השיעורים האמורים זכאי להחזרת העודף"

הטעמים שהונחו ביסודה של הוראת סעיף 17שהוצע כנ"ל (שלימים הפך, כאמור, בשינויים מסוימים, לסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, שבו עסקינן) פורטו בדברי ההסבר להצעת החוק, והם שופכים אור על הזיקה שבין הרצון להגביל את שיעורי שכר הטרחה המותרים בהליכים המתנהלים לפי חוק הפלת"ד, לבין תכלית-העל של אותו חוק. כך נאמר שם:

"מאחר שחלק גדול מעבודתו של עורך הדין המטפל בתביעות של תאונות דרכים כרוך בשאלת האחריות ותרומת הרשלנות, סוגיות הבטלות לפי ההצעה, ובחישוב שיעור הנזק,נושא שיעבור מכאן ואילך, ברובו, לועדות לפי סעיף 16 [להצעת החוק – ח"מ]; נראה לקבוע תעריף מקסימלי לעורך הדין המטפל בתביעות של נפגעי תאונות הדרכים, התואם את התיקונים המוצעים" (שם, בעמ' 410)

ממקרא דברי ההסבר עולה לפיכך כי מציעי ההצעה, שצפו את קיצור וייעול ההליכים המשפטיים הכרוכים בקבלת סעדים בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, מצאו לנכון להגביל את תעריפי שכר הטרחה שניתן לדרוש בעבור הטיפול בהליכים משפטיים מסוג זה, וזאת נוכח פישוט הטיפול שידרש מעורכי הדין שיעסקו בתביעות האמורות. סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד,אשר תפס, בסופו של יום, את מקומו של סעיף 17 שהופיע בהצעת החוק, נוקב, כאמור, בשיעורי שכר טרחה מירביים גבוהים יותר מאלו שהוצעו בסעיף 17. העלאת השיעורים נבעה, ככל הנראה, מהתנגדות של ציבור עורכי הדין לשיעורים שנקבעו בהצעת החוק (ראו: אנגלרד, פיצויים, בעמ' 510) ואולם גם בכנסת, לקראת אישור החוק בקריאה השניה והשלישית, הוסבר כי וועדת החוקה, חוק ומשפט מציעה ששיעור שכר הטירחה – לא יוכל לעבור את ה-13% "בתביעות המסתיימות במשפט" (ראו: ד"כ 68, 3954 (ישיבה מתאריך 29.7.1975)). "משפט" – משמעו – כל ערכאות הדיון ולאו דווקא בערכאה הראשונה.

זה המקום לציין כי על אף תיקונים רבים שנערכו בחוק הפלת"ד מאז חקיקתו, סעיף 16 הנדון נותר בנוסחו ללא שינוי. יתר על כן הוראתו ותחולתו על מצבים מסוימים – רחוקה מבהירות ואף כללי לשכת עורכי הדין לא תרמו לפיזור הערפל. לפיכך אנו נדרשים להסתייע בעקרונות של פרשנות על מנת להגיע לפירוש המועדף. בכך אדון מיד בסמוך.

סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד –פירושיו האפשריים

22. הפלוגתא שנתגלעה בין המבקשת לבין המשיב עניינה אופן פרשנותו של סעיף 16 לחוק הפלת"ד. כפי שכבר הוזכר בפירוט לעיל, לפי הפרשנות שמציעה המבקשת להוראת סעיף 16(א) הנ"ל, הרי שיש לראות את הוראת הסעיף ככזו הקובעת תעריף "גג" לשכר טרחת עורך הדין, גם במקרים בהם הגיעה תביעה שנידונה לפי הוראות חוק הפלת"ד לשלב הערעור. בלשון אחר, לטענתה של המבקשת,התעריף המקסימלי שרשאי עורך דין לגבות עבור טיפול בתביעה שנידונה לפי הוראות חוק הפלת"ד, הוא 13% מסכום הפיצוי הסופי שנפסק לטובת הניזוק בתום הליך הערעור.מנגד, לפי הפרשנות המוצעת על ידי המשיב, שיעור ה"גג" של 13% חל רק מקום בו באו ההליכים המשפטיים לסיומם במתן פסק-דינה של הערכאה הדיונית. עוד טוען המשיב כי במצבים בהם הגיע הדיון לערכאת הערעור, הרי שיש להוסיף על שיעור שכר הטרחה של13%, שיעור נוסף שיקבע בהסכם בין הצדדים, או למצער שיעור מינימלי בסך מחצית שיעור שכר הטרחה שנקבע בסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד לעניין הטיפול בתביעה בערכאה הדיונית– כלומר: שיעור של 6.5%. חלופה אחרונה זו נסמכת, על הוראת סעיף 4(א) לכללי התעריף המינימלי, שלפיה שכר הטרחה המינימלי המומלץ עבור הטיפול המשפטי בהליך של ערעור אזרחי הוא: "50% מהשכר שבערכאה הראשונה, אך לא פחות מ-4,550 ש"ח".

23. מלאכת הפרשנות המילולית בה פתחו בתי המשפט הנכבדים קמא את פסקי-דינם הובילה את כל אחת מן הערכאות למסקנות שונות. כך, לשיטתו של בית משפט השלום הנכבד יש להסיק מן הדיבור: "הליכים משפטיים",הקבוע בסעיף 16(א), כי יש לראות את הוראת הסעיף ככזו החלה על כלל ההליכים המשפטיים שנדרשו לצורך השגת הסעד עבור התובע – לרבות הליך הערעור(ראו גם פסק דינה של השופטת שושנה אלמגור ב-ת"א (ת"א) 35235/04 סהאמן נ' עו"ד זלצר (6.4.2011)). לעומת זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי ממקרא הוראת סעיף 16(א), לא עולה רק פרשנות מילולית אפשרית אחת. לגישתו בפרשנות מילולית יש ליתן את הדעת גם לעובדה שלפי לשונו של סעיף 16(א), עניינו בשכר טירחה בעבור "טיפול בתביעות לפי חוק זה" – וכי מן הדיבור: "תביעות" ייתכן וניתן להסיק שהוראת הסעיף לא חלה על ההליך הערעור. מסקנה דומה עלתה, לשיטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אף מלשון הדיבור "תביעה" שבסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (לגישה פרשנית דומה ביחס למצב שבו שני עורכי דין טיפלו בתיק – עיינו: דעת הרוב, שנפסקה בשעתו ב-ע"א (ת"א) 2283/00 מורגנשטרן נ'עו"ד פני גיל (לא פורסם,27.6.2001) (להלן- ענין מורגנשטרן) על-ידי כב' השופטת ה' גרסטל (כתארה אז),אליה הצטרף כב' הנשיא א' גורן, כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת א' חיות; עמדתי פה קרובה לדעה שהביעה השופטת א' חיות שם ביחס לפרשנות סעיף 16 (א) לחוק).

ממקרא פסקי דינם המנומקים והמפורטים של שני בתי המשפט הנכבדים קמא, עולה כי יקשה לייחס להוראת סעיף 16(א) פרשנות חד-משמעית על סמך לשון הסעיף. אכן, דומה כי מבחינה לשונית, יכולה הוראת סעיף 16(א) "לשאת" את שתי המשמעויות המוצעות על-ידי הצדדים. הקושי הפרשני העולה מלשונה של הוראת סעיף 16(א) הוזכר בספרות המשפטית כבר בשלב הצגתה של הצעת חוק הפלת"ד שנידונה לעיל. פרופ' יצחק אנגלרד העיר לגבי סעיף 17 המוצע (שלימים, הפך, כאמור, לסעיף 16(א)) כך: "נוסח ההוראה עצמה נראה פשטני מדי. מה פירוש 'ואם היו הליכים בבית המשפט לא יעלה שכר הטרחה על 10% מהסכום שנפסק'?... האם אין מקום להבדיל בין דרגה ראשונה וערעור? דומה כי יש מקום למחשבה נוספת...". ראו: יצחק אנגלרד "הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ג-1973" משפטים ה 431, 446 (1973).

