Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 7192/14 דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נגד דוד צוקר
 
בבית המשפט העליון  
  רע"א  7192/14
     
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
 
 
המבקשים: 1. דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ
  2. צוקר דוד אחזקות ושיפוצים בע"מ
  3. עו"ד דנה מורסקי
  4. גיל צוקר
  5. מיכל מרקוביץ
  6. סופיה צוקר
  7. עו"ד גבריאל צדוק
 
                                                     
  נ  ג  ד
 
                                                                                                                            
המשיב: דוד צוקר
 
                                                     
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו (השופטת ר' רונן) מיום 01.10.2014 בת"א 007513-12-12
 
                                                     
בשם המבקשים:                             עו"ד דורון לפק
בשם המשיב:                                 עו"ד און צוק; עו"ד זהר פדובה
 
 
החלטה
 
 
לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' רונן) מיום 1.10.2014 בת"א 7513-12-12, במסגרתה התקבלה בקשת המשיב לתיקון כתב התביעה בדרך של הגדלת סכום התביעה.
 
עיקרי הרקע העובדתי
 
1.         המשיב, מר דוד צוקר (להלן: המשיב), הגיש יחד עם אשתו, הילה צוקר, בחודש דצמבר 2012 תביעה כספית לבית המשפט המחוזי כנגד המבקשים. בכתב התביעה נטען כי המשיב הקים את חברת דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ ואת חברת צוקר דוד אחזקות ושיפוצים בע"מ (המבקשות 2-1, להלן: החברות), בהן עבד והשקיע מכספו ומרצו במשך עשרות שנים. עוד נטען כי בעלי המניות בחברה, נכדיו (המבקשים 5-3) ואשתו של בנו המנוח (המבקשת 6) (להלן: המבקשים 6-3), החתימו את התובעים (המשיב ואשתו) במרמה ובזיוף על מסמכים שונים להעברת המניות בחברה על שם בנם המנוח שמעון צוקר, כך שבסופו של יום עברו המניות למבקשים 6-3 והתובעים נותרו חסרי כל. עוד נטען כי המבקש 7 שימש כעורך דין אשר אישר בחתימתו את חתימת המשיב ואשתו על המסמכים להעברת מניות החברה, אשר עליהם חתמו כביכול התובעים, מבלי שראה את התובעים במעמד החתימה ומבלי שווידא כי התובעים הם אכן אלו שחתמו על המסמכים וכי הם יודעים על מה הם חותמים. בכתב התביעה צוין כי מלוא סכום התביעה הינו 12,035,677 ש"ח, אשר מהווים על פי הנטען את שווי המניות שהיו בבעלות התובעים ונגזלו מהם, את המשכורות שלא שולמו למשיב במהלך השנים, את דמי השכירות שהגיעו למשיב כבעל מניות בחברה ואת החזר הלוואות הבעלים שהלווה המשיב לחברות במהלך השנים, כולל הפרשי הצמדה וריבית. עם זאת צוין בכתב התביעה כי לצרכי אגרה מעמידים התובעים את סכום התביעה על סך של 1,000,000 ש"ח בלבד.
 
2.         בחודש פברואר 2013 הגישו המבקשים (הנתבעים) כתב הגנה, במסגרתו הכחישו את כל טענות התובעים. נטען כי התובעים חתמו מרצונם על מסמכי העברת המניות על שם בנם המנוח שמעון צוקר, מתוך הבנה מלאה של משמעותם והשלכותיהם. נטען כי לאחר מותו של הבן המנוח עברו מניות החברות כדין לידי המבקשים 6-3, וכפועל יוצא אין לתובעים זכויות כלשהן במניות החברות או בנכסיהם, לרבות דמי השכירות המגיעים לחברות בגין הנכסים. עוד נטען כי אין יסוד לטענות הזיוף והמרמה שהועלו בכתב התביעה. בנוסף נטען כי כל עילת תביעה שנוצרה לפני 4.12.2005 התיישנה במועד הגשת כתב התביעה.
 
3.         בהמשך התקיימו מספר ישיבות קדם משפט, כשהאחרונה שבהן התקיימה בתחילת חודש יולי 2014. בתחילת חודש ספטמבר 2014 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון סכום כתב התביעה", במסגרתה ביקש לתקן את סכום התביעה ולהעמידו על 7,000,000 ש"ח. נטען כי במועד הגשת כתב התביעה לא היו בידי המשיב האמצעים לשלם את אגרת בית המשפט בגין מלוא סכום התביעה הנטען (כ-12,000,000 ש"ח) ולכן העמיד את סכום התביעה על סך של 1,000,000 ש"ח לצרכי אגרה. נטען כי בחלוף הזמן ולאחר מאמצים רבים הצליח המשיב לגייס סכום כסף המספיק לתשלום אגרת בית משפט ככל שסכום התביעה יועמד על 7,000,000 ש"ח. המשיב הבהיר כי הוא אינו מבקש לשנות דבר בכתב התביעה מלבד סכום התביעה, וכי כל כתבי בית הדין והתצהירים שהוגשו מטעם התובעים ייוותרו כפי שהם. לפיכך נטען כי היעתרות לבקשה לא צפויה להסב למבקשים (הנתבעים) נזק כלשהו.
 