לגבי אופן פירושה של הוראת סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין ציין פרופ' אנגלרד כי לדעתו כוונתה של הוראת הסעיף לחול על הפיצויים שנפסקו בפסק דין סופי, שנתקבל בתום הליך הערעור, אם היה כזה (אנגלרד, פיצויים, בעמ' 511, ה"ש 367). בהקשר זה יוער כבר עתה, כי לדעתי לא ראוי לבסס את פרשנותה הלשונית של הוראת סעיף 16(א)על האמור בהוראת סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין. זאת בשים לב לכך שכללי לשכת עורכי הדין נקבעו מכוח ההסמכה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, ולפיכך יהיה זה מן הראוי לפרש כללים אלו לאור היקף סמכותה של המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע כללים לעניין מגבלת שיעור שכר הטרחה, כפי שזה עולה מפרשנות סעיף16(א) הנ"ל, ולא להפך. עקרון זה סייג בצידו – ייתכן שניתן היה להתחשב באמור בכללים אלו לצורך עמידה על תכליתו של סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, במידה שהיתה עולה מהם משמעות ברורה, כפי שנקבע, למשל, בצו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה), תשכ"א-1961, שם נאמר בסעיף 1 (ב) כך: "בצו זה – תביעה לרבות ערר וערעור". השוו עוד: ע"א 2152/93איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 252, 261-260 (1997); ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4) 197, 209 (1985); עיינו גם: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני 803-802 (1993) (להלן: ברק, פרשנות במשפט). עם זאת, סוגיה זו איננה רלבנטית לענייננו, שכן אף ממקרא לשונה של הוראת סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין – לא עולה מענה ברור לשאלת היקף תחולתה של הגבלת שכר הטרחה הקבועה בו לגבי שלב הערעור. לפיכך, דומה כי אין בסעיף 2 לכללים הנ"ל כדי להוות עזר רב במלאכת פרשנותו של סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד.

24. הנה כי כן, על מקרים כגון אלו שבפנינו, בהם לשונה של הוראת החוק אינה מצביעה על פירוש אחד ויחיד כבר נאמר: "על הפרשן ליתן ללשון החוק אותה משמעות, שהיא יכולה 'לשאת'מבחינה לשונית, והמגשימה את תכלית החקיקה" (ע"א 77/88 צימרמן נ' שרת הבריאות, פ"ד מג(4) 63, 72 (1989). ראו גם: בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 591 (1986); ע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ח (3), 441 בעמ' 447-446 (1994); ברק, פרשנות במשפט, בעמ' 99).משראינו כי לשון החוק יכולה "לשאת" את שתי המשמעויות המוצעות על-ידי הצדדים בערעור שלפנינו, עלינו לפנות איפוא לתכלית החקיקה ולבחון אילו מן הפירושים המוצעים יביא בצורה הטובה ביותר להגשמתה. אגב כך, עלינו להתייחס גם לקשיים "המעשיים" העולים מהחלתו של כל פירוש אפשרי וכן לפנות, במידת האפשר, למשפט משווה, היכן שהתעוררו קושיות דומות במתווים נורמטיביים קרובים. כך אעשה להלן.

תכליתה של הוראת סעיף 16(א) חוק הפלת"ד

25. כפי שכבר נאמר לעיל, תכליתו של חוק הפלת"ד היא לאפשר לאדם, אשר סבל מנזקי גוף עקב תאונת דרכים, לקבל פיצוי עבור נזקיו בצורה מהירה ופשוטה ללא צורך בהוכחת אשם. מהאמור בדברי ההסבר להצעת חוק הפלת"ד, שהובאו לעיל, עולה כי עם הצגת המנגנונים בחוק הפלת"ד, אשר היו אמורים להביא לפישוט וקיצור ההליכים המשפטיים הכרוכים בקבלת סעד ממין זה, מצא המחוקק לנכון אף להציב תקרה לשכר הטרחה שרשאי עורך דין לגבות בעבור הטיפול בהליכים כאלו,וזאת לאור הקלת המאמץ הנדרש מעורך הדין המטפל בתביעות שכאלה.

שאלת תכליתו של סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד כבר זכתה להתייחסות בפסיקתו של בית משפט זה בע"א 575/88 קריכלי נ' ביהם, פ"ד מג(3) 602, 610 (1989), שם נקבע כדלקמן:

"... כל מטרתה של ההוראה שבסעיף 16(א) הנ"ל למנוע 'נגיסה' יתרה בכספים המשתלמים לידיו של הנפגע, בין על-פי הסכם שבין הצדדים ובין מתוקף פסק-דין"

את הרצון למנוע "נגיסה"בסכומים המועברים לידי הניזוק בתאונת הדרכים, יש להבין גם לאור "התקרה"המוצבת על סך הפיצוי שניתן לפסוק לטובת ניזוק כזה לפי הוראות חוק הפלת"ד (ראו: סעיף 4(א) לחוק).

התמונה העולה מן האמור לעיל היא כי לאור פישוט ההליכים והרצון למנוע "נגיסה" יתרה בפיצוי המועבר לידי הניזוק בתאונת הדרכים, הרי שיש לפרש את הוראת סעיף 16(א) לכאורה בצורה"נוקשה" יחסית, המונעת גביה של שכר טרחה נוסף גם מקום בו טיפל עורך הדין, בעקבות התביעה שהוגשה לפי חוק הפלת"ד, אף בהליך ערעור. עם זאת, ראוי לבחון האם יש לסייג אמירה זו, וזאת לאור המציאות העולה מן הדיונים בתיקים הנידונים בבית המשפט לפי חוק הפלת"ד. אכן, דומה כי על אף רצונו של המחוקק ליצור מערכת משפטית פשוטה ויעילה לטיפול בתביעות הנוגעות לנזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים, הרי שבפועל ההויה המשפטית בהליכים אלה כוללת, פעמים רבות, דיונים מורכבים וארוכים בשאלות משפטיות סבוכות (כגון שאלות הנוגעות להערכת גובה הנזק,לאופן פירושם של מונחים מסוימים הקבועים בחוק הפלת"ד, ועוד). ראו: פרי, מהפך או מפח, בעמ' 182-178; יעקב מלץ "עשור לחוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים" ספר יצחק כהן 348, 352 (1989). תוצר נוסף של מורכבותן של תביעות אלה הוא השכיחות של הגשת ערעורים בעניינן. בפרשנותה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, יש להתחשב אם כן אף במציאות המשפטית הממשית המתוארת לעיל ולבחון האם יש בה כדי לשנות מהפרשנות התכליתית הראשונית. (השוו ביחס לבחינת המידתיות לנוכח דרך מימוש החוק – בג"צ 466/07 חה"כ זהבה גלאון נ' היועמ"ש (טרם פורסם– 11.1.12).

26. מתוך הבנת התכלית הניצבת בבסיס הוראת סעיף 16(א)והווית ההתדיינות שנוצרה לאחר כניסת חוק הפלת"ד לתוקפו, נעבור לפיכך לבחון כעת את הקשיים הגלומים בייחוסו של כל פירוש אפשרי להוראת סעיף 16(א) הנ"ל ואולם טרם שאני מגיע לשלב זה אייחד דברים אחדים לשיטה של קביעת שכר טירחה מותנה.