4.         המבקשים הגישו תשובה לבקשה, במסגרתה התנגדו לבקשת תיקון סכום התביעה. נטען כי מדובר בבקשה שהוגשה בחוסר תום לב, כאשר אין יסוד לטענות המשיב בדבר היעדר אמצעים כספיים בשלב הגשת כתב התביעה, וכי מי שעומד מאחורי התביעה הינו לאמיתו של דבר בנו של המשיב, אלי צוקר. עוד נטען כי המשיב העלה במהלך קדם המשפט את האפשרות שיגיש בקשה לתיקון סכום התביעה, והמבקשים הודיעו כי לא יתנגדו לבקשה כזו ככל שתוגש בשלבים מוקדמים של ההליך אך יתנגדו לה ככל שתוגש בשלבים מאוחרים של ההליך. עוד נטען כי קבלת הבקשה בשלב זה של ההליך – לאחר שהסתיים שלב קדם המשפט – תגרום למבקשים לנזק דיוני כבד, כיוון שלא מדובר בשינוי זניח אלא בשינוי ניכר בסכום התביעה (המגדיל אותו פי שבעה), כך שאם תתקבל הבקשה תעמוד למבקשים (הנתבעים) הזכות להגיש כתב הגנה מתוקן, לקיים בשנית הליכים מקדמיים מלאים ולהגיש מחדש תצהירי עדות ראשית. המבקשים תמכו טענותיהם בפסיקת בית משפט זה באשר לתיקון סכום התביעה בשלבים מאוחרים יחסית של ההליך.   
 
5.         המשיב הגיש תשובה לתשובת המבקשים, במסגרתה טען כי דחיית הבקשה פירושה מתן "פרס" למבקשים על כך שהצליחו לגזול את כל כספו כך שלא היה לו אפילו כסף לתשלום אגרה בשלב הגשת התביעה. המשיב טען כי בניגוד לטענת המבקשים הגישה המשתקפת מפסיקת בית משפט זה בהתייחס לבקשות לתיקון כתבי טענות היא גישה ליברלית. נטען כי במקרה דנן הבקשה לא הוגשה בשלב מאוחר מדי, מכיוון שטרם החל שלב ההוכחות ומכיוון שממילא כתבי הטענות ותצהירי העדות הראשית שהגישו הצדדים מתייחסים למלוא סכום התביעה שנטען בכתב התביעה המקורי (כ-12,000,000 ש"ח), ולכן התיקון המבוקש לא ידרוש מהמבקשים תיקון כלשהו בכתבי טענותיהם או בתצהיריהם, וממילא לא יגרום להם שום נזק.  
 
עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי
 
6.         בית המשפט המחוזי (השופטת ר' רונן) ציין כי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), מקנה לבית המשפט סמכות להתיר בכל עת לבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיהם, ולקבוע את הדרך והתנאים לכך, על מנת שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות ששנויות במחלוקת בין בעלי הדין. צוין כי מפסיקת בית משפט זה עולה גישה ליברלית ביחס לבקשות לתיקון כתבי טענות, בכפוף לפסיקת הוצאות על מבקש התיקון. עוד צוין כי בבחינת בקשת תיקון יש לשקול מספר אינטרסים – האינטרס של מבקש התיקון להעלות טענה אמיתית, האינטרס של בעל הדין השני שיריעת המשפט לא תורחב שלא לצורך, והאינטרס הציבורי-מערכתי. בית המשפט קבע כי במקרה דנן האינטרס של מבקש התיקון (המשיב) הינו לתבוע את הנזק האמיתי שנגרם לו לטענתו ולא רק חלק קטן ממנו, לאחר שגייס את הכספים הנדרשים לו לתשלום אגרת בית המשפט. באשר לאינטרס של בעל הדין השני (המבקשים), ציין בית המשפט כי מקובלת עליו טענת המבקשים כי תיגרם להם פגיעה מסוימת מהיעתרות לבקשה. בית המשפט קבע כי הנתבע "זכאי לדעת במהלך ניהול תביעה כנגדו מהו הסכום המרבי שהוא חשוף אליו אם התביעה תתקבל... [ו]רשאי לכלכל את ענייניו בצורה שונה בהתייחס לתביעה בהתאם לסכום הנתבע". עוד נקבע כי "הסיכון המרבי משליך כמובן על אופן ההתגוננות מול התביעה, ועל הקצאת המשאבים של הנתבע כדי להתמודד עם טענות התובע". צוין כי במקרה דנן מדובר בהגדלה ניכרת של סכום התביעה, וכי מובן שיש הבדל משמעותי בין התגוננות מפני תביעה על סך של מיליון ש"ח לבין התגוננות מפני תביעה על סך של שבעה מיליון ש"ח. באשר לאינטרס הציבורי והמערכתי, נקבע כי תיקון כתב התביעה עשוי לגרום לנזק ולעיכוב בניהול ההליך, כיוון שהוא מחייב מתן אפשרות לנתבעים לתקן את כתב הגנתם, והדבר עלול להביא לעיכוב ההליך ואולי לדחיית שתי ישיבות הוכחות שנקבעו במקרה דנן לחודש נובמבר 2014.   
 
7.         בית המשפט קבע כי המשיב ציין את סכום הנזק שנגרם לו כבר בכתב התביעה המקורי שהגיש, ולכן לא מדובר בתיקון שנובע ממידע חדש שנודע למבקש לאחר הגשת התביעה אלא בתיקון המשקף את המידע שכבר היה בידיו במועד הגשתה. עם זאת, נקבע כי גם אין מדובר בתיקון שיש בו כדי להפתיע את הצד שכנגד, כיוון שמלוא הפרטים הרלוונטיים היו ידועים גם לו כיוון שנזכרו בכתב התביעה. בית המשפט הדגיש כי המשיב לא עמד מלכתחילה על תביעת מלוא סכום הנזק שנגרם לו בטענה לחיסרון כיס, אך בשום שלב לא הגיש בקשה לפטור מלא או חלקי מאגרת בית משפט. לפיכך נקבע כי אין מקום לדון בנקודת הזמן הנוכחית בשאלת המשאבים הכספיים שעמדו לרשות המשיב במועד הגשת כתב התביעה המקורי, שאלה שניתן היה לברר במסגרת בקשה לפטור מאגרה, אילו הייתה מוגשת בקשה כזו. נקבע כי מכיוון שהמבקש בחר שלא להגיש בקשה לפטור מאגרה, אזי יש להניח כי הוא יכול היה במועד הגשת התביעה לגייס משאבים כספיים לתשלום אגרה בסכום גבוה יותר, כפי שעשה בשלב מאוחר יותר. בית המשפט ציין כי ההנחה היא שהמשיב בחר במועד הגשת התביעה להעמיד את התביעה על סכום נמוך יותר משמעותית מסכום הנזק שלטענתו נגרם לו בפועל, לאור הערכותיו ביחס לסיכויים ולסיכונים שבניהול התביעה באותה עת. צוין כי בפסיקת בית משפט זה הובעה הדעה כי אין לראות בעין טובה בקשה לשינוי סכום התביעה, המוגשת בשלב מתקדם בהליך שבו נדמה שסיכויי התביעה גוברים על ידי תובע שהעמיד מראש את תביעתו על הצד הנמוך משיקולי אגרה.
 
8.         חרף הקושי האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לאפשר את התיקון המבוקש במקרה דנן. נקבע כי בתי המשפט נוהגים להיעתר לבקשות תיקון גם בשלבים מאוחרים של הדיון, ככל שהתיקונים נועדו לאפשר בירור של השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת, ובמקרה דנן התיקון אכן נועד לאפשר לבית המשפט לבחון ולהכריע בשאלת הנזק שנגרם למשיב לטענתו. נקבע כי הנזק שעלול להיגרם לנתבעים (המשיבים) במקרה דנן אינו גדול, וכי טענותיהם העיקריות בכתב ההגנה ובתצהיריהם מתייחסות לעצם זכותו של המשיב לקבלת הכספים שאותם הוא תובע מהם. לפיכך נקבע כי "שינוי הסכום עשוי אם כן להשליך לכל היותר על המשאבים שהמשיבים ישקיעו מכאן והלאה בניהול ההליך, אך ספק אם יהיה בו כדי להשליך על תוכן טענותיהם". צוין כי המשיב הדגיש בבקשתו שמלבד סכום התביעה הוא אינו מבקש לתקן דבר במסמכים שהוגשו על ידו – לא בכתב התביעה ולא בתצהירים שהוגשו מטעמו – ולכן בהחלט ייתכן שהמבקשים לא יידרשו לתקן את כתב ההגנה ואת תצהיריהם. נקבע כי אם יבקשו המבקשים בכל זאת לתקן את כתבי בית הדין או התצהירים, אזי יהיה מקום לבחון את נחיצות התיקון ואת אופן הפעלת הזכויות הדיוניות על ידי המבקשים. לבסוף נקבע כי אכן מדובר בבקשת תיקון שהוגשה בשלב מאוחר של הדיון, בתום ישיבות קדם המשפט ולפני ישיבות ההוכחות, אולם ניתן לתקן את הנזק שנגרם לנתבעים (המבקשים) באמצעות חיוב התובע (המשיב) בהוצאות הנוספות שהתיקון גרם להם. לנוכח כל האמור לעיל, התיר בית המשפט למשיב לתקן את סכום התביעה, תוך חיובו בהוצאות המבקשים בסך 7,500 ש"ח, ללא קשר לתוצאות ההליך. בנוסף הורה בית המשפט למבקשים להודיע תוך 20 יום האם הם מבקשים לתקן את כתב ההגנה שלהם או את תצהירי העדות הראשית מטעמם, בקבעו כי בהיעדר הודעה כזו ייוותרו מועדי ישיבות ההוכחות בעינם. 
 