27. נושא שכר הטירחה המותנה בתוצאות (Contingent Fee) מעורר בשנים האחרונות דיונים אקדמיים רבים בדיסציפלינות שונות. בישראל פרופ' אייל זמיר ופרופ' אילנה ריטוב ערכו מחקרים אחדים בסוגיות אלו וראו לפרסם סקירה תמציתית – בעברית – על ממצאיהם בכתב העת עורך הדין(גליון מס' 8, יולי2010). בפתח למאמרם הם מסבירים את שיטת ה-contingencyכך:

"שכר המותנה בתוצאה הוא צורת תשלום שכיחה על שירותים משפטיים, במיוחד בתביעות נזיקין, בארץ, בארה"ב וביותר ויותר מדינות בעולם. שיטה זו,שבה הלקוח משלם אחוז מסוים מסכום הפיצויים שבו זכה(ואינו משלם כלל אם לא זכה בפיצויים כלשהם) מאפשרת גם לתובעים מעוטי יכולת לממש את זכויותיהם. בהסדר זה מספק עורך הדין ללקוח מעין ביטוח מפני כשלון התביעה, מספק לו אשראי עד לסיום הטיפול בתיק, וגובה את שכרו רק בשלב שבו קל ללקוח לשלם את השכר מתוך הפיצויים שקיבל. יתרונות בולטים נוספים של השכר המותנה, בהשוואה לשכר גלובלי,או לפי שעות, הם ששיטת תשלום זו מרתיעה מפני הגשת תביעות שהתוחלת שלהן (הסכום שניתן לצפות לו כפול סיכויי הזכייה)נמוכה מדי, וממריצה את עורך הדין להשקיע זמן ומאמץ רבים יותר (אך לא רבים מדי) בטיפול בתביעה. אף על פי כן,הושמעה ביקורת על שיטה זו,במיוחד בארה"ב. המבקרים טוענים שלפעמים גורמת שיטה זו לכך שעורך הדין זוכה בשכר גבוה על עבודה מעטה, ושלקוחות מתקשים להבין את מנגנון החישוב של השכר ואינם יודעים מהו היקף העבודה הכרוך בטיפול בתיק, מהם סיכויי הזכייה,ומהו הסכום שבו הם עשויים לזכות. עוד טוענים המבקרים שמלבד בעיית המידע של הלקוחות, סובל שוק השירותים המשפטיים מכשלי שוק נוספים, כמו אחידות גבוהה של אחוז השכר המותנה (בארה"ב השיעור הרווח הוא שליש מהזכייה, אם כי יש לזכור ששם עורכי הדין נושאים גם בעלות האגרות ושכר העדים המומחים ואינם מקבלים שיפוי על הוצאות אלה אם התביעה נכשלת). ההעדפה הגורפת של תובעים נזיקיים – לרבות תובעים אמידים – לשיטת השכר המותנה, והשאלות הכרוכות בהסדר זה, עוררו עניין אקדמי רב בקרב משפטנים, כלכלנים, אתיקנים וסוציולוגים. מחקרים אמפיריים שנעשו בארה"ב גילו שברוב הגדול של התיקים, השכר שעורכי דין מקבלים בצורת חישוב זו אינו עולה במידה ניכרת על השכר שהיו מקבלים אילו נעשה החישוב לפי שעות, אם כי התיקים המעטים שבהם מושגים פיצויים גבוהים במיוחד גורמים לכך שהממוצע הכולל תחת הסדר זה אכן גבוה במידה משמעותית מאשר היה נגבה אילו חושב השכר לפי שעות העבודה שהושקעו בתיק" (שם, בעמ' 76-75).

על רקע זה ערכו פרופ' זמיר ופרופ' ריטוב שורה של ניסויים, אשר נועדו לחשוף ולהסביר את העדפת הלקוחות בנושא שכר הטירחה (ממצאיהם פורסמו בשני מאמרים: Eyal Zamir & Ilana Ritov, Revisiting the Debate over Attorneys’ Contingent Fees: A Behavioral Analysis, 39 J. Legal Stud. 245 (2010); Eyal Zamir& Ilana Ritov, Notions of Fairness and Contingent Fees, 74 Law & Contemporary Problems 1 (2011). (להלן: זמיר וריטוב).

הממצא המרכזי של סדרת הניסויים שערכו מצביע על כך שגם כאשר תוחלת שכר הטירחה לפי החישוב המותנה גבוה פי שניים, או פי שניים וחצי מהשכר הקצוב – קרוב ל-60% מהנשאלים שנבדקו העדיפו להיקשר בשכר טירחה המותנה בתוצאה. העדפות אלו קשות להסברה לדעתם של זמיר וריטוב, לפי המושג הכלכלי הסטנדרטי של "שנאת סיכון". עם זאת הם מתיישבים היטב עם "תאוריות הערך" (Prospect Theory)של הפסיכולוגים פרופ' עמוס טברסקי ופרופ'דניאל כהנמן (אשר זיכתה,כידוע, את האחרון בפרס נובל לכלכלה בשנת 2002; פרופ' טברסקי נפטר קודם לכן ולכן על-פי תקנון פרס נובל לא יכול היה לזכות במשותף בפרס). תיאוריה זו קובעת שאנשים אינם חושבים בדרך כלל בערכים מוחלטים, אלא במונחים של רווח והפסד. האטרקטיביות הגדולה של שכר מותנה נובעת מכך שהוא נתפס כמחסן את הלקוח מפני הסיכון של הפסד.לקוחות מוכנים לקבל רווח נקי (אחרי תשלום שכרו של עורך הדין) נמוך יותר במידה משמעותית, ובלבד שלא יחשפו לסיכון של הפסד – סיכון הכרוך בהסדרי שכר טירחה אחרים,שבהם הלקוח משלם שכר טירחה – גם אם לא זכה בפיצויים כלשהם (שם, בעמ' 78). ממצא מאלף נוסף שהתגלה במחקריהם של זמיר וריטוב שולל במידה רבה את הסברה שההעדפות של הלקוחות משקפות, כביכול, אי-הבנה של מהות ההסדר של שכר מותנה (שם).

על רקע דברים אלה, שבבסיס הכלכלי והפסיכולוגי שביסוד הסדרי שכר הטירחה המותנים בתוצאות, נוכל לשוב ולדון עתה באספקטים המשפטיים של המחלוקות שבפנינו, לא לפני שנציין כי היבטים נוספים של סוגיות שכר הטירחה המותנה בתוצאות (Contingent Fee, המקובל בארצות-הברית), או בתנאים אחרים כלשהם ( Conditional Fee, המקובל בבריטניה) נדונו ב-ע"א 2871/00 חורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, פ"ד נז(6) 319 (2003) (להלן: עניין חורי);ו-רע"א 9784/05 עיריית ת"א-יפו נ' עו"ד ידידיה גורן (טרם פורסם,12.8.2009) (להלן: ענין ידידיה גורן), ואף בחלק מהתובנות שהנחו את ההלכות שנפסקו שם ניעזר בהמשך.

פירוש הוראת סעיף 16(א) ככזו שאינה חלה על שכר הטרחה הנגבה בעבור הטיפול בהליך הערעור

28. הצעתו של המשיב לראות את תחולתה של הוראת סעיף16(א) לחוק הפלת"ד

כמשתרעת רק על סוגיית שיעור שכר הטרחה החל על הטיפול בהליך בערכאה הדיונית עשויה, על פני הדברים, לתאום את מציאות ההתדיינות בתביעות המתנהלות לפי הוראות חוק הפלת"ד (כפי זו תוארה לעיל). אם אכן ההתדיינות המשפטית במכלול זה מתאפיינת, לעתים,בהיותה מסובכת וארוכה, הרי שייתכן שהרציונל המונח בבסיס הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, המצמצם את היקף שכר הטרחה לאור פישוט וייעול ההליכים המשפטיים המתנהלים לפי החוק האמור – איננו תומך בהגבלת הטרחה באופן נוקשה, למצער במקום בו הענין מורכב דיו כדי שתעלנה שאלות, אשר הצדדים מוצאים לנכון לבררן גם בערכאת הערעור.

עם זאת, קבלת פרשנות המשיב טומנת בחובה לפחות קושי בולט אחד. קושי עיקרי זה נובע מכך שבהעדר הסדרה מפורשת בסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד של השיעור המקסימלי שניתן לגבותו בעבור הטיפול בהליך הערעור, הרי שהענקת הפירוש המוצע על ידי המשיב להיקף תחולת הוראת סעיף 16(א) הנ"ל, תסיר, כביכול,כל מגבלה מעל שכר הטרחה שרשאי עורך הדין לגבות בעבור הטיפול בערעור. ברי כי הסרת ההגבלה כמתואר אינה מתיישבת עם תכלית סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, כפי שזו פורשה בפסיקה. המשיב מציע כי בקביעת שיעור שכר הטרחה עבור הטיפול בערעור, יגבה שכר טירחה נוסף ויעשה שימוש בשיעור שכר הטרחה המינימלי המומלץ עבור טיפול בערעורים אזרחיים, כפי שזה מופיע בסעיף 4(א)(1) לכללי התעריף המינימלי – והוא שיעור של 50% מהשכר שבערכאה הראשונה, ובענייננו: 6.5% (נוספים ל-13%) מהסכום שנפסק לטובת הניזוק. עם זאת, מבלי שאביע דעתי לגבי הצעה זו של המערער לגופה (שכן ענין היא למחוקק הראשי לדון בו), הרי נראה שאין היא מספקת מזור לקושי שהוצג במתווה הנורמטיבי הקיים. אבהיר: שיעורי שכר הטרחה המוצעים בכללי התעריף המינימלי, לרבות השיעור הנקוב בסעיף 4(א)(1) הנ"ל, עניינם בשיעור שכר טרחה המינימלי המומלץ. מכאן, שאף אם נקבל את אופן הפרשנות המוצע על-ידי המשיב, דומה כי לא יהיה בכך כדי להציב כל מגבלה על היקף שכר הטרחה הנגבה לאחר הליך הערעור, ומכאן שהצעתו חוטאת לתכליתה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד במתכונתו הנוכחית.