9.         יצוין בנקודה זו כי בקשת רשות הערעור שלפני הוגשה ביום 27.10.2014, בסמוך לפני מועדי ישיבות ההוכחות שנקבעו בהליך העיקרי לתחילת חודש נובמבר 2014 בבית המשפט המחוזי. מתשובת המשיב שהוגשה ביום 4.12.2014 עולה כי ישיבות ההוכחות שנקבעו לחודש נובמבר 2014 התקיימו כסדרן, וכי המבקשים לא הגישו הודעה בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי ולא ביקשו לתקן את כתב ההגנה או את תצהירי העדות הראשית מטעמם.
 
עיקרי טענות הצדדים בהליך שלפנַי
 
10.       המבקשים טוענים כי החלטת בית המשפט המחוזי שגויה ואינה מתיישבת עם פסיקת בית משפט זה בכל הנוגע לבקשות לתיקון סכום התביעה. המבקשים טוענים כי מדובר בבקשה שהוגשה בחוסר תום לב בשלב מאוחר של ההליך, לאחר שהסתיימו ישיבות קדם המשפט ובסמוך לפני ישיבות ההוכחות, מבלי שהתגלה למשיב מידע חדש המצדיק תיקון. בשים לב לקביעת בית המשפט המחוזי כי המשיב לא הגיש בקשה לפטור מאגרה ולכן יש להניח כי הוא יכול היה לגייס את הכספים הנדרשים לתשלום האגרה כבר במועד הגשת התביעה, טוענים המבקשים כי היה מקום לדחות את הבקשה ולא ליתן גושפנקא להתנהלות חסרת תום לב של המשיב. עוד נטען כי קבלת הבקשה בשלב כה מאוחר צפויה לגרום למבקשים נזק דיוני ניכר. נטען כי שינוי סכום התביעה בסכום גדול כל כך מקנה למבקשים את הזכות להגיש כתב הגנה מתוקן ולהתחיל מחדש את ההליכים המקדמיים, לרבות משלוח שאלונים והגשת תצהירי עדות ראשית חדשים, וכי "למעשה מדובר בתביעה חדשה לחלוטין". המבקשים סומכים בקשתם בעיקר על פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 3385/08 מרקט-פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ (25.9.2008) (להלן: עניין מרקט-פלייס), שבו קבע השופט א' רובינשטיין כי אין מקום להיעתר לבקשת תובע לתיקון סכום התביעה בשלב מאוחר של ההליך המשפטי כאשר מלכתחילה הגיש התובע תביעה המוגבלת לסכום נמוך יותר "לצרכי אגרה".
 
11.       המשיב הגיש תשובה לבקשה בהתאם להחלטתי מיום 12.11.2014, במסגרתה הוא סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. המשיב טוען כי ההחלטה עולה בקנה אחד עם הגישה הליברלית המשתקפת מפסיקת בית משפט זה ביחס לבקשות תיקון כתבי תביעה בכלל וביחס לבקשות להגדלת סכום התביעה בפרט. המשיב מסתמך בנקודה זו במיוחד על החלטותיו של בית משפט זה ברע"א 1191/11 בן ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה (27.3.2011) (להלן: עניין בן ציון) וברע"א 1927/13 אלקו התקנות ושירותים (1973) בע"מ נ' נוי חשמל ובקרה בע"מ (12.4.2013) (להלן: עניין אלקו), שבהן התקבלו בקשות דומות לתיקון סכום התביעה. נטען כי במקרה דנן צוין סכום התביעה המלא בכתב התביעה המקורי, ומשכך לא מדובר בתיקון שמפתיע את הנתבעים (המבקשים). נטען כי התיקון המבוקש יאפשר לבית המשפט לברר את מלוא השאלות שבמחלוקת בין הצדדים ולהכריע בשאלת הנזק שנגרם לתובע (המשיב). נטען כי בקשת התיקון הוגשה בטרם החל שלב ההוכחות, ומשכך לא ניתן לומר עליה כי הוגשה בשלב מאוחר מדי או בחוסר תום לב. עוד נטען כי שינוי סכום התביעה אינו משליך על תוכן טענות ההגנה של המבקשים, ולכן גם לא נגרם להם, בניגוד לטענתם, כל נזק. נטען כי העובדה שהמבקשים נמנעו מלהודיע תוך 20 יום (בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי) על כוונתם לתקן את כתב ההגנה שלהם או את תצהירי העדות הראשית מטעמם מוכיחה בצורה הטובה ביותר שלא נגרם להם כל נזק כתוצאה מתיקון סכום התביעה, וכי התיקון לא פגע באינטרס הציבורי-מערכתי כיוון שההליך ממשיך להתנהל כמתוכנן. לחלופין נטען כי די בהוצאות שנפסקו לחובת המשיב בבית המשפט המחוזי בגין בקשת התיקון כדי לפצות את המבקשים על "נזקיהם".  
 
דיון והכרעה
 
12.       לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עסקינן בסוגיה שעניינה אופן ניהול ההליך המשפטי, וככזו היא נתונה במובהק לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כידוע, בית משפט זה ממעט להתערב בהחלטות של הערכאות הדיוניות בסוגיות דיוניות-ניהוליות, אלא במקרים חריגים בהם ההחלטה שהתקבלה עומדת בניגוד לדין או שהיא גורמת לעיוות דין לאחד הצדדים [ראו למשל: רע"א 1296/14 צוקר נ' דוד צוקר ובניו חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (7.5.2014); רע"א 7838/14 Alstom SA נ' דריה אנרגיה בע"מ (24.11.2014)]. כך באשר להחלטות העוסקות בסוגיות דיוניות-ניהוליות באופן כללי, וכך באשר להחלטות העוסקות בתיקון כתבי טענות באופן ספציפי [ראו למשל: רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206 (1990) (להלן: עניין סאן); ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214, 218 (1992) (להלן: עניין אגמון); רע"א 5996/06 טרכטנברג נ' סיל מזון בע"מ (10.8.2006) (להלן: עניין טרכטנברג); עניין בן ציון; עניין אלקו]. איני סבור כי המקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאה זו בהחלטה מסוג זה של הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי פעל בהתאם לסמכות הרחבה המוקנית לו בתקנה 92 לתקנות ויישם את ההלכות שנקבעו בבית משפט זה בדבר גישה ליברלית יחסית לבקשות תיקון מסוג זה על בקשתו הקונקרטית של המשיב. סבורני כי מדובר בהחלטה הגיונית וסבירה שאינה מנוגדת לדין או יוצרת עיוות דין, ומשכך אין מקום להתערב בה. די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.
 
אעיר כי אף אם הייתי מגיע למסקנה כי ראוי היה להחליט אחרת במקרה דנן, עדיין לא די בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור והתערבות בהחלטה, כל עוד לא מדובר בהחלטה הנוגדת את הדין או גורמת לעיוות דין [ראו למשל: עניין סאן בעמ' 211-210; ר"ע 457/83 Ohio Medical Products Division of Air Reduction Company Inc. נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לז(4) 309 (1983); רע"א 2444/08 נטו מ.ע אחזקות בע"מ נ' כהן (21.12.2008)]. 
 
13.       בשולי הדברים, אך לא למעלה מן הצורך, אציין כי לטעמי החלטת בית המשפט המחוזי אינה רק החלטה סבירה המצויה בגדר שיקול דעתו של בית המשפט אלא היא גם נכונה לגופה בנסיבות העניין.
 
תקנה 92 לתקנות קובעת כי:
 
"בית המשפט או הרשם רשאי בכל עת להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות את לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השנויות במחלוקת בין בעלי הדין..."
 