29. הצעתו האחרת של המשיב היא השלמת החסר שבסעיף16(א) על דרך של הסכם שיכרת בין עורך הדין ללקוח המיוצג, בגדרו יקבע שיעור שכר הטרחה בעבור הטיפול בהליך הערעור. הצעה זו לוקה במגרעות שצוינו לעיל והיא אף איננה הולמת את תכליתה של הוראת סעיף 16(א), באשר אין בה כדי למנוע את"הנגיסה" בכספים המשולמים לניזוק. האפשרות לקבל הצעה זו מוטלת גם בספק נוכח אופיה הקוגנטי של הוראת סעיף 16(א), כפי שיפורט להלן.

פתרון אפשרי אחר עשוי להיות טמון בכך שבית המשפט שלערעור הוא זה שיפסוק, בסופו של כל ערעור המתנהל לפי חוק הפלת"ד, מהו שיעור שכר הטרחה שרשאי עורך הדין לגבות. גם פתרון זה אינו נראה לי ראוי, ודומה כי יש בו כדי להכביד על הליכי ערעור המתנהלים לפי הוראות חוק הפלת"ד, ולגרום לריבוי התדיינויות.

פירוש הוראת סעיף 16(א) ככזו שחלה גם על שכר הטרחה הנגבה בעבור הטיפול בהליך הערעור

30. דומה כי הצעתה של המערערת לפרש את הוראת סעיף16(א) ככזו שחלה אף על שכר הטרחה הנגבה בעבור הטיפול בהליך הערעור הולמת בצורה מלאה יותר את תכלית חוק הפלת"ד בכלל, ואת תכלית הוראת סעיף 16(א)בפרט. היא אף תואמת את גישת המשפט המשווה בסוגיה (ראו פיסקה 38 להלן). עם זאת, אף קבלת פרשנות מוצעת זו יוצרת לכאורה מספר קשיים (חלקם מדומים בלבד), שראוי לעמוד על טיבם.

31. קושי ראשון לכאורה עשוי לצוף מקום בו זכה עורך הדין בשכר טרחה בעבור הטיפול בהליך המשפטי שהתנהל בפני הערכאה הראשונה (וזאת בשיעור של (עד) 13% מהסכום שנפסק לטובת הניזוק),ולאחר מכן הוגש ערעור על פסק דינה של הערכאה הראשונה – למשל, על ידי חברת הביטוח שנתבעה. במצב זה, עשויה לעלות טענה כי משזכה עורך הדין בשכר טרחה בעבור הטיפול בהליך שבפני הערכאה הראשונה, הרי, שלמעשה, נגזר עליו לטפל בהליך הערעור, כביכול, בלא תמורה, שהרי אין הוא יכול לזכות בשכר טרחה נוסף מעבר ל-13% שכבר קיבל לידיו. עם זאת, טענה זו, או הקושי העולה ממנה, מאבדים ממשמעותם ככל שרואים את שכר הטרחה מותנה התוצאה, ככזה שמותנה בתוצאה שנתקבלה בסופו"המוחלט" של ההליך המשפטי, קרי: בסכום שנפסק לאחר קבלת פסק הדין בערעור. זוהי, למשל, הגישה המובעת על-ידי ד"ר גבריאל קלינג בספרו, שם הוא מתבטא כדלקמן:

"עורך דין שסיכם עם לקוחו על שכר טרחה מותנה בתוצאות, אשר חלה עליו המגבלה של שכר מירבי, לא יגבה שכר נוסף תמורת הטיפול בערעור, מעבר לשכר המרבי. הטיפול בערעור הוא חלק מטרחתו של עורך הדין להשגת הפיצויים, שמהם נגזר שכרו, המותנה בתוצאות הטיפול" (קלינג, אתיקה בעריכת דין (2001) (להלן: קלינג, אתיקה), בעמ' 254; ההדגשה שלי – ח"מ)

למעשה, כל עניינו של ערעור זה הוא בשאלה האם יש לחשב את שכר הטרחה המירבי שניתן לגבותו רק על בסיס הפיצוי שנפסק לטובת הניזוק בתום הליך הערעור (אם הוגש ערעור), או שיש לחשבו פעם אחת בסוף ההליך שמתנהל בפני הערכאה הדיונית, ולהוסיף עליו סכום נוסף כלשהו בתום הליך הערעור. לפיכך, דומני כי הטענה לפיה עולה קושי בכך שעורך הדין מחויב לעבוד"בחינם" כביכול לאחר שנסתיים ההליך בפני הערכאה הדיונית והוגש ערעור על תוצאות הליך זה – היא, למעשה, טענה המניחה את המבוקש, שכן הכל תלוי בהגדרת השכר המותנה בתוצאה. לפיכך, דעתי היא שאין ממש בקושי ראשון זה, והוא אופטי בלבד. זה המקום להזכיר שכאשר הערעור מוגש מטעם הניזוק והוא מצליח בו, ממילא זוכה עורך הדין המטפל בשכר טרחה בשיעור של 13% על התוספת (לגבי תמריץ אפשרי לעוה"ד המטפל, במקרה של דחיית ערעור חברת הביטוח – ראו פיסקה 41 שלהלן).

32. קושי שני לכאורה, הכרוך בקבלת הפירוש של המערערת להוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד עולה מהטענה לפיה הענקת פירוש זה לסעיף איננה תואמת את מנהגן של ערכאות הערעור לפסוק לטובת הניזוק, בתום הערעור, או בהליכי ביניים, סכומים מסוימים בגין שכר טרחת עורך הדין או הוצאות משפט. אכן, יש ערכאות ערעור הנוהגות לפסוק סכומים נוספים כאלו, אולם קשה לקבל טענתו של המשיב כי בפסיקות מעין אלו "אמר בית המשפט העליון את דברו" ביחס לאופן פרשנותה הראוי של הוראת סעיף 16(א). בהקשר זה יש אף לשים לב למספר הבחנות:

(א) פסיקת הוצאות משפט ככאלה אינה שוות ערך לפסיקת שכר טרחה (כפי שעולה, למשל, מהוראת תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; כן ראו הוראת סעיף 85 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, האוסר על פרקליט לקבל תשלום כולל, אשר אין בו הבחנה בין שכר טרחה להוצאות. עיינו עוד: ענין חורי, בעמ' 328). מכאן מתבקש כי פסיקת הוצאות משפט ככאלה – איננה ראיה לטענות המשיב. בפסיקת שכר טרחת עו"ד לטובת הניזוק בערכאת הערעור אדון בס"ק (ב) שלהלן.