עינינו הרואות כי סמכותו של בית המשפט בהתאם לתקנה 92 לתקנות הינה סמכות ששיקול דעת רחב בצידה ושבית המשפט רשאי להפעילה בכל עת במהלך ההליך המשפטי בדרך ובתנאים שייראו לו צודקים, ובלבד שהשתכנע שהתיקון המבוקש נדרש כדי להכריע הכרעה מלאה במחלוקת שבין בעלי הדין. במילים אחרות, בית המשפט לא יתיר שינוי או תיקון בכתבי הטענות אם לא השתכנע שיהיה בתיקון כדי להועיל להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין [ראו לדוגמא: עניין סאן]. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגישה הנהוגה בפסיקת בית משפט זה ביחס לבקשות תיקון הינה גישה מקלה וגמישה.
 
בעניין אגמון קבע הנשיא מ' שמגר כי:
 
"הגישה הנקוטה על ידינו בכגון דא היא ליברלית ביותר, ולפיה איפשרו תיקונים אף במקרים שבהם כתב התביעה המקורי כלל לא הקים עילה... כן איפשרו תיקון כתב-תביעה בשלבים מתקדמים של הדיונים, ואפילו בשלב הערעור" [שם, בעמ' 218 (ההדגשה הוספה – י.ד.)].
 
בנוסף נקבע לא אחת בפסיקת בית משפט זה כי כל עוד נזקו של הצד שכנגד מתמצה בטרחה הדיונית הנוספת שנגרמה לו עקב התיקון, הרי שתמיד ניתן לפצותו על ידי פסיקת הוצאות לטובתו [ראו: עניין אגמון בעמ' 218 והאסמכתאות המוזכרות שם].
 
14.       עם זאת, בית משפט זה הדגיש לא אחת כי על אף שתקנה 92 לתקנות קובעת כי ניתן להתיר תיקון "בכל עת", הרי שלא בכל שלב ולא בכל מקרה יתאפשר תיקון כתב התביעה, וכי יש להביא בחשבון בהקשר זה שיקולים של תום לב ושל שיהוי מצד מבקש התיקון. כמו כן נקבע כי אין לאפשר תיקון שעלול לשנות לרעה את הגנתו של הצד שכנגד:
 
"לא תמיד יאפשר בית המשפט תיקון כתב-תביעה. במקרים שבהם נקט המבקש שיהוי רב או נהג בחוסר תום-לב, לא ייעתר בית המשפט לבקשת התיקון. כמו כן לא יאפשר בית המשפט תיקון כתב-תביעה, אם התיקון ימנע מהצד שכנגד הגנה, שהייתה קמה לוֹ לוּ הייתה מוגשת הבקשה מחדש. דוגמה לכך היא טענת התיישנות..." [עניין אגמון בעמ' 219-218 (ההדגשה הוספה – י.ד.). ראו גם: רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427 (1998)].
 
ברוח דומה נקבע כי "אם בית המשפט משתכנע כי בקשה לתיקון כתב טענות מוגשת מטעמים טקטיים או מניפולטיביים, הרי דינה להידחות" [השופט (כתארו אז) א' גרוניס בפסקה 6 בעניין בן ציון (ההדגשה הוספה – י.ד.)].
 
זאת ועוד, שיקול נוסף שנקבע בפסיקה שראוי להביאו בחשבון בהקשר זה הינו השיקול המערכתי-ציבורי, ובמסגרתו השאיפה לניצול יעיל ככל האפשר של זמן שיפוטי. לפיכך נקבע כי בקשות תיקון שאינן דורשות מבית המשפט להשקיע משאבי זמן ניכרים, מעבר לעצם העיסוק בבקשה לתיקון, ייענו בדרך כלל בחיוב. כך גם נקבע כי היעתרות לבקשות תיקון המוגשות בטרם הסתיים שלב קדם המשפט או בסמוך לסיומו אינה צפויה בדרך כלל לגרום לעיכובים או לדחיות בניהול ההליך, ומשכך אינה פוגעת כמעט באינטרס המערכתי שכולל את האינטרס של מתדיינים אחרים המחכים לשמיעת תיקיהם [עניין בן ציון בשולי פסקה 6]. מנגד, נקבע כי בעל דין שמגיש כתב טענות בחיפזון ללא בדיקה מספקת והכנה ראויה, ולאחר מכן נוקט ב"מקצי שיפורים חוזרים ונשנים" תוך הגשה של מספר בקשות תיקון עד כדי "הגדשת הסאה", עלול להיתקל בשלב מסוים בסירוב של בית המשפט לאפשר את תיקון כתב הטענות [ראו: רע"א 4253/14 חלפון נ' שמן משאבי גז ונפט בע"מ (29.12.2014) בפסקאות 11-10 להחלטת הנשיא א' גרוניס].
 
[להרחבה על השיקולים השונים בסוגיה זו ראו: אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 361-349 (מהדורה אחת עשרה, 2013); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה 516-505 (מהדורה חמש עשרה, 2007)].   
 
15.       ניתן לסכם ולומר כי שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי הינו רחב, וכי הגישה שבה נוקטים בתי המשפט ביחס לבקשות תיקון הינה גישה ליברלית ככלל. עם זאת, כל השיקולים שנמנו לעיל – תום הלב, השיהוי, הפגיעה הפוטנציאלית בהגנתו של הצד שכנגד והשיקול הציבורי-מערכתי – שניתן להגדירם כרכיבים שונים של "המשחק ההוגן" [כדברי השופט א' רובינשטיין בעניין מרקט-פלייס בפסקה ט"ו], תומכים במסקנה כי יש לבחון בקפידה את מועד הגשת הבקשה על פני ציר הזמן של ההליך המשפטי. דהיינו, ככל שבקשת התיקון מוגשת בשלב מאוחר יותר של ההליך, כך נטיית בית המשפט תהיה לדחותה: אין דינה של בקשה המוגשת בשלב מוקדם מאד של ההליך, לאחר הגשת כתבי הטענות המרכזיים אך בטרם התקיימו ישיבות כלשהן לפני בית המשפט, כדינה של בקשה המוגשת לאחר שהסתיים שלב קדם המשפט, על כל הכרוך בו; ואין דינה של בקשה המוגשת לאחר סיום שלב קדם המשפט כדינה של בקשה המוגשת לאחר שהתקיימו ישיבות הוכחות, ועל אחת כמה וכמה אם הסתיים שלב ההוכחות כולו [ראו למשל: עניין טרכטנברג]; ולבסוף, אין דינה של בקשה המוגשת בטרם ניתנה החלטה מהותית או פסק דין חלקי בתיק כדינה של בקשה המוגשת לאחר מכן [ראו למשל: עניין מרקט-פלייס]. והכל, כמובן, במסגרת שיקול דעתו הרחב של בית המשפט, ובכפוף להפעלת שכל ישר והיגיון בריא בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. 
 
16.       בית המשפט המחוזי יישם את כל השיקולים האמורים לעיל על נסיבות המקרה דנן, והגיע בסופו של דבר למסקנה כי יש להתיר את תיקון סכום התביעה, על אף שמדובר בהגדלה ניכרת שלו ועל אף שהבקשה הוגשה לאחר שהסתיים שלב קדם המשפט. בית המשפט נימק החלטתו והדגיש כי מדובר בתיקון של סכום התביעה בלבד ולא בתיקון של כתבי הטענות או תצהירי העדות הראשית. בית המשפט הדגיש כי סכום הנזק המלא הנטען (12,000,000 ש"ח) צוין בכתב התביעה מלכתחילה, אך הופחת לצרכי אגרה בלבד, ולכן לא מדובר בתיקון מפתיע מבחינת הנתבעים (המבקשים). בית המשפט ציין כי מדובר אמנם בתיקון בשלב מאוחר יחסית, לאחר ששלב קדם המשפט הסתיים, אך ציין מנגד כי טרם התקיימו ישיבות הוכחות. זאת ועוד, בית המשפט חייב את התובע מבקש התיקון (המשיב) בתשלום הוצאות הנתבעים (המבקשים) בגין הבקשה, ללא קשר לתוצאת ההליך העיקרי. סבורני כי החלטת בית המשפט הינה נכונה ונבונה בנסיבות העניין, כי היא מתיישבת עם החלטות בית משפט זה שניתנו במקרים דומים בעבר [ראו: עניין בן ציון ועניין אלקו], וכך גם הייתי קובע אני אילו נדרשתי לבקשה כערכאה הדיונית. 
 
17.       לא למותר לציין בנקודה זו כי מתשובת המשיב לבקשה דנן התברר כי המבקשים כלל לא ביקשו לתקן את כתב ההגנה או את תצהירי העדות הראשית מטעמם בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, וכי ישיבות ההוכחות שנקבעו לתחילת חודש נובמבר 2014 התקיימו כסדרן (יצוין בנקודה זו כי בקשת רשות הערעור הוגשה רק ביום 27.10.2014, בסמוך לפני אותן ישיבות הוכחות). במצב דברים זה, משלא נגרם כל נזק נראה לעין להגנת המבקשים ומשלא חל כל עיכוב בניהול ההליך, ניתן לתמוה מדוע התעקשו המבקשים לעמוד בדווקנות על התנגדותם לתיקון סכום התביעה ולהגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. יפים לעניין זה דברי השופט נ' סולברג בעניין אלקו, שכמו נכתבו לעניין זה:
 
"ההחלטה תואמת את ההלכה הפסוקה. מדובר כאמור בתיקון סכום התביעה בלבד; לא תיקון עילתהּ ולא שינוי עובדותיה. התיקון איננו מפתיע. הסכום המתוקן צויין עוד מלכתחילה בכתב התביעה כסכום הנזק הנטען, תוך פירוט רכיביו השונים. שמיעת ההוכחות טרם החלה. לא נראה כי ההערכות לקראת ניהול ההוכחות השתבשה. יתכן שהתרופה לתיקון היא בתשלום הוצאות לחובת המשיבה ולטובת המבקשת, יתכן שלא, בית המשפט עשה כחכמתו" [שם, בפסקה 5].
 