(ב) פסיקת סכום נוסף בגין שכר טרחה בערעור, מקום בו הניזוק הפסיד בתביעה המקורית והדבר תוקן בערכאת הערעור, או מקום בו בתום שלב הערעור הוגדל היקף הפיצוי שנפסק לטובת הניזוק – איננה סותרת את הפרשנות שמציעה המערערת להעניק להוראת סעיף 16(א), שכן במקרה זה ניתן וראוי להגדיל את שכר טרחתו של עורך הדין, כך שיהווה 13% מהיקף הפיצוי הסופי שנפסק בערכאת הערעור. דוגמה תבהיר דברים.נניח שבערכאה הראשונה נפסקו לניזוק 1,000,000 ש"ח ובערכאת הערעור נפסקו לו3,000,000 ש"ח. במקרה כזה – אין חולק כי במסגרת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד יהיה עורך הדין המטפל בתיק זכאי לקבל בהסדר שכר טרחה מותנה בתוצאות 130,000ש"ח, לאחר סיום הדיון בערכאה הראשונה, ו- 260,000 ש"ח נוספים, לאחר סיום הדיון בפסק דין בערכאת הערעור. זה המקום להזכיר כי הסכומים שנפסקים לטובת הניזוק בגין שכר טרחה הם אכן סכומים הנפסקים לטובתו, ועוברים אליו, ואינם נפסקים לטובת עורך דינו (ראו: ע"א 495/59 בנק למלאכה נ' בית חרושת ליהלומים מרגלית, פ"ד י"ד 465, 469 (1960); ענין בוקאי; קלינג, אתיקה, עמ' 287). לפיכך, גם אם בתי המשפט שלערעורים נוהגים לפסוק סכומים בגין שכר טרחה לטובת הניזוק בתאונת הדרכים, שידו היתה על העליונה בהליך הערעור, הרי שאין בכך כדי להצביע על כי ערכאות הערעורים קיבלו את הפרשנות המוצעת על ידי המשיב להוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, אלא שביקשו לוודא שהניזוק יקבל את סכום הפיצוי המגיע לו "נטו", ובמקביל כי לא יגרע חלקו של עורך הדין, שממילא זכאי במקרה כזה להגדלת חלקו במסגרת 13% המובטחים לו על פי סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד.

33. קושי שלישי לכאורה, העולה מיישום הפרשנות המוצעת על-ידי המבקשת, הוא סוגיית אופן גביית שכר הטרחה מקום בו נתחלפו עורכי הדין המטפלים בענייניו המשפטיים של הניזוק, בין שלב התביעה המקורית לבין שלב הערעור. במצב זה, עולה השאלה כיצד יחולק שכר הטרחה שנקבע לפי תוצאות הליך הערעור. אכן, קושי מסוים עולה מהעדר האפשרות לפצל בצורה חדה את שכר הטרחה בין עורכי הדין על-ידי הענקת שכר טרחה בשיעור של 13% מהסכום שנפסק בערכאה הדיונית לעורך הדין הראשון, והענקת סכום נוסף לעורך הדין המטפל בהליך הערעור. עם זאת, דומה שניתן ליישב קושי זה גם לאור הפרשנות המוצעת על ידי המערערת- זאת, על-ידי חלוקת שכר הטרחה המירבי, המחושב לפי הסכום שנפסק לטובת הניזוק בתום הליך הערעור, בין עורכי הדין המייצגים, למשל לפי מידת תרומתם להשגת התוצאה שהתקבלה בתום הליך הערעור (ראו: אנגלרד, פיצויים, בעמ' 666. עיינו גם: דעת המיעוט של חברתי, השופטת א' חיות, בענין מורגנשטרן). לעניין הצורך בהבטחת שכר טרחה ראוי לעורך דין שהוחלף או שטיפולו הופסק מסיבות שונות – ואופן קביעת היקפו של שכר טרחה זה במקרים שכאלה באופן כללי – ראו: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 126-124 (1993)); ע"א 5854/06 חיים קורפו עו"ד נ' סורוצקין (טרם פורסם– 20.3.2008); ענין ידידיה גורן; דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך ג' עמ' 80-78(2003 )).

השאלות בדבר הקריטריונים לחלוקת שכר הטרחה בין עורכי דין שונים שטיפלו באותו תיק, או בשלבים שונים שלו וההליך הנדרש להכרעה בדבר אופן החלוקה הן אכן שאלות נכבדות, המצריכות העמקת חקר וחשיבה, לרבות סיווג למצבים שונים. ברם, מכיוון שסוגיה זו אינה עולה בענייננו, לא מצאתי לנכון להרחיב פה את הדיבור עליה ועל הפתרונות האפשריים לה (מעבר לאמור לעיל), ולדעתי,ניתן להותירה, בינתיים, בצריך-עיון, אלא אם כן המחוקק יראה לנכון להסדירה (עיינו לשם השוואה: תקנות התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול), התשכ"ה-1965).

הפירוש העדיף – הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד כחלה גם על שכר הטרחה הנגבה בעבור הטיפול בהליך הערעור

34. אכן, עינינו רואות כי בהעדר הסדרה מפורשת בחקיקה של שאלת תחולתה של הוראת סעיף 16(א) על שכר הטרחה הנגבה בעבור הטיפול בהליך הערעור, בחירה בכל אחת מן הפרשנויות המוצעות עלולה לעורר קשיים מסוימים. עם זאת, להשקפתי מבין הפירושים האפשריים, עדיף הוא הפירוש לפיו תחולתה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד משתרעת גם על שכר הטרחה הנגבה בתום הליך הערעור, כך ששיעור שכר הטרחה המירבי שניתן יהיה לגבותו בעבור הטיפול בהליך הנידון לפי חוק הפלת"ד, יהיה שיעור של 13% מהסכום שנפסק לטובת הניזוק בפסק דינה של ערכאת הערעור.מסקנתי זו מתבססת על מספר אדנים שיפורטו להלן.

35. ראשית, לאחר סקירת הקשיים העולים מהענקת כל אחד מן הפירושים המוצעים להוראות סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, נחה דעתי כי בעוד שהקשיים העולים מהפרשנות המוצעת על-ידי המערערת ניתנים לפתרון, הרי שהצורך "לברוא"שיעור שכר טרחה בעבור הטיפול בהליך הערעור, המתעורר לאור הצעת הפרשנות של המשיב,מהווה מכשול רציני, שאין אפשרות להתגבר עליו במתווה הנורמטיבי הקיים. ואמנם על פי שיטת המשיב – אי-קביעת מגבלה לשיעור שכר הטרחה שניתן לגבותו בעבור הטיפול בהליך הערעור סותר חזיתית את תכליתה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, כפי שזו פורטה לעיל. הצעתו של המשיב להשלים שיעור זה על ידי היקש מהאמור בהוראת סעיף4(א)(1) לכללי התעריף המינימלי לוקה בקשיים שכבר פורטו לעיל – הן מבחינת התאמתה לתכלית הוראת סעיף 16(א)והן מבחינת הספק העולה מהפרקטיקה של השלמת חסר בדבר חקיקה ראשי, על-סמך המלצה הקבועה בכללים. (לקשיים שמעורר בכלל תעריף מומלץ – ראו: קלינג,אתיקה 264-260).

36. שנית, דומני כי בחירת הפרשנות הדווקנית יותר להוראת סעיף 16(א) הנ"ל, שלפיה שיעור שכר הטרחה המירבי כולל גם את הטיפול בהליך הערעור, הולמת את רוחו הכללית של סעיף זה ושל חוק הפלת"ד בכללותו. כך מתבקש גם ממקרא הסייפא לסעיף 16(א), שלפיה: "מי ששילם שכר טרחה העולה על התעריף המקסימלי, זכאי להחזר העודף". מהוראה זו עולה, כי המחוקק בחר להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי הוראת סעיף 16(א) היא הוראת חוק קוגנטית, בלתי ניתנת-להתנאה (השוו לאמור בסעיף 82 לחוק לשכת עורכי הדין), וכי ההגבלה הקבועה בה היא הגבלה נוקשה, אשר אין הצדדים חופשיים לקרוע בה פתחים (ראו: אנגלרד, פיצויים, בעמ' 515-511; עיינו גם: ע"א841/02 ששון נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, פ"ד נח(4) 865, 867 (2004) (להלן: ענין ששון)). קשיחותה של הגבלה זו מסתברת אף מהאמור בסעיף16(ב) לחוק הפלת"ד, השוללת במקרה זה את סמכותו של הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, הקבועה בסייפא לסעיף 82 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, להתיר גביה של שכר טרחה בשיעור העולה על השיעור המרבי שנקבע על-ידי המועצה הארצית בעבור הטיפול בעניינים מסוימים. הוראת סעיף 16 (ב) לחוק הפלת"ד מלמדת שהמחוקק ביקש שלא לאפשר חריגים כלשהם המאפשרים גביית שכר טרחה גבוה יותר מזה שנקבע בהוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד וכי תכלית ההוראה היא אכן למנוע "נגיסה",מכל סוג שהוא, בכספי הפיצוי המשתלמים לידי הניזוק בתאונת הדרכים, מעבר לשכר הטרחה המוגבל שנקצב בחוק הפלת"ד ובכללי לשכת עורכי הדין. הוראות חיקוק אלו מחייבות אותנו, אם כך, לגשת במשנה זהירות למלאכת פרשנותה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, ולפי דעתי יש בהן כדי להצביע על מגמת הפרשנות הראויה – היא פרשנות השוללת חלופה על פיה רשאי עורך הדין לגבות שכר טרחה בשיעור הגבוה מהנקוב בחוק הפלת"ד בנסיבות כלשהן במתווה הנורמטיבי הקיים.

37. שלישית, מתן מענה מחמיר לשאלת תחולתה של הוראת סעיף 16(א) תואמת את פסיקת העבר של בית משפט זה, שם פורשה הוראת סעיף 16(א) במגמת צמצום. כך, למשל, נפסק כי בחישוב שכר הטרחה המדובר,אין להכליל את הסכומים שהועברו לניזוק מצד המוסד לביטוח לאומי, אלא ששכר הטרחה יחושב רק על בסיס הסכומים שנפסקו בפועל לטובת הניזוק (ע"א 311/85 אפראימוב (קטין) נ' יעקב גבאי, פ"ד מב(3) 191, 196 (1988); ענין ששון; ריבלין, תאונת הדרכים 1100).

38. רביעית – גישה זו תואמת את מה שנפסק ונכתב בסוגיה זו במשפט המשווה, במיוחד בארה"ב, שם נוהגים הסדרים ומגבלות דומים על רקע נורמטיבי קרוב. עתה ארחיב מעט בענין זה.

בלואיזיאנה ובקליפורניה עלו שאלות דומות לאלו שבפנינו, דהיינו האם הגבלה סטטוטורית על שיעור שכר טרחה מותנה חלה רק על הטיפול בערכאה הראשונה, או שמא היא כוללת גם את שלב הערעור. בית המשפט לערעורים בלואיזיאנה פסק בפרשת Cook v. Kaldi's Coffee House, 706 So. 2d 1052, 1059 (La. Ct. App. 1998) כי על מנת להתיר לעורך דין לגבות שכר טירחה נוסף בעבור טיפול בשלב הערעור יש צורך בהוראה סטטוטורית מפורשת, ובאין הוראה כזו ברירת המחדל היא לדחות תביעתו לתוספת שכזו.

בית המשפט לערעורים בקליפורניה בפרשת Yates v. Law Offices of Samuel Shore, 280 Cal. Rptr. 316, 321 (Ct. App. 1991). הגיע למסקנה דומה. נוכח הדמיון לניסוחים שלפנינו ארשה לעצמי לצטט מהמסקנה שבפסיקה שם:

 

“section 6146 fixes the maximum allowable contingent fee for a medical malpractice action as a whole, including an appeal after judgment, and the limitation may not be avoided by charging separate fees for segments of the case . . . .”

וההנמקה:

"[The statute] limits the contingent fee that may be charged “in connection with an action ... against a health care provider based upon such person's alleged professional negligence....” (§ 6146, subd. (a) (emphasis added).) As the trial court recognized, such an “action” embraces an appeal taken after judgment... It thus plainly appears that Shore was limited to the section 6146 contingent fee for the entire case. He could not enhance that fee by truncating his contingent representation at the appellate threshold and charging additional, ostensibly noncontingent amounts for the appeal."

עיינו גם: Jon B. Eisenberg et al., Cal. Prac. Guide Civ. App. & Writs (2011).;

Casey L. Dwyer, An Empirical Examination of the Equal Protection Challenge to Contingency Fee Restrictions in Medical Malpractice Reform Statutes, 56 Duke L.J. 611, 615-16 (2006).

ראוי לציין כי דין דומה חל בארצות הברית גם במישור החוזי, דהיינו, כאשר עורך דין חותם על חוזה עם לקוחו בדבר שכר טרחה מותנה תוצאות, ובחוזה לא נאמר במפורש שישולם לעורך הדין שכר טרחה נפרד בעבור הופעה בערעור – אז שכר הטרחה מותנה-התוצאות שנקבע, חל גם על שלב הערעור וכולל אותו. ראו:

L. A. Bradshaw, Annotation, Construction of Contingent Fee Contract as Regards Compensation for Services After Judgment or on Appeal, 13 A.L.R.3d 673, § 2[a] (1967) (להלן: Bradshaw) ; Rossi, Attorneys' Fees (3rd ed. 2012), § 2:16 ; Jacob A. Stein, Stein on Personal Injury Damages § 17:13 (3d ed. 2012) – וההפניות הרבות המובאות במקורות הללו.

ההצדקה לגישה זו מגוונת ומעלה שורה של טעמים אפשריים:

"…that a client retaining an attorney on a contingent fee basis normally expects the fee to cover all services necessary to render a judgment final, that an attorney ought to foresee the ever-present possibility that an appeal might be taken from a judgment, that the attorney has the knowledge and opportunity to state explicitly in the contract drafted by him what services are to be covered by the fee, and that any ambiguities in the contract should be resolved against the attorney." (Bradshaw § 2[a]).

39. המשיב היה קרוב לוודאי ער לקשיים הפרשניים הגלומים בגישתו ולכן ביקש להעלות גם טענה קונסטיטוציונית שלפיה – קביעת"התקרה" לשיעור שכר הטרחה, שניתן לגבותו בעבור הטיפול בתביעות לפי חוק הפלת"ד מהווה פגיעה בזכות החוקתית לחופש העיסוק. מבלי להביע דעה בשאלה האם הגבלת שכר הטרחה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד אכן מהווה בכלל בנסיבות פגיעה בת-הגנה בחופש העיסוק החוקתי ככזה (השוו: בג"צ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז ת"א של לשכת עורכי הדין פ"ד נ' (4), 221 (1996); עיינו גם:בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(ו), 235, 258 (2002) Richard M .Birnholz, The Validity and Propriety of Contingent Fee Controls, 37 UCLAL. Rev. 949, 951, 962 (1990))) –אומר בקצרה כי לדעתי פגיעה כזו, גם אם קיימת, עומדת בתנאים המפורטים בפיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 4 לחוק יסוד:חופש העיסוק, וזאת משורה של טעמים:

ראשית, דומה שאין חולק כי הוראת סעיף16(א) לחוק הפלת"ד אינה עומדת בסתירה לערכיה של מדינת ישראל.

שנית, היא מוסדרת בחוק (חוק הפלת"ד).

שלישית, לדעתי,תכליתה של הוראת סעיף 16(א), שנידונה בפירוט לעיל, מהווה תכלית ראויה בהקשר של הרצון להגן על טובת ציבור התובעים שענייניהם המשפטיים מתנהלים לפי הוראות חוק הפלת"ד (השוו: לגבי התכלית הראויה – בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 383 (1997)).

לבסוף, מבלי להרחיב, אציין כי לטעמי, האופן בו הוגבל שכר הטרחה עומד בשלושת מבחניה של דרישת המידתיות הקבועה בפיסקת ההגבלה.

יתר על כן טענה שכזו אין להעלותה אגב אורחא שנים לאחר שחוק הפלת"ד התקבל וזאת עוד על דרך של התקפת עקיפין (למקרה שתינתן רשות ערעור) ובלא תשתית עובדתית ומשפטית מקיפה וראויה.

40. זה המקום להוסיף ולהעיר כי הפרשנות אותה הצעתי לתת לסעיף 16 (א) לחוק הפלת"ד – איננה פוגעת בזכות היסוד לחופש העיסוק, מעבר למה שכולי עלמא לא פליגי, שכלול ממילא בהוראה האמורה. לכן היה המשיב מעוניין להעלות השגות לגבי חוקיותו של סעיף 16 (א) כולו. בית המשפט המחוזי הנכבד גרס מאידך גיסא, כי החלת סעיף 16 (א) לחוק הפלת"ד גם על שלב הערעור לוקה בכך שהיא בבחינת הסקת מסקנה שבמכללא, על יסוד פרשנות של הוראת חוק העוסקת בשיעור שכר טרחה מירבי ומהלך שכזה איננו אפשרי להשקפתו, שכן מדובר בחיוב הפוגע בזכות היסודית של חופש העיסוק ואילו המחוקק היה סובר כאמור – הוא היה אומר את דבריו במפורש.

להשגה אחרונה זו, יש להשיב שתי תשובות(וזאת מבלי לפתח פה את הסוגיה האמורה, מעבר למה שנדרש לה בנסיבות שלפנינו):

א. גישה מעין זו חותרת תחת התפיסה המקובלת שפרשנות היא הדרך העדיפה לפתרון סוגיות הנושקות בשאלות חוקתיות וזאת טרם שאנו באים לאמצעי האחרון שיש בו פריצה של תכלית החקיקה, או ביטול של הוראת חוק (עיינו: בג"צ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נ"ט (4), 241, על מגוון הדעות שהושמעו שם בסוגיה זו; כן ראו לאחרונה פסק דינו של נשיא בית המשפט העליון בארה"ב,השופט רוברטס, שביטה את דעת הרוב בפרשת

National Federation of Independent Business v. Sebelius, 132 S. Ct. 2566, 2593-94 ((2012)ואצלנו: בג"צ 5113/12 שלומי פרידמן נ'כנסת ישראל (טרם פורסם –7.8.2012).

ב. בארה"ב נפסק כאמור בעבר כי על מנת לאפשר לעורך-דין לגבות שכר טרחה נוסף בשלב הערעור, מעבר לתעריף המירבי שנקבע בחוק– יש צורך בהוראה סטטוטורית מפורשת המתירה לו לעשות כן, ובאין הוראה כזו ברירת המחדל היא לדחות תביעתו לתוספת שכזו (ראו פירוט בפיסקה 38 שלעיל).

גישה דומה הביאה גם את בית המשפט הזה לפסוק לאחרונה מה שפסק בהקשר לסוגיית המע"מ בענין בוקאעי (בדעת רוב). לנושא האמור ולהשלכותיו על הסוגיות שבפנינו אוסיף מספר מלים להלן.

41. בענין בוקאעי בית המשפט נזקק לתיקון שהוכנס בתקנה512(ג) לתקסד"א ועל פיו:

"פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא יתווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע" (ההדגשה שלי – ח"מ).

השאלה שעמדה לדיון בענין בוקאעי בהקשר שלנו היתה כיצד יש לישב הוראה זו עם האמור בסעיף 5 לכללי לשכת עורכי הדין הקובע כי:

"השיעורים בכללים אלה אינם כוללים מס ערך מוסף שבו נתחייב עורך הדין לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו – 1976".

חבריי,המשנה לנשיא (בדימ.) השופט א'ריבלין והשופט ע' פוגלמן, סברו בדעת רוב שם, כי ההסדר הקבוע בחוק הפלת"ד ובכללי לשכת עורכי הדין וההסדר שנקבע בתקנה 512 (ג)לתקסד"א אינם סותרים זה את זה, שכן הם דנים במישורים שונים של יחסים. חברי השופט י' עמית סבר, בדעת מיעוט, כי תקנה 512 (ג) עומדת בסתירה לחוק הפלת"ד ולכללי לשכת עורכי הדין ובהניתן ניגודיות שכזו – יש להעדיף את הוראות חוק הפלת"ד והכללים ולפיכך כאשר בית משפט פוסק לזכות תובע על פי חוק הפלת"ד –שכר טרחה, לא תחול תקנה 512 (ג) לתקסד"א, ועל הסכום הנפסק יתווסף מע"מ.

כל שלושת חברי ההרכב היו בדעה כי ראוי לו למחוקק המשנה לשקול את תיקון הוראת תקנה 512 (ג) לתקסד"א באופן שניתן יהא לפסוק ולהוסיף מע"מ על שכר הטרחה שנפסק לזכות תובע פרטי בתביעת נזיקין. מצרף אני, כמובן, קולי להמלצה זו, שטרם יושמה,ולדעתי ראוי לו אפילו למחוקק הראשי שיתן דעתו לחלק מהסוגיות שאוזכרו בחוות דעתי זו (שכ"ט לעו"ד בשלב הערעור, פיצול שכר הטרחה בין מספר עורכי דין שטיפלו בתיק, חיוב המע"מ ועוד). ואולם עד שאנו מגיעים לתיקון התשתית הנורמטיבית הקיימת מסתבר כי במצב הדברים שנוצר בעקבות תיקון תקנה 512 (ג) לתקסד"א – בתי המשפט פוסקים בפועל לבעל דין שכר טרחה נמוך מזה שהוסכם בינו לבין עורך דינו (במסגרת המותר על פי סעיף16 (א) לחוק הפלת"ד), ובעל הדין, או עורך הדין נאלצים לשאת בפער שנותר. נוכח מציאות זו נראה לי שעד שלא יתוקנו החיקוקים הרלבנטיים – ניתן לזקוף שכר טרחה שיפסק בהליכי ביניים בדרגת הערעור (בבקשות רשות ערעור) וכן שכר טרחה נוסף, שיפסק בהליך הערעור (שלא על דרך מע"מ)כדי הגבול העליון המותר לגביה ע"י עוה"ד במסגרת סעיף 16 (א) לפלת"ד וכללי לשכת עורכי הדין (לרבות מע"מ). כך הלקוח יקבל את הפיצוי המגיע לו על פי החוק במלואו (ללא ניכוי מרכיב המע"מ), עוה"ד גם הוא לא ימצא נפגע (ולא יצטרך "לספוג" את מרכיב המע"מ) ויהיה בכך גם משום מענה מסויים לסוגיית התמריץ בשלב הערעור, במקרים של הליכי ביניים ובמקרים של אי-שינוי התוצאה שנפסקה בערכאה המבררת – נושאים אותם העלה המשיב וציין אותם כבעיה.

סיכום

42. העולה מן המקובץ מלמד שיש לראות את תחולתה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד כמשתרעת גם על שכר הטרחה בעבור הטיפול בהליך הערעור, כך ששיעור שכר הטרחה המירבי שניתן יהיה לגבות בעבור הטיפול בהליכים משפטיים המתנהלים לפי חוק הפלת"ד הוא 13% מהסכום הסופי שנפסק לטובת הניזוק בערכאה הדיונית,או בערכאת הערעור, הכל לפי המאוחר.

43. בעניין שבפנינו, סופו של ההליך שהתנהל בפני הערכאה הראשונה היה בפסק-דין שניתן לטובת המערערת, וסופו של הליך הערעור היה בהסכם פשרה שזכה לתוקף של פסק-דין. לכאורה, עשויה היתה לעלות פה שאלה נוספת שעניינה שיעור שכר הטרחה שרשאי היה המשיב לגבות מקום שנסתיים ההליך בפני ערכאת הערעור בהסכם פשרה - האם יחול על שכר הטרחה שיעור של 13%, או שיעור של 11% מהסכום שעליו הוסכם בהסכם הפשרה. המערערת, עם זאת, לא העלתה התנגדות לכך שהמשיב יזכה בשיעור של13% בעבור הטיפול בענייניה המשפטיים, ובדין נהגה כך, שכן לדעתי, נהיר הוא כי מהרגע שההליך שבפני ערכאה כלשהי מבין שתי הערכאות נסתיים במתן פסק דין ועורך הדין נדרש לעמול עד לשלב מתן פסק-הדין זה - הרי עסקינן במקרה עליו חלה הוראת סעיף2 לכללי לשכת עורכי הדין, ואין לראות בו מקרה עליו חלה הוראת סעיף 3לכללים הנ"ל. עיינו: ריבלין, תאונת הדרכים, 1048-1049.

סוף דבר

44. לאור כל האמור לעיל, אם תישמע דעתי – הערעור יתקבל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יתבטל. על המשיב להשיב למערערת כל סכום שגבה כשכר טרחה, העולה על 13% ממלוא הסכום שנפסק והועבר ע"י קרנית עבור המערערת על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב-ע"א 4973/96 הנ"ל (למעט מע"מ, שבו נתחייב, שכן בשעתו לא היתה בתוקף תקנה 512 (ג) לתקסד"א בנוסחה דהיום). להחזר של שכר הטרחה שנגבה ביתר כאמור ויש להשיבו – יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 10.7.96 (המועד בו גבה המשיב את שכר טרחתו) ועד לתשלום בפועל. כן יישא המשיב בשכר טרחת עו"ד של המערערת בכל הערכאות בסכום כולל של 30,000 ש"ח.

 

ש ו פ ט

המשנה לנשיא (בדימ')א' ריבלין:

 

מצטרף אני לפסק דינו המקיף והיסודי של חברי השופט ח' מלצר.

סעיף16(א') לחוק הפיצויים הוא קוגנטי ואין להתנות עליו. מטרתו למנוע "נגיסה"יתרה בכספים המשתלמים לידיו של הנפגע, בין על פי הסכם שבין הצדדים, ובין מתוקף פסק דין.

מאז ומתמיד סברתי כי יש ליתן תוקף לכוונת המחוקק כפי שהוא השכיל (אם השכיל) לבטאה בלשון החוק. זוהי חובתו של השופט. גם פרשנות "תכליתית" אינה יכולה לגרוע מחובה זו שכן "תכלית" שאינה מוצאת לה ביטוי בחוק היא תכלית זרה לחוק וכאמור מצווים אנו, כך ראוי להזכיר, לכפוף עצמנו למרות החוק.

הוראת סעיף 16(א') לחוק הפיצויים ברורה ותכליתה אחת. היא קובעת תעריף מקסימלי – ואין להוסיף עליו, לא בדרך של פסיקת שכר נוסף בערעור ולא בדרך אחרת. הבהיר זאת היטב חברי השופט ח' מלצר. עם זאת, ודווקא כיוון שכך, אין אני שותף להצעת חברי לתקן קושי אחר שעורר מתקין התקנות בכל הנוגע לשלילת הפיצוי הנוגעת למס ערך מוסף. אם יש בכך חולי, כפי שמבהיר חברי, על המחוקק או מתקין התקנות להביא לו מזור בכוחותיו שלו.

איני רואה קושי בהצמדות להוראות הדין במקרה זה – גם לא במקרה בו התייצב בשלב הערעור עורך דין אחר תחתיו של עורך הדין שהופיע בערכאה הראשונה. כפי שהבהירה – בדעת מיעוט– השופטת א' חיות בע"א (מחוזי, ת"א) 2283/00 לא ניתן לחייב את הנפגע לשלם לכל פרקליטיו גם יחד שכר טרחה העולה על השיעור המקסימלי. מקובלת עלי דעתה שם כי "הפרקליט החדש יחלוק עם [הפרקליט הקודם] את שכר הטרחה המקסימלי אותו גבה" (פסקה 5 לפסק דינה). ואכן, גם היא נקטה בפירוש הדבק בטקסט (ראו א'ריבלין תאונת הדרכים 1045 (מהדורה רביעית-2012)).

יצוין כי סכום שכר הטרחה, להבדיל משיעורו, עשוי לגדול אם יועצם הפיצוי בפסק דינה של ערכאת הערעור. זו טבעה של ההוראה המתנה את השכר בתוצאה.והתוצאה נקבעת בפסק הדין החלוט, והשיעור לא יעלה על זה שקבע המחוקק.

המשנה-לנשיא (בדימ')

השופט ס' ג'ובראן:

 מסכים אני למסקנת חברי השופט ח' מלצר על פיה יש להגביל את שכר טרחת עורך דין בהליכים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים) לשיעור מקסימאלי של 13% באם ניתן פסק דין ולשיעור מקסימאלי של 11%באם ההליך הסתיים בפשרה. כפי שמציין חברי, כל פרשנות אחרת תעמוד בניגוד לתכלית החוק, המבקש להגן על מגיש התביעה, ולהגביל את יכולתו של עורך הדין לגבות שכר טרחה גבוה יתר על המידה.

יצוין בהקשר זה כי המשיב טען שההגבלה עומדת בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק. חברי השופט ח'מלצר קבע כי אין מקום להידרש בהליך הנוכחי לטענתו החוקתית של המשיב, שנטענה אגב אורחא, וללא תשתית עובדתית ומשפטית מספקת.בבחינת למעלה מן הצורך ציין חברי כי ספק שהחוק פוגע בזכות לחופש עיסוק, ואף אם הוא פוגע בזכות זו, הרי שפגיעה זו מידתית היא. מצטרף אני לקביעתו זו של חברי. יצוין במאמר מוסגר כי המשיב כלל לא הסביר כיצד פוגע החוק בזכות לחופש עיסוק. ודאי שהחוק אינו פוגע בזכות לחופש העיסוק במובנה השלילי (שכן החירות לעסוק בכל עיסוק אינה נפגעת בשל הגבלת השכר). הפן החיובי של הזכות לחופש עיסוק, ככוללת את הזכות לשכר הוגן, ביטחון תעסוקתי, תנאי עבודה הולמים וכיוצא באלו, טרם פותח דיו במשפט הישראלי ומעולם לא נבחנה האפשרות להכריז על בטלותו של חוק על רקע זה. אמנם, ניתן לזהות דברי חקיקה שתכליתם להגן על הפן החיובי של הזכות לעבודה כגון חוק שכר מינימום,התשמ"ז-1987, חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007, צו הרחבה משולב לביטוח פנסיוני 2011 וכיוצא באלו (לעניין היחס שבין זכות חוקתית למימושה בחקיקה ובחקיקת משנה ראו פסקאות 4-3 לפסק דיני בבג"ץ10662/04 סאלח נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 28.2.2012) (להלן: פרשת סאלח)). כמו כן, גם בפסיקה ניתן לזהות הכרה מסויימת בזכויות העבודה החיוביות כנגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו:ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ נ' זואילי (לא פורסם,16.11.2011), פסקה 11; ע"ע (ארצי) 326/03 מדינת ישראל - משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש נ' צ'פקוב (לא פורסם, 20.2.2006); והשוו: בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 13.4.2011)). עם זאת, אף אם תיאורטית ניתן להורות על פסילתו של חוק מכוח הפן החיובי של חוק יסוד: חופש העיסוק (וראו פרשת סאלח, פסקאות31-26 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש), ישנה כברת דרך של ממש בין עצם האפשרות שיתעוררו מקרים שבהם יהיה מקום להורות על בטלותו של חוק, לבין מימושה.כאמור, בהליך הנוכחי לא הרים המשיב את הנטל להוכחת קיומה של פגיעה בזכות חוקתית, וממילא,איננו נדרשים לפיתוח ההלכה הנוגעת להיבטים החיוביים של זכויות חוקתיות. עוד יצוין בהקשר זה כי אפשר שדרך המלך לבחון את הסוגיה היא כפגיעה בחופש החוזים, ולא כפגיעה בחופש העיסוק. יחד עם זאת, טענה זו כלל לא הועלתה בהליך הנוכחי, ואיני נדרש לה.

בסוף חוות דעתו מתייחס חברי לכך שהסכום המשולם לעורך הדין אינו כולל מס ערך מוסף. לגישתו, יש מקום שהמחוקק יפעל לתיקון הסעיף כך שלשכר טרחת עורך הדין יוסף רכיב של מע"מ. חברי המשנה לנשיא (בדימוס) אינו רואה במצב החוקי הקיים כמצדיק את התערבותו של בית המשפט. בסוגיה זו, מצטרף אני לחברי המשנה לנשיא (בדימוס). הקביעה כי לשכר עורך הדין לא יתווסף מע"מ היא בפועל קביעה כי הרווח של עורך הדין יהיה נמוך מהסכום המקסימאלי שנקבע (שכן הוא יישא בעלויות המע"מ). לא מצאתי טעם טוב לכך שבית המשפט יביע דעתו באשר לשכר הראוי לעורכי הדין בהליכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בכפוף לאמור לעיל, אני מצטרף לפסק דינו של חברי השופט ח' מלצר.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר, למעט בסוגיית המע"מ.

ניתן היום, ד' באלול התשע"ב (22.8.2012).

המשנה-לנשיא (בדימ')

ש ו פ ט

ש ו פ ט