18.       לבסוף ראוי להעיר כי ספק אם הסתמכותם של המבקשים בבקשתם דנן על פסק דינו של בית משפט זה בעניין מרקט-פלייס הינה מוצדקת בנסיבות העניין. בעניין מרקט-פלייס נדונה בקשה להגדלת סכום התביעה שהוגשה בשלב מאוחר מאד של ההליך – לאחר שניתן פסק דין חלקי בשאלת האחריות בנזיקין, ובטרם נדונה שאלת הנזק – ובית משפט זה אישר את החלטתה של הערכאה הדיונית לדחות בקשה זו בשים לב למועד הגשתה. נקבע כי אין לקבל בקשת תיקון בשלב כזה של ההליך, בהיותה מנוגדת לעיקרון "ההגינות הדיונית". עינינו הרואות כי התשתית העובדתית שנדונה בעניין מרקט-פלייס שונה מאד מזו שנדונה במקרה דנן. בקשת התיקון שם הוגשה בשלב מאוחר מאד של ההליך, לאחר שנדונה והוכרעה שאלת האחריות, ואילו במקרה דנן אמנם הסתיים שלב קדם המשפט אך לא התקיימו עדיין דיוני הוכחות.
 
המבקשים גם מבקשים להיבנות מהביקורת שמתח השופט א' רובינשטיין בעניין מרקט-פלייס על "הפרקטיקה הנוהגת" של העמדת התביעה בשלב ראשון על סכום נמוך מזה שלטענת התובע מגיע לו בגין נזקיו – משיקולי אגרה, ועל הגשת בקשות להגדלת סכום התביעה בשלב מאוחר יותר משנראים סיכויי התביעה גבוהים יותר:
 
"הבוחר להקטין את תביעתו משיקולי אגרה, עושה כן בשעה שאינו בטוח בתוצאה, ואינו רוצה להשקיע סכומים גבוהים באגרות; הוא נוטל כמובן סיכון מסוים, וככלל אין לראות בעין טובה שינויים בגובה התביעה בשעה שנדמה כי הסיכויים גוברים, ובמיוחד – כמו בענייננו – לאחר פסק דין חלקי. ושוב – מה על ציפיות הצד שכנגד? הציון "לצרכי אגרה" אינו מקנה כשלעצמו זכות לתיקון עתידי, ומי שבחר ללכת בדרך זו הכריע ובחר..." [שם, בפסקה כ"ד].
 
            דברי השופט א' רובינשטיין מקובלים עלי במלואם, וההיגיון הדיוני שעומד ביסודם ברור, אך יש גם לזכור מהו ההקשר העובדתי שבו נאמרו הדברים – במסגרת דיון בבקשת תיקון שהוגשה, כאמור, בשלב מאוחר מאד של ההליך – וממילא סבורני כי לא משתמע מהדברים כי תיקון סכום התביעה לא יתאפשר אף פעם אך ורק בשל העובדה שהתביעה הוגשה תחילה על סכום נמוך יותר משיקולי אגרה. במילים אחרות, כפי שהציון "לצרכי אגרה" אינו מקנה כשלעצמו זכות לתיקון עתידי, כך גם אין בו כדי לשלול אפשרות לתיקון כזה בנסיבות מסוימות, בכפוף כמובן לתשלום תוספת האגרה בגין הסכום החדש, ובכפוף, ככלל, לתשלום הוצאות לצד שכנגד בגין הטרחה הדיונית הנוספת (כפי שעשה, בצדק, בית המשפט המחוזי במקרה דנן) [השוו לדברי השופט נ' סולברג בעניין אלקו בשולי פסקה 5].
 
19.       אשר על כן, סבורני כי אין הצדקה ליתן רשות ערעור במקרה דנן, וממילא סבורני כי החלטת בית המשפט המחוזי הינה נכונה לגופה. לפיכך, דין הבקשה להידחות. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בהליך זה בסך של 7,500 ש"ח. 
           
ניתנה היום, ‏י' בטבת התשע"ה (‏1.1.2015).
 
 
    ש ו פ ט
 
 
________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